מסכת כתובות דף ס״ב עמוד ב׳

אכולהו נמי קאמר דע"י נדר יתר משבת אחת לא:

והא בלא נדר ששה חדשים קאמר בספנים:

אינו דומה לענין תענית מי שיש לו כו' אף כאן בלא נדר דעתה נוחה לבעלה שמא יבא בתוך הזמן אבל זו משהדירה הרי היא כמי שאינה מצפה לבעל:

חמר ונעשה גמל מאי נישאת לו כשהוא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשות הרווחה עדיפא לה שיתעשר או עונה עדיפא לה:

בקב ותיפלות להיות בעלה עמה:

מעשרה קבין להתעשר:

דברי ר"א אמתני' קאי וסיפא דמתני' נקיט:

זו דברי ר"א הנך עונות ויציאות שלא ברשות דמתני' דקתני התלמידים יוצאים לת"ת שלא ברשות שלשים יום:

רוצה אשה בקב ותיפלות כו' תימה דאמרינן לעיל שאני התם דאית להו רווחא ושמא עבודת המלך איכא רווחא טפי:

מתשעה קבין ופרישות גרסי' דהמשרה אשתו ע"י שליש תנן (לקמן כתובות סד:) דנותן לה שני קבין ואינו פורש מתשמיש והמורד על אשתו מתשמיש מוסיפין על כתובתה ג' דינר (לקמן כתובות סג.) ולפי חשבון ד' סאין בסלע הוי ג' דינר י"ח קבין כן פי' בערוך:

החוט המשולש לא במהרה ינתק לפי ששלשתן ראו זה את זה כדאמרי' בעלמא (בב"ב נט.) שאמר ר' אושעיא דבר ואתו ושאלו לר' ביסא לכך קרי עלייהו החוט המשולש לא במהרה ינתק כלומר לא ינתק מזרעו לעולם כדאמרי' בעלמא (ב"מ דף פה.) כיון שאדם לומד הוא ובנו ובן בנו מכאן ואילך תורה חוזרת על אכסניא שלה ודריש מואני זאת בריתי וגו': [וע"ע תוספות ב"ב נט. ד"ה החוט]:

דהוה צניע ומעלי והא דאמר באלו עוברין (פסחים מט:) אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור משמע דלא הוה מעלי איכא למימר דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים אלא משום שהי' סבור שמתגאין על עמי הארץ מפני תורתן והיו תלמידי חכמים שונאים אותם וגם משום שלא היו מניחין אותם ליגע בהם כדאמרינן (חגיגה דף יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים אבל מכל מקום שומר מצות היה. רבינו תם:

חמר ונעשה גמל פי' בשנעשה גמל ביטול עונתה ונפיש רווחא בית'. מהו לעשות כן שלא ברשות. רוצה אשה בקב חטים וטפלות מט' קבין ופרישו' ויש לפרש דט' קבין לאו דוקא אלא לישנא דתלמודא הוא דקאמר בעלמ' רוצה אדם בקב חטין שלו מט' קבין של חבירו. אבל בתשובת הגאונים ז"ל פירש דדוקא נקט הכי כי המשרה את אשתו ע"י שליש נותן לו הב' קבין ומשמשת עמו מליל שבת לליל שבת והמורד על אשתו מוסף על כתובתה ג' דינרים שהם ג' סאין לחשבון שהן ד' סאים בסלע והג' סאין הם י"ח קבין הרי ט' קבין לזו כנגד הקב על זו ואף לפירוש זה דרך צחות אמר כן הספר דבמורד בר מג' דינרים שמוסיף לה חייב במזונותי' ובפרנסה חדתי ברתי' דהוה צנוע ומעלי. וא"ת הא דאמרי' בפסח ראשון אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור י"ל שזהו קודם לכן אבל אחרי כן הוא חזי למוטב שיהא צנוע ומעלי ואח"כ קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא. אלו הוה צורבא מרבנן אדעתי' דהכא מי נדרת הקשו בתו' דהאי נולד הוא ואין פותחין בנולד וכדגרסי' בנדרים המודר מחבירו ונעשה סופר ואמר אלו הייתי יודע שנעשה סופר לא הוה נודר צריך פתח ממקום אחר ותרצו דהתם הוא שהיה עם הארץ בשעת הנדר אבל הכא כבר הי' יודע ר"ע פרק אחד כשקדש בתו לאו נולד היא ועוד י"ל דאף הכא כי היא לא נתקדש' לו אלא על דעת שהוא צורבא מרבנן ואלו היה יודע בו כן לא היה נודר והוא ליה כעין נדר טעות אלא דכיון שנדר סתם צריך התרה ולא הוה נדר טעות ממש ואפשר כי הוא בפירוש תלה נדרו כשהוא ע"ה והוה לי' נדר טעות ממש דאומר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי והיינו דלא אמרינן דשריא ליה משמע שהותר הנדר מאליו כנ"ל:

פועל שרצה ליעשות חמר או חמר שרצה ליעשות פועל או גמל שרצה ליעשות ספן אשתו יכולה לעכב מפני שהוא יוצא מאמנות שעונתו קרובה לאמנות שעונתו רחוקה ואע"פ שהוא מרויח יותר רוצה אשה בקב וטפלות ר"ל שתתחבר עם בעלה מתשעה קבין ופרישות ומכל מקום בתלמוד תורה אינו כן אלא כל שהוא יוצא אף מטייל ליעשות תלמיד חכם הרשות בידו ואינה יכולה לעכב ותלמיד חכם כל שהוא בעירו חיוב עונתו מערב שבת לערב שבת:

אע"פ שמותר לישא כמה נשים בין בבת אחת בין בזה אחר זה ובלבד שיהא יכול לספק שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת מכל מקום אין ראוי לעשות כך דרך הערה אמרו כאן בבנו של ר' אדאתא איעקרא דביתהו אמר היכי ניעביד ליגרשה יאמרו ענייה זו לשוא שמרה אינסיב אחריתי יאמרו זו אשתו וזו זונתו בעא רחמי עלה ואיתסאי:

ולענין הדין מיהא גדולי המחברים כתבו שהנושא הרבה נשים אינו חייב בעונה בין כלם אלא כפי מה שהוא חייב לאחת לפי אמנותו והדברים מתמיהים:

גמ' הות יתבא באיגרא וכו' בה"ש גריס הוי יתיב באיגרא איפחת איגרא מתחותי' ונח נפשיה:

תוס' ד"ה מט' קבין וכו' עד ולפי החשבון ד' סאין בסלע הוי נ' דינר י"ח קבין וכו'. פי' ולכך קאמר רוצה בקב וכו' פי' קב כנגד ט' דהיינו ב' קבין נגד י"ח:

אינו דומה מדיר לשאינו מדיר דהא מי שאין לו פת בסלו רעב יותר ממי שיש לו והכא נמי כל אימת דהדירה לא סמכה דעתה לתשמיש כל אימת דאתי ומצטערא. רש"י ז"ל במהדורא קמא. וז"ל הגאונים ז"ל אינו דומה מי שיש לו פת בסלו ולבו סמוך עליו כי בכל עת שיחפוץ פושט ידו ואוכל אינו רעב אבל כשידע שהשלים הפת מן הסל וכבר פת אין לו לבו רעב אפילו בשעה אחת כך זו האשה אף על פי שעונתה לששה חדשים לבה סמוך כשיהיה עמה בעלה נותן לה עונתה והיא יושבת לבטח וכשידעה שהדירה לבה רדוף רעב וצמא לפיכך אפילו זה שעונתה לששה חדשים אם הדירה אפילו שבת אחת יוציא ויתן כתובה. ע"כ: חמר פירוש היה חמר והיתה עונתה פעם אחת בשבת ונעשה גמל דאית ליה הרווחה מהו מי אמרינן אף על גב דנעשה גמל אין עונתו אלא כדמעיקרא בעת דהוה חמר או לא. כן כתוב בליקוטי הגאונים וכן פי' גאון ז"ל וז"ל חמר שאין שכרו מרובה דליכא הרווחה דביתא אפילו נעשה גמל דאית ליה הרווחה הרבה עונה דילה כדמעיקרא בעת דהוה חמר דרוצה אשה בקב כו'. ע"כ: וכן פרש"י במהדורא קמא וז"ל חמר שעונתו אחת בשבת אם נעשה גמל יש לו רשות להרחיק מביתו שלשים יום כדרך שאר גמל אחת לשלשים יום או לא ע"כ. ובמהדורא בתרא לא פי' כן אלא הכי קא מבעיא חמר מהו ליעשות גמל שלא ברשות כו' ואיברא דלשון התלמוד אתי שפיר למה שפירש במהדורא קמא ומיהו הדין קשה דמאחר שכבר נעשה גמל ברשות אמאי לא יהא דינו כגמל לגמרי וכן פירש רבינו יונה ז"ל וז"ל חמר ונעשה גמל מאי יכולה לעכב עליו כדי שלא לבטל עונתה שיכולה לומר לא נתרציתי מתחלה אלא לדעת חמר או לא. ע"כ:

רוצה אשה בקב ותפלות כו' נוח לה להתגלגל במועט ותטפל עם בעלה מהעשרה על ידי פרישות ההולך למדינת הים לסחורה הגמל משתכר יותר מחמר שהרי הולך במרחקים ונח לה שיהא חמר וישתכר מעט ויהיה עמה משיהיה גמל וישתכר הרבה ויתרחק ממנה. רש"י ז"ל במהדורא קמא:

ותלמידי רבינו יונה ז"ל כתבו וז"ל רוצה אשה בקב כו' כלומר רוצה האשה יותר שיהיה בעלה חמר ויבא תדיר לעיר ותטפל עמו באותה המעט שמרויח משיהיה גמל וירויח ט' חלקים יותר ולא תוכל לראותו עד ג' חדשים הילכך יכולה לעכב עליו ואם לא ירצה להניח דיינינן ליה כמורד על אשתו. וה"ר יהונתן נתן טעם אמאי נקט ט' קבין וזה לשונו וסמך לדבר דכשהאיש אינו מורד על אשתו אינו נותן לה אלא מעה כסף לצרכה חוץ מכל מזונותיה וכשהאיש מורד על אשתו מתשמיש נותן לה שלש טרפעיקין בכל שבת ושבת חוץ ממזונותיה דהוו להו תשעה מעין ועם כל זה היא צועקת וקובלת עליו והיינו דנקט שיעור תשעה קבין ע"כ. עכ"ל תלמידי רבינו יונה ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל רוצה אשה כו' יש לפרש דט' קבין לאו דוקא אלא לישנא תלמודא היא כדאמרינן בעלמא רוצה אדם בקב חטין שלו מתשעה קבין של חברו אבל בתשובת הגאונים ז"ל פירשו ובדוקא נקט הכי כי המשרה את אשתו על ידי שליש נותן לה ב' קבין ומשמשת עמו מלילי שבת ללילי שבת והמורד על אשתו נותן לה תוספת על כתובתה שלשה דינרין שהם שלשה סאין לחשבון ד' סאין בסלע והשלש סאין הם י"ח קבין הרי תשעה קבין לזו כנגד הקב של זו ואף לפי' זה דרך צחות אמר כן הספר דבמורד בר מג' דינרין שמוסיף לה חייב במזונותיה ופרנסתה. ע"כ:

ה"ג דברי ר' אליעזר אמר רב ברונא אמר רב הלכה כר' אליעזר אמר רב אדא בר אהבה כו'. ואל תטעה דכי קאמר דברי ר' אליעזר קאי אדלעיל מיניה דקאמר רוצה אשה בקב וכו' וכן פרש"י ז"ל דברי ר' אליעזר. אמתניתין קאי וסיפא דמתניתין נקט. ע"כ.

זו דברי ר' אליעזר אבל חכמים כו' אף על גב דלכאורה ר' אליעזר לא קאי אלא אעונות וכיון שכן קשיא דמאי קאמר אבל חכמים אומרים התלמידים כו' דילמא ר' אליעזר נמי ה"ק דרישא דמתני' לאו דברי רבי אליעזר יש לומר דכי קתני מתניתין דברי רבי אליעזר אעונות ויציאות שלא ברשות דמתניתין כו' וכן כתב רש"י ז"ל. ה"ג הוה יתיב באיגרא איפחית איגרא מתחותיה ונח נפשיה ע"כ. וכן פרש"י ז"ל במהדורא קמא וז"ל עובדא בנפשייהו שמסכנין בנפשותן שמתוך שמעגנות נשותיהן על עמדם הם מתים. מסכיא מצפה לו. הוה יתיב רב רחומי באיגרא. ע"כ:

וכתבו תלמידי רבינו יונה בפירושן על ההלכות וז"ל תימא על הרי"ף למה הניח מלהביא בהלכותיו דברי רב אדא בר אהבה והביא דברי רב ברונא שיותר היה ראוי לפסוק הלכה כמו הלשון של רב אדא בר אהבה דהא אמרינן בגמרא סמכי רבנן אדרב אדא בר אהבה ועבדי עובדא בנפשייהו וכן פסק רבינו משה ז"ל ומאי דמייתי בגמרא עובדא דרב רחומי דהוה שכיח כו'. אחית' דמעתה מעינהא הוה יתיב באיגרא איפחית מתותיה נח נפשיה לאו למימרא דליתא לדרב אדא בר אהבה אלא לאשמועינן שאף על פי שיכול ללכת שלא ברשות עד שלש שנים אפילו הכי אין לו לעגנה כל כך כי מדרך הרחמנות יש לו להקדים כדי שלא תצטער יותר מדאי ולא יענש בסבתה כמו שנענש רב רחומי וכ"ש אם רואה שיצרו תקפו או שמרגיש באשתו שהיא מקפדת ביותר שיש לו ליזהר כדי שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה. ע"כ: מערב שבת לערב שבת כלומר פעם אחת בשבת ואותה הפעם מלילי שבת ללילי שבת וטעמא דמילתא מפני עונג שבת ועוד שאינם מתבטלים מלימודם ואית דבעו למימר דבכלל ע"ש הוי מיום רביעי ואילך ונותנין טעם לדבר משום שאין האשה יולדת אלא או לרע"א או לרע"ב או לרע"ג וכשתשמש בליל ה' או בליל ו' או בליל שבת על פי החשבון אי אפשר שתלד בשבת. וזה אינו מתקבל כלל. ויתיב בבי רב וכל בי שמשי הוה אתי לביתיה וכי הוה אתי חזו קמיה עמודא דנורא יומא חד משכתיה שמעתיה לא אתא א"ל ר' ינאי וכו' ובי שמשי שבכל התלמוד לא נאמר אלא על בין השמשות של שבת. תלמידי רבינו יונה ז"ל בפירושן על ההלכות: וכן כתב גאון ז"ל וז"ל עונה של ת"ח מלילי שבת ללילי שבת וראיה לדבר דאמרינן בריש מסכת ובין כך ובין כך לא בעיל לא במוצאי שבת ולא בליל שבת ואמרינן עלה בשלמא בע"ש משום חבורה אלמא ע"ש הוא ליל שבת. ע"כ: וז"ל רש"י ז"ל במהדורא קמא עונתן של תלמידי חכמים שכבר למדו לעצמן בגירסא עונתן אימת ולא מיירי בבני פירקי דזמנייהו מפרש במתני' מע"ש לע"ש דוקא ע"ש דיום תענוג ועוד דבלילי שבת ליכא בטול תורה בבי רב בבית רבו. עמודא דנורא מפני כבודו על שמקיים מצות עונה בשעתה. ע"כ: שפטיה בן אביטל בן דוד היה ור' אתי מיניה והיה מיוחס טפי מר' חייא דהוה אתי מאחוה דדוד דרבי בא מזרע המלוכה מ"ה שכיבא שהיו מקפידין שלא להדבק אלא בזרע המלוכה כן לשון מורי ז"ל הזקן. יתיבו ועיינו ולא אשכחו מידי דתרווייהו מיחסי טובא פסקו ליה בשעת אירוסין תרתי סרי שני בבי רב ללמוד בהן תורה קודם נשואין. אחלפוה קמי' העבירו ארוסתו לפניו וראה את יפיה. אמר אכנוס והדר איזיל. מכסיף מאבוה על שהיה חוזר מתנאו מאהבתו אותה. מעיקרא כתיב תביאמו ותטעמו והדר מכון לשבתך ועשו משכן קודם מאהבתו לישראל. איעקרא נעשית עקרה לפי ששהתה אחר בעלה י' שנים שוב אינה מתעברת וכגון שאין דעתן לינשא באותן עשר שנים. לשוא שמרה המתינה. סוי לבה הביטה בו ממורך לב כדאמרינן לעיל היה מסוי לאפה. ופרח רוחה שמתה. חזא ר' חמא דמחדדן שמעתתיה דר' אושעיא ולא ידע דבריה הוא קם ר' חמא מקמיה רבי אושעיא אמר' ליה דביתהו מי איכא דאקים מקמי ינוקיה. החוט המשולש שהיה שלישי לר' ביסא למלא מקום אבותיו בחכמה דשלשתן תלמידי חכמים ר' ביסא ור' חמא ור' אושעיא. רש"י ז"ל במהדורא קמא: וכתבו בתוספות דמ"ה קרו עלייהו והחוט המשולש וגו' אף על גב דהוו נמי כמה אחריני דהיו משולשין משום דשלשה אלו ראו זה את זה ורישא דקרא דייק הכין דכתיב ואם יתקפו האחד השנים יעמדו נגדו והחוט המשולש לא במהרה ינתק פי' אם באו לסטים עליו לתקפו אם שנים הם יעמדו לנגדו וכ"ש אם ג' הם החוט המשולש כו' כן פירש"י בפ' קהלת אלמא דבשלשתן קיימין עסקינן וכן הוה דייק מורי ורבינו מהר"ר ישראל דיקוניאל זצ"ל:

דהוה צניע ומעלי ואם תאמר והא אמרינן בפסחים [מט ב'] אמר ר"ע כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור. ויש לומר שזהו קודם לכן אבל אחרי כן חזר למוטב שהיה צנוע ומעלי ואחרי כן קבע עצמו לתורה כדאיתא הכא. הריטב"א ז"ל:

תוס' ד"ה רבי יהושע וכו' ואפי' טובא כדאמרינן שבת דף קכז ע"א:

רוֹצָה אִשָּׁה בְּקַב וְתִפְלוּת, מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת כן היא גרסה העקרית כמו שכתבו בתוספות ז"ל. ונראה לי בס"ד טעם דנקיט מספר תשעה כי העשיר חייב להפריש מעשר מן הממון שלו וזה חלק העשירי אינו של העשיר אלא הוא ממון של העני והקדוש ברוך הוא נתנו בתורת פקדון אצל העשיר וכמו שאמרו רז"ל על פסוק אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות כב, כד) רוצה לומר חלק ממון העני נתתיו לו עמך מעורב עם חלקך. נמצא כל ממון שביד העשיר הוא תשעה חלקים של העשיר וחלק אחד של העני והאשה רוצה בחברת בעלה אף על פי שהוא עני ואין לו ממון אלא רק קב אחד מעשר קבין וזה עדיף לה מאם תנשא לעשיר שיש לו תשעה קבין והיא אין לה חברה עמו שפורש והולך למקום אחר. ולגרסה דגרסי מֵעֲשָׂרָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת גם כן יתיישב דרך זה והיינו הכונה אף על פי שתנשא לעשיר שאוכל גם הקב של חלק העני ולוקח כל העשרה לעצמו אם יהיה פורש ממנה והולך למקום אחר.

"אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ" זֶה הַמְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. יש להקשות הוה ליה למימר מליל שבת לליל שבת כי התשמיש הוא בליל שבת ולא בערב שבת? ונראה לי כיון דעושים הכנות לתשמיש מיום ערב שבת הן בקשוטין של האשה הן בהזמנת המאכל הראוי כמו שום וכיוצא לכך תלה התשמיש בערב שבת. ועוד נקיט כן כדי לישב הדרשה דכתיב (תהלים א, ג) יִתֵּן בְּעִתּוֹ שהוא 'בעת וא־ו' כלומר בעת הבא אחר יום וא־ו שהוא יום השישי דהיינו ליל שבת ולכן אמר זה המשמש מערב שבת רוצה לומר בזמן הסמוך לערב שבת שהיא ליל שבת. וכיוצא בזה דרשו רז"ל תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם (ויקרא כג, טז) כלומר זמן הסמוך לחמשים שהוא מ"ט. וכן אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ (דברים כה, ג) מספר הסמוך לארבעים שהוא ט"ל. ועוד נראה לי בס"ד דריש בְּעִתּוֹ שהוא 'בעת וא־ו' כי ידוע שהיסוד נקרא וא־ו ואיתא בזוהר חדש שהשבת הוא בסוד היסוד וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל (בשער הכונות דף ס"ג ע"ג) שכל העולמות נעשים בשבת בבחינת ז' ז' וזהו סוד שאנו קורין את השבת שביעי. ויען כי כל בחינת השביעיות הם ביסוד כנודע לכן אומרים המלאכים אותו השיר המתחיל הָאַדֶּרֶת וְהָאֱמוּנָה לְחַי עוֹלָמִים, והטעם כי בחינת השבעיות דשבת כולם הם בסוד היסוד הנקרא חי העולמים עד כאן דבריו. והנה הכתוב מדבר בתלמידי חכמים אשר (תהלים א, ב) בְּתוֹרַת הֳ' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה, ואמר וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי 'מָיִם' שהוא עם הכולל הוי־ה אדנ־י [91] שהם סוד תפארת ומלכות שחיבורו למטה דומה לחיבור תפארת ומלכות למעלה אשר פריו יתן בעתו בעת וא־ו וכאמור לעיל ואז אפילו עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה לא יבול שלא ילך לאיבוד וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בימי זקנתה של אשתו שאז פסקה מראיית הדמים גם כן יַצְלִיחַ בזווג שלו שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות כדאיתא בשער טעמי המצות.

חָלַשׁ דַּעְתָּהּ, אֲחִיתַת דִּמְעָתָא מֵעֵינָהּ נראה לי בס"ד הטעם דהאשה דמעתה מצויה וגם עושה פועל בדמעתה יותר מן האיש מפני דהנשים מושרשים ברחל [238] אשר מספר שמה הוא ב' פעמים דמע־ה [119] כנודע בסוד כונת פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְ כָל חַ י רָ צוֹן (תהלים קמה, טז) ראשי תיבות רחל שהיא מספר ב' פעמים דמעה למתק ב' דמעות עיין שם. ולכך הנשים מצויה דמעה בהם יותר וגם עושים פועל בדמעות.

פָּסְקוּ לֵיהּ תַּרְתֵּי סְרֵי שְׁנִין לְמֵיזַל בְּבֵי רַב נראה לי בס"ד טעם למספר זה כי תורה שבעל פה היא ששה סדרים כנגד חג"ת נה"י [חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד] לכן פוסקים ששה שנים כנגד ששה הנזכר דבהכי מסתייעא מילתא טפי אך יש שתי מיני לימוד הא' הגרסה להיות לו בקיאות במשניות והב' העיון והסברה וכמו שצריך ללימוד זה ששה שנים כן צריך ללמוד זה ששה שנים לכך פוסקין י"ב שנים אך יש שאין פוסקים אלא ששה בשביל לימוד הגרסה בלבד אבל לימוד השני יניחו אותו עד אחר נישואין. ובזה נראה לי בס"ד רמז הכתוב (ויקרא כה, ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ בשביל לימוד הגרסה וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ בשביל לימוד הסברה ואז וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ שתוכל אז לחדש חדושי תורה ולאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. ועיין בשער הפסוקים בסוד הפסוק עֹמֵד עַל שְׁנֵי עָשָׂר בָּקָר במלכים (מלכים א' ז, כה) ועיין בשער מאמרי רשב"י פרשת תרומה דף י"א והמשכיל יבין טעם נכון בעזרת השם יתברך.

עַד דְּאַתִּי, אִיעַקְרָא דְּבִיתְהוּ הקשה הרב עיון יעקב ז"ל על דברי רש"י ז"ל דאיתא ביבמות (דף לד:) כשמצפה ומשמרת על בעלה אינה נעקרה עיין שם. ונראה לי בס"ד כי היא אסחה דעתה מחמת שראתה בתחלה עוצם אהבתו עמה עד שאמר 'אִיכְנִיס וְהָדַר אֵיזִיל' וכן עשה. אז אמרה בדעתה כל שכן שיוסיף אהבתו בה אחר שיכנוס ואז חשבה בדעתה דודאי לא יוכל להתאפק להפרד ממנה י"ב שנה אלא יבא אצלה שלש או ארבע ימים לפחות בכל שנה ושנה כאשר עשה רחומי דהוה רגיל דאתי לביתיה כל מעלי יומא דכפורי. כך חשבה בדעתה בבירור ואחר שראתה שלא עשה כן אלא לא בא כלל אצלה אמרה בדעתה ודאי נעשה כבן עזאי דנפשו חשקה בתורה ואף על פי שאירס אשה לא נשאה כלל ולכן לא היתה מצפה כיון דהחליטה בדעתה כך ולהכי איעקרא. ואמר רבי העולם לא יחשבו דהסיחה דעתה ואיעקרא אלא יאמרו דמן השמים נעשה לה כך כדי שיגרשנה מפני שהיה בה חשש פיסול חס ושלום שאינה הוגנת לו ובאמת לא היה כן אלא היתה הוגנת והוגנת ולכך בָּעָא עֲלָהּ רַחֲמֵי.

יֹאמְרוּ עֲנִיָּה זוֹ לַשָּׁוְא שָׁמְרָה. נראה לי בס"ד דאמר רבי חייא שמצלת אותנו מן החטא נמצא האשה עושה שמירה לבעלה מן החטא. ואמרתי כי מה שאמר רבי שמעון בריה דרבי אִיכְנִיס וְהָדַר אֵיזִיל לאו משום דהוה רודף להנאתו חס ושלום! אלא משום דחשש מן החטא ואם ישאנה וילך יהיה נשמר על ידה דיש לו פת בסלו דכל יום שירצה יוכל לבא אצל אשתו מה שאין כן אם תהיה ארוסה דוקא אינו יכול לבא אצלה לשמש עמה ונמצא אין לו פת בסלו ולפי זה כל אותם י"ב שנים היא שמרה אותו מן החטא. אך כל אשה אשר בעלה דר עמה הן אמת ששומרת אותו מן החטא הנה גם היא נהנית ממנו בתשמיש מה שאין כן זוֹ שבעלה לא דר עמה נמצא היא עֲנִיָּה מן הנאת תשמיש וּלַשָּׁוְא שָׁמְרָה את בעלה כי לא קבלה כנגד שמירתה הנאה כלל ודא עקא איך לקתה במצוה של שימור שעשתה לבעלה בחינם? ועוד יש לומר דקרי לה עֲנִיָּה כי היתה בת כהן כי רבי יוסי בן זמרא אביה כהן היה כדאיתא ביומא דף ע"ח ובתוספות בכורות דף ל"ו בדבור המתחיל בא עיין שם.

נִינְסְבֵּיהּ אִיתְּתָה אַחֲרִיתִי, יֹאמְרוּ זֹאת אִשְׁתּוֹ וְזֹאת זוֹנָתוֹ. הנה ודאי גם לפי הסוד מותר לשמש עם עקרה ואין זונתו חס ושלום! כי יש בזווגם מצוה ותיקון למעלה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מעשי המצות פרשת בראשית) על אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב זיע"א [זכותם יגן עלינו אמן] אפילו היו נשיהם עקרות לא היו נמנעים מן הזווג כי היה הזווג ההוא מועיל לחיות וקיום העולמות. ודוגמת זה ממש היה אצל יעקב אבינו עליו השלום בתחלה לאה מולדת בנים ורחל עקרה ומשמש עם שניהם. אך רבי חש ללעז הבריות המתלוצצים בכך לקרא להם שמות זוֹ אִשְׁתּוֹ וְזוֹ זוֹנָתוֹ! והגאון חיד"א ז"ל במדבר קדמות הביא לשון זוהר כתב יד אמר רבי שמעון אף שהאשה עקרה וזקנה אין טיפות הזווגים הולכים לאיבוד אלא השם יתברך מצוה למלאך שישמרם לעתיד לבוא ויהיה לכל אחד גוף ויכיר כל אחד את אביו והאב יאמר מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן (ישעיה מט, כא) עיין שם.

אָמַר לוֹ אִיעַכֵּב לִי עַד דַּאֲתָאִי בַּהֲדָךְ. הא דהוצרך תלמודא לפרש דבר זה שאמר לו תמתין לי ולא רצה להמתין, היינו ליישב בזה דבר אחר שיש להתפלאת הלא אלישע הנביא ע"ה כשהחיה את הילד הוצרך לעשות כמה דברים ששם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו (מלכים ב' ד, לד), ואיך רבי חנניה בבקשת רחמים החיה אותה תכף ומיד? אך בזה מובן הטעם כי השם יתברך ישלם מדה כנגד מדה ואינו מקפח שכר דבר כל דהו והיינו בשכר שהיה להוט ומהיר לילך ללמוד תורה דאף על פי שבקש ממנו רבי שמעון שימתין לו לא רצה וזה הוא חוץ משורת דרך העולם שיותר טוב להולכי דרכים שיתלוו זה בזה ויהיו בצוותא חדא ועם כל זה להיותו נחפז ללמוד תורה שעה אחת קודם לא רצה להמתין! ועל כן פרע לו השם יתברך עתה שבקש רחמים להחיות את אשתו ענה אותו תכף ומיד ולא איחר לו בקשתו. ובמדרש ויקרא (פרשה כ"א) איתא י"ג שנים וכאן אמר י"ב אולי הם ישבו י"ב שלמים ובתוך שנת י"ג חזר ובמדרש חשיב מקוטעים ובתלמודא חשיב י"ב שלמים.