מסכת כתובות דף ע״ז עמוד א׳

נכפה חולי שממנו נופל לארץ ויש לו זמן לבא:

כמומין שבסתר דמי לפי שנזהרת ביום זמנה מלצאת בין הבריות:

מתני' מומין גדולים מפרש בגמרא:

גמ' נולדו משנשאה:

ומי אמר ר' יוחנן הכי דהלכה כרבן שמעון בהא לחודא והא בכל מקום ששנה קאמר:

ערב וצידן וראיה אחרונה ערב בגט פשוט צידן במי שאחזו קורדיקוס ראיה אחרונה בסנהדרין בפרק זה בורר ובשתי ראיות נחלק הלכה כמותו בראשונה ולא באחרונה אמרו לו הבא ראיה אמר אין לי ראיה כו':

מתני' בעל פוליפוס מפרש בגמ':

המקמץ והמצרף נחשת מפרש בגמ' וכולן מפני שאומנות מסרחת היא:

אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי' בריש מכילתין (דף ב: ד"ה מציא):

אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא גבי איש ליכא למימר דנסתחפה שדה של אשה דאיש אינו שדה של אשתו כדפרישי' בריש מכילתין (דף ב: ד"ה מציא):

כופין אותו להוציא נראה לר"י דיוציא ויתן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו כמו בבאה מחמת טענה דמשמע בסוף הבא על יבמתו (יבמות סה:) דנותן כתובה אע"פ שמגרשה בעל כרחו ובתוספתא קתני בהדיא אמומין דהכא יוציא ויתן כתובה:

סבורה הייתי שאני יכולה לקבל קצת תימה דאם כן כל אשה תערים ותשאנו כדי שיתן לה כתובה שתאמר איני יכולה לקבל ויגרשנה ושמא במקום שיש חשש ערמה אין לה כתובה:

אלא לרב יהודה קשיא תימה דאמאי לא משני דהא דאמר רב יהודה (אמר שמואל) המקמץ צואת כלבים היינו בורסי קטן דבפרק מי שמתו (ברכות כה.) משמע דאיכא צואת כלבים בעיבוד עורות דתניא התם לא יקרא אדם קריאת שמע לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת אדם כו' בזמן שנתן לתוכן עורות:

ליתני נשא אשה ושהה עמה עשר שנים וא"ת דתקשי ליה ברייתא דשלהי הבא על יבמתו (יבמות סד.) דתניא נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל ויוציא ויתן כתובה ונראה לפרש דלשון יוציא לא משמע כפייה אלא בדבר שמתנהג עם האשה שלא כדין אבל התם דקתני יוציא משום ביטול פריה ורביה לא משמע דכופין:

הדרן עלך המדיר

רב יהודה תני נולדו חייא בר רב תני היו וקיימא לן כרב יהודה. חדא דהא בכולהו נסחאי במתניתין גרסי נולדו. ועוד דמספיקא לא מפקינן, אלא בין נולדו ובין היו אין כופין אותו להוציא.

ואלו שכופין אותם להוציא מוכה שחין פירוש: לרבנן אף על פי שאין כופין במומין גדולים כנקטע ידו ורגלו ונסמית עינו, באלו כופין אף על פי שהיו בו, ואפילו ראתה וסברה וקבלה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל. ודוקא במומין אלו שהם גדולי גדולים אנו אומרים שמקבלים ממנה כשאומרת איני יכולה לקבל, אבל במומין אחרים אף על גב שהם גדולי גדולים כגון נקטע ידו ונסמית עינו אין מקבלין ממנה, שיש כמה נשים שמקבלות ואינן מקפידות. והא דמתמהין בגמרא אלא למאן דאמר היו מה לי קטנים מה לי גדולים כאלו, ולא קאמר מה לי גדולים ממש דהא איכא הני הא סברה וקבלה, הכי קאמר מה לי גדולים כאלו דיכולה לומר סבורה הייתי לקבל, ומכל מקום כשהתנה עמו אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל לדעת רבנן, דאי לאו דגמרה בדעתה לקבל לא היתה מתנה כלל, וכיון דהתנתה אינה יכולה לומר איני יכולה לקבל שיכולה היא, אלא שעכשיו היא שמצאה עילה לצאת. ודכותה בפרק לא יחפור בירושלמי (בבא בתרא פ"ב ה"ג) דגרסינן התם גבי חנות שבחצר יכול למחות ולומר לו איני יכול לישון וכו', תני לשכינו יכול הוא לחזור בו משקבל עליו אינו יכול לחזור בו, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף משקבל יכול לחזור בו. וגרסינן התם אתיא דרבן שמעון בן גמליאל כר' מאיר, דתניא תמן על כלם אמר ר' מאיר יכולה היא שתאמר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל.

עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון דקדק מכאן הר"א אב דכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה ואף על פי כן אמר שמואל עד שכופין אותו להוציא, דאלמא יוציא דאמר רב היינו כפייה. ואינה ראיה דדילמא סיימוה קמיה דשמואל דרב כופין קאמר ויוציא בין מדעתו בין בעל כרחו משמע, וכן נראה ודאי מן הירושלמי (גיטין פ"ט ה"ט), דמאן דאית ליה באומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה סבירא ליה שכופין, דגרסינן התם בעא מיניה ר' ירמיה מר' אבהו, האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא, אמר ליה אדייו את לזו מפני ריח הפה כופין וכו' מפני חיי נפש לא כל שכן. ר' יוחנן אמר אומרים לו או זון או פרנס או פטור. ואיתיה בגיטין פרק בתרא (פ"ט ה"ט). ויש מי שאומר דלעולם בכל מקום שאמרו יוציא ולא נתפרש בו שכופין, אין כופין להוציא כלל, אלא כופין אותו ליתן כתובה ומבקשים ממנו ליתן גט, והלכך דכולי פרקין דהמדיר אין כופין ממש להוציא אלא בכפיית כתובה שגובין ממנו, והכין איתא בירושלמי. ועוד דתנן ביבמות (סד, א) שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה לו אינו רשאי ליבטל אלא יוציא ויתן כתובה, ואם איתא דכל יוציא ויתן כתובה משמע כופין, תקשי לן ההיא מתניתין לשמואל דאמר הכא דאין כופין אלא לפסולות, אבל שהתה עשר שנים ולא ילדה לא, אלא ודאי יוציא ויתן כתובה משמע הכי ומשמע הכי, והיכא דאתפרש שכופין כופין, מקום שלא נתפרש אין כופין לא בשוטי ולא בנדוי. וכן כתב רבנו תם ז"ל.

ולענין האומר איני זן ואיני מפרנס פסק רבנו ורבנו אלפסי ז"ל כשמואל דאמר אין כופין אלא לזון בלבד, ואף על גב דר' בנימין בר יפת קאמר לה משמיה דר' הא דחי לה ר' זירא ואמר על דא אכסוה לאלעזר שערי בבבל, דאלמא הכי סבירא ליה לר' זירא דהוא בתרא. ואי תקשי לך מדמקשינן מינה בפרק אף על פי (לעיל כתובות סג, א) לר' יוסי בר חנינא שאמר מורדת ממלאכה, דאלמא הלכתא היא, נראה לי לתרץ, דהתם בדרך בשלמא לשמואל אלא לרב מאי איכא למימר קא פריך, כשיטת התלמוד ברוב המקומות. אבל הרב בעל ההלכות פסק כרב ור' יוחנן וכר' אבהו דירושלמי (גיטין פ"ט, ה"ט). ואפילו לדברי ר"ח ורבנו אלפסי ז"ל אפשר לומר שאם אין בית דין יכולים לכופו לזון, כגון שאין מוצאין לו במה לפרנס אי נמי שהוא עני ואינו רוצה להשתכר ולהרויח ולזון שכופין אותו להוציא, דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מהאי טעמא דעד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון, הא אם אין יכולים לכופו כופין להוציא.

הא דאמר שמואל אין מעשים אלא לפסולות הקשו עלה בירושלמי (פי"א ה"ז), והא תניא שניות. ומפרקינן לה, כגון דא אמר שמואל, כלומר, לאו דוקא אלו, אלא אלו וכיוצא באלו שהן באיסור ביאה, דהא שמואל כגון אלמנה לכהן גדול קאמר, ואקשו תו והא תניא המדיר את אשתו וכו' יוציא ויתן כתובה, ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין, פירוש בתמיהא, כלומר, לא שמענו שכופין אלא שיוציא ויתן כתובה ואין בלשון הזה כפייה ממש להוציא. והקשה הרמב"ן נ"ר מ"ש מדתנן ביבמות פ' בתרא (קיא, ב) הנודר הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו להוציא, אלמא כל כי האי גוונא כופין ואף על גב דהיא נתנה אצבע בין שיניה. ויש לומר, דהתם שאני, דכיון שנדרה קודם שתהא זקוקה לו נמצאת שלא נראית לו ליבום מעולם וכאלו לא נפלה לפניו ליבום אלא לחליצה וכשנתכוונה מתחילה לכך קונין אותה ואין כופין אלא מבקשים. ואם תאמר, לרב אמאי לא תני הכא האומר איני זן ואיני מפרנס. יש מתרצים, דההיא פשיטא דכופין דאם לא כן נמצאת מתה ברעב ואינו מחוור כלל. ולי נראה, דקא סבר רב דמתניתין במומין קא מיירי, בשאר כפיות לא קא מיירי, ולכאורה נמי מתניתין בהכי בלחוד קא מיירי דמשום דאפליגו רבנן בנולדו בו מומין אדרשב"ג ואמרו שאין כופין חזרו לומר באלו אין כופין אבל באלו כופין. ואם תאמר עוד, לרב אסי דאמר דרבנן קתני ליתני נמי שניות. איכא למימר דלדידיה נמי מתניתין לא קתני איסורי ביאה אלא שביאתן בהיתר ואמור רבנן דיוציא משום מומין. כן נראה לי.

כסבורה היא שיכולה לקבל פי' ואפי' לרבנן דלית להו האי סברא לקמן במתני' באלו שכופין להוצי' התם הוא לפי שקבלה עליה מומין בפירוש אבל הכא דסתמא היא יכולה לטעון כן. אמר ר' אבא בר יעקב אמר ר"י הלכה כרשב"ג גרסת רש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן כל מקום וכו' כלומר וא"כ למה הוצרך לפסוק בזה הלכה כרשב"ג ופרכינן ומי אמר ר' יוחנן והאמר רבה בר רב חנה וכו':

מתני' ואלו שכופין אותו להוצי' פירוש והא דקתני אלו ואע"ג דאיכ' אחריני כדאית' בתלמוד' משום דהכא לא מני אלא הני תלת דקיומן אסור' ולא מפקא להו שום חיוב' דשאר כסות ועונה והוה מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום ואפ"ה כופין אותו להוציא משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכ' חדא מאידך ופי' רש"י ז"ל אלו כופין אותו להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו מדפרכי' בתלמוד' אמאי לא קתני ההיא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שיוציא ויתן כתובה ואי אית' במשנתינו אין כופין לתת כתובה לא מצי למתניי' לההוא במשנתינו אלא ודאי כדאמרן ולא הוצרך לפרש התנא דהכי משמע מסתמ'. אבל בשם רבינו גרשום ז"ל כתבו דכופין על הגט בלחוד קאמר ואין לה כתובה (והראי' לה כתובה) והראיה מסיפא דקתני אמר ר' מאיר אע"פ שקבלה עלי' יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל והתם ודאי אין כופין על הכתובה שא"כ אתא לאערומי ותקבל עליה מומין ואחר כופין אותו להוציא ולתת כתובה דמדר"מ נשמע לרבנן דרישא ואין זו ראיה דלעולם במתני' כופין אף על הכתובה וכל היכא דחזיא דמערמי פשיט' דאין כופין ולא יהיה לה כתובה ומתני' בדלא אערמה וכ"מ שכופין כופין בין בשוטי' בין בכל כפי' אפילו ע"י נכרים כדאי' בפרק בתרא דגיטין וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואם מסר מודעה כופין ליה עד דמבטל מודעה כדאית' בעירכין ובדוכת' פרישנא בס"ד וכן נראה לי:

אמר ר"מ אע"פ שהתנה וכו' ובפרק לא יחפור אמר בירושלמי שהמקבל עליו נזקין שאין להם חזקה דהוה בפלוגת' דר"מ ורבנן והא קי"ל דהלכתא כרבנן והיינו דאמרינן אין חזקה לניזקין הא ראיה יש ובמקומה פי' בס"ד. לאחיך הייתי מקבלת פירוש דכופין אותו לחלוץ וכדאמרינן מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה וכבר פי' במסכת יבמות בס"ד:

גמרא בשלמא מתני' ל"ק כאן בבורסי גדול כאן בבורסי קטן פירוש ותנא בורסי גדול העומד על העמוד שאינו מאוס כ"כ (והיינו) [ותנא] בורסי קטן שמתעסק במלאכה שהוא מאוס יותר משום רבותי' וסיפא היכא שקבלה עליה אין כופין לרבנן ורש"י ז"ל פירש דבורסי גדול גרוע מבורסי קטן. לר' יהודא קשיא וא"ת אמאי לא משנינן לדידיה נמי דמאי מוקמינן צואת כלבים בורסי קטן דהא בעבוד עורות נותנים צואת כלבים כדאמרינן במסכת ברכות לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת תרנגולים בזמן שנתן לתוכו עורות (ור"ל) [וי"ל] דלשון מקמץ צואת כלבים לאו משמע עבוד עורות כלל ואין מלאכת הבורסי אלא כשנותנים עורות לתוכן:

אמר רב איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה אמר ר"א כי אמריתי קמיה דשמואל אמר לי עד שאתה כופהו להוציא יכפוהו לזון וש"מ דיוציא ויתן כתובה דאמר רב היינו שכופין אותו לגרש מדאמר שמואל עד שתהא כופהו להוציא וכן מוכח בירושלמי כדאמרינן התם בעי מיניה ר' ירמיה מרבי אבוהו האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו או לא אמר ליה (לא) ומפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כ"ש ע"כ. ומיהו אין לדקדק מכאן מאי דאמר הראב"ד ז"ל דכ"מ שאמר יוציא ויתן כתובה ואיכא למ"ד לקמן שאין כופין ואמרינן בירושלמי גבי הא דאמר דאין מעשין אלא לפסולות ופריך והתנן המדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה ופריק שמענו שמוציא שמענו שכופין ע"כ כלומר אע"פ ששנינו יוציא ויתן כתובה כלום שנינו שכופין אותו לתת כתובה ומיהו למ"ה לעולם דא"כ נסייע למ"ד לקמן שאין כופין במי ששהא עם אשתו ולא ילדה שאין כופין מדלא קתני כופין וקתני יוציא אלא ודאי דיוציא משמע כפי' על הגט ומשמע כפי' על הכתובה כדי שיוצי' והכל לפי הענין והא דרב קים ליה לשמואל דכפי' על הגט קאמר מטעמ' דמפרש בירושלמי ק"ו מריח הפה ואפשר שסיומה קמיה בהדיה דרב כופין קאמר אבל לעולם אין הכרח לשון ואין מקום שאמר יוציא ויתן כתובה ולא נתפרש בתלמודא שרצה לומר כופין אין לדון בו כפי' על הגט לא בשוטי ולא בנכוי אלא כפי' על הכתובה ומבקשים על הגט ויש בכלל זה המדיר את אשתו מתשמיש המטה והאומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה כופין על הכתובה וא"ת ומ"ש בנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה שכופין אותו לחלוץ ותי' הרמב"ם ז"ל דש"ה דכיון דמחיים נאסרה לו הוה לה כאלו אינה זקוקה לו ואין כאן מצות ייבום אלא שאם נתכוונה לכך קונסין אותה ואין כופין אותו:

ולענין פסק הלכה באומר איני זן ואיני עושה ואיני מפרנס פסקו רבים והרי"ף והרמב"ם ז"ל דהלכה כשמואל בדיני במאי דפליגי בהדי דרב ואע"ג דרבי בנימן בר יצחק אמר לה משמיה דרבי יוחנן ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן קא דחי לה ר"ז דהוא בתרא ואמר דעל דא אירסו' שערי לר"א והא דאקשיה מדרב פפא אע"פ בשמעתא דמורדת רבי יוסי בר חנינא הא פרישנא התם דחדא מינייהו נקט וה"ה דקשיא לשמואל ויש שפסקו הלכה כרב ורב יוחנן דשמואל יחידאה הוא ועוד דרבי אבוהו בירושלמי סבר כותבין ונראין הדברים דאפילו לשמואל כל שאי אפשר לכופו לזון כגון שאין מוצאין במה לפרנס א"נ שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון שכופין אותו להוציא דהא שמואל לא אמר אלא עד שאתה כופהו להוציא כופהו לזון ומיהו אם אפשר לעשות מלאכה ולזון ואינו רוצה ואכשר לכופו בשמתא שישכיר עצמו למלאכה כדי לזון שאף זה בכלל מה שאמר שמואל כופהו לזון וכבר כתבנו לעיל במכילתן מאי דדייק הר"ר רבי אליהו זכרונו לברכה מדכתיב בלשון הכתובה אנא אפלח ואוזין וכיון שכן המדיר את אשתו מליהנות לו כיון שאי אפשר לכופו לזון שהרי אסורה הנאתו עליה אם הדירה ע"ד רבים כופין אותו להוציא ומ"ש הירושלמי שאמר שמענו שמוציא שמענו שכופין התם באפשר למצא פתח על נדרו:

אמר רבי יהודא אמר רב אשי אין מעשין אלא לפסולות כד אמריתא קמי' דשמואל אמר לי כגון אלמנה לכ"ג והקשו בירושלמי מהא דתנן שניות ופריק כגון אמר שמואל דהני לאו דוקא אלא הם וכיוצא בהם שיש בהם איסו' ביא' והא דאמר לקמן דרבנן קתני דאוריי' לא קתני קשי' לן אמאי לא קתני שניות ואמאי לא קתני הא דאמר רב למ"ד דרבנן דרבנן וי"ל דה"ק דהנהו תקנתא דרבנן בלחוד דליכא לא איסור ביאה ולא מניעת שום חיוב קרינן הכא דרבנן ואידך כולהו קרי דאוריית' ויש שתירצו דהא לא קתני במתני' ההיא דרב משום דהא פשיטא ומק"ו דריח הפה אתי' כדפירש בירושלמי וגם זה נכון ואחרים תירצו דאמר לך רב דתני דמתני' במומין (מידי) [מיירי] בשאר כפיות לא קמיירי ולא נהירא דא"כ אמאי לא משנינן הכי אליבא דרב תחליפא בר אבדימי:

המשנה השביעית והכונה בה בענין החלק הרביעי והוא שאמר האיש שנולדו לו מומין אין כופין אותו להוציא אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין קטנים אבל בגדולים כופין אותו להוציא אמר הר"ם מומין גדולים אצל רבן גמליאל הם נסמית עינו נקטעה ידו נשברה רגלו ואין הלכה כרבן גמליאל והלכה כחכמים:

אמר המאירי האיש שהיו בו מומין ר"ל קודם שנשאה אין כופין אותו להוציא ופירשו בגמרא שלא סוף דבר הוא דסברא וקבילא אלא אף בשנולדו משנשאה אין כופין אותו להוציא אלא או תשב עמו או דנין אותה במורדת אמר רבן שמעון בן גמליאל במה דברים אמורים במומין קטנים דכל במומין גדולים כגון נסמית עינו או נקטעה ידו או רגלו כופין ואין הלכה כדבריו אלא אף באלו אין כופין אותו ומכל מקום חכמי לוניל כתבו על ידי מעשה שבנסמאו שתי עיניו או נקטעו שתי ידיו או שתי רגליו כופין ולדעתם לא אמרו בנסמית עינו וחבריו שאין כופין אלא מפני שסומך על השני וכל שנסמאו שתיהן אין בו עוד פעלה מצד אותו האבר ולדעת זה יראה לי שאף באבר אחד כל שאין בו זוג שיהא כח הפעלה נשאר בו כופין אלא שיש לדון בה שמא דוקא באלו שרוב מלאכות נעשות על ידם ונעשה האדם בחסרון שניהם כבטל לגמרי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר אלא שנתגלגל בה שמועת ערב וצידן וראיה אחרונה וכבר ביארנו כל אחת במקומה ר"ל ערב באחרון של בתרא וצידן בששי של גיטין וראיה אחרונה בשלישי של סנהדרין:

המשנה השמינית והכונה בה כשלפניה והיא נתקשרת עמה לומר שאע"פ שאמרו במומין שאין כופין אותו להוציא בקצת חליים וקצת אמניות כופין ולבאר דינין אלו אמר אלו כופין אותן להוציא מוכי שחין ובעל פוליפוס והמקמץ וצורף נחשת והבורסי בין שהיו בו עד שלא נשאו בין משנשאו נולדו ועל כלן אמ"ר מאיר אע"פ שהתנה עמה יכולה היא שתאמר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה חוץ ממוכי שחין מפני שהיא ממקתו אמ"ר יוסי מעשה בצידן בבורסי שמת והיה לו אח בורסי אמרו חכמים יכולה היא שתאמר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל אמר הר"ם מוכה שחין המצורע בעל פוליפום מי שיש לו ריח האף או ריח הפה מקמץ אשר יקבץ צואת הכלבים לעבד בו עורות מצרף נחשת אשר יחצוב נחשת מהמחצב ובורסי היא הוא העבדן והלכה כחכמים:

אמר המאירי אלו שכופין אותן להוציא וליתן מוכה שחין ובעל פוליפוס ופירשו בו ריח החוטם או ריח הפה והמקמץ ופירשו בגמרא שמלקט צואת כלבים והמצרף נחשת ופירשו בו שחוצב אותו ממקורו ומחצבו ומקום החתך מעלה הבל ומטמא העוסקים בו בסרחון והבורסי המעבד עורות ואין בו חלוק בין בורסי קטן ובין בורסי גדול ר"ל שיש להם עורות הרבה ופירשו בגמרא שבכלם אם רצתה היא לישב תחתיו תשב חוץ ממוכה שחין שאע"פ שהיא רוצה אין שומעין לה אלא מפרישין אותה בעל כרחה מפני שהחולי ממיקתו ר"ל שהתשמיש קשה לו ובשרו נמס ונימוק ומכל מקום אם אמרה אשב עמו בעדים שלא יבא עלי שומעין לה וסתם במשנתנו על מומין אלו שאפילו היו בו עד שלא נשאת לו כופין אותו והוסיף ר' מאיר לומר אף בהתנה עמה כן מפני שיכולה לומר סבורה הייתי לקבל ועכשו איני יכולה לקבל ואין הלכה כן אלא כל שהיו בו קודם שנשאת סברא וקבילה ואין צריך לומר שכן אם התנה עמה כן והוא שאמרו וחכמים אומרים מקבלת היא על כרחה ר"ל כל שהיו לו קודם שנשאת ואין צריך לומר אם התנה חוץ ממוכה שחין מפני שממיקתו ואף כשהיא רוצה אין שומעין לה כמו שביארנו הא שאר הנזכרים לא נאמר שכופין אותו להוציא אלא בנולדו משנשאה ומכל מקום אפילו היו לו קודם שנשאה אם התנה עמה כן שאין כופין אותו אם מכל מקום מת לו ונפלה לפני אחיו שיש בו אותו מום או אותו אמנות בעצמו אין כופין אותה להתיבם לו שאף היא יכולה לומר לאחיך הייתי יכולה לקבל ולך איני יכולה לקבל אע"פ שאין סבה נכרת לזה יותר מזה ויחלוץ ויתן לה כתבה ואין צריך לומר אם הראשון אין לו אותו או אותו אמנות והוא שאמרו במסכת מכות מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה כי ישבו אחים וכו':

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו בכך וזן ומפרנס על כרחו כראוי לה אם יש לו או שיכול להרויח אלא אם כן אמר לה צאי מעשי ידיך למזונותיך ושתהא מספקת בכך ומאחר שכופין אותו בכך אין כופין אותו להוציא ומכל מקום אם הדירה על כך יוציא על הדרך שהתבאר בפרק זה ומכל מקום בהלכות גדולות פסקו שכופין להוציא כרב וממה ששאלו בתלמוד המערב בשני של גיטין האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא או לא אמר לו מפני ריח הפה כופין מפני חיי נפש לא כל שכן ר' יוחנן אמר אומרין לו או זון ופרנס או פטור:

כל אלו שאמרו במשנתנו שכופין אותן להוציא הם מדברי סופרים ויש לך אחרים שכופין אותם מן התורה והם שנישאו לפסולים כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לנתין ולממזר:

בד"ה ליתני נשא אשה ושהה כו' וא"ת דתקשי ליה ברייתא כו' עכ"ל טפי ה"ל לאקשויי הכי לעיל אמ"ד דאין כופין ויש ליישב וק"ל:

בא"ד יוציא לא משמע לשון כפייה אלא בדבר שמתנהג עמה שלא כדין כו' עכ"ל כדמוכח בשמעתין דהוא אומר איני זן דיוציא הוא לשון כופין מדפריך עליה עד שכופין אותו להוציא יכפוהו לזון והיינו שמתנהג עמה שלא כדין ועיין בזה בתוס' בריש פרקין וק"ל:

דקביע ליה זמן לאותו חולי מתי הוא בא ומסתברא באותה שעה דאין אדם מרגיש בה והוה ליה מומין שבסתר כמומין שבגלוי דמי דאי אפשר שלא נודע הדבר וקביל. רש"י במהדורא קמא:

מתני' האיש שנולדו בו מומין וכו' פי' לא מבעיא אם היו בו מקודם לכן שראתה אותם האשה ונתפייסה בהם שאין כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואם רוצה לצאת הויא לה מורדת אלא אפילו נולדו בו לאחר מכאן אין כופין אותו להוציא משום דאנן סהדי דאשה ניחא לה בכל דהו דאיש קפיד אמומין מפני שאין אשה אלא ליופי אבל אשה לא קפדה אמומין רשב"ג אומר בד"א במומין קטנים התם מחלקין בין איש לאשה דאיש קפיד ואשה לא קפדה אבל במומין גדולים אשה נמי קפדה ויוציא ויתן כתובה. ואי קשיא כיון שנולדו בו לאחר מכאן לימא לה בעל לאשה נסתחפה שדך כי היכי דאמרה אשה לבעל כשנולדו בה לאחר מכאן. תשובה כי אמרינן נסתחפה שדהו הני מילי לבעל משום דבעי לאפסודה לכתובתה דאמרינן ליה משום האי עילא לא מפסדה כתובה דנסתחפה שדהו וכבר הוא משועבד לה בכתובה ואינו יכול להפטר משעבודו ולקנוס את האשה בכתובתה אבל האשה דידה בעיא למשקל וליכא שום קנסא לבעל הלכך לא מצי למימר לה נסתחפה שדך אלא שקלא דידה ונפקא ודוקא בנולדו בו פליג רשב"ג ובהא לא פליג דכיון דהיו בה מעיקרא סבר' וקביל' ולא מצי' למטען סבורה הייתי שאני יכול לקבל כו'. הר' ישעיה מטראני ז"ל. קא פריש למתני' כמאן דתני נולדו ואיכא מאן דתני היו כדאיתא בגמרא ופסקו רבוותא כמאן דתני נולדו ובריש מכילתין הארכנו בתירוץ קושיא זו שהקשה הרב ז"ל:

גמרא כסבורה היא שיכולה לקבל פירוש ואפילו לרבנן דלית להו האי סברא לקמן במתניתין דאלו שכופין להוציא התם הוא לפי שקבלה עליה מומין בפי' אבל הכא דסתמא הוה יכול לטעון כן. הריטב"א ז"ל. ונמוקי יוסף בפ' לא יחפור כתב רשב"ג ס"ל כר"מ דאמר יכולה אשה שתאמר סבורה הייתי כו':

מתני' פירש רשב"ג נסמית עינו כו' ודוקא נקטעה ידו או נשברה רגלו אחת או נסמית עינו אחת אבל בשתי ידיו או בשתי עיניו לדברי הכל כופין אותו להוציא שהרי עבר ובטל מן העולם. תלמידי רבינו יונה ז"ל. וכתב הרב המאירי שכך עשו מעשה בלוניל הרב ר' משה בר יהודה וחביריו וצ"ע. ע"כ:

גמרא אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן הלכה כרשב"ג גרש"י ז"ל ומי אמר ר' יוחנן הכי והא אמר רבי יוחנן וכו'. כלומר ואם כן למה הוצרכו לפסוק הלכה כרשב"ג ויש שגורסין איכא דאמרי אמר רבא בר יעקב אמר רבי יוחנן אין הלכה כרשב"ג ופרכינן ומי אמר רבי יוחנן הכי והא אמר רבה בר בר חנה וכו'. הריטב"א ז"ל: מתני' ואלו שכופין אותם להוציא פי' הא דקתני אלו ואף על גב דאיכא אחריני כדאיתא בגמרא משום דהכא לא מני אלא הני תלת דקיומן איסורא ולא מפקע להו שום חיובא דשאר כסות ועונה והוו מידי דלא פשע איהו בנפשיה כלום ואפילו הכי כופין אותם להוציא משום דמאיסי וכ"ש היכא דאיכא חדא מאידך. ופרש"י אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה והביא ראיה לדבריו מדפרכינן בגמרא אמאי לא קתני ההיא דשהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דיוציא ויתן כתובה ואם איתא דבמשנתנו אין כופין ליתן כתובה הא לא מצי למתני לההיא במשנתנו אלא ודאי כדאמרן ולא הוצרך התנא לפרש דהכין משמע מסתמא. אבל בשם רבינו גרשון ז"ל כתב דכופין על הגט בלחוד קאמר ואין לה כתובה והא ראיה מסיפא דקתני כי אע"פ דקבלה עליה יכולה היא לומר סבורה הייתי לקבל והתם ודאי אין כופין על הכתובה דא"כ אתיא לאערומי ותקבל עליה המומין ואח"כ כופין אותו להוציא וליתן כתובה ומסיפא לר"מ נשמע לרבנן ברישא ואין זו ראיה דלעולם במתני' כופין אף על הכתובה וכל היכא דחזינן דמערמא פשיטא דאין כופין ולא יהבינן לה כתובה ומתני' בדלא מערמא. וכל שכופין להוציא כופין בין בשוטי ובכל כפיה ואפי' על ידי גוים כדאיתא בפרק בתרא דגיטין [פח ב'] וכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואי מסר מודעא כייפינן ליה עד דמבטל למודעא כדאיתא בערכין ובדוכתא פרישנא לה בס"ד. הריטב"א ז"ל: וכתב הר"י מטראני וז"ל ואלו שכופין כו' אף על פי שבכל המומין אין כופין האיש להוציא באלו שהם מוסרחין וקשים מכולם כופין אותם להוציא וליתן כתובה בין שהיו בם עד שלא נשאו ובין משנשאו למ"ד דאע"ג דבכל המומין אמרינן דאין האשה מקפדת עליהם א"נ מפייסא בהם וסברה וקבלה באלה מקפדת ולא סברה וקבלה אף על פי שראתה אותם מפני שיכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל והוה סובר ר' מאיר דלא מבעיא בסתמא שהיא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ולא התפייסתי בהן דהא בשאר מומין נמי אמרינן דאין הבעל מתפייס במומין וסבור היה שהיה יכול לקבל כדאמר ר' מאיר לעיל והכא נמי באשה אמרי' הכי אלא אף על פי שהתנה עמה שתקבל היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל וחכמים אומרים כיון שהתנה עמה וקבלתה היא בעל כרחה חוץ ממכות שחין מפני שהתשמיש ממיק וממיס את בשרו אבל בסתמא ודאי מודו רבנן דאין האשה מתפייסת בהם ואף ע"ג דראתה אותם אלא מציא למיטען סבורה הייתי שאני יכולה לקבל ועכשו איני יכולה לקבל ואע"ג דבשאר מומין לא מבעיא אשה דהיא מתפייסת בהם אלא אפילו האיש סבירי להו לרבנן דמתפייס בהם וסבר וקביל כדאמרן לעיל הכא מפני שהן מוסרחין אין האשה מתפייסת הלכך אף על פי שהיו בהן עד שלא נשאו כופין אותן להוציא וליתן כתובה וכ"ש אם היו מומין אלו באשה שהיא יוצאה בלא כתובה ואין הבעל מתפייס בהן וקי"ל דהלכה כחכמים ע"כ: ואמרו בירושלמי בפרק לא יחפור שהמקבל עליו ניזקין שאין להם חזקה דהוי בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן והא קי"ל דהלכה כרבנן והיינו דאמרי' אין חזקה לניזקין הא ראיה יש ובמקומה פירשנוה בס"ד. הריטב"א ז"ל: המקמץ צואת כלבים לא נתפרש מה צורך אבל בארץ אשכנז ראה רבי ששורין בהן את הבגדים לפני כבוסם יום או יומים ומסריח למרחוק. בורסי מעבד עורות. מפני שממקתו ושתשמיש קשה למוכה שחין ומכלה את בשרו כמו המק בשרו. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

זה המקמץ צואת כלבים פי' מקבצם מועט מועט בכל מקום שמוצאם ומתוך כך הוא מסריח. הר"י מטראני ז"ל. ורש"י לא פי' כן אלא שהסרחון הוא מחמת שריית הבגדים בהם: חוץ ממוכה שחין שהוא מאיס לה ולא מבעיא היכא דלא מבעי איהי למיתב תותיה אלא אפילו היכא דבעיא איהי למיתב תותיה כופין אותה לגרש מפני שהיא ממיקתו כלומר שהתשמיש קשה לו וה"ק חוץ ממוכה שחין שיכולה היא לומר עכשו איני יכולה לקבל לפי שבכל יום ויום הולך ומכביד עליו חוליו לפי שכשהיא משמשת עמו והולכת ממיקה את בשרו מה שאין כן באחרים השנויים במשנה דבענין אחד הן עומדים וכיון דסברה וקבילה ההיא שעתא תו לא מציא למימר מאיס עלי. תלמידי רבינו יונה ז"ל:

לאחיך הייתי יכולה לקבל כו' אפילו חכמים דאמרי כיון דסברה וקבילה מקבלת היא על כרח' דוקא לאותו ראשון שקדשה אבל לא ליבם דיכולה לומר מדותיו היו טובות כל כך שנתרציתי לסבול ממנו אבל ממך איני יכולה לסבול שאיני חפצה בשאר מדותיך. תלמידי ר' יונה ז"ל: גמרא לא פסיק פומיה מכוליה פירקין בלשון כבוד אנח סימנים כלומר דאיהו ריח הפה קאמר. רש"י במהדורא קמא:

ופירש רבי מאיר שמואל לא פסיק פומיה כו' פי' בכל זה הפרק דבר שמואל כמעט על כל משנה ומשנה אמשנה קמייתא פליגי רב ושמואל בסתם ומפרשה, טעמא וכמה קצבה אמר רב יהודה אמר שמואל י"ב חדש, אמר שמואל משום בני אדם פריצים, אמר שמואל דברים של קלון וכן כולן. הרא"ש ז"ל: