מסכת כתובות דף נ״ד עמוד א׳

כיון דלית לה כתובה לאם לית לה מזוני דבת דהא תנאי כתובה הוא:

בת ארוסה הבא על ארוסתו וילדה לו ומת ולו בנים יש לה מזונות מנכסיו או לא:

כיון דאית לה כתובה כגון שכתב לה מן האירוסין אי נמי רבנן תקון נמי לארוסה:

או דלמא כיון דלא תקון רבנן למכתב עד שעת נשואין תנאי כתובה נמי מקמי הכי לא חייל:

בת אנוסה אנס את הנערה ונשאה אחרי כן כדכתיב ולו תהיה לאשה וילדה לו בת ומת יש לה מזונות מן האחין או לא:

יש לה כתובה מנכסיו:

מנה אם מת ואע"ג שכבר נתן כסף קנסה לאביה:

יצא כסף קנסה בכתובתה ואין לה כתובה:

בת אנוסה מהו תימה דאנוסה גופה תיבעי:

בביתי ולא בביקתי כשאין להן כי אם ביקתי היא מפסדת דלכולי עלמא יכולין לגרשה וביש להם בתים טובים היא מרווחת בהאי לישנא דביתי שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשה בחיי בעלה כדאמרינן בהנושא (לקמן כתובות דף קג.) ואין להחליף לה לגרוע ממנו או שמא אפילו לכיוצא בו:

לית הלכתא ככל הני שמעתתא [אכולהו קאי] בר מתבעוה לינשא דההוא עדיפא דאי ככל הני דוקא וקאי נמי אתבעוה לינשא א"כ קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן דאמר לעיל לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל כו' וכה"ג איכא בפרק תולין (שבת דף קמ.) לית הלכתא ככל הני שמעתתא דלאו דוקא:

ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל פר"ח ובמקום שיש מנהג ילכו אחר המנהג ובמקום שאין מנהג יעשו כשמואל דהלכתא כוותיה והא דבעי בסמוך עד היכן נהרדעא לאו משום דאין הלכה כשמואל אלא משום דשאר בבל נהוג כרב והא דקשה מההיא דאלמנה (לקמן כתובות צה:) שם אפרש בע"ה:

הא דבעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא כבר פירשתיה בריש פירקין (כתובות מג, ב) בשמעתא דמיגבה מאימת גבתא בסיעתא דשמיא.

גרסינן לקמן בפרק מציאת האשה (כתובות סח, ב) תנו רבנן, הבנות בין בגרו עד שלא נישאו בין נישאו עד שלא בגרו אבדו מזונותן ולא אבדו פרנסתן דברי רבי רבי שמעון בן אלעזר אומר אבדו אף פרנסתן וקיימא לן כרבי והוא דמחאי, אי נמי, מתזנה מן היתומים אף על גב דלא מחאי. וגרסינן בירושלמי בפרקין (הי"ב) דהכא לא אבדו פרנסתן. ר' אבין בשם ר' אילא ובמודים להם בהדא אלמנה שהיא תובעת מן היורשין היא אומרת לא נתקבלתי כתובתי והיורשין אומרים נתקבלת, עד שלא נשאת יורשין צריכים להביא ראיה שנתקבלה כתובתה נשאת עליה להביא ראיה שלא נתקבלה.

תני רב יוסף בביתי ולא בביקתי פירש רש"י ז"ל: אם יש לו בית כופין היורשין לתת לה מדור לפי כבודה, ואין יכולים לומר לכי לבית אביך ואנו זנין אותך שם, אבל אין לו בית אלא ביקתא בעלמא בית צר וקטן יכולים לומר לה לכי מאצלנו, אבל מזוני אית לה בבית אביה, עד כאן. נראה מלשונו, דאין להם לשכור לה כלל, אלא אומרים לה שבי אלמנה בית אביך, כיון שאין מדור של אבינו מספיק לנו ולך יחד. אבל הראשונים ז"ל אמרו דשוכרין לה בית לפי כבודה. וכן משמע בירושלמי דגרסינן התם בפרקין דהכא (הי"ג) ר' זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית, אמר ליה, היורשין שוכרין לה בית, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים, כהדא חדא איתת הוה פורנה דעשרין דינרין והוה חד בית בטב עשרה דינרים, אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או יתבון לה ביתא טב או יביאו עשרה דינר, מכאן ואילך היא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היתומים, וכן כתב ר' צמח בתשובה, ששוכרת בית גדול ונוטלת שכר מן היתומים. והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מה"א ה"א) על הבית, או שלא היה לו בית אלא בשכר שנותנין לה מדור לפי כבודה, ומיהו מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני, לא הוה משמע טפי דאין שוכרין לה כלל, והרמב"ן ז"ל כתב: דלפי דברי הראשונים ז"ל, איכא למימר דהא דאמר מר בר רב אשי, אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר, כאותה ששנינו (קג, א) יכולים היתומים לומר לה אם את אצלינו יש לך מזונות ואם אין את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה, דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם, ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה, דכיון דלאו מינה הוא, מזונות שלמים נותנים לה, שאם רוצים יבואו אף הם לדור עמה, עד כאן.

ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל הכין פסק רבנו אלפסי ז"ל כשמואל והכי תניא בהדיא בתוספתא (בפרקין ה"ו): שאר כל הארצות כותבין כאנשי ירושלים, וגרסינן נמי בירושלמי (פי"א ה"ב): ר' אבהו אמר קיסרי כיהודה ושאר ארצות כירושלים. ובשם הרב אב ב"ד ז"ל שמעתי, שמביאים ראיה מדתנן (לקמן כתובות צה, ב) אלמנה מן הנשואין מוכרת שלא בבית דין, ואמרינן בגמרא מפני שיש לה מזונות, ואם ברשות היורשין לתת לה כתובתה אמאי מוכרת שלא בבית דין, והלא ברשותם לסלקה ולהתפיסה לכתובתה מה שמכרה והיא צריכה בית דין. וכן משמע מהא דתנן (לקמן כתובות קז, ב) האשה שאמרה מת בעלי רצתה נזונת רצתה גובה כתובתה, אלמא בדידה תליא מילתא. ויש עוד להביא ראיה דכל רב ושמואל בדיני קיימא לן (בכורות מט, א) כשמואל, ואי משום דבעינן עד היכן נערדעא ההיא כבר פרקה רבנו אלפסי ז"ל.

אלמנה רב אמר שמין מה שעליה ושמואל אמר אין שמין ואסיקנא כרב. ואף על גב דריהטא דמתניתין דערכין (כד, א) כוותיה ליתא, דכי אקני ליה אדעתא למיקם קמיה אדעתא למישקל ומיפק לא אקני לה. ומינה דגרושה אין שמין מה שעליה, דאיהי לא נפקא אלא איהו היא דמפיק לה בעל כרחה, כמו שכתב רבנו אלפסי ז"ל, אף על פי שחלק עליו הר"ז הלוי ז"ל. ואף על גב דנקיט דלא נפיק מדעתיה שמין לה מה שעליו, התם הוא, משום דמעיקרא למיפק קאי ולא אקני אלא כל זמן שהוא משמשו אבל אשתו דמעיקרא לא קיימא למיפק, לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקה מדעתה אי דלא מפקי לה מן שמיא. ויש מי שאומר דבגרושין אפילו בגדי שבת אין שמין לה, דכלהו אקני לה. ולא דמי להא דאמרינן בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב) האחין שחלקו מה שעליהן שמין מה שעל בניהם ועל נשיהן אין שמין, ופירשו עלה בירושלמי (קדושין פ"א ה"ד): דכלי רגל וכלי שבת שמין, התם אחים לא מיקנו אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה, אבל בגדי שבת דלהתיקר עשויים לא, אבל בעל לאשתו אקנויי מקני לה בין דחול בין דשבת. ואם הקדיש והעריך עצמו אין לו בכסות אשתו, ואפילו דשבת וכיון שלהן הן אינו יכול למשכנם וליתנם לאחר.

בעי רבא בת ארוסה יש לה מזונות או לא יש שפירש דלא מבעי' ליה אלא כשהגיע זמן שהי' אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי (כי אכל) [אי אכלה] ברתא נמי אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולית לה תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראה הדברים. או דלמא כיון דלא תיקנו רבנן עד שעת הנשואין פירוש דאע"ג דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אע"פ שלא כתב לה מ"מ לא תיקון רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פירש רש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא דכתובת בנין דכרין אינן אלא בנשואין שזוכה בה הבעל וקודם לכן ואף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה:

בת אנוסה יש לה מזונות וכו' עד טעמא מאי תקינו רבנן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה. פירש רש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקינו לה רבנן כתובה דליכא למיחוש בה אבל שאר תנאי דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אי תיקון יש לה עכ"ל ז"ל. וממנו אתה למד דמבעיא לן דה"ה למזונות (אסורה) [אנוסה] גופה מה"ט ואגב ריהטא דלעיל נקטיה בבתה וכן עיקר ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוני' איכ' כתובת בנין דכרין דכל דכן בארוסה לא (נפיק ולא נכפינן) [קפיץ] למיתב לה האב נדוני' אלא על דעת (שיזונו) [שיזכו] בה הבני'

תני רב יוסף בביתי ולא בבקתי פירש רש"י דלהכי קתני תרי זימנא בביתי ולמעוטי שאם היה בית צר (מאכיל) [מהכיל] לה ולהם. שיכולים לומר לה לכי את מאצלנו אבל מזוני אית לה בבית אביה מנכסיו ולא אמרי' כיון דלא קרינן ביה בבית לא קרינא ביה ומתזנא מנכסי (ומדברי רב יוסף) [ומר בר רב אשי אמר] אפילו מזוני לית לה דהא בהא תליא ילפינן לה כ"ש היכא דליכ' שום בית דאין לה דירה ואין היורשי' חייבים להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפי' למ"ד דלית ליה דרב יוסף בהא מודה אבל בירושלמי אמר שאם אין שם בית היורשים חייבין להשכיר לה בית (ולפירוש רש"י) [ולפיכך יש שפירש] שאפילו רב יוסף [לא] קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנים לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותני' לה מזונות שלימי' או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלימים ומר בר רב אשי אמר אין לה מזונות שלימים ולא נהירא דא"כ היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזונו' אין לה ומאי אפי' [דקאמר] כיון (דאין) [דאית] לה דירה דדלמא הא דאמ' רבנן ולא בבית עקתא לתקוני דירה כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהא לה מזונות שלימים כיון דאית לה דירה מ"מ ועוד לישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל והירושלמי חלק על תלמוד שלנו בזה ואנן אתלמודא דילן סמכי' ואי קשיא לן דהכא דרשינן בביתי ולא בבקתי ואלו לקמן בפ' הנושא דרשי' מינה שנשתמש במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי"ז אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סלקין דתקנתא דרבנן הוא שיהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא רווחא אית לה והיכא דליתא דתיפיק ותיזול כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן [בית] כלל. תשלום הירושלמי שאומר שהיא אומרת קרקע והן אומרים מעות הדין עם היורשים פי' כשתבא לגבות הכתובה מן הקרקע כדתנן רבנן והם רוצים לסלקם במעות הדין עמהם כהדא חדא איתא הוה [*) פורנא עשרין דינרין והוי חד בית טב י' דינרין כו' עד ואמר איתבין לה ביתא או יתבון לה כ' דינרין כו' כצ"ל (המו"ל)] פרוכה עשרה דינרים של מעלה אשר או שגבתה אותה בחיי בעלה ותנינן תמן חד בית טב עשרה דינרי' אתא עוברי' קמי' דרבי יוחנן ואמר או יתקן לה ביאו יתקן לה עשרה דינרי אמר רבי מונא לית בית טב אלא עשרה דינרים כמאן דלית ליה (פירכא) [פורנא] אלא עשרה דינרים מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים ע"כ והלכתא כרבי מונא דהכי שיטתיה בתלמודא דילן לקמן במכילתין. ולית הלכתא ככל הני שמעתי' פירש הגאונים ז"ל דברים כפשוטם דאכולהו קאי ואפילו תבעוה להנשא ונתפייסה ולא משום (דתקנו לדידך) [דתקשי לאידך] דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דא"כ קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא אין לה מזונות וסברא דתלמודא היא למדחינהו להני מסברא דנפשיה [ודכותי' איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי כ"ז חסר.] (המו"ל) אחריתי אבל בתוס' פי' דלא דחינן אלא ההוא שזנתה וההיא (דניחא ליה) [דכיחלא] אבל לא ההיא דשמואל דתבעו' לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפירש שם ומיהו לשון כל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל דהיינו דמשום תרתי בלחוד לא הוה למימר ככל הני שמעתתא וכן פסק הר"ם ז"ל דתובעת כתובתה בבית דין אפילו על ידי שליח[ב) צ׳ל ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא כו׳ כצ"ל. (המו״ל)] ודוקא תובעת אבל כתובה שלא יפסיד ויורשי דכוותא פשיט' שיש לה מזונות ובתובעת נמי אמרינן בירושלמי ובלבד מן השופי אבל מן האונס [ג) כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר׳ אדא בר כהן בעי לך תבעה פורנא ואבדה מזוני מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קמי כו׳ כצ׳׳ל. (המו׳׳ל)] בהדיא דמלת אמינן בה ואמר לה רבי אבא בר כהן בעי לך תיבעי פורני ליתמי ואברי כמזוני מילי עליה עובדי קמי ר' יוחנן ואהדרה למזוני ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירי מקצתה הא קי"ל דאפילו בנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאמר לקמן בפרק הכותב מכרה כתובתה משכנה כתובתה פירוש שמכרה או משכנה כולה כדפרישנ' וכ"ת אפילו משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה בכולה כתובתה וי"ל דמכ"מ כיון דשעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי' לענין זה:

אתמר רב אמר הלכה כאנשי יהודא ושמואל אמר כאנשי גליל והלכתא כשמואל בדיני וכבר האריך בזה הרי"ף ז"ל ואע"פ שראיותיו צריכין חיזוק עיקר הפסק כן הוא מטעמ' דכתיבנ' הלכך כי איתא מנהגא עבדי' כמנהגא ואי ליכא מנהגא עבדי' כשמואל. וא"ת למה הוצרכו לומר (נגד) [ועד] היכא דנהרדעי וי"ל לפי שנהרדעי בבבל וכל פרווד' נהגו כרב חוץ מנהרדעי והא נהרדעי נסיב' א"ל לנהרדעי א"כ נהרדעי וכל פרוודא הא נהיג כשמואל ושמעינן מינה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעת' דתדו' עימי' בדוכתי' הולכין בזה כפי מנהג מקומו שבא' לשם:

אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה פירש ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני ליה אדעתיה למיפק ולמיסק ומיהו אינה יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטו' ערומה ותלך והא דאמר ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא דהוי אמרי לומר שאינם שלהם לגמרי או תקבלו בדמיהם או תפשיטם כי אקני לה אדעתא למיקם אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. וכתב הרי"ף ז"ל מינה שמעינן דגרושה אין שמין מה שעליה דאיהי לא נפק' אלא איהו דמפיק לה בעל כרחה שלא כדברי ר"י הלוי ז"ל ואף על פי [ד) נ"ל דצ"ל דלקוט מאריה מפיק לי' ולא נפיק מדעתו שמין לו מה שעליו כו׳ (המו״ל)] דלקוני ליה ולא נפק מדעתה שאין לו מה שעליו התם הוא דמעיקרא אדעתיה דמיפק עייל ולא אקני ליה אלא לכל זמן שהייא משמשתו אבל אשתו דמעיקרא קיימי לא מיפק דלא קאמר למיפק. לגמרי אקני לה כל זמן דאיהי לא נפקא מדעתה או דלא נפיק מן שמי' הלכך גרושה אין שמין מה שעליה אפילו בגדי שבת אין שמין [ה) חסר וכצ"ל ול"ד למה דאמרינן בב"ק דף י"א האחין שחלקו כו׳ ומה שהוא על נשיהם ובניהם אין שמון ופי' כו׳ (המו"ל)] ופי' בירושלמי דדוקא בגדי חול אבל בגדי שבת שמין הוא דאחין לא מקני אלא בגדי חול ומשום שלא יפשיטוה ערומה אבל בגדי שבת דלהיכר עשוין לא אבל בעל לאשתו דאקנויי מקני לה בין בחול ובין בשבת ואם הקדיש או העריך עצמו אין לו בכסות ההוא דאמר להו פירוש ושכיב מרע היה דמקנה באמירה [וכלים] של נדוניא הרגילה היו ידועים ובשעה שצוה עליהם היו נמכרים [ביוקר] בשוק ובתר הכי זילי והיתה היא תובעת העודף מן המעות ההם כי כפי אותה שעה של צוואה הקנה לה אביה ואמר רב אידי בר אבין פורנא ליתמי שלא נתכוון האב אלא ליתן לה נדוניא הרגילה הן ביוקר הן בזול וה"ה דאי איקר דיוקרא ליתמי ושמעתי מרבותי שאין להם לתת לה עד שתנשא ותצטריך לכך ואם מתה בנתיים אין ליורשה כלום אבל האומר יתנו מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה חייבין לתת לה מאתים מעכשיו ויוקרא וזולא דידה הוה ולא עוד אלא אפילו מתה קודם שתנשא זכו בהם היורשים דכי האי גוונא לא קפידא הוה אלא כמראה מקום וכההוא בפרק השוכר בנותן דינר לעני ליקח בו חלוק [שרשאי] ליקח בו טלית כן הרשב"א ז"ל:

ולענין ביאור סוגייא יש שואלים היאך נסתפקו שלא לקנוס הבת על מעשי האם והרי למעלה נ"ג א' אמרו מתה אין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתבתה והוינן בה כתבה מאי עבידתה והעמידוה בכתבת בנין דכרין ואמאי הכא נמי לימא יצר אנסה ותירצו בה התם קנסא הוא דקנסוה רבנן אלמא שקונסין הבנים על מעשה האם ותירצו בה שאינו דומה שבזו היא שסרחה בשלא דקדקה בנשואיה אבל אותו שנשאה לא חטא ומתוך כך ראוי לקנוס את בניה ולחמול על נכסי האב שלא חטא אבל כשנשא שניה אף הוא נשתתף בעון עמה והיה ראוי לומר שלא לקנוס על נכסיו שלא תהא הבת נזונות מהם:

ארוס הבא על ארוסתו והוליד ממנה בת ומת הארוס והניח בת זו או שנשא את הארוסה משנולדה הבת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם היא ניזונת מן האחים ר"ל מן הבנים שהיו לו מאשה אחרת אם לא נשא את זו או אם נשא את זו והוליד ממנה אם נזונת מהם שמא מתוך שיש לארוסה כתבה אם כתב לה כמו שהתבאר יש לה מזונות או שמא הואיל וכל שלא כתב מיהא אין לה מתקנת חכמים אלא משעת נשואין אין נכללין בכתבה זו תנאי כתבה ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו כל הפוסקים שאין לה מזונות הא ארוסה עצמה שמת הארוס אם לא נשאת אין לה מזונות כמו שביארנו למעלה ואם נשאת יש לה:

אונס שנשא אנוסתו והוליד ממנה בת ואחר כך מת שאלו בסוגיא זו אם נזונת מן האחים אם לאו שמא מתוך שאין לה כתבה שהרי אינה קלה בעיניו להוציאה הואיל ואין יכול לגרשה כמו שביארנו בפרק שלישי ל"ו ב' אף תנאי כתבה אין לה או שמא הואיל ולא הופקעה כתבה ממנה אלא מטעם שאין בה חשש שתהא קלה בעיניו להוציאה דין כתבה מיהא יש לה ותנאי כתבה מדין כתבה הם ונשאר הדבר בספק ומתוך כך פסקו הפוסקים שאין לה מזונות הא אנוסה עצמה יראה שאין לה מזונות שהרי כשמת יצא כסף קנסה בכתבתה כמו שביארנו בפרק שלישי ואם כן כבר נפרעה מכתבתה וכל שנפרעה מכתבתה בטלו תנאיה ויש לפקפק בה ואף לקצת חכמי הדורות ראיתי שיש לה ובכל אלו הואיל ומחמת ספק הוא שאין לה יראה לי שאם תפשה תפשה:

המשנה האחת עשרה והכונה בה בחלק הרביעי גם כן והוא שאחד מתנאי הכתבה להיות אלמנתו נזונת מנכסיו כל זמן אלמנותה עד שתטול כתבתה או יתבענה בבית דין והוא שאמר לא כתב לה את תהא יתבה בביתי ומתזנה מנכסי כל יומי מיגד אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין ככה היו אנשי ירושלם כותבין ואנשי הגליל היו כותבין כאנשי ירושלם וביהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לה כתבתה לפיכך אם רצו היורשין נותנים כתבתה ופוטרין אותה אמר הר"ם אין הלכה כאנשי יהודה אלא כל זמן שלא תבקש כתבתה בב"ד ולא תנשא תדור בבית אשר היתה דרה עם בעלה בחייו ותהיה משתמשת בכל והכלים אשר היתה משתמשת בהן בחייו והנני עתיד לבאר שלמות זה הדין וביאור מיגד אלמנותיך בביתי ר"ל אחריו:

אמר המאירי כל יומי מיגד אלמנותיך ר"ל כל ימי המשך אלמנותיך חייב מפני שהוא תנאי בית דין ויש גורסין מיגר ברי"ש ר"ל כל הימים שאת נגררת באלמנות ולשון זה מוכיח שאם היא אינה רוצה ליטול כתבתה אין היורשין יכולין לומר לה טלי כתבתיך וצאי ועל זה אמרו כך היו אנשי ירושלם כותבין ר"ל כמו שכתבנו ואף במקום שהיו סומכים על תנאי בית דין שלא לכתוב כך היו דנין מכח תנאי בית דין ואנשי הגליל היו כותבין כמותם אבל אנשי יהודה היו כותבים עד שירצו היורשים ליתן לה כתבתה ולפיכך אם רצו היורשין נותנין לה כתבתה ופוטרין אותה ואף כשלא היו כותבין כן היו דנין כן מכח תנאי בית דין ובתלמוד המערב אמרו בני גליל חסו על כבודן ולא חסו על ממונם ובני יהודה חסו על ממונם ולא חסו על כבודם ובגמרא נחלקו רב ושמואל שלדעת רב הלכה כאנשי יהודה ולדעת שמואל הלכה כאנשי הגליל ואמרו על זה בבל וכל פרודאהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרודאהא נהוג כשמואל ושאלו בה עד היכן היא נהרדעא ר"ל שיהא הכל נקרא מאתו מחוז עד דסגייא קבא דנהרדעא ומכאן פסקו רבים כרב שמאחר שהתלמוד מחזר לידע גבולה של נהרדעא לענין זה לא לחנם אלא לומר לך שמשם ואילך כל המקומות שוים למנהג בבל וגדולי הפוסקים דוחים סברא זו שלא חיזר לידע גבולה של נהרדעא אלא לומר שמשם ואילך מתחומה של בבל שנוהגין בה כרב הא כל שאר המקומות דנין בה כשמואל שכל רב ושמואל הלכה כשמואל בדיני ואף הם הביאו ראיה לסברא זו בשם מקצת גאונים ממה ששנינו צ"ה ב' אלמנה נזונת מנכסי יתומים ומעשי ידיה שלהן ושאלו בה נזונת תנן דלא מצו דלא יהבי לה וכאנשי גליל או הנזונת תנן דאי בעו יהבי לה כתבתה ולא יהבי לה מזוני וכאנשי יהודה ואסיקנא ניזונת תנן וכאנשי גליל ואע"ג דאיכא למימר עלה דחייה בעלמא הוא ולא סמכינן אשנויא יראה לי שמאחר שבמשנתנו מכל מקום נזונת תנן אע"ג דקא בעי לאוכוחי מבריתא דהניזונת תנן איכא למיסמך אשנויא להעמיד לשון משנתנו במקומו ואף הם הביאו עוד ראיה ממה שאמרו למטה נ"ד ב' קריביה דר' יוחנן הוה ליה אתת אבא דהות מפסדה מזוני והיו מתיראין עליה שתפסיד מזונות לאחר מיתה אתו לקמיה דר' יוחנן אמר להו זילו אמרו לאבוכון דלייחד ליה בשעת מיתתו ארעא למזונות ואם כאנשי יהודה למה ליה ליחודי ארעא ליתיב לה כתבתה וליפטרו ואע"פ שיש לדחות שמא כתבתה גדולה ואין הנכסים מספיקין בה מכל מקום פשוטן של דברים אינו מוכיח כן וכן הביאו עוד ראיה ממה שאמרו בבתרא פרק נחלה דף קל"ט ע"א שלח רבין באגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת אלמנתו ניזונת מנכסיו נשאת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו והרי הלשון מוכיח ניזונת על כל פנים ומכל מקום זו אינה ראיה שמא בנכסים מועטים היא או אפילו במרבין ומשום סופא נקט לה אלא שמכל מקום ראוי לפסוק כן משאר הראיות ומכללא דרב ושמואל הילכתא כשמואל בדיני וכן ממה שכתבנו למטה בשם תלמוד המערב שאם היורשין מרמין אותה ומביאין אותה דרך רמאות לתבוע כתבתה שלא הפסידה מזונותיה ואם יכולים לכופה בכל מה צורך להביאה לכך דרך רמאות יפרעו כתבתה והיא מפסדת מזונות וכן בתוספתא אמרו כל הארצות כותבין כירושלם ובתלמוד המערב קיסרי כיהודה ושאר כל המקומות כירושלם וכן שנינו ק"ז ב' אשה שאמרה מת בעלי רצתה ניזונת רצתה גובה כתבתה אלמא בדידה תליא מילתא:

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

בסוגיא זו אמרו בביתי ולא בבית עקתי אבל מזוני אית לה ודבר זה לא נתישבו בו המפרשים על ענין אחד אלא יש מהן שפירשוהו שאינה יכולה לומר ליתומים שייחדו לה מדור שתדור שם בפני עצמה אפילו בית צר וקטן אלא תדור בביתם עמהם ותיזון שם עמהם הא אם יש לה מדור שנפל לה בירושה רשאה לדור בו והיתומים חייבין לזונה שם וכדקאמר אבל מזוני אית לה ואין הלכה כדברי האומר אפילו מזוני לית לה והוא הדין אם רצתה לשכור לעצמה או לדור בבית אביה לפירוש זה אתה צריך לפרש בזה שכתבנו שהיתומים חייבים לזונה שם דוקא לחשבון ברכת הבית וכמו שאמרו בפרק הנושא דף ק"ג ע"א אמרה אי איפשי לזוז מבית אבא יכולים יורשים לומר לה הא אם את אצלנו יש לך מזונות אם אין את אצלנו אין לך מזונות מפני שברכת הבית מרבה והקשו לה וליתבו לה כפי ברכת הבית ותירץ אין הכי נמי וכבר למדת מדברינו פסק היוצא משמועה זו לפירוש זה ומכל מקום יש מפרשים שמועה זו על מה שהתבאר שהאשה שאמרה אי איפשי לזוז מבית בעלי אין היתומים רשאין לומר לה לכי לבית אביך אלא זנים אותה עמהם בביתם שהוא בית הבעל ולימד כאן שאם אין היתומים אומרים כן מצד רוע לב או טינא שהיה להם עליה אלא מתוך שביתם צר וקטן מהכיל מטתה וכלי תשמישה עמהם רשאין לומר כך אלא שחייבים לזונה בכל מקום שתדור ולשיטה זו לענין פסק אתה מפרש שכל שהוא כן חייבים לזונה בכל מקום שהיא ולא לפי חשבון ברכת הבית אלא למזונות מרווחים לפי כבודה וכבוד בעלה שעולה היא עמו ואינה יורדת עמו אף לאחר מיתה ולפירוש זה דעת רב אשי שאמר אפילו מזוני לית לה פירושו בהרוחה אלא לפי ברכת הבית אלא שהלכה כתנא קמא ויש מפרשים אותה על מה שכתבנו תחלה אלא שהוא בהפך ר"ל שהיתומים רוצים לזונה בביתם אע"פ שהוא צר וקטן והיא רוצה לדור במקום אחר מתוך צרות הבית ואומר שרשאה היא בכך ושהם חייבים לשכור לה ולזונה שם ומכל מקום דוקא לפי חשבון ברכת הבית:

בפרק הנושא שם יתבאר שהאלמנה יושבת במדור שהיתה יושבת בו עם בעלה ומשתמשת בכרים וכסתות שנשתמשה בהם בחיי בעלה וכן בעבדים ושפחות שנשתמשה בהם בחיי בעלה ואם נפל המדור אין היורשין חייבים לבנותו אפילו אמרה הניחו לי ואני אבננו משלי אין שומעין לה וכן אין מניחין לה לתקנו ולשפצו אלא יושבת בו כמות שהוא או תצא ובתלמוד המערב אמרו שאם לא היה להם או לבעל בית ששוכרין לה:

תוס' בד"ה לית הלכתא כו' קשיא דשמואל אדשמואל לרב ענן כו' עכ"ל רב נחמן נמי משמיה דשמואל קאמר ליה אלא דנקטו רב ענן דמלתיה דרב נחמן לא מיפרשא אלא במלתיה דרב ענן כדקאמר לדידי מיפרשא כו' וברא"ש לא הזכיר לרב ענן ע"ש ודו"ק:

בת ארוסה כלומר אדם שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ומת בעודה ארוסה מי אית לה מזוני מן האחין או לא מי אמרינן דכיון דאית לה לארוסה אית לה לבת מזוני מנכסי אביה עד שתבגור או עד שתתארס או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן כתובה עד שעת נשואין לית לה לבת מזוני תיקו וה"ה דהוה מצי למבעי בארוסה גופה אי אית לה מזוני. ויש לשאול דמעיקרא קאמר אית לה כתובה ואחר כך אמר דלא תקינו לה רבנן כתובה. ויש לתרץ דה"ק כיון דלא תקינו רבנן למכתב כתובה עד שעת נשואין ודוחק הוא דהל"ל כיון דלא תקינו רבנן למכתב אמאי אמר כיון דלא תקינו רבנן כתובה סתם, ע"כ נראה למורי הרב נר"ו דה"ק או דילמא כיון דלא תקינו לה רבנן אחריות עד שעת נשואין מזוני נמי לית לה דשמעון בן שטח שתקן כל הנכסים אחראין וערבאין לכתובה לא תיקן אלא משעת נשואין כי מתחלה ודאי היו כותבין כתובה אבל לא היו כל הנכסים אחראין עד שבא שמעון בן שטח ותיקן אחריות והוא לא תיקן אלא משעת נשואין ואילך. ולמאן דס"ל דארוסה אין לה כתובה נצטרך לפרש דמאי דאמרינן דכיון דאית לה כתובה אית לה תנאי כתובה היכא דכתב לה. תלמידי ה"ר יונה ז"ל. ויש לפרש בעיין בגוונא אחריתי ולא תיקשי ולא מידי בת ארוסה פי' כגון שבא על ארוסתו וילדה ממנו בת ושוב נשאה מי אמרינן כיון דסוף סוף הרי נשאה ויש לה כתובה למפרע חיילא שעבוד כתובה זו לגבי בת זו שנולדה לו בעודה היתה ארוסה לו או דילמא כיון דבשעה שנולדה לא היתה כתובה לאמה שוב אין לה תנאי כתובה וכן פירש הראב"ד ז"ל ככתוב בפסקי הרא"ש ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל בת ארוסה וכו' יש שפירשו דלא מבעי ליה אלא כשהגיע זמן שהאם אוכלת משל יורשין כדאיתא בירושלמי אי אכלה ברתא נמי אוכלת אבל כל היכא דלא הגיע זמן פשיטא מילתא דכי היכי דאיהי לא אכלה ולי"ל תנאי כתובה דה"ה לברתא וכן נראין הדברים או דילמא כיון דלא תקינו רבנן עד שעת נשואין פי' דאף על גב דארוסה יש לה כתובה מדרבנן אף על פי שלא כתב לה מכל מקום לא תיקן רבנן למכתב ולעשותה עיקר עד שעת נשואין וכן פרש"י ז"ל ובכתובת בנין דכרין לא מבעיא לן דהא פשיטא שאין כתובת בנין דכרין אלא בנשואין שזוכה בה הבעל דאילו קודם לכן אף על פי שכתובתה בבית בעלה אם מתה אביה יורשה. ע"כ:

אליבא דר' יוסי בר יהודה לא תיבעי לך דאמר יש לה כתובה מנה אין לפרש דה"ק דצריך שיכתוב לה כתובה מנה ואסור לשהות עמה בלא כתובה כשאר כל הנשים וטורפת נמי ממשעבדי כשאר הנשים דאם כן פשיטא דלרבי יוסי בר יהודה יש לה מזונות דמ"ש כתובה זו משאר כל הכתובות דהא אי כתיב לה כתובה תנאי כתובה דבנן נוקבן נמי אית לה ואף על גב דלא כתב וכדתנן לעיל וכיון שכן למה ליה למימר אליבא דר' יוסי לא תיבעי לך וכו'. פשיטא דלדידיה ליכא למבעי כלל לכך נראה לפרש דה"ק יש לה כתובה פירוש דצריך לתת לה כתובה מנה אם יגרשנה או ימות ואין צריך לכתוב לה כתובה דהא כתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו ומבני חרי הרי הוא דגביא וזהו שכתב רש"י יש לה כתובה. מנכסיו. ודוק והיינו טעמא דכיון דבלאו הכי הרי אינה קלה בעיניו להוציאה דלא יוכל לשלחה כל ימיו אלא דחייש דילמא יצער לה כדאיתא לעיל בפרק אלו נערות הילכך בחיוב כל דהו סגי כנ"ל: או דילמא כתובה טעמא מאי תקינו לה רבנן כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והא לא מצי מפיק לה דהא כתיב גבי אונס ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו ואף על גב דלית לה כתובה כיון דמצד אחר אשכחן דמיקיים בה טעם הכתובה נאמר גם כן דאית לה תנאי כתובה והבת תיזון מנכסיו. תלמידי ה"ר יונה ז"ל:

והריטב"א ז"ל כתב וז"ל טעמא מאי תקינו רבנן כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכו'. פרש"י ז"ל ומשום דלא מצי מפיק לה לא תקון לה כתובה דליכא למיחש בה אבל תנאי כתובה דלאו משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה איתקון אית לה. עכ"ל הרב ז"ל. וממנו אתה למד דה"ה דמבעיא ליה מהאי טעמא למזונות ארוסה גופה ואגב ריהטא דלעיל נקטוה בבתה וכן עיקר. ע"כ: עוד כתב ז"ל ולענין כתובת בנין דכרין פשיטא דאי איכא נדוניא דאב דאיכא כתובת בנין דכרין דכל שכן בארוסה לא קפיץ למיתן האב נדוניא אלא על דעת שיזכו בה בניה. ע"כ: בביתי ולא בבית עקתי שאינה יכולה לכוף את היתומים לבנות לה מדור קטן בפני עצמה כי עקתא בית קטן וצר אבל מזוני אית לה אי ואית לה ביתא לדידה שנפלה לה מירושה על היתומים להביא לה מזונות לשם, כן קבל רבי. וקשיא ליה הא דאמרינן בפרק הנושא אמרה אי אפשי לזוז מבית אבא יכולין היורשים לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות כו' ומפרש טעמא מפני שברכת הבית מרובה לפיכך נראה בעיניו כן בביתי ולא בבית עקתי בבית גדול ורחב עומדת היא עמהם אבל אם יש (לה) בית צר וקטן הרשות בידם להוציאה מעליהם ולהרויחם אבל מזוני יהבי לה בכל מקום שהיא שהרי הם אין מניחין אותה לדור. רש"י ז"ל במהדורא קמא: והרמב"ן ז"ל האריך בזה וז"ל יש מי שפירש לומר שאם היה הבית קטן וצר מהכיל היתומים והאלמנה אינה יכולה לומר אני אדור כאן ואתם לכו לכם אלא שוכרים בית ראוי לה לפי כבודה. והוצרכו לזה הפירוש מפני שמצינו בירושלמי מפורש כלשון הזה רבי זעירא שאל לרב נחמן בר יצחק ולרב אבימי בר פפי לא היה שם בית א"ל היורשים שוכרין לה בית מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים כהדא חדא איתתא הוה פורנא עשרים דינרין והוה חד בית טב עשרה דינרין אתא עובדא קומי ר' חנינא ואמר או איתבון לה ביתא או יתבון לה עשרין דינרין אמר ליה ר' מונא מכיון דלית ביתא טב אלא עשרה דינרין כמאן דלית פורנא אלא עשרה דינרין מכאן ואילך היא אומרת קרקע והם אומרים מעות הדין עם היתומים וכך פירושו אם לא היה שם בית ראוי לדירת האלמנה והיתומים מהו א"ל היורשין שוכרין לה בית ואם היא אומרת אותו בית אני רוצה לא כל הימנה שאין גוף הקרקע קנוי לה אלא שעבוד בעלמא הוא וכיון שכן הם שוכרין לה בית אחר כהדא וכו' פי' אדר' מונא סמיך דאמר באותה אשה שהיו בכתובתה עשרין דינרין כיון שלא הניח בעלה נכסים אחרים אלא אותו בית ואינו שוה רק י' דינרין נותנין לה עשרה דינרין והבית שלהן שאין גוף הבית קנוי לה אלא משועבד הוא לה ומסלקינן בדמיו דהיינו עשרה דינרין והכי נמי אם הם רוצים לשכור לה בית לא כל הימנה לומר אותו בית שהניח בעלי אני רוצה והוי יודע שאם היה שם בית ראוי לדירת שניהם הדין עמה דה"ג התם אלמנה שאמרה הריני מגננה אלמנותי בבית בעלי שומעין לה מעתה למדנו לפי הירושל' שהיתומים חייבין לשכור לה בית וכמדומה לי שכך שמעתי דרך פירושו כמו שכתבתי אבל אינו מחוור ולא נכון ולי אפשר לפרשו בע"א וכך הוא לא הוה שם בנכסי המת בית כלל היורשין שוכרין לה בית לפי כבודה ואם רצו נותנין לה דמי שכירות בית כמו שהוא והיא טורחת ושוכרת לעצמה ואם היא אומרת איני רוצה לטרוח אלא שכרו לי אתם אין שומעין לה כהדא דההיא איתתא דהוה כתובתה בעשרין דינרין כלומר שכתב לה בעלה שישכור לה מדור לפי כבודה עד עשרין דינרין והיה בית אחד לפי כבודה נשכר בעשרה והיתה אומרת להם או תנו לי עשרין דינרין או טרחו אתם ושכרו לי ודן ר' מונא שיתנו לה דמי הבית לפי מה שהוא והיא תשכור לה בית. ואם זה הפירוש אמת אפשר שלא נאמרו הדברים אלא במי שאין לו בית כלל שכיון שתנאי ב"ד הוא למיתב בביתיה ויורשיו צריכין לשכור לעצמן ישכרו בית ראוי לדירת כולם ומקום שהיורשין דרין בו זהו ביתו אבל מי שיש לו בית ואינו ראוי לדירת כולם אינן שוכרין לה לבדה משום מעוטא דכתובה דכתבי בביתי תרי זמני. וסברתי כן מפני שאין צורך הגמרא שלנו שישכרו לה יורשין כלום אלא משמע דלגמרי הפסידה דירתה מדאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה אף על גב דלית הלכתא כמר בר רב אשי אבל מקצת חכמים הראשונים פירשו כמו שהזכרתי תחלה. והנגיד ז"ל כתב זה הירושלמי והביא בתשובה לרב צמח ז"ל אם יש לו בית קטן אין עליה מן הדין לדור בו והולכת לבית אביה או שוכרת בית גדול ויושבת ושכר מן היורשין. וזאת התשובה איני סומך עליה שנראית כמשובשת שהלשון שלה נוטה שלתקנת האשה אמרו כן שאין מכריחין אותה לדור בקטן אלא שוכרת גדול וזה אינו כלום. ושוב ראיתי בחיבורים אחרים שהשכר על היתומים ולרב ר' משה המחבר ז"ל נפל הבית או שלא היה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה ומזה הירושלמי הוציא דבר זה אבל היה לו לכתוב אם היתה שם ביקתא מה דינא ונראה שדעתו שישכרו לה היתומים מדור לפי כבודה וכיון שכן יש לדחוק ולומר דה"ק בביתי ולא בבקתי שאינה יכולה לומר הניחו הבית לי לבדי מאחר שאין כלנו יכולין לדור בו בריוח לפי כבודנו או שתאמר אתגלגל עמכם בדוחק אלא הם דרים בביתם ושוכרין לה מדור לפי כבודה כלומר ביקתא כמו שלא היה לו לבעלה בית כלל דמי משום מיעוטא דלישנא וזו שאמר מר בר רב אשי אבל מזוני לית לה משום ברכת הבית קאמר כאותה ששנינו יכולין היורשין לומר לה אם את אצלנו יש ליך מזונות ואם אי את אצלנו אין ליך מזונות. ומיהו מודה דלפי ברכת הבית יהבי לה כי התם ואפילו הכי לית הלכתא כוותיה דכיון דלאו מינה הוא מזונות שלמים נותנין לה שאם רצו ובאו אף הם לדור עמה. ואף על פי שאין זה מחוור אנו נותנים ראשינו תחת כפות רגלי הראשונים. עכ"ל הרמב"ן ז"ל אדון האחרונים ז"ל:

וז"ל הריטב"א ז"ל תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי וכו' פרש"י ז"ל דרב יוסף דייק דלהכי קתני בביתי תרי זמני וכו' ולפירוש [זה כ"ש דהיכא שלא הניח שום בית שאין לה דירה ואין היורשין חייבין] להשכיר לה בית דהא בביתי קאמר ואפילו מאן דלית ליה דרב יוסף מודה בהא. אבל בירושלמי אמרו שאם אין שם בית היורשין חייבין להשכיר לה בית ולפיכך יש שפירש דאפילו רב יוסף לא קאמר אלא שאינה דרה עמהם אבל נותנין לה דירה ומה שנחלקו במזונות אינו אלא אם נותנין לה מזונות שלמים או לפי ברכת הבית דרב יוסף אמר דאית לה מזונות שלמים ומר בר רב אשי אמר דאין לה מזונות שלמים ולא נהירא דאם כן היכי קאמר מר בר רב אשי אפילו מזוני לית לה מאי אפילו דקאמר כיון דאית לה דירה דדילמא הא דאמור רבנן ולא בביקתי לתקנתא דידה הוא כדי שלא תדור בדוחק ועוד למה לא יהיו לה מזונות שלמים כיון דאית לה דירה מכל מקום ועוד דלישנא דמזוני לית לה משמע דלית לה מזוני כלל. והירושלמי חולק הוא על תלמוד שלנו בזה ואגמרא שלנו סמכינן. ואי ק"ל דהכא דרשינן בביתי ולא בביקתי לגריעותא דידה ואילו לקמן בפרק הנושא דרשינן מינה שמשתמשת במדור כדרך שנשתמשת בחיי בעלה והא ודאי קשיא לפי' זה אבל יש לומר דסוף סוף תרווייהו לחדא עניינא סליקו דתקנתא דרבנן היה שתהא לה דירה עמהם בריוח והיכא דאיתא לרווחא אית לה והיכא דליתא דתפוק ותיזיל כי לא תוכל לדור בהצנע כאלמנה ובהא לא תיקן לה רבנן בית כלל. ע"כ: ונתפייסה נתרצית לינשא אין לה מזונות מן היתומים כיון דדעתה לאנסובי לא קרינא ביה מיגר אלמנותיך אמרה איני רוצה להנשא מחמת פלוני בעלי יש לה מזונות מן היתומים שאינן מהוגנים לה אין לה מזונות דאי הוו אתו מהוגנין מינסבא להו כיחלה ופירקסה שערה אין לה מזונות מעשיה מוכיחין שדעתה להנשא ולא קרינא בה מיגר אלמנותיך. תובעת כתובתה דעתה לינשא. רש"י ז"ל במהדורא קמא: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ופירשו הגאונים דברים כפשוטן דאכלהו קאי ואפילו תבעוה לינשא ונתפייסה ולא משום דתיקשי לאידך דשמואל דאמר תובעת כתובתה בב"ד דאם כן קשיא דשמואל אדשמואל אלא ודאי שפיר אפשר דאיתנהו לתרווייהו דתובעת בב"ד אין לה מזונות ותבעוה לינשא ונתפייסה אין לה מזונות אלא סברא דתלמודא הוא למדחינהו להני מסברא דנפשיה ודכוותה איכא במסכת ברכות פרק כיצד מברכין ובדוכתי אחריתי אבל בתוספות פירשו דלא דחינן אלא ההיא דזנתה וההיא דכיחלה אבל לא ההיא דשמואל דתבעוה לינשא ויש כיוצא בו בפרק במה מדליקין לפירוש ר"ת ז"ל שפי' שם. ומיהו לשון דכל הני שמעתתא כדברי הגאונים ז"ל והיינו דמשום הני תרתי בלחוד לא הוה ליה למימר כל הני שמעתתא וכן פסק הרמב"ם. הריטב"א ז"ל. וממה שכתב רש"י ז"ל במהדורא קמא דטעמא דתובעת כתובתה היינו משום דדעתה לינשא שמעינן דאיתנהו לתרווייהו תבעוה לינשא וכו' ותובעת כתובתה דהא בחד טעמא סלקין: התובעת כתובתה בב"ד פי' בין על ידה בין על ידי שליח ודוקא תובעת אבל הנשבעת על כתובתה כדי שלא יפסידו יורשיה זכותה פשיטא שיש לה מזונות וכתובה נמי אמרו בירושלמי [פי"א ה"ב] ובלבד מן השופי אבל לא מן האונס כהדא ארמלתא דרמון בה ואמר לה ר' אבא בר כהן בעי לן תבעה פורנא ואבדה מזונא מן דאתידעון מילייא עיילון עובדא קומי ר' יוסי ואהדרה למזונא. הריטב"א ז"ל: כתב הרא"ה ז"ל דמהך ירושל' נמי משמע דתבעוה לינשא ונתפייסה יש לה מזונות דהא התם דנתפייסה ולא אבדה מזונות אלא בשביל שתבעה כתובתה ומסתברא דלאנשי יהודה ה"ה דתובעת כתובה אבדה מזונות דאנשי יהודה תרווייהו הוו כתבי לקולא דידה. עכ"ל הרא"ה ז"ל. ודוקא שתובעת כל כתובתה אבל אם שיירה מקצתה הא קי"ל דאפילו דנפרעת מקצת כסף ככל כסף כדאיתא לקמן בפרק הכותב. הריטב"א ז"ל. וכיון דתבעה כתובתה בב"ד לאו מיגר אלמנותיך בביתי קרינא לה ומיד משעת התביעה ואילך מפסדת המזונות ואע"פ שלא נפרעה מכתובתה על תביעה זו כלל. תלמידי ה"ר יונה ז"ל: מכרה כתובתה משכנה כתובתה פי' שמכרתה או משכנה כולה כדפרש"י ז"ל וכ"ת כי משכנה כולה עדיין יש מקצת כסף כי בודאי לא משכנה אותה ככל הכתוב בה. ויש לומר דמכל מקום כיון ששעבדה כולה לאחרים כמי שגבתה כולה דמי לענין זה. הריטב"א ז"ל. וכן כתב הרא"ה ז"ל דכיון דשעבדה לכולה כמי שגבתה כולה דמי:

והא לנהרדעא נסיבא וכו' ושמעינן מיניה דמאן דנסיב אתתא מדוכתא אחריתי אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכין בה כפי מנהג מקומו שבאה לשם. הריטב"א ז"ל:

ועד היכא דנהרדעא וכו' הא דיהביה קיצותא לנהרדעא לאו למימרא דשאר עלמא עבדי כרב אלא משום דבבבל עבדי כרב ותחומי בבל ותחומי נהרדעא היו סמוכין אלו לאלו לפיכך רצה לידע עד היכן נינהו תחומי דנהרדעא אבל בכל דוכתא כשמואל עבדי. תלמידי ה"ר יונה: שמין מה שעליה פי' ששמין מה שעליה בפרעון כתובתה מטעמא דמפרש לקמן דלא אקני לה אדעתא למשקל ולמיפק ומיהו אינם יכולים לסלקה מהם במעות שאינו בדין שיפשיטוה ערומה ותלך והא דאמרינן ארמלתא שלח ופוק לישנא בעלמא הוא דהוו אמרי לומר שאינם שלה לגמרי או תקבלי אותם בדמיהם או תפשיטום. הריטב"א ז"ל: וחילופא בלקיט אם יש שכיר בביתו ולא קצב לו שכירות מתחלה ובתוך כך שהיה עוסק במלאכתו נתן לו בגדים כשיגיע לסוף מלאכתו באין לפרש את שכרו אין שמין מה שעליו אליבא דרב אמרינן דבאשה היינו טעמא דשמין לרב כדמפרש לקמן דכי אקני לזה אדעתא למיקם קמיה אדעתא דמיפק ולמשקל לא אקני לה אבל בלקיט שהיום עמו ולמחר הולך לו ודאי לגמרי אקני ליה לשמואל באשה אין שמין דכל ספוקה עליו וגמר ומקני לה אבל לקיט אין עליו להלבישו ומסתמא לא נתן לו כסות. רש"י ז"ל במהדורא קמא: יתמא לקוטי שלח ופוק הפשיטהו מבגדיו ויצא שמין מה שעליו ויתמא קרי ליה על שם שנוהגין בו מנהג יתומים לצאת בלא תלבושת. רש"י ז"ל במ"ק: לכאורה כשמואל רהיטא לכאורה כמו לכעורה כלומר לאדם כעור שאין מעיין ומדקדק לדבר נראה לו לפום ריהטא למתני' כדשמואל וכי אקני לאתתיה הנך מאני אדעתא למיקם קמיה שתעמוד עמו ויתכבד בה לפיכך אין לה בכסות אשתו ובניו כלומר אדעתא למשקל ולמפק כגון אלמנה שהולכת ונשאת לאחר לא אקני לה. רש"י ז"ל במהדורא קמא. ואומרים מקצת מפרשים ז"ל דדוקא באלמנה שתובעת כתובתה אבל בגרושה לא ובלקיט נמי דוקא היכא שיוצא מעצמו אבל אי מפקין ליה אין שמין מה שעליו. תלמידי הרב רבינו יונה ז"ל:

והרא"ה ז"ל כתב וז"ל אדעתא למשקל וכו' וכל שכן גרושה דהא אלמנה דמן שמיא אנסי לדידה ולדידיה ע"כ. ואזיל בשיטת זקנו הרז"ה ז"ל עיין בספר המלחמות להרמב"ן ז"ל ודעת האחרונים כדעת הריא"ף ז"ל. וכתבו הגאונים דוקא בהא אבל הנותן מתנה לאשתו ודאי אית לה דלא שייך בה האי טעמא דאטו האי מאן דיהיב מתנה לרחמיה ונפל ביניהן אוסיא הכי נמי דהדר מתנה הא לאו טעמא הוא דהא איכא מ"ד התם בבבא בתרא במתנה קנתה והבעל אוכל פירות ואם איתא דליתא האי סברא אם כן האי מתנה מאי אהני לה שהרי בחייה אוכל פירות ואם מתה יורשה ואם מת הוא אינה זוכה אם כן מאי אהני לה אלא כדאמרן. הרא"ה ז"ל:

גמרא בת ארוסה מהו, עיין בהרא"ש דהאיבעי' בנשאה אח"כ ומסתפקנא אם הוליד אח"כ ממנה בנים ובנות ויש נכסים מועטים דהבנות יזונו אם יתנו גם להבת ארוסה ליזון עמהם די"ל דדוקא לגבי הבנים א"י להוציא מספק אבל הבנות אין מוחזקים כ"כ רק שניזונות מהנכסים, [ועיי' בש"ע חוה"מ סי' ר"פ מטומטום ובנות בנכסים מועטים, והתבונן]:

גמרא אמר ר"י אמר שמואל התובעת כתובתה כו', מכרה אין אבל תובעת לא. ק"ל למ"ש רש"י גיטין (דף לה) דטעמא בתובעת משום דגלי דעתה דבעי לאנסובי עיי"ש, וא"כ ע"כ פירכת הש"ס כיון דתובעת גלי דעתה מכ"ש במכרה ולתני תובעת וכ"ש מכרה, ובזה ק"ל דהא מכרה או משכנה היינו אף בחיי בעלה דלא שייך לומר דגלי דעתה דמצית לאנסובי ולא נשמע זה מתובעת. [עיין בית שמואל סי' צג ס"ק ח' שהוכיח מסוגיין דלא כהב"ח דס"ל דמכרה בחיי בעלה אף מבעל לית לה מזוני דא"כ מאי פרכי' מכרה אין הא בעי למכירה לענין מזונות בחיי בעלה אע"כ שיש לה מזונות מהבעל אלא לאחר מיתה לית לה ע"ש ועדיין קשה כנ"ל דהא מכרה בחיי בעלה ל"ש גלי דעתה וצריך לאשמועינן דמ"מ לית לה מזוני לאחר מיתה דלא שמעי' זה מן תובעת]:

גמרא בביתי ולא בביקתי ע' בר"ן מ"ש בשם הרמב"ן בלא נשאר בית כלל חייבים לשוכר'. אבל בביקתא אין חייבים לשכור ע"ש. ולכאורה אפשר לכוון כן בהרמב"ם (פי"ח מה"א) שכ' מדור אלמנה שנפל כו' נפל הבית וכו'. ע' בהה"מ שכ' בפשוטו דעת הרמב"ם דחייבים לשכור ע"ש. ולפע"ד היה נראה דדעת הרמב"ם כהרמב"ן ומש"ה חילק הדין לב' בבות, בתחלה כ' מדור אלמנה שנפל היינו רק מדור אלמנה ונשאר מדור היתומים בזו אין חייבים לשכור והיינו ממש כהרמב"ן. והנה דעת הרא"ש דאף בביקת' חייבים לשכור וכדעת הר"ן והה"מ בשם הרשב"א. וכהירושלמי. אולם נראה דחילוק גדול יש ביניהם לדינא. והיינו כשנדקדק דהר"ן מפרש להירושלמי היא אומרת קרקע כו' היינו דין בפ"ע וקאי אכתובה שלא נשאר קרקע כשיעור כתובה. והרא"ש מפרש דהיא אומרת קאי אדלעיל שאומרת לדור בביקת' והם אומרים מעות היינו שרוצים לסלק במעות. הדין עם היתומים ומדמה לכתובה כמו התם לית להו רק שעבוד על הקרקע. ה"נ אין לה רק שעבוד על הדירה ויכולים לסלקה לשכור לה אחר ע"ש. ונראה דהחילוק לדינא הוא לשיטת הר"ן והרשב"א משמע דהחיוב לשכור. הוא רק כמו בלא נשאר בית כלל. ושוכר מנכסי קרקע שירשו מאביהם. אבל לא שיהיה לה שעבוד דירה על הביקתא, כיון שהיתומים דרים בה. אבל לשיטת הרא"ש נראה בעליל מדומי' הירושלמי דשעבוד על הביקת' רק שהם מסלקים. וא"כ הסילוק מהיתומים משלהם ופורעים לה החוב ומסלקים לה בזוזי. ואף אם לא נשאר רק הביקתא צריכים לשכור משלהם. ולעולם צריכים ליתן לה או דירה בביקת' או סילוק במעות. ותביעה על הביקתא. וכן נראה להדי' להמדקדק בלשון הטור. אבל אינך שיטות י"ל דהחוב הוא על שארי נכסים כמו בליכא בית כלל. והביקתא כמאן דלית ליה דמיא. והוא ברור להמעיין. וחידוש שלא העירו בזה האחרונים. ולולי שיראתי היה נ"ל לשיטת הרא"ש דדוקא בנשאר ביקת' חייבים לשכור כיון דנשאר בית יש לה שעבוד עליו לדירה. אבל בלא נשאר כלל לא. והירושלמי דקאמר לא היה בית היינו לא היה בית גדול וכמ"ש הרא"ש להדי' והוא להיפוך מדעת הרמב"ן והרמב"ם כמ"ש. והטור השוה דעת הרא"ש להרמב"ם. ולא ידעתי מנין לו זה. וצ"ע:

גמרא אתמר אלמנה רב אמר שמין מה שעליה כו' ע' ברי"ף מה שכ' אחר שנוי' דהש"ס דלמישקל ולמיפק לא. וכ' ושמעיא מינה דמאן דגריש וכו'. יש לע' בכוונת הרי"ף מהיכ' נשמע זה. ובמלחמות דחיק דנפקא מלשון כו' ע"ש: ולענ"ד נראה עפ"מ שהקשיתי היכי משנינן למישקל ולמיפק. הא כיון דאינו שלה רק להתקשט לפניו. אבל אינו ברשותה למכור או לכלות. רק להתקשט להוית אשה ואינה רק כשואל ששאלה הבגדים לה להשתמש בה. ואם נקרעו הבגדים מתשמיש הוי כמתה מחמת מלאכה אבל אין הגוף שלה רק הפירות. וא"כ יהיה הקדש חל עליו כדאמרי' בערכין (דף כג) הקדישו משכיר שוכר במעלה קאי. וע' בתוס' שם. ובתוס' בב"ק (דף נב) כיון דאין לו רק לפירות והגוף של משכיר חל עליו ההקדש וממילא במעילה, וא"כ הכא גבי אשה נמי נימא הכי. אולם למ"ש הב"ש אה"ע (סי' צט סק"ד) וז"ל נראה אפי' אם בגדים שווים יותר וכו' רק היא תשלם המותר ע"ש שכ"כ מסברא בלי ראיה. ומתוך קושי' מוכח כדבריו והוי שלה ממש: אולם יש ליישב בדרך אחר. והיינו למ"ש הר"ן בנדרים בפ' השותפין בסוגיא דמרמץ ובית הבד מושכרים בעיר דאף דמשכיר יכול להקדיש ביתו של שוכר. מ"מ כל שלא הקדיש בפירוש רק כל נכסי סתם אין דעתו על המושכר שאינו כעת בכלל נכסיו ע"ש. וא"כ גם הכא י"ל כן דכסות אשתו אינו בכלל נכסיו, או די"ל דדוקא בית הוא קרקע דבחזקת בעלים קאמר יכול לאסור. אבל במטלטלין השכורים דכ"ז השכירות הוי של שוכר וא"י לאסור. ומעתה נראה דמיושב ע"פ תוס' לקמן (דף נט) ד"ה לכשאקחנה כו' אין נראה לו לחלק, עכ"ל. מבואר דס"ל דלר"מ א"צ לכשאקחנה. אבל דעת הר"ן שם דבעי לומר לכשאקחנה והוי לדידן כדבר שבידו דמקנה דשלב"ל כדאי' בקידושין (דף סב) לשיטת התוס' א"צ להגביל הזמן שיהיה כך. ולדעת הר"ן צריך להיות הזמן: ומעתה י"ל דהרי"ף לא ס"ל כסברא הנ"ל ויכול ליקח המלבושים. וגם ס"ל דהוא בכלל נכסי. וס"ל לעיקר לתרץ כתירוץ אחרון הנ"ל דמטלטלין א"י לאסור. ולזה היה קשה להרי"ף דבברייתא קתני אין לו בכסות אשתו משמע דאינו בכלל ההקדש ולעולם לא יהיה הקדש אף אחר מיתתו או אחר גירושין. ואמאי לא יהיה אח"כ הקדש. ואי משום דקיי"ל א"א מקדיש דשלב"ל. ז"א דהא הוי בידו. דיש בידו לגרש וליקח ממנה המלבושים. וכל שבידו אינו כמחוסר מעשה ולא הוי דשלב"ל. וא"כ אח"כ כשיהיה לו שלו יהיה הקדש. ולזה כ' הרי"ף וש"מ דדוקא באלמנה וכו'. ולכן לא הוי בידו והוי שלב"ל ודוק:

גמרא נ"מ למוכרת ולמוחלת ע' ברש"י ובראשונים דמוכרת ומוחלת היינו דאם מכרה כתובה גם תוספת בכלל. ולפ"ז צ"ל אף דלעיל (דף נג) מבואר דבמכירה לכ"ע לא אמרי' דמכרה כל תנאי כתובה דזוזי הוא דאנסוה ודעת הרא"ה והריטב"א ורש"י שם דגם במוחלת ל"א דמוחלת הכל, וצ"ל דת"כ שאני דהוא נכלל בכלל לשון כתובה. לא מטעם דתנאי כתובה הוא בכלל כתובה דשם כתובה הוא על התנאים ג"כ דא"כ גם לענין שארי דברים נאמר שמכרה הכל. אע"כ דשאני תוספת דיותר נכלל בכלל לשון כתובה. ובאמת לא ידעתי מנין לנו זה ולדחוק לפרש זה בענין ת"כ ככתובה דתוספת הוא בכלל לשון כתובה. ומה דאמרי' למוכרת ולמוחלת יש לפרש עפמ"ש הר"ן לעיל בסוגיא דמוכרת כתובתה לבעלה. ל"א נ"ר עשיתי לבעלי כיון דכל הנשים יש להם כתובה ליכא איבה אם אינה מוחלת. ואדרבא תאמר עיניך נתת בגירושין שתהא קלה בעיניך להוציאה ע"ש. אבל בשאר חוב יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי. וכ"כ בב"ש אה"ע (סי' קה סקי"א) רק בת"כ ג"כ אינה יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ע"ש. א"כ יש לנו לפרש דברי הש"ס למוכרת ולמוחלת היינו אם מוכרת או מוחלת לבעלה דמהני דאי"ל נ"ר עשיתי לבעלי כמו דאי"ל בכתובה ולא הוי כשאר חוב. אבל לומר שהוא נכלל בלשון כתובה זהו לא שמענו מדברי הש"ס. וצלע"ג: