דף ביאור
מסכת כתובות דף מ״ו עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת כתובות דף מ״ו עמוד א׳
מסכת כתובות דף מ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 26 קטעים ממוספרים, כ־575 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
רב פפא אמר לעולם מלקות ממש ומאי בעל לוקה לא בעל אינו לוקה דקאמר בהך ברייתא ממון דמאה סלע קאמר:
חצי ערכו לפי שניו דערך קצוב בפרשה לפי השנים:
גזירה חצי ערכו דמשמע חצי ערך שלם שקצוב לו לפי שנים:
אטו ערך חציו עלי והאומר ערך חציו עלי או ערך ראשי או לבי עלי נותן ערך שלם דהוה ליה מעריך אבר שהנשמה תלויה בו וגבי ערכין כתיב (ויקרא כ״ז:ב׳) בערכך נפשות שהמעריך אבר שהנשמה תלויה בו נותן קצבה שנתנה בו תורה:
ויסרו מויסרו ויסרו מבן כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב גבי סורר ומורה ויסרו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם וההוא ויסרו דהתם מבן שעמו דלגמריה לבן שעמו על ויסרו דהכא והדר יליף בן דאייתינן הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקות אף הכא מלקות:
ונשמרת מכל דבר רע וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה:
לכדרבי פנחס במסכת עבודה זרה:
שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאה בלילה דסמיך ליה כי יהיה בך איש וגו':
ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Ketubot 46a · Sefaria
תוספות
אתיא שימה שימה נראה דלאו ג"ש גמורה היא מדבעי בסמוך שכרן בקרקע או בפחות משוה פרוטה מהו אף ע"ג דאין רבית בקרקע אלא דווקא דומיא דכסף ואוכל ולא בפחות משוה פרוטה מדאמר בריש איזהו נשך (ב"מ דף סא. ושם) למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית לאו באונאה ואם יש רבית בפחות משוה פרוטה הא איצטריך לאו ברבית לפחות משוה פרוטה והנך נמי לא ילפינן מיניה דמה לרבית שכן ישנה בפחות משוה פרוטה והא דאמר בערכין (דף לא. ושם) גבי בתי ערי חומה רבית הוא אלא שהתורה התירתו התם חשיב ריבית לפי שעומד בבית בשכר המתנת מעותיו אבל אם אדם לוה שדה שאם שטפה נהר יפרע לו שדה וחצי או עשר גפנים טעונות פגין או בוסר בי"א דלכולי עלמא כקרקע דמיא לשבועה ולכל דבר שמא כי האי גוונא לא הוי רבית בקרקע:
בשלמא לר"א בן יעקב היינו דכתיב ופרשו השמלה תימה דע"כ בשיש עדים שזינתה איירי דמשום שלא ימצאו על השמלה דם בתולים אין להורגה א"כ מה תועלת יש בפרישת השמלה דפשיטא דלא מיתכחשי עדים בשביל כך דיש לתלות שהנואף הטה וי"ל דסבר דלא מיחייב אלא אם כן העיז פניו לשנות הידוע שמחציף להראות השמלה בלא בתולים לבית דין ונמצא שקרן שהיא מלאה דם:
דברים ששם לה לא מלשון שמלה דריש דהא מפרש בברייתא דמייתי שמלה כשמלה חדשה אלא לישנא דקרא נקט ושם לה עלילות דברים:
Tosafot on Ketubot 46a · Sefaria
רשב"א
בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב היינו ופרשו השמלה הקשה הראב"ד ז"ל. והלא הוצאת שם רע אינו אלא בעדים, ובמקום עדים פרישת שמלה מאי עבידתא, אטו בפרישת השמלה מכחישים את העדים. ותירץ, דלא באו המקראות אלא להראות שנבעלה, ויביא האב השמלה כדי לחזק טענתו ולחזק עדות המזימין עדות הבעל.
Rashba on Ketubot 46a · Sefaria
ריטב"א
אתיא שימה שימה, פירש דלהאי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת ש"ר הבאה ע"י שימת ממון:
בעי ר' ירמיה שמין בקרקע פחות משוה פרוטה מאי פי' רש"י ז"ל שכרן בקרקע מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל דפרי' דהוה מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דלמא לממון הוא דגמרינן ג"ש ואפילו מקרקע ומכאן למדו בתוספת שהנותן קרקע (בבית) [רבית] מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואע"ג דכתיב בכל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומים לפרט אבל לא עבדים וקרקעות והא דאמר בעירכין גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתו התם משום דזוזי דזביני חשיב כהלוואה ופירי דאכל הוה שכר מעותיו וכי אמרינן השתא בנותן קרקע בשכר מעותיו וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו משום רבית דאורייתא וכן נראה מה שאמרו בריש איזה נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואי איתא הא בעינן לאו ברבית בפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרן ומיהו ברבית דרבנן אפילו בקרקע ובפחות מש"פ דרבנן בכל מילי גזור:
הוציא ש"ר על הנשואין הראשונים מהו פי' כגון שכנסה ולא הוציא שם רע וגרשה והחזירה ואח"כ הוציא ש"ר לא מצאתי בתולים לנשואים הראשונים וכן פירש רש"י ז"ל להכי דייק לישנא דהוציא ש"ר על הנשואין הראשונים ודכוותה איכא לפרושי אידך דמייתי בהדיא על נשואי אחיו מהו שכנסה אחיו ומת בלא בנים ויבמה זו שהוציא ש"ר כי זנתה תחת אחיו ולא מצא אחיו בתולים דאלו בשטען הוא לא מצא בתולים לא חשיב ש"ר על הנשואין אחיו, ויש מקשים על נשואי אחיו מאי קמבעיא ליה דהא לא ואקרב אליה, ויש אומרים דמבעי' ליה למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני ר' יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אליבא דידיה הוא ודלא כר"א:
בשלמא לר"א היינו דכתיב ופרשו את השמלה הקשו בתוס' שמלה זו מה טיבו לר"א דאי איכא עדים שזנתה אע"ג דאיכא דם מקטלה דדלמא דם ממקום אחר הוא ואי ליכא עדים כי ליכא דם בשמלה לאו מקטלה דלמא ראה ואבד, ותרצו תוספת דאפ"ה מהני שמלה לחוצפה דבעל וחוצפה דעדי' ולא קנסו הכתוב אלא היכא דאיכא חוצפה טובא ויש שפירש בשלמא לר"א היינו דכתיב שמלה כלומר שראו לשמלה ומסתמא עביד הכי לתת הוכח' לדבריו ואע"פ שהוא עיקר הדין, דברים ששם לה, פירוש לאו דריש הכי לשון שם לה שזה דבוק הוא ועוד דהא קתני בברייתא כשמלה חדשה אלא לישנא בעלמ' נקיט משום דכתיב ושם לה עלילות דברים ודריש ופירשו לשון ופרשו שפרשו ובררו דברים ששם לה כשמלה חדשה, דברים ככתבן יש שפירש דלא נכתבן אלא שראו לכך דאיירי כשבעל ובירושלמי פירוש נכתבן ממש שהבעל טוען טענת בתולים ובאו עדים וכל הפרשה ככתבן:
Ritva on Ketubot 46a · Sefaria
מאירי
ולענין ערכין האומר חצי ערכי עלי נותן חצי ערכו אבל אם אמר ערך חציי עלי נותן ערך כלו שאי איפשר לינטל חציו ויחיה והרי אם נדר ערך אבר אחד כל שהוא אבר שהנשמה תלויה בו נותן ערך כלו אבל אם אמר ערך ידי עלי אינו נותן כלום הואיל ואינו אבר שהנשמה תלויה בו עד שיאמר דמי ידי עלי כמו שיתבאר במקומו:
מוציא שם רע שלא אמר לעדים בואו והעידוני אלא שבאו מאליהם כששמעו אותו מערער ואומר שלא מצא בתולים והעידו שזינתה תחתיו והוזמו הן נהרגין והוא פטור מן הקנס ומן המלקות הא כל שאמר להם הוא שיבואו ויעידו חייב אע"פ שלא שכרן:
קדש וגירש וחזר וקידש והוציא שם רע והביא עדים שזינתה תחתיו בקדושין הראשונים ונמצאו זוממין הן נהרגין והוא פטור מן הקנס ומן המלקות וכן אם כנס את יבמתו הארוסה והוציא שם רע עליה והביא עדים שזינתה תחת אחיו והוזמו הם נהרגין והוא פטור שכל שזינתה מקודם אירוסין פטורה מכלום אלא שאין לה כתבה שכל שכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כלום כמו שהתבאר:
אע"פ שביארנו שאין דין הוצאת שם רע נאמר אלא כשבעל ולשיטה זו איפשר לפרש ופרשו את השמלה שמלה ממש וכן אלו בתולי בתי בתולים ממש ר"ל הדמים והחבורה הנמצאת וכן שבסוגיא זו פירשום ככתבם לדעת ר' אליעזר שאנו פוסקים כמותו מכל מקום נראין הדברים שדרך משל הוא ר"ל שיהיו נושאים ונותנים בסתרי הדברים עד שיהא ברור להם כשלמה חדשה וכן אלה בתולי בתי רמז לעדים המזימים:
אע"פ שלא מצינו בכל התורה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לביאה שלא כדרכה לענין הוצאת שם רע אינו לוקה ואינו נותן מאה סלע עד שיוציא שם רע אחר שיבעול כדרכה ויוציא שם רע בביאה כדרכה אבל אם בא עליה שלא כדרכה הרי הוא כמוציא שם רע בלא ביאה שאין בו לא קנס ולא מלקות כמו שביארנו אלא שמכין אותו מכת מרדות:
Meiri on Ketubot 46a · Sefaria
מהרש"א — חידושי הלכות
בד"ה בשלמא לראב"י כו' וי"ל דסבר דלא מחייב אלא א"כ העיז כו' עכ"ל ר"ל דאיירי שהוכחשו העדים ע"י כיחוש גמור או שהוזמו אלא דגזירת הכתוב הוא דאפילו הכי לא מיחייב הבעל אא"כ העיז פניו כו' ודו"ק:
Chidushei Halachot on Ketubot 46a · Sefaria
מהר"ם
תוס' ד"ה אתיא שימה שימה כו' מראמר בריש איזהו נשך וכו' הא ראצטריכו התוס' להביא ראיות מעלמא דאין רבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה ולא דייקי לה משמעתין דאי יש רבית בקרקע ובפחות משוה פרוטה א"כ מאי בעי ר' ירמיה הכא שכרן בקרקע וכו' י"ל דאשמעתין איכא לתרץ דלעולם איכא רבית בקרקע דמרבינן לה מכל דבר אשר ישך כדאיתא בריש איזהו נשך ומבעיא ליה דלמא שאני התם דמשום דחומרא דרבית הוא א"ד הואיל וילפינן מוציא ש"ר מהתם לרבי יהודה לא שנא וכן צ"ל ע"כ לתנא דברייתא דס"ל דיש רבית בקרקע כמו שמביא הב"י בטוד י"ד סי' קכ"א גם מדברי התוס' כאן משמע דמספקא להו מדכתבו בסוף דבור זה שמא בכהאי גוונא לא הוי רבית בקרקע:
בא"ד אבל אם אדם לוה שדה שאם שטפה וכו' צ"ל הא דכתבו שאם שטפה ולא כתבו סתם שאם הלוה שדה וכו' משום דלא שייך הלואה בדבר המוחזר בעין אלא לשון שאלה ובשאלה אין איסור רבית כ"א בהלואה:
Maharam on Ketubot 46a · Sefaria
שיטה מקובצת
ת"ר וענשו אותו זה ממון כו' ואיכא למידק אמאי הפך סדריה דקרא דכתב ויסרו קודם וענשו. ועוד מאי אתא לאשמועינן במאי דקאמר וענשו אותו זה ממון והא מקרא מלא הוא דכתיב וענשו אותו מאה כסף. ועוד מאי קאמר בשלמא וענשו זה ממון וכו' מאי דוחקיה פשיטא דהכי כתיב ונ"ל דמאי דכתיב וענשו אותו מאה כסף וכו' מצינו לפרושי דה"ק וענשו אותו ומהו עונשו שיתן מאה כסף לאבי הנערה וגם שלו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו. ואם נפרש כן הא ודאי דלא מצית לפרש ויסרו אותו זה מלקות שאם היה שום עונש אחר מלבד אלו שני העונשין שהזכיר הכתוב בתר הכי הוה ליה למנקטיה לבתר מאי דכתיב וענשו אותו דהא עונשי קא מני ואזיל וכדכתיבנא לכך קאמר וענשו אותו זה ממון פי' דלא קאי וענשו אלא אממון לבד מעתה שפיר מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות. ופריך תלמודא בשלמא וענשו זה ממון פי' ממון לבד כי היכי דלא תיקשי לן דהיכי מצינן לפרושי ויסרו זה מלקות שפיר וקרא מכרעא הכי דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה ואי קאי אדלקמיה אמאי דכתיב ולו תהיה לאשה וגו' לא הוה ליה למכתב אלא וענשו ונתנו לאבי הנערה מאה כסף וגו' אבל השתא דכתיב וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה אלמא משמע דאין וענשו אלא ממון לבד ולא קאי אדלקמיה ומעתה לא תקשי אמאי דאמרינן ויסרו זה מלקות אבל מכל מקום קשיא מנלן דויסרו זה מלקות דאף על גב דאין שום קושיא על זה ומיהו בעינן הכרעה למילתא כנ"ל: למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן וכן פרש"י ז"ל בשמעתין כתיב הכא ויסרו אותו וכתיב גבי סורר ומורה ויסרו מה להלן בן עמו אף כאן בן עמו והיינו ויסרו דהכא מויסרו דהתם והדר יליף בן דאייתי הכא מבן והיה אם בן הכות מה התם מלקות אף הכא מלקות ע"כ. וכן כתוב ברש"י ז"ל ובפרק בן סורר ומורה גרסינן מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא כדר' אבהו דאמר רבי אבהו למדנו יסרו מויסרו וכו' ופרש"י ז"ל התם למדנו ויסרו דמוציא ש"ר דכתיב ביה ולקחו זקני העיר ההיא את האיש ויסרו אותו מויסרו אותו דבן סורר ומורה וההיא ויסרו דבן סורר ומורה למדנו בן מבן דכתיב גביה בן וההוא בן למדנו מבן והיה אם בן הכות הרשע ע"כ. כן נמצא בספר כתיבת יד מדויק: ומה שפירש ז"ל בפרק בן סורר נראה דהוא הנכון דלמה לי למילף מויסרו דבן סורר לאתויי הכא נילף ויסרו מויסרו דבן סורר ויסרו דבן סורר מבן הכות הרשע וכמו שפירש בפרק בן סורר ומורה. וכן כתב הרא"ש ז"ל וזה לשונו למדנו יסרו מויסרו ויסרו מבן גזרה שוה גמורה היא והכי פירושו ויסרו מויסרו ומנא לן דויסרו דהתם מלקות מבן שכתוב אצלו דילפינן בן מבן והיה אם בן הכות הרשע ולא דמי להאי דלעיל גמר פתח מפתח ופתח משער דההיא אסמכתא בעלמא היא. בשם רבינו מאיר הלוי ע"כ. ולכך כתב רש"י ז"ל כאן בן ולא פי' הכא כמו שפירש בפרק בן סורר משום דהתם בפרק בן סורר שאלנו מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו דאמר רבי אבהו וכו' אלמא משמע דלא שקיל וטרי תלמודא אלא לאשכוחי מלקות בבן סורר דאילו במוציא שם רע פשיטא ליה דאית ביה מלקות ואם הפירוש כמו שכתב הרא"ש ז"ל ורש"י ז"ל התם הרי ע"כ שמעינן נמי מלקות לבן סורר ומאי בעי מלקות בבן סורר היכא כתיבא אלא ודאי דמעיקרא הוה משמע דמאי דאמר רבי אבהו למדנו יסרו כו' הוי פירושא כמו פתח מפתח וכו' דלעיל וכמו שפירש ז"ל הכא בשמעתין והיינו משום דלא הוה משמע ליה דיש מלקות בבן סורר כלל דהא פירש קרא עונשיה להדיא ורגמוהו כל אנשי עירו וכו' ואינו במשמע ויסרו לשון מלקות כלל דה"ק קרא ויסרו אותו ולא שמע אליהם פי' לשון מוסר דברים או הכאה שאביו ואמו מייסרין אותו ולא מלקות ב"ד ולהכי בעי תלמודא התם מלקות בבן סורר היכא כתיבא ומשני כדרבי אבהו וכו' והפירוש הוא הכין דג"ש גמורה היא וכדפרש"י ז"ל התם כנ"ל ולא תקשי על רש"י ז"ל מדידיה אדידיה. ואפשר נמי דלא נתקבלה הג"ש אלא בן ויסרו מבן ויסרו דהיינו דומיא דבן הכות ולא בן מבן לבד ולא ויסרו מויסרו לבד ולהכי פירש"י ז"ל הכא מאי דפריש ויתיישב קצת בזה מה שכתוב בספרי הדפוס בפרש"י ז"ל דוק ותשכח: רבי יהודה אומר אינו חייב עד שישכור עדים אין להקשות דאם כן הוה ליה לאו שיש בו מעשה דהיינו השכירות. ותקשי לרש"י ז"ל ולתוספות ז"ל למאי דכתבו לעיל דעיקר המלקות על דיבורו קא אתיא דאין לו מעשה כנ"ל: אתיא שימה שימה לאו גזרה שוה ממש היא אלא גלוי מילתא בעלמא היא דפריש שימה דהכא כשימה דהתם דאי מג"ש ממש היא מאי קא מבעיא ליה לקמן שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פשיטא דלא מחייב דומיא דרבית ואין לך לומר דברבית נמי קא מספקא לן ומבעיא ליה הכא גבי עדים וה"ה דאיכא למבעי נמי הכין גבי רבית דהא ברבית פשיטא דאין רבית בקרקע דמכלל ופרט וכלל ממעטא ליה בפרק איזהו נשך וכן פחות משוה פרוטה וכו' וכמו שכתוב בתוספות ז"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל אתיא שימה שימה פי' דלהכי שני קרא וכתב הכא ושם לה עלילות דברים כלומר הוצאת שם רע הבאה על ידי שימת ממון בעי ר' ירמיה שכרן בקרקע מהו בפחות משוה פרוטה מהו פרש"י ז"ל שכרן בקרקע מהו כיון דמרבית גמר כסף או אוכל בעינן דהוה מטלטלין כדכתיב לענין רבית או דילמא לממון הוא דגמר גזרה שוה ואפילו מקרקעי ומכאן למדו בתוספות שהנותן קרקע ברבית מלוה אין בו משום רבית דאורייתא ואף על גב דכתיב נשך כל דבר אשר ישך ההוא לרבות כל מטלטלין הדומין לפרט אבל לא עבדים וקרקעות ושטרות והא דאמרינן בערכין [לא א'] גבי בתי ערי חומה הרי זו רבית גמורה אלא שהתורה התירתה התם משום דזוזי דזביני חשיבי כהלואה ופירי דאכיל הוי שכר מעותיו וכן אמרינן השתא בנותן קרקע בשכר מעותיו וכן למדו מכאן דפחות משוה פרוטה אין בו משום רבית של תורה וכן נראה ממה שאמרו בריש פרק איזהו נשך למה לי דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית ואם איתא הא בעי לאו ברבית לפחות משוה פרוטה שאינו בגזל אלא ודאי כדאמרן ומיהו רבית דרבנן יש אפילו בקרקע ופחות משוה פרוטה דרבנן בכל מילי גזור. ע"כ: הוציא שם רע על נשואין הראשונים מהו פי' כגון שכנסה ולא הוציא שם רע וגרשה והחזירה ואחר כך הוציא עליה שם רע לא מצאתי בתולים בנשואין ראשונים וכן פרש"י ז"ל והכי דייק לישנא דהוציא שם רע על נשואין הראשונים ודכוותה איכא לפרושי אידך דמייתי בהדה על נשואי אחיו מהו שכנסה אחיו ומת בלא בנים ויבמה זה והוציא שם רע כי זינתה תחת אחיו ולא מצא לה אחיו בתולים דאילו בשטוען כי הוא לא מצא לה בתולים לא חשיב ש"ר על נשואי אחיו. ויש מקשין על נשואי אחיו מאי קא מבעיא לן דהא לא קרינא ביה ואקרב אליה ויש אומרים דבעיין למ"ד ואקרב אליה בדברים והא דתני יונה את בתי נתתי לאיש הזה ולא ליבם אליבא דידיה הוא ודלא כרבי אליעזר. הריטב"א ז"ל:
בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה תימא ע"כ קרא מיירי שיש עדים שזינתה דבדיבורו לא מחייבי לה סקילה וכן רבי יהודה דס"ל כראב"י לעיל קאמר אינו חייב עד שישכור עדים ואם תאמר למה פרישת שמלה פשיטא דעדים לא מתכחשי בהכי דיש לתלות דהנואף הטה. ויש לומר דודאי מיירי בשיש עדים והאב הביא עדים והזימו לעדי הבעל ואפילו הכי סבר ראב"י דלא מחייב אלא כשהסודר מלא דם והוא מחציף לשנות את הידוע. לשון הרא"ש ז"ל: וז"ל הרשב"א והלא הוצאת שם רע אינו אלא בעדים ובמקום עדים פרישת שמלה מאי עבידתא אטו בפרישת שמלה מכחישין את העדים. ותירץ דלא באו המקראות אלא להראות שנבעלה ויביא האב השמלה כדי לחזק טענתו ולחזק עדות המזימין עדי הבעל. ע"כ: וז"ל הריטב"א ז"ל הקשו בתוס' שמלה זו מה טיבה לרבי אליעזר דאי איכא עדים שזינתה אע"ג דאיכא דם מקטלא דדילמא ממקום אחר הוא ואי ליכא עדי זנות כי ליכא דם בשמלה לא מקטלא דדילמא ראה ואבד. ותירצו דאפילו הכי מהניא שמלה לחוצפא דבעל וחוצפא דעדים ולא קנסו הכתוב אלא היכא דאיכא חוצפא טובא ויש שפירשו בשלמא לראב"י היינו דכתיבא שמלה כלומר שראוי לשמלה ומסתמא עביד הכי אביה לתת הוכחה לדבריו אף על פי שאינו בירור גמור בעיקר הדין. ע"כ: וכתב הרמב"ן ז"ל ראב"י אומר דברים ככתבן שמלה ממש פירוש קסבר ראב"י שאינו חייב אא"כ בעל והוציא סודר לבית דין להוציא עליה שם רע דטענת בתולים להפסידה כתובתה או לאוסרה עליו ואחר כך נשתרש בחטא והלך והביא עדים לקיים דבריו לומר שזנתה בבית אביה הא לא בעל אף על פי שהביא עדים פטור לפי שאין דרך הארץ להוציא שם רע אלא כשבעל וידע בה וכן אם בעל ולא טען טענת דמים ופתח פתוח פטור אף על פי שהביא עדים והוזמו לפי שאין דרך הוצאת שם רע אלא כן והיינו ופרשו השמלה ויש לפרש דכל שבעל חייב אף על פי שלא טען הוא טענת דמים וכן מדתני יונה ולא ליבם שאין במשמע שיטעון טענת דמים על נשואי אחיו ופרשו השמלה לאשמועינן דכשבעל הוא וללשון ראשון נ"ל דלזה ולא ליבם לרבנן הוא ולראב"י לא משמע ליה. ע"כ: דברים ששם לה פירוש לא דדריש הכי לשון שמלה שזה רחוק הוא ועוד דהא קתני בברייתא כשמלה חדשה אלא לישנא בעלמא נקט משום דכתיב ושם לה עלילות דברים ודריש ופרשו לשון ופרשו שיפרשו ויבררו דברים ששם לה כשמלה חדשה. הריטב"א ז"ל. וכן פירשו בתוספות:
דברים ככתבן יש שפירשו דלאו ככתבן ממש אלא שראוי לכך לומר דמיירי כשבעל ובירושלמי פירשו ככתבן ממש שבעל וטען טענת בתולים ובאו עדים וכל הפרשה ככתבה. הריטב"א ז"ל. והא כתיבנא בסמוך לשון הרמב"ן ז"ל:
Shita Mekubetzet on Ketubot 46a · Sefaria
פני יהושע
בגמרא אזהרה למש"ר מנ"ל ר"א אומר מלא תלך רכיל כבר כתבתי לעיל דנראה דלא תלך רכיל אכל מספרי לשון הרע קאי אלא דלא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה ובמש"ר גלי קרא דלקי מויסרו ועי"ל דכיון דאשכחן במש"ר מלקות מוקמינן נמי לקרא דלא תלך רכיל בדדמי דאהיכא דכתיב מלקות קאי וכה"ג אשכחן בש"ס טובא או אפשר דמפשטא דקרא נמי משמע דלא תלך רכיל אמש"ר קאי דסמיך ליה בהאי קרא גופא לא תעמוד על דם רעך משמע שע"י שהולך רכיל רוצה לחייב מיתת ב"ד וכה"ג איכא למימר נמי בסמוך דרבי נתן מוקי לקרא דלא תלך רכיל אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה והיינו משום דלעיל מיניה כתיב בצדק תשפוט את עמיתן כנ"ל ודו"ק:
שם דתניא כיצד הוצאת ש"ר וכו' צ"ע כיון דלרבנן ובא עליה ואקרב אליה היינו בדברים א"כ אפילו הביא עדים בעודה ארוסה שזינתה נמי לילקי ולשלם קנס ולא אשתמיט שום תנא ואמורא לומר דשייך מש"ר מן האירוסין ונ"ל דטעמא בהא מדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והאי נתתי היינו חופה כמו שאפרש לקמן בדף הסמוך:
Penei Yehoshua on Ketubot 46a · Sefaria
חידושי רבי עקיבא איגר
גמרא בשלמא לראב"י היינו דכתיב ופרשו השמלה דהתורה לא חייבה להבעל רק בהעליל עליה בלי מצוא ריעותא עליה דנתברר דבאמת מצא בתולים אבל בלא בירור והבעל עומד בדבריו שלא מצא בתולים אף דהביא עדי שקר על הזנות דאירוסין מ"מ אינו חייב, ובאמת י"ל מה"ט דבהוזמו עדי הבעל ובאו עדים דזינתה קודם הנשואין דאף דנמצא בתולים מוכח דהנואף הטה או דהכניסה דם ממקום אחר בזה י"ל דאינו חייב כיון דמ"מ זינתה ולא שיקר בכולהו או כיון דמ"מ הוא מצא בתולים ובלא ריעותא העליל עלי' מחייב כיון דשיקר בהבאת עדים שקרים, וצ"ע לדינא, ובתוס' לא כתבו כן:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Ketubot 46a · Sefaria
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת כתובות, דף מ״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־575 מילים ב־26 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 26 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 142 מילים
נפתחת ב״רַב פָּפָּא אָמַר: מַאי ״בָּעַל לוֹקֶה״ דְּקָתָנֵי…״
- קטע 217 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא — גְּזֵירָה ״חֲצִי עֶרְכּוֹ״ אַטּוּ…״
- קטע 311 מילים
נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ״ — זֶה מָמוֹן,…״
- קטע 418 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא ״וְעָנְשׁוּ״ זֶה מָמוֹן, דִּכְתִיב ״וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ…״
- קטע 516 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמַדְנוּ ״יִסְּרוּ״ מִ״יִּסְּרוּ״, וְ״יִסְּרוּ״…״
- קטע 618 מילים
נפתחת ב״אַזְהָרָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע מְנָלַן? רַבִּי אֶלְעָזָר…״
- קטע 732 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי?…״
- קטע 817 מילים
נפתחת ב״וְרַבִּי נָתָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי?…״
- קטע 922 מילים
נפתחת ב״לֹא אָמַר לְעֵדִים ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, וְהֵן מְעִידִים…״
- קטע 1012 מילים
נפתחת ב״הִיא וְזוֹמְמֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: אוֹ הִיא…״
- קטע 1124 מילים
נפתחת ב״טַעְמָא דְּלָא אֲמַר לְהוּ, הָא אֲמַר לְהוּ,…״
- קטע 1228 מילים
נפתחת ב״מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ:…״
- קטע 1318 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְכֵן תָּנֵי…״
- קטע 1413 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: שְׂכָרָן בְּקַרְקַע, מַהוּ? בְּפָחוֹת…״
- קטע 1514 מילים
נפתחת ב״בָּעֵי רַב אָשֵׁי: הוֹצִיא שֵׁם רַע עַל…״
- קטע 1615 מילים
נפתחת ב״פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא. דְּתָנֵי רַבִּי יוֹנָה: ״אֶת…״
- קטע 1731 מילים
נפתחת ב״מַאי רַבָּנַן וּמַאי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב?…״
- קטע 1827 מילים
נפתחת ב״אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו יֵשׁ לָהּ…״
- קטע 1939 מילים
נפתחת ב״נִמְצָא (שֶׁ)שֵּׁם רַע [שֶׁ]אֵינוֹ שֵׁם רַע —…״
- קטע 2015 מילים
נפתחת ב״אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״וּבָא אֵלֶיהָ״, ״וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ״?…״
- קטע 2123 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הַיְינוּ דִּכְתִיב:…״
- קטע 2220 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב…״
- קטע 2314 מילים
נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב:…״
- קטע 2432 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: פָּרְשׂוּ מַה שֶּׁשָּׂם לָהּ.…״
- קטע 2544 מילים
נפתחת ב״שָׁלַח רַבִּי יִצְחָק בַּר רַב יַעֲקֹב בַּר…״
- קטע 2613 מילים
נפתחת ב״כְּמַאן? אִי כְּרַבָּנַן, אַף עַל גַּב דְּלָא…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי אליעזר בן יעקב [השני] · דור שני לתנאים
מקור: מסכת כתובות דף מ״ו עמוד א׳ · קטע 17 — “מַאי רַבָּנַן וּמַאי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? דְּתַנְיָא: כֵּיצַד…”
- רב יוסף · דור שלישי לאמוראים
סתם ר' יוסף שכתוב בגמרא ללא שם אביו הוא ר' יוסף בר חייא, חברו ובן מחלוקתו של רבה בר נחמני.
מקור: מסכת כתובות דף מ״ו עמוד א׳ · קטע 13 — “…יִצְחָק, וְכֵן תָּנֵי רַב יוֹסֵף צִידוֹנִי בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן…”
לשון המקור
רַב פָּפָּא אָמַר: מַאי ״בָּעַל לוֹקֶה״ דְּקָתָנֵי הָתָם — מָמוֹן. וְקָרֵי לֵיהּ לְמָמוֹן מַלְקוֹת? אִין, וְהָא תְּנַן: ״הָאוֹמֵר חֲצִי עֶרְכִּי עָלַי״ — נוֹתֵן חֲצִי עֶרְכּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לוֹקֶה וְנוֹתֵן עֵרֶךְ שָׁלֵם. לוֹקֶה אַמַּאי? אָמַר רַב פָּפָּא: לוֹקֶה בְּעֵרֶךְ שָׁלֵם.
מַאי טַעְמָא — גְּזֵירָה ״חֲצִי עֶרְכּוֹ״ אַטּוּ ״עֵרֶךְ חֶצְיוֹ״. וְ״עֵרֶךְ חֶצְיוֹ״ הָוֵי לֵיהּ אֵבֶר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ.
תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ״ — זֶה מָמוֹן, ״וְיִסְּרוּ״ — זֶה מַלְקוֹת.
בִּשְׁלָמָא ״וְעָנְשׁוּ״ זֶה מָמוֹן, דִּכְתִיב ״וְעָנְשׁוּ אוֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה״. אֶלָּא ״וְיִסְּרוּ״ זֶה מַלְקוֹת — מְנָלַן?
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: לָמַדְנוּ ״יִסְּרוּ״ מִ״יִּסְּרוּ״, וְ״יִסְּרוּ״ מִ״בֵּן״, וּ״בֵן״ מִ״בִּן״ — ״וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע״.
אַזְהָרָה לְמוֹצִיא שֵׁם רַע מְנָלַן? רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: מִ״לֹּא תֵלֵךְ רָכִיל״. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִ״וְּנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״.
וְרַבִּי אֶלְעָזָר מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר. ״וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע״, מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: אַל יְהַרְהֵר אָדָם בַּיּוֹם וְיָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה.
וְרַבִּי נָתָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? הָהוּא: אַזְהָרָה לְבֵית דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא רַךְ לָזֶה וְקָשֶׁה לָזֶה.
לֹא אָמַר לְעֵדִים ״בּוֹאוּ וְהַעִידוּנִי״, וְהֵן מְעִידִים אוֹתוֹ מֵאֲלֵיהֶן — הוּא אֵינוֹ לוֹקֶה, וְאֵינוֹ נוֹתֵן מֵאָה סְלָעִים. הִיא וְזוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה.
הִיא וְזוֹמְמֶיהָ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: אוֹ הִיא אוֹ זוֹמְמֶיהָ מַקְדִּימִין לְבֵית הַסְּקִילָה.
טַעְמָא דְּלָא אֲמַר לְהוּ, הָא אֲמַר לְהוּ, אַף עַל גַּב דְּלָא אַגְרִינְהוּ. לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר עֵדִים.
מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַתְיָא ״שִׂימָה״ ״שִׂימָה״. כְּתִיב הָכָא: ״וְשָׂם לָהּ עֲלִילוֹת דְּבָרִים״, וּכְתִיב הָתָם: ״לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ״, מָה לְהַלָּן מָמוֹן, אַף כָּאן מָמוֹן.
אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, וְכֵן תָּנֵי רַב יוֹסֵף צִידוֹנִי בֵּי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי: אָתְיָא ״שִׂימָה״ ״שִׂימָה״.
בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: שְׂכָרָן בְּקַרְקַע, מַהוּ? בְּפָחוֹת מִשָּׁוֶה פְּרוּטָה, מַהוּ? שְׁנֵיהֶם בִּפְרוּטָה, מַהוּ?
בָּעֵי רַב אָשֵׁי: הוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַנִּישּׂוּאִין הָרִאשׁוֹנִים, מַהוּ? עַל נִשּׂוּאֵי אָחִיו, מַהוּ?
פְּשׁוֹט מִיהָא חֲדָא. דְּתָנֵי רַבִּי יוֹנָה: ״אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה״. לְזֶה — וְלֹא לַיָּבָם.
מַאי רַבָּנַן וּמַאי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב? דְּתַנְיָא: כֵּיצַד הוֹצָאַת שֵׁם רַע? בָּא לְבֵית דִּין, וְאָמַר: פְּלוֹנִי, לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים. אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו — יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה.
אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה?! בַּת סְקִילָה הִיא! הָכִי קָאָמַר: אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה תַּחְתָּיו — בִּסְקִילָה. זִינְּתָה מֵעִיקָּרָא, יֵשׁ לָהּ כְּתוּבָּה מָנֶה.
נִמְצָא (שֶׁ)שֵּׁם רַע [שֶׁ]אֵינוֹ שֵׁם רַע — הוּא לוֹקֶה וְנוֹתֵן מֵאָה סֶלַע, בֵּין בָּעַל וּבֵין לֹא בָּעַל. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: לֹא נֶאֶמְרוּ דְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא כְּשֶׁבָּעַל. בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּבָא אֵלֶיהָ״, ״וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ״,
אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״וּבָא אֵלֶיהָ״, ״וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ״? ״וּבָא אֵלֶיהָ״ — בַּעֲלִילוֹת, ״וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ״ — בִּדְבָרִים.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים״! לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ כְּשֵׁרֵי בְתוּלִים.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב ״וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי״? וְאֵלֶּה כְּשֵׁרֵי בְּתוּלֵי בִתִּי.
בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה״. אֶלָּא לְרַבָּנַן, מַאי ״וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה״?
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: פָּרְשׂוּ מַה שֶּׁשָּׂם לָהּ. כִּדְתַנְיָא: ״וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה״, מְלַמֵּד שֶׁבָּאִין עֵדִים שֶׁל זֶה וְעֵדִים שֶׁל זֶה, וּבוֹרְרִין אֶת הַדָּבָר כְּשִׂמְלָה חֲדָשָׁה. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: דְּבָרִים כִּכְתָבָן, שִׂמְלָה מַמָּשׁ.
שָׁלַח רַבִּי יִצְחָק בַּר רַב יַעֲקֹב בַּר גִּיּוֹרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא מָצִינוּ בְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין בִּיאָה כְּדַרְכָּהּ לְבִיאָה שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ לְמַכּוֹת וְלָעוֹנָשִׁין, אֲבָל מוֹצִיא שֵׁם רַע חִלֵּק: אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיִּבְעוֹל שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, וְיוֹצִיא שֵׁם רַע כְּדַרְכָּהּ.
כְּמַאן? אִי כְּרַבָּנַן, אַף עַל גַּב דְּלָא בָּעַל. אִי כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב,