מסכת כתובות דף מ׳ עמוד ב׳

מעשה מחט חייט תופר:

אלא אמר רבי זירא מהכא מסתברא שאין בושת בכלל חמשים דאם כן אין הפרש בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש"מ גבי בושת כיון שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה:

תחת אשר עינה גבי חמשים כסף כתיב:

מכלל דבושת ופגם שאינם משום עינוי שהרי ישנן בשאר חובלין אינו בכלל זה. פגם הוא נזק הנישום נמי בשאר חבלות:

ואימא לדידה הוי דבשלמא קנס כתיב ביה ונתן לאבי הנערה אלא הני ליהוו לדידה:

בנעוריה בית אביה גבי נדרים כתיב ומיהו איכא למשמע מינה דבימי נעוריה תלאה הכתוב בבית אביה:

בתו לאמה הקיש בת לאמה:

תיפוק ליה כו' אלא על כרחך מהתם לא מצי למילף דההוא בהפרת נדרים כתיב:

אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה שלא כדרכה ה"ל למינקט ברישא אלא כן דרך הש"ס שאינו חושש כדנקט לעיל (כתובות דף לה.) בתנא דבי חזקיה בין מתכוין לשאין מתכוין דה"ל למינקט שאין מתכוין ברישא כדקתני בין שוגג למזיד אלא כן דרך הש"ס במקום שצריך לשנות הן ולאו:

יאמרו בעל שלימה חמשים פירוש הראשון שבא עליה שלא כדרכה דמחייב קנס אפילו שלא כדרכה כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף ט:) באו עליה י' ועדיין היא בתולה כו' פירוש שלא כדרכה וקאמר מודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי ובפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נט. ושם) גבי ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג כו' ופריך היכי דמי אילימא כדרכה תיפוק ליה דהויא לה בעולה אלא לאו שלא כדרכה והכא הוה מצי למינקט שבאו עליה ב' שלא כדרכה וכן בפרק בן סורר (סנהדרין עג:) דמוקי ההיא דאלו נערות שיש להן קנס כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה הוה מצי למינקט וחזר ובא עליה שלא כדרכה ומה שקשה על פירוש הקונטרס דהתם פירשנו בהבא על יבמתו (יבמות דף נט.) ובפרק קמא דקידושין (דף ט:):

ואימא לדידה אע"ג דפרישית לעיל (כתובות דף לח:) דבושת ופגם הוקשו לקנס וניתן למי שקנס ניתן היינו בתר דקים לן הכא דהוי הכל לאביה:

מסתברא דאביה הוי דאי בעי כו' וא"ת אמאי לא קאמר דאביה הוי מדקא יהיב מפתה כדאמר לקמן בריש נערה (כתובות דף מב.) וי"ל דלמא לא יהיב מפתה דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי:

דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וממעשה ידיה ליכא למילף דהא מיתזנא מיניה כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף ד. ושם) ולא מקדושין דמעלמא קאתו לה ומתרוייהו נמי לא דחבלה דגופה שאני תימה דהכא לא קים לן בושת ופגם דהוי לאביה אלא מכח שיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין ואם כן היכי בעי למימר בריש קדושין (דף ג:) גבי קדושי כסף מנא לן דמיקדשה בכסף וקידושין דאביה הן וכי תימא נילף מבושת ופגם הא בושת ופגם גופיה לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה ואומר ר"י דאורחיה דהש"ס דבעי לדחויי אפילו קים לן דבושת ופגם הוי דאביה ממקום אחר א"נ התם בעי למילף קדושי נערה מבושת ופגם של קטנה ומקדושי קטנה הוה יליף להו אי לאו דהוה אמינא הני מילי קטנה דלית לה יד ונערה אית לה יד כדאמרינן התם לעיל ולהכי קאמר וכי תימא נילף מבושת ופגם דקטנה אע"ג דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל (ב"ק דף פז:) יעשה לה סגולה ואפ"ה הוי דאביה ה"נ קדושי נערה ואם היינו מפרשים דלא קאי אקדושין הא דקאמר ונילף מבושת ופגם אלא אמעשה ידיה דאייתי התם לעיל הוה אתי שפיר אבל לא משמע הכי ועוד דא"כ הכא נמי ה"ל לאסוקי וכ"ת נילף מבושת ופגם כיון דאמעשה ידיה קאי וכן לקמן בפרק נערה (כתובות דף מו:):

כמה אדם רוצה ליתן כו' להשיא לעבדו תימה דמה שומא היא זו וכי אשה חשובה ממשפחה גדולה אינה נפסדת בפגמה אלא שוה שפחה הניסת לעבד וי"ל דכל אשה שמין לפי מה שהיא בענין זה כמה אדם רוצה ליתן בין בתולה לבעולה להשיא לעבדו אשה כזאת הנפגמת והא דנקט שפחה אורחא דמלתא נקט דאין דרך להשיא לעבדו בת מלכים:

הא לאו הכי ה"א אפילו קטנה והכתיב אם אמת היה וכו' תימה לר"י מה בכך אם קרא איירי בבת עונשין מ"מ מצינו למימר דה"ה קטנה דהא בא על קטנה מאורסה הוי בסקילה לרבנן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף סו:) אע"ג דההיא פרשה דנערה המאורסה בבת עונשין כתיבא [כדכתיב ואת הנערה על דבר אשר לא צעקה] ותירץ דהתם משום דמסקינן בסמוך כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע הלכך מחייבין ליה התם וכולהו עריות ילפי מינה אי נמי דוקא במוציא שם רע סברא הוא לומר דלא מחייב קנס ומלקות אלא בגדולה כיון דקרא איירי בבת עונשין ולא בעלמא משום דמוציא שם רע על הקטנה סברא הוא דפטור דפיתוי קטנה אונס הוא והוי כמוציא שם רע על הנערה שנאנסה דלא מחייב אבל אין לומר דמסתבר ליה דדוקא בבת עונשין מחייב ליה משום שבא להורגה דבפרק קמא דסנהדרין (דף ח:) בשמעתא דחוששין ללעז משמע דלאו משום דקא גריס לה קטלא מיחייב:

יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים פירוש: אם כן מצינו קנס מתרבה ומתמעט, שבפגומה כל הקנס, ובשלמה אין כאן קנס אלא מחציתן או שלישיתן, ופעמים לא כלום. ופריק אביי דעבד נמי על כרחך אינו משלם קרן מלבד השלושים, ואם כן לפי דבריך פעמים שהשלושים כל קנס, כלומר, כגון שנגח מוכה שחין שאינו שוה כלום ופעמים שכולם קרן בעבד שלם.

אלא מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין בעודה קטנה, והשתא נמשך אפילו בנערותה, ופגמה דבגרות לית ליה מהאי טעמא, הואיל ונפקא מרשות אב לגמרי, וכבר הארכתי בה בריש פרק קמא דקדושין (ג, ב) בסיעתא דשמיא.

הא לאו הכי הוה אמינא אפילו קטנה, והא כתיב (דברים כב, כ)

ואם אמת היה הדבר וכו' וקטנה לאו בת עונשין היא ואם תאמר, ודילמא אף על גב דלענין עונשין קטנה פטורה, לענין קנס מיהא חייבת, דהא הבא עליה נסקל כדאמרינן בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין סו, ב) לרבנן. ואף על גב דפרשת נערה המאורסה בבת עונשין כתיב לא ממעטינן מיניה אלא עונש דידה, הא דיני דבועל איתנהו לעולם. ויש לומר, שאני מוציא שם רע שלא חייבתו תורה קנס אלא על שמוציא עליה שם רע לסוקלה, וזה שהוציא שם רע על הקטנה שאינו גורם עליה מיתה, משום לזות שפתים בכלל בלבד אין קונסים אותו, כך תירצו בתוספות. ולענין פסק הלכה. כתב הרב אלפסי ז"ל: איכא מאן הלכתא כר' מאיר, משום דסתם לן תנא כוותיה, ואנן לא סבירא לן הכי, חדא, דהא אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר, ועוד, דהא אשכחן לרבא דהוא בתרא דסבירא ליה כרבנן דבעי רבא (לעיל כתובות לח, ב) יש בגר בקבר ודבנה הוי וכו' ושמע מינה דכרבנן סבירא ליה דאמרי יש לה קנס, דלא משכחת לה בן קודם בגר אלא לרבנן, וכשבא עליה אונס בעודה קטנה, ואף על גב דאיפרכא האי בעיא, לאו מהאי טעמא איפרכא. ועוד, דגרסינן בפרק נערה שנתפתתה (לקמן כתובות מד, ב) אמר ר' שמעון בן לקיש המוציא שם רע על הקטנה פטור שנאמר (דברים כג, כט): ונתן לאבי הנערה נערה מלא דבר הכתוב, ללמדך כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, אלמא כרבנן סבירא ליה. ותפש עליו הראב"ד ז"ל (בהשגות על הרי"ף) דבעיא דרבא אינה ראיה דדילמא לא היה יודע הא דשמואל דאמר אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד, ואי משום דמקשי עליה מדתני רב ביבי ואילו לר' מאיר קא מבעיא ליה מדשמואל בלבד, הוה ליה לאקשויי ולא הוה צריך לאיתויי הא דתני רב ביבי. ליתא, דאיהו לתרוייהו קא מיבעיא ואנן אליבא דתרווייהו קא מקשינן ליה, וכבר כתבתי אני בפירוש אותה סוגיא למעלה במקומו. ואי מדריש לקיש דאמר כאן נערה הא כל מקום שנאמר נער אפילו קטנה במשמע, ריש לקיש לטעמייהו דרבנן קאמר וטעמייהו הוא דקא מגלה, וכאן לגלויי טעמייהו דרבנן קא מייתי לה, והלכך כר' מאיר קיימא לן משום דסתם לן תנא הכא ובפרק קמא דחולין (כו, ב) כוותיה, ואי מדאמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר, דילמא זו וסבירא ליה כותיה, כדאשכחן כוותיה ביבמות פרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סז, א) בענין המזכה לעובר, וכן (ב"מ קב, ב ועי' ב"ב קה, א) גבי תפוס לשון ראשון, דמייתי מתניתין דהמשכיר בית לחבירו לשנה ונתעברה השנה, והלכך הלכתא כוותיה ואפילו תפס מפקינן מיניה, זהו תורף תשובתו של הרב ז"ל. וכן פסק ר"ח ז"ל כר' מאיר.

ומיהו, ודאי דריש לקיש סייעתא רבתי לדברי רבנו אלפסי ז"ל, דההיא מימרא באפי נפשה היא ולא לפרושי טעמא דרבנן אמרה ריש לקיש אלא באפי נפשה, ואף על גב דסתם לן רבי כר' מאיר בכמה סתמי, מכל מקום כיון דריש לקיש דהוא אמורא סבר לה כרבנן כוותיה עבדינן דהוא בתרא, ואף על גב דאיכא דכייל משמיה דרבי יוחנן דהלכה כסתם משנה, אין למדין מן הכללות (עירובין כז, א) ובכמה מקומות בתלמוד דוחין סתם מתניתין מדברי אחד מן האמוראים שראו לפסוק כבעלי המחלוקת ולהניח את הסתם. באו עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה משלמין קנס ואפילו באו עליה עשרה בזה אחר זה שלא כדרכה משלמין קנס דעדיין בתולה היא ממקום בתולים. וכדתניא בברייתא דמייתי בריש פרק קמא דקדושין (ט, ב) באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה, רבי אומר אומר אני הראשון בסקילה וכולן בחנק, ואמר ר' זירא מודה היה רבי לענין קנס דכולהו משלמין. ובשמעתין נמי אמרינן אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמישים בעל פגומה חמישים, דאלמא אפילו בשלא כדרכה משלם. ולקמן בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מו, א) אמרינן שלח רבי יצחק בן יעקב בר גיורי משמיה דר' יוחנן אף על פי שלא מצינו בכל התורה כולה שחלק הכתוב בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה למכות ולעונשין, מוציא שם רע אינו חייב עד שיבעול שלא כדרכה, דאלמא דבכל התורה למכות ולעונשים אין חילוק בין ביאה כדרכה לשלא כדרכה חוץ ממוציא שם רע, משום דכתיב ביה (דברים כב, יז) לא מצאתי לבתך בתולים עד שיבעול ממקום בתולים. ותניא בברייתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נט, א) כהן גדול לא ישא את האלמנה ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ואיתמר עלה היכי דמי אילימא בכדרכה צריכה למימר מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהוה בעולה, אלא לאו שלא כדרכה, וכיון דאונס בין כדרכה בין שלא כדרכה לא מצינו שיכנוס ולא ישלם קנס, ועוד דושכב כתיב בפרשה דמשמע כל שכיבה דשני משכבות יש באשה דכתיב משכבי אשה והשוו זה לזה. ותניא בספרי (כי תצא פ' רמה) ושכב עמה כל שכיבה, כלומר בין כדרכה בין שלא כדרכה. והא דאמרינן בסנהדרין בפרק בן סורר (סנהדרין עג, ב) גבי הרודף אחר חייבי כריתות ורמינהו אלו נערות שיש להן קנס הבא על אחותו, כלומר למה לא ניתן להצילו בנפשו, דאם כן הרי זה מתחייב בנפשו ואין אדם מת ומשלם, ופריק רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה, כלומר דפגמה ואז ניתן להצילו בנפשו וחזר ובא עליה כדרכה. דמשמע דאינו משלם קנס אלא כשבא עליה כדרכה לימא וחזר ובא עליה סתם דמשמע בין כדרכה בין שלא כדרכה. הא לאו מילתא היא, דהתם משום דבא עליה שלא כדרכה דוקא קתני וחזר ובא עליה כדרכה, כלומר אפילו כדרכה והוא הדין לשלא כדרכה, כך היה נראה לי. אלא שראיתי להרב רבנו משה שכתב בהלכות נערה בתולה (פ"א הל' ח) אין האונס והמפתה חייב בקנס עד שיבא עליה כדרכה ובעדים, ולא ידעתי מאין לו. ובירושלמי גרסינן בפרקין (סה"ו) בפנויה באו עליה עשרה שלא כדרכה ואחד כדרכה כולן בקנס, כולן בכדרכה הראשון בקנס והשאר פטורין. אחר כך שמעתי שהראב"ד ז"ל תפס על הר"מ ז"ל בהגהותיו, יש מקצת מן המנצלים אותו סייעוהו מאותה סוגיא שבפרק בן סורר שהבאתי למעלה, ולאו סיעתא היא כמו שכתבתי אני, ועוד שלא נדחה הלכות מפורשות במקומן מחמת סוגיא מגומגמות שלא במקומה. ועוד שמעתי שהר"מ הלוי ז"ל דחה אותה ראיה, ואמר דלהכי אמר חזר ובא עליה מכדרכה, לאשמעינן דאפילו פגם ביאה שלא כדרכה מיקרי פגם אפילו לביאה כדרכה, ואף על גב דהוי פגימה דבה טפי, ותו לא ניתן להצילה בנפשו ונכון הוא. ולפי מה שכתבתי דבאו עליה שלא כדרכה כולן בקנס. אילו אנסוה עשרה שלא כדרכה איזה מהן שתבחר היא נושא ושותה בעציצו, דהכי גרסינן בירושלמי (שם) בררה לה אחד מהם נפטרו כולם אמרה אי אפשי וכו' בוררת וחוזרת ובוררת עד כאן בירושלמי. והדין נותן, שהרי היא יכולה לעכב, וכיון שמתעכב בזה, הרי לא חל חיוב כניסה עליו אלא על זה שהיא רוצה לינשא לו.

יאמרו בעל פגומה חמשים פי' א"כ מצינו קנס מתרבה וממעט שהרי נפגמה שאין לה בושת ופגם כולן קנס ואלו בשלימה מקצתן קנס ואולי שלא יהיה לה קנס כלל שכולן צריכותא בשתה ופגמה לו אמר ליה א"ה עבד נמי יאמר נמי עבד נוקב מרגליות כלומר דעבד נמי פעמים שהכל קנס אם הוא מוכה שחין שאין לו דמים ודעבד משובח לא יהא שם קנס כלל אם הוא עבד ברי ששוה הרבה והיינו דנקט הכא עבד מוכה שחין ועבד בריא שהוא דומה לענין פגומה ושלימה שאף עבד מוכה שחין עבד פגום הוא אבל לעיל נקיט עבד נוקב מרגליות עבד עושה מחמת מפני שזה עבד מן הסתם זה עבד הדיוט והא דקאמר בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים פירוש בעל פגומה כגון שבא עליה שלא כדרכה ששניהם חייבי' קנס וכן אמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה רבי אומר כולם בחנק והא' בסקילה ואמרינן מודה רבי לענין קנס כולן משלמין ובירושלמי אמר שבאו עליה עשרה בני אדם שכולן משלמין קנס ואמרינן נמי התם (העידה) [הערו] עליה עשרה בני אדם כולן חייבין גמרו הביאה כולם האחד חייב וכולם פטורים ומיהו איכא למידק מדאמרינן בפרק בן סורר ומורה דחייבי כריתות שוגגין נתנו להצילן בנפשם ואותבינן מדתנן הבא על אחותו משלם קנס ואין אדם מת ומשלם ופרקינן משעת העראה דפגמה אחייב לה קטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה שהוא משיר בתוליה בחורין האבר דאלמא אין קנס בהעראה ולא שלא כדרכה דליכא השרת בתולים והא לא קשה לפום מאי דפרישת לעיל דעתם ה"ק דכי היכי איכא קנס בההראה ה"נ איכא קנס על השרת בתולים שאם באו שני בני אדם א' הערה וא' גמר ביאתו שניהם חייבים והכא נמי כשבא על אחותו נהי דעל העראה לא מחייב קנס דקים ליה בדרבה מיניה שניתן להצילו בנפשו מחייב קנס על גמר ביאה והיינו דאמרינן התם הניחא למ"ד העראה זו נשיקת האבר אלא למ"ד זו הכנסת העטרה בהעראה הוה בתולה ושוב אין קנס ואוקימנא במפותה שניתן להצילו בנפשו הלכך הכא בשמעתין יש לפרש העראה זו נשיקה דמיירי שבאו כדרכן הראשון הערה בה והשני גמר ביאתו או בהעראה בלבד ואמרו הראשון שבא עליה כשהיא שלימה חמשים והשני שבא עליה כשהיא פגומה חמשים אבל למאן דאמר דהעראה זו הכנסת עטרה א"א לפרש כן כי בנשיקת האבר לחוד אין כאן קנס ואין כאן ביאה ואם יש שם הכנסת עטרה בעילה גמורה ואין משלם השני קנס כדאיתא בפרק בן סורר ומורה לכך יש לפרש אליבא דהלכת' שהראשון בא עליה שלא כדרכה והשני כדרכה כי כשבא עליה השני פגומה היתה כיון שכבר נבעלה אפילו שלא כדרכה וכל א' משלם חמשים כו'. וראיתי מי שפירש לדעת רש"י אין קנס בביאה שלא כדרכה ושלא בהעראה וכו' בלבד עד שישיר בתולים והכא שניהם באו עליה כדרכה בעילה גמורה ובשתי נשים עסקינן שהאחד אנס בתולה שלימה כדרכה והאחד בתולה שלא כדרכה שהיתה פגומה כבר או בהעראה או בבעילה שלא כדרכה וממה שכתוב נראה שזה טעות:

דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין פי' רש"י ז"ל שיכול לפוגמה ולבייש' בבעילה וכן (דכן) הוא ודאי פגם ובושת זכי ליה רחמנא וכבר הארכתי בפ"ק דקדושין בס"ד:

וקטנה לאו בת סקילה היא הקשו בתוס' מאי קושיא דאע"ג דאיהי לאו בת עונשין מחייב יקנס כמי שבא על הקטנים מאורסה או אשת איש שהוא במיתה והיא פטור' כדאיתא בפרק ארבע מיתות. ותירצו דשאני מוציא שם רע שלא חייבו הכתוב קנס אלא לפי שהוציא עליה שם רע וגרם לה קטלא א"כ כל היכא דאיהי לאו בת קטלא לא לחייב איהו: ואיכא למידק עלה מהא דאמרינן בעירובין מצינו המוציא בפיו חמור מן העושה מעשה פירוש המוציא שם רע מאה כסף ואונס ומפתה חמשים והוינן בה משום דגרם לה קטלא. ויש לתרץ כרבא ואמר רבא כי הוציא שם רע משום שהוציא ולא משום שגרם לה קטלא הוא מחייב בלחוד אלא מפני שהוציא עליה שם רע ותרווייהו צריכן לה וכאלו תאמר שהמלקות משום דגרים לה קטלא והקנס משום שהוציא עליה שם רע ולפיכך אמרו שם שהמוציא שם רע חמור מן העושה מעשה של האונס. מאה כסף כתיב הוציא עליה שם רע על שם רע שהוציא עליה כך נ"ל לפי תירוץ התוספת ויש מפרשים כאן וכאן דקטנ' לאו בת סקילה היא וכיון דההיא נערה בגדולה משתעי ה"ה דנערה דרישא דהא להוציא את הנערה נערה דמעיקרא משמע. הא כל מקום שלא פי' קטנה במשמע ופסק הרי"ף ז"ל הלכה כרבנן ואע"ג דסתם לן כר"מ אנן אפסקא דאמוראי סמכינן דהא דריש לקיש כרבנן הוא וכן הא דאמר רב זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים זו ואין צ"ל זו כדמשמע ביבמות והראב"ד ז"ל השיב על הרי"ף ז"ל ונתקיימו דברי הרי"ף ז"ל כמ"ש בספר הזכות לרבינו הגדול ז"ל:

כבר ביארנו במסכת קדושין שהבא על הנערה אף בשלא כדרכה יש לה קנס ואף סוגיא זו לכאורה מעידה כן במה שאמר אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים אלמא שכל אחד מהם משלם קנס הראשון שבא עליה שלא כדרכה והשני שבא עליה כדרכה הואיל ובתולה היתה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאין אונס ומפתה חייבין בקנס אלא בביאה שכדרכה וסוגיא זו הם פירשוה שהבא עליה שלא כדרכה חייב בבשת והבא עליה אחריו בכדרכה חייב אף בקנס ולמד שאין בשת ופגם של זה הבועל בכדרכה אחר שכבר בא עליה אחר שלא כדרכה גדול כמי שבא עליה כדרכה יהא שוה למי שבא עליה כדרכה שלא אחר שום ביאה בעולם ואף גדולי הרבנים נראה שפירשוה כן ושאר הדברים המשתלשלים לביאור סברות אלו ממסכת קדושין וממסכת יבמות כבר טרחנו לישבם לכל אחת מן הדעות במסכת סנהדרין פרק סורר וכן דין שבח נעורים והנכלל מענין זה בשמועה זו ביארנו בראשון של קדושין:

המוציא שם רע לומר שזינתה אשתו באירוסיה והביא עדים ונמצא מוזם לוקה ונותן לאביה מאה כסף ודוקא במוציא שם רע על הנערה אבל אם הוציא שם רע על הקטנה פטור נערה מלא דבר הכתוב וכן הדין במוציא שם רע על הבוגרת שפטור כמו שיתבאר בפרק נערה מ"ח ב':

בד"ה דאי בעי מסר כו' היכי בעי למימר בריש קידושין כו' וכ"ת נילף מבושת כו' עכ"ל כל הך סוגיא דריש קידושין איתא נמי לקמן בפרק נערה ע"ש וזה שכתבו בסוף דבריהם בדיבור זה וכן לקמן בפרק נערה וק"ל:

בא"ד מבשת ופגם דקטנה כו' אע"ג דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל כו' עכ"ל ואין להקשות דא"כ היכי נילף בושת ופגם דקטנה מקידושי קטנה ואימא דלענין קידושין לית לה יד משא"כ לענין בושת ופגם דאית לה יד די"ל דלאו מקידושי קטנה שהוא של אביה ילפינן לה אלא ממה שיכול למסור אותה למוכה שחין מיהו לעיל שכתבו התוספות דמקידושין ליכא למילף דמעלמא קאתו ליה המ"ל בקטנה דמקדושין ליכא למילף משום דלית לה יד משא"כ בבושת ופגם מיהו בנערה ליכא למימר הכי וק"ל:

בד"ה הא לאו הכי כו' אע"ג דההיא פרשה דנערה המאורסה בבת עונשין כתיבא כו' עכ"ל דכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר וסקלתם וגו' וק"ל:

בא"ד דוקא במש"ר סברא כו' אלא בגדולה כיון דקרא איירי בבת עונשין ולא בעלמא כו' עכ"ל היינו לפי סברת המקשה אבל לפי האמת בעלמא נמי גדולה משמע אי לאו קרא דנערה הא כ"מ שנאמר נער אפי' קטנה וכמ"ש התוס' לתירוץ ראשון וק"ל:

אלא אמר רבי זירא וכו' בקצת ספרים גרסינן רבי אלעזר ומיהו ברוב ספרים גרסינן רבי זירא והכין נמי גרסינן בערכין בפרק יש בערכין ולהכי הדר ביה דהא ודאי לא חששה תורה לחלק בין בת מלכים לבת הדיוטות כי היכי דלא חששה גבי עבד דמשפט אחד שוה לכולם גזרה תורה ומיהו בין בעולה לבתולה הרי חלקה תורה להדיא דבעולה אין לה קנס כדכתיב בתולה ולא בעולה הילכך יש לנו לחלק נמי בין בעל שלימה לבעל פגומה שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש ש"מ גבי בושת שזו שנפגמ' כבר אין בושתה רב כשלימה. ואפשר שזהו שכתב רש"י ז"ל אלא אמר רבי זירא. מהכא שאין בושת בכלל חמשים דא"כ אין הפרש לבעל שלימה לבעל פגומ' שנבעלה שלא כדרכה והיכן הוא הפרש שביניהם ש"מ גבי בושת שזו שנפגמה כבר אין בושתה רב כשלימה. ע"כ. פי' אין הטעם שראוי לחלק ביניהן מפני שזו בושתה רב מזו דאם כן היינו ההיא דבת מלכים ואמאי הדר ביה רבי זירא מהאי דבת מלכים והרי על שניהם איכא לאקשויי מעבד ומאי שנא חשובה זו מזו אלא הטעם היינו דצריך שנפריש ונחלק בין שלימה לפגומה מטעמא דכתיבנא לעיל ולהכי מפקינן בושת מכללא דחמשים וביה עבדינן חילוקא מטעמא דזו בושתה רב מזו ומיהו מעיקרא לא באנו לחלק להאי טעמא. עוד יש לחלק בין זו דפגומה להאי דבת מלכים דזו גריעותא בגופה וזו גריעותא מחמת משפחה דהיינו דבר חוץ ממנה ואביי קא מהדר עלה דהאי חילוקא דבעבד נמי יש לחלק בגריעות דגופה ומיהו אאידך טעמא דכתיבנא לעיל לא חש לאהדורי דהתורה לא חילקה אלא בין בעולה גמורה לבתולה אבל ביאה שלא כדרכה לא שמה ביאה דאכתי בתוליה קיימין וקרי בה בתולה ואין לחלק כלל בין בתולה שנפגמה בביאה שלא כדרכה לבתולה שלימה ומיהו רבי זירא ס"ל דצריך לחלק וכדכתבינן. כנ"ל על פי דרכו של רש"י ז"ל. ומשמע מתוך לשונו ז"ל דס"ל דלא מחייב קנס אביאה שלא כדרכה: וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל יאמרו בעל שלימה חמשים י"מ בעל שלימה בעלמא כדרכה בעל פגומה כגון זה שבא עליה כדרכה והיא כבר נבעלה שלא כדרכה וכן משמע מתוך פרש"י ז"ל ומשמע לפי זה דלא מיחייב קנס אבעילה שלא כדרכה מדלא פי' הכל באשה אחת ואותו שבעל כדרכה והיא כבר פגומה ישלם כאותו שבעל תחלה שלא כדרכה וכן משמע מתוך שמעתין דאי מחייב האי דבעל שלימה נ' קאי אההוא דבא עליה של"כ א"כ ה"ל למתני באו עליה ב' של"כ ומיהו ע"כ אמת הוא דמחייב קנס אביאה של"כ כדאי' בהדיא בפ"ק דקדושין באו עליה י' ב"א ועדיין היא בתולה פי' שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולן בחנק וקאמר התם מודה ר' לענין קנס דכולהו מחייבי וכן משמע בהבא על יבמתו גבי הא דתני ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג ופריך היכי דמי אילימא כדרכה מאי אריא משום אלמנה תפוק ליה משום בעולה אלא לאו שלא כדרכה אלמא שיש קנס אפילו שלא כדרכה והאי דלא נקט הכא שבאו עליה שני בני אדם שלא כדרכה לרבותא נקט אעפ"י שבא עליה א' שלא כדרכה ואחד כדרכה אפ"ה תמוה למה ישלם האחרון כמו הראשון וכ"ש דאם באו עליה שנים שלא כדרכה דהוה קשה טפי. ע"כ:

ובמסכת ערכין פ' יש בערכין כתב הרא"ש ז"ל וז"ל יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים פרש"י ז"ל זה שבעל פגומה חמשים ואלו בעל בתולה שלימה לא יהיב אלא חמשים תימה למה הוצרך לפרש בתולה שלימה דעלמא דפשטא משמע דעל אלו שנים קאי בעל שלימה היינו הראשון שבעל שלא כדרכה דכשלא כדרכה נמי יש לה קנס כדאמרינן בפ"ק דקדושין וכו'. וי"ל דלהגדיל התמהון פי' רש"י ז"ל בתולה דעלמא דלגבי הך ראשון שבעל שלא כדרכה אינו כל כך תימה שגם פגם השני שהשיר בתוליה מרובה וא"ת אמאי לא קאמר בא עליה שנים שלא כדרכה וי"ל דאשמועינן דאף בזה יש תמהון אם משלם השני כמו הראשון דאע"פ שבא עליה כדרכה מכל מקום פגומה היא בבעילת הראשון שלא כדרכה ע"כ. ואין אנו צריכין לידחק בלשונו של הרב ז"ל דהרי מצינו להרמב"ם ז"ל שפסק כן להדיא דהבא שלא כדרכה אינו משלם קנס וכן כתבוה גדולי מחברים ויראה שמזו יצאה להם. ויש שמקשים לדבריהם ממה שאמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולן בסקילה ר' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס דכולהו משלמי וודאי ביאת הראשונים בשלא כדרכה הוא ומ"מ נראה שהם פירשוה בכדרכה ולשונם בזה באו עליה עשרה והיא בתולה ברשות אביה בזה אחר זה הראשון בסקילה וכולן בחנק בד"א שבאו עליה כדרכה אבל אם באו עליה שלא כדרכה כולן בסקילה ומאחר שכדרכה קורא לה בתולה יראה שביאת הראשונים נאמרה לענין העראה. ואיני מבין שהרי הם פירשו העראה הכנסת עטרה ובסוגי' זו דאין הכנסת עטרה כבעילה גמורה ומ"מ בתלמוד המערב שבכתובות פ"ג מצאתיה כן להדיא הערו בה עשרה בני אדם ואחד גמר את הביאה כולן בסקילה גמרו כולן את הביאה הראשון בסקילה והשאר בחנק. וי"מ לדעתם כולהו משלמי כל הבא בכדרכה אחר כל אלו ואינו נראה דהא כולהו ודאי אאינהו גופייהו קאי וכן קשה להם מה שאמרו פרק אלו נערות אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים ומדקאמר חמשים אלמא דאפילו קנס איכא ומ"מ יש מפרשים אותה לדעתם בעל שלימה דעלמא בכדרכה שלא נפגמה כלל חמשים בין הכל ר"ל בין בושת ופגם וקנס בעל פגומה זו בכדרכה הואיל ונפגמה בשלא כדרכה חמשים אלא שהם נראה שפירשוה לענין בושת ופגם כמו שבארנו בשלישי של כתובות ולשונם בזה באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה את שבא עליה שלא כדרכה אם הוא ראשון חייב בבושת ופגם ואם הוא אחרון חייב בבושת בלבד שהרי נפגמה וזה שבא עליה כדרכה בין ראשון בין אחרון חייב בקנס ובשאר הדברים אבל אין בושת ופגם של בת שלא נבעלה כלל כבושת ופגם זו שנבעלה שלא כדרכה מ"מ בפרק הבא על יבמתו אמרו נבעלה שלא כדרכה פסלה לכהונה והקשו שם ממה שנאמר באונס ולו תהיה לאשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט היכי דמי אילימא בכדרכה מאי אריא משום אלמנה תפוק ליה דהויא לה בעולה כלומר שהרי אנוסת עצמו ומפותת עצמו אסורה לו אלא בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא אלמא אף בשלא כדרכה משלם קנס שהרי אלמנה שהיא אלמנת כ"ג שבא עליה שלא כדרכה נושאה ומכיון שאתה קורא בה ולו תהיה לאשה למדת שהוא משלם קנס שאילו היה פטור מלשלם קנס פטור היה מלנשאה. ויראה לי שבבעילה כדרכה היא שנויה וה"ה שהיה יכול ליגע בה מטעם בעולה אלא שתפס אחת מהן ושאר הסוגיא שנויה דרך משא ומתן ומ"מ זו עיקר ויש מעמידין שמועות אלו לומר שאף הבא על נערה שלא כדרכה משלם קנס ומפרשינן בכאן ה"ה שאפילו חזר ובא עליה שלא כדרכה משלם קנס אלא שסתם ביאה בכדרכה היא ובראשונה הוא שהוצרך להעמידה בשלא כדרכה כדי לחייב הבא עליה אח"כ בקנס שהרי מיתת מציל אין כאן הואיל וכבר נפגמה בשלא כדרכה ויש על השני קנס אחר שעדיין בתולה היא הא מ"מ אף כשחזר ובא עליה שלא כדרכה יש בו קנס אלא שהדברים נראין לדחות שאר הסוגיאות בפירוש' או לדחותם מכל וכל מפני זו ובדעת גדולי המחברים וגדולי הרבנים ראיתי בכאן דברים זרים והוא שכתבו שבא עליה הוא או אחר כבר שלא כדרכה שלא ניתן בביאה זו להצילה בנפשו שכבר נפגמה ואיני מבין פה קדוש היאך אמרה וכי אפילו נבעלה אמר כל שהיא ערוה לו לא ניתן להצילה בנפשו ומה שאמרו נעבדה בו עבירה אין מצילין אותה בנפשו פירושו כשהתחיל והערה כמו שכתבנו למעלה. עכ"ל הרב המאירי ז"ל בפרק בן סורר. ודע שכל מקום שמזכיר גדולי המחברים הוא הרמב"ם ז"ל גדולי הרבנים הוא רש"י ז"ל:

וז"ל הר"ן בחידושיו בפרק בן סורר משעת העראה דפגמה איפטר לה מקטלא ממונא לא משלם עד שעת גמר ביאה כלומר משעת הערה שפגם את הנערה איפטר לה מקטלא דהא אמרינן לעיל נעבדה עבירה אין מצילין אותה בנפשו ובתר דאיפטר לה מקטלא יתחייב בקנס דקנס אינו משלם אלא על השרת בתולים דהיינו גמר ביאה כך פרש"י ז"ל ואין כוונת רש"י ז"ל שלא יתחייב קנס על שלא כדרכה כיון שאין בה השרת בתולים דהא אמרינן בפ"ק דקדושין [ט ב'] באו עליה עשרה בני אדם ועדיין בתולה היא כולן בסקילה ור' אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס וכו'. אלמא בשלא כדרכה איכא קנס אלא כך הוא אומר דכשהביאה היא כדרכה אינו חייב עליה בהעראה שהיא תחלת ביאה אלא בגמר ביאה שתהא בה השרת בתולים שהוא חיוב הביאה הזאת לענין קנס אבל ביאה בשלא כדרכה מילתא אחריתי היא והוא חיוב אחר לעצמו דהוא משכב אחר אע"ג דלא שייך ביה השרת בתולים והקשו עליו בתוספות דאכתי לא ניחא דהא אמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם כולן משלמים קנס לפיכך פי' בתוס' ז"ל שאין לנו לפרש ממונא לא משלם עד שיהא שעת גמר ביאה שלא יהא חיובו עד שעת גמר ביאה כמו שפרש"י ז"ל אלא לומר שיש חיוב קנס על תחילת ביאה ועל סוף ביאה כמו שאמרו בירושלמי ואע"פ שעל תחלת ביאה הוא מתחייב בנפשו דהא פגמה מ"מ עדיין הוא מתחייב קנס בסוף ביאה לפי שיש בגמר ביאה כדי חיוב קנס בלא תחלת ביאה וה"פ ממונא לא משלם עד שעת גמר ביאה כלומר זה הבא על אחותו דמשלם קנס אינו משלם הקנס מתחלת הביאה דהא מתחייב בנפשו הוי בההיא שעתא אלא מסוף ביאה הוא דמתחייב קנס דבההיא שעתא כבר איפטר מקטלא דהא איפגמה מעיקרא אבל היכא דלא מתחייב בנפשו בתחילת ביאה פשיטא דמשעת העראה מתחייב קנס וכדאיתא בירושלמי וזה נכון. עכ"ל הר"ן בפרק בן סורר. נחזור לענין שמועתנו ודע שבכל הספרים שבידינו גרסינן אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה. פי' אחותו שבעל כדרכה תחלה וכן הקשו בתוספות ערכין פ"ג וכתב הרא"ש ז"ל וז"ל אחד כדרכה ואחד שלא כדרכה ברישא הוה ליה למימר שלא כדרכה אלא כך דרך התלמוד משום שהוצרך לומר שלא, נקט ברישא כדרכה כמו שמצינו לעיל לתנא דבי חזקיה דקתני בין מתכוון בין שאינו מתכוון וה"ל למימר שאין מתכוון ברישא שאינו פשוט כל כך שיהא פטור כמו מתכוון כמו דקתני בין שוגג בין מזיד בין דרך עליה לדרך ירידה אלא כך דרך התלמוד כל מקום שצריך לשנות הן ולאו נקט הן ברישא ע"כ. וכן כתבו התוספות ז"ל. והרב רבינו אליקים ז"ל מרבותיו של רש"י ז"ל פי' בערכין פ"ג וז"ל אילו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה שהראשון שלא בעל כדרכה אינו נותן כלום שלא בעלה ואם זה האחרון שבעלה נותן חמשים כאילו בעל אשה שלימה שלא בא עליה אדם מעולם יאמרו בעל פגומה וכו' אלא ודאי פגומה נותן חמשים ותו לא שכבר מבוייש' היא בעל שלימה נותן נ' ובושת ע"כ. משמע דגריס שלא כדרכה תחילה ואזיל בשיטת רש"י ז"ל ולא כפירושו ממש ואפשר דלשיטת התוספות ז"ל משום הכי משמע ליה לרבי זירא דהך דבאו עליה שנים כו' הויא ראיה טפי מההיא דבת מלכים משום דאיכא למיחש טפי למה שיאמרו העולם בההיא דשני אנשים משום שיבאו כא' לפני ב"ד על מעשה אחד והיאך יצא משפט שוה לשניהם דזה יפרע חמשים והלא יאמרו משפט מעוקל הוא זה דאטו בעל שלימה דהיינו אותו שבעל שלא כדרכה חמשים ובעל פגומה חמשים דהיינו אותו שבא עליה אח"כ כדרכה אבל ההיא דבת מלכים וכו' דהויא להו מעשיות מוחלקים אין לחוש בזה שיאמרו העולם ועוד יש לחלק בין בושתה דאתיא מחמתה למאי דאתיא מחמת משפחתה וכדכתיבנא לעיל ואביי לא חש לאהדורי אלא אהך טעמא בתרא ולא אטעמא קמא וכדכתיבנא לעיל כנ"ל: וז"ל הריטב"א ז"ל יאמרו בעל פגומה חמשים בעל שלימה חמשים פי' א"כ מצינו קנס מתרבה ומתמעט שהרי בפגומה שאין לה בושת ופגם כולו קנס ואילו בשלימה מקצתן קנס ואולי שלא יהא לה קנס כלל שכולן צריכין לבשתה ופגמה. א"ל אביי אי הכי עבד נמי יאמרו עבד בריא שלשים וכו' כלו' דבעבד נמי פעמים שהכל קנס אי (לא) הוא מוכה שחין שאין לו דמים ובעבד מוכחש לא יהא שם קנס כלל אם הוא עבד בריא ששוה הרבה והיינו דנקט הכא עבד מוכה שחין ועבד בריא שהוא דומה בענין לפגומה ושלימה לענין ריבוי קנס ומיעוטו ודומה ג"כ לענין פגומה ושלימה שאף מוכה שחין עבד פגום הוא אבל לעיל נקט עבד נוקב מרגליות ועבד עושה מעשה מחט מפני שזה עבד מלך מן הסתם וזה עבד הדיוט. והא דאמרינן בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים פי' בעל פגומה כגון שבא עליה אחד שלא כדרכה והשני כדרכה ששניהם חייבים קנס וכן אמרו בפ"ק דקדושין באו עליה עשרה בני אדם ועדיין היא בתולה כולם בסקילה ר' אומר וכו' ואמרינן עלה מודה רבי לענין קנס וכו' ובירושלמי אמרו בפירקין [ה"ו] באו עליה עשרה בני אדם שלא כדרכה כולן משלמין קנס ואמרינן נמי התם הערו בה עשרה בני אדם כולן חייבין גמרו הביאה הראשון חייב וכולן פטורין ומיהו איכא למידק מדאמרינן בפרק בן סורר דחייבי כריתות ניתנו להצילם בנפשם ואותביה מדתנן הבא על אחותו משלם קנס ואין אדם מת ומשלם ופרקי' משעת העראה דפגמה איחייב לה קטלא ממונא לא משלם עד גמר ביאה ופרש"י ז"ל שם עד גמר שהוא משיר בתוליה במירוק האבר דאלמא אין קנס בהעראה לבד ולא בשלא כדרכה דליכא השרת בתולים והא לא קשיא לפום מאי דפרישנא לעיל דהתם ה"ק דכי היכי דאיכא קנס בהעראה הכי נמי איכא קנס על השרת בתולים שאם באו עליה שני בני אדם אחד הערה בה ואחד גמר ביאתו שניהם חייבין וה"ה נמי כשבא על אחותו וגמר ביאתו נהי דאהעראה לא מחייב קנס דקלב"מ שניתן להצילה בנפשו מחייב קנס על גמר ביאתו והיינו דפרכינן התם הניחא למ"ד העראה זו נשיקת אבר אלא למאן דאמר הכנסת עטרה בהעראה הויא בעולה ושוב אין כאן קנס ואוקימנא במפותה שלא ניתן להצילה בנפשו הילכך הכא בשמעתין יש לפרש למ"ד העראה זו נשיקת אבר דמיירי כשבאו עליה שניהם כדרכה הראשון הערה בה והשני גמר ביאתו או שהערה בה בלבד ואמרינן יאמרו הראשון שבא עליה כשהיא שלימה חמשים והשני שבא עליה כשהיא פגומה חמשים אבל למ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה אי אפשר לפרש כן דבנשיקת אבר בלחוד אין כאן ביאה ואין כאן קנס ואם יש הכנסת עטרה בעולה גמורה היא ואין השני משלם קנס כדאמרינן התם בפרק בן סורר לכך יש לפרש אותה אליבא דהילכתא שהא' בא עליה שלא כדרכה והשני כדרכה כי כשבא עליה השני פגומה היתה כיון שכבר נבעלה כלל ואפילו שלא כדרכה וכל אחד משלם חמשים כנ"ל. וראיתי מי שפי' לדעת רש"י ז"ל אין קנס בביאה שלא כדרכה ולא בהעראה בלבד עד שישיר בתוליה והכא שניהם באו עליה כדרכה בעילה גמורה ובשתי נשים עסקינן שהאחד אנס בתולה שלימה כדרכה והאחד אנס כדרכה בתולה שהיתה פגומה כבר או בהעראה או בבעילה שלא כדרכה וממה שכתבנו נראה שזה טעות. עכ"ל הריטב"א ז"ל:

תחת אשר ענה וא"ת ומאי מייתי מהכא והא קרא הכי כתיב ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה והיכי דדרשינן הני תחת אשר ענה וכו'. וי"ל דמ"מ ולו תהיה לאשה אחמשים כסף קאי והוה ליה הא דכתיב תחת אשר ענה כמאן דכתיב גבי חמשים כסף וזהו שכתב רש"י ז"ל תחת אשר ענה. גבי חמשים כסף כתיב. כנ"ל:

רבא אמר אמר קרא ונתן האיש וגו' ומ"ה נדי מאביי משום דסבר כעולא וכמו שכתבו התוספות לעיל בפירקין בשמעתא דמלקות ודריש מייתורא דהאי קרא דה"ל למכתב ונתן לאבי הנערה השוכב עמה מיותר הוא לאשמועינן דהני חמשים דמי הנאת שכיבה מכלל דבושת ופגם דלאו מחמת הנאת שכיבה נינהו דהרי ישנו בשאר חובלים לא כיילינהו בגווייהו דהני ואפשר דלאביי להכי כתב השוכב עמה לאשמועינן שכל מה שבא מסיבת שכיבה זו הוא לאביה ומהכא ילפינן דבושתה ופגם לאביה והיינו דפריך תלמודא ואימא לדידה וכו'. והכלל המסור בידינו מרבותינו ומהמפרשים ז"ל שכל קושיא היא מקושרת והויא ליה כמו אי הכי ובמאי דכתיבנא ניחא דעלה דרבא הוא דפריך הכין ולאביי ניחא. עוד יש לי לפרש דעלה דאביי ורבא הוא דפריך הכין דלרבי זירא דאמר דמ"ה בושת ופגם אינו מכלל החמשים משום דיאמרו בעל שלימה וכו' הילכך ממילא שמעינן דבושת ופגם לאביה דהא אי לאו משום דיאמרו וכו' הוה אמינא דבושת ופגם הויא בכלל החמשים ועלייהו כתב ונתן לאבי הנערה ומשום יאמרו וכו' איצטרכי' לתת הפרש ביניהם אלמא דדומיא דקנסא הויא ליה אינך תשלומין דהויא להו לאביה אבל לאביי ורבא דמפקי להו בושת ופגם מקרא וה"ק הני וכו' מכלל דבושת ופגם אינו בכלל דהרי ישנו בשאר חובלין מעתה לא הוזכר בהאי קרא בושת ופגם כלל והילכך איכא למבעי דילמא דוקא קנס הוא דהויא לאביה כדכתי' ונתן לאבי הנערה אבל בושת ופגם דאי' בשאר חובלין אימא לדידה דהכי נמי היכא דחבלו בה בשתה ופגמה לדידה אליבא דרב כדאיתא בפ' החובל כנ"ל וקל להבין: ואימא לדידה הא פרישנא בסמוך היאך היא מקושרת קושיא זו עם מאי דלעיל והקשו בתוספות דלאביי ורבא נמי לא תקשי ולא מידי דהא פרישנא לעיל בשמעתא דבגרה בקבר דאיתקוש בושת ופגם לקנס דכתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם אלמא דלמי שזה ניתן זה ניתן ותירצו בתוספות דהיינו דוקא בתר דידעינן שהם לאב מקשינן להו לכל דינם אבל משום ההיא היקישא לא מפקינן מינה למתבינה לאביה ואף על גב דלא שמעינן עד השתא מ"ד דלאביה הוי עד דפריך ואימא לדידה מ"מ הא ידעינן דלאביה הוי וכדתנן לקמן בפרק נערה בתחילתו והשתא פריך ואימא לדידה הוי פי' דלהוי לדידה וכן פרש"י: תפוק ליה מבנעוריה בית אביה פי' מעיקרא כי אמרינן אמר קרא בנעוריה בית אביה קס"ד דכי כתיב בנעוריה בית אביה אבעלמא נמי קאי וה"ק בנעוריה תליא בבית אביה וכן פרש"י והשתא דאקשינן מהא דרב הונא הדרינן למימר דע"כ לא ילפינן מהתם דההיא בהפרת נדרים כתיב ולא קאי אבעלמא ותו אקשינן אע"ג דבהפרת נדרים כתיב ניליף מיניה ומהדרינן ממונא מאיסורא לא ילפינן. כך פרש"י ז"ל ואם לא תפרש כן קשיא דכיון דקא מהדר ליה ההיא בהפרת נדרים כתיב מאי קאמר תו וכ"ת ניליף מיניה וכו' כנ"ל: וכ"ת ניליף מקנסא וא"ת כיון דאכתי לא ידע דממונא מקנסא לא ילפינן מאי הוה פריך מעיקרא ואימא לדידה והא איכא למימר דניליף מקנסא וה"ל למימר מעיקרא וכ"ת ניליף מקנסא ונראה דודאי מעיקרא לא הוה קשיא ליה דניליף מקנסא דפשיטא ודאי דממונא מקנסא לא ילפינן ומיהו השתא הוה ס"ד דכיון דגלי לן בהפרת נדרים בנעוריה בית אביה וכתיב נמי גבי קנסא ונתן לאבי הנערה הילכך מבינייהו דתרווייהו ניליף בושת ופגם ומהדר ליה דמאיסורא ולא מקנסא לא ילפינן ואפילו מתרווייהו בהדדי כנ"ל: ממונא מקנסא לא ילפינן ונ"ל דוקא ממונא מקנסא הוא דלא ילפינן הא קנסא מממונא ילפינן שאם אתה אומר דלא ילפינן אמאי לא אקשי מינה לרבי עקיבא דלעיל דיליף כסף קנסה מכסף קידושיה וכן הורה לי רבינו ונתן טעם לדבר דהיינו טעמא דלא ילפינן ממונא מקנסא משום דקנס חידוש הוא ומחידושא לא ילפינן אבל חידושא מממונא דין הוא למילף מיניה. תלמיד הרשב"א ז"ל:

אלא מסתברא דאביה הוי וכו' הקשו בתוספות כיון דהשתא קא מהדרינן מסברא ולא מקרא אמאי לא מהדרינן דמסברא דאביה הוי מדקא יהיב מפתה וליכא למימר דדילמא ס"ל לתלמודא דלא שמה מחילה כיון דאכתי לא עמדה בדין דהסברא נותנת דשמה מחילה בבושת ופגם דאפילו מאן דפליג בקנס מודה בבושת ופגם וכדכתבינן לעיל והכין דייקינן לקמן בריש נערה והסברא נותנת דאין חילוק בין אונס למפתה אלא לענין צער משום דמפותה אין לה צער וכדכתבינן לעיל ותירצו בתוספות דעדיפא קא משני דמאי דמצי מסר לה למנוול ומוכה שחין שמעינן לה מקרא להדיא אבל דיהיב מפתה בושת ופגם לא שמעינן לה מקרא דקראי דאביי ורבא באונס כתיבי ודילמא לא יהיב מפתה. ואין להקשות כיון דאונס ומפתה מגמר גמירי מהדדי להא מילתא נמי ליגמרן מהדדי כדפריך לעיל וכמו שהקשו התוספות לעיל דכיון דיש טעם לחלק בינייהו שפיר מחלקי' דמפותה דמדעתה עבדה לית לה בושת ופגם. ואין להקשות דנגמור דהויא לאביה ומעתה אין לחלק בינייהו דמהיכא שמעת לה אי מאונס הא איכא למימר דהויא לאביה הלכך ע"כ נצטרך לטעמא דאי בעי מסר לה וכו' וכן פירש הרמב"ן ז"ל וז"ל ואימא לדידה דבקל איכא לשנויי דבמפתה גופיה מנא לן ולא הקשו כן אלא הכא דמשני מסתברא וכו' פי' דמשנינן מסברא וכדכתיבנא כנ"ל:

דאי בעי מסר לה למנוול וכו' הקשו בתוס' אמאי לא ילפינן ממעשה ידיה דהויא לאביה ותירצו דמה למעשה ידיה שכן מתזנה מיניה ואע"ג דאי לא רצה לזונה הרשות בידו ואפ"ה העדפתה שלו כבר תירץ הריטב"א ז"ל בחידושיו פ"ק דקידושין דה"ק דרחמנא זכי לאביה מעשה ידיה משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות ודרך האב לזון את בתו מסתמא אף על גב דלא חייב במזונותי' מ"מ מפני שכן דרכו זיכה לו מעשה ידיה בין כולם כשזן אותה בין העדפתה וכי מתזנה ממעשה ידיה חשבינן כאילו אמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ולפי' העדפתה שלו. עד כאן: ותלמיד הרשב"א ז"ל כתב שם בקידושין וז"ל וא"ת והא קרא להעדפה דמעשה ידיה איצטריך דאילו מעשה ידיה גופייהו כיון דמתזנא מיניה ודאי דינא הוא דלהוו ליה מעשה ידיה משום מזונות הילכך נילף קדושין מהעדפה י"ל שאני העדפת מעשה ידיה דדינא הוא דלאביה דזימנין דאיהי נמי אינה מספקא ויהיב לה אביה מזוני ע"כ. עוד הקשו בתוספות אמאי לא ילפינן מכסף קידושיה דהויא לאביה ותירצו מה לכסף קדושי' דמעלמא קא אתי לה וקשה דהא בפ"ק דקדושין אמרינן דמשום דמעלמא קא אתי לה איכא למימר דהויא לדידה דאמרינן התם ואי אשמועינן מעשה ידיה דקא מתזנא מיניה אבל קידושי' דמעלמא קאתי לה אימא דידה הוו צריכא. וי"ל דלגבי מעשה ידיה דשכיחי הויא טעמא שפיר דמשום דמעלמא קא אתי לה איכא למימר כסף קידושי' דליהוו לדידה וכמו שפרש"י ז"ל התם בקידושין וז"ל דקא מתזנא מיניה. ודעתיה על מעשה ידיה דשכיחי דמעלמא קא אתו לה ולא היתה דעתו עליה לזונה בשביל'. ע"כ. אבל לגבי בושת ופגם דתרווייהו לא שכיחי ולא הויא דעתו עלייהו איכא לאפלוגי בגונא אחריתי דכסף קידושיה משום דלא אתיא שבח זה מגופה אלא מעלמא קא אתי לה מ"מ הויא לאביה אבל שבח דאתיא מגופה דידה כגון בושת ופגם הויא לדידה. ואכתי קשיא להו לתוספות ז"ל דניתי במה הצד ממעשה ידיה ומקידושין דכי פרכת מה למעשה ידיה שכן מתזנא מיניה קידושין יוכיחו מה לקידושין שכן קא אתי לה מעלמא מעשה ידיה יוכיחו הצד השוה שבהן שהן שבח נעורים ולאביה אף אני אביא בושת ופגם ותירצו דמ"מ חבלה דגופה שאני ועל מה הצד פרכינן פירכא כל דהו: וז"ל הרא"ש ז"ל דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכיון דהקידושין שלו דין הוא שיהא הפגם שלו שהרי פחתה מכספיה ולא ימצא קידושין גדולים ולאו דוקא נקט מוכה שחין אלא מפני שהוא נותן קידושין גדולים ויש הפסד גדול בדבר וא"ת ונילף ממעשה ידיה מע"י שאני דקא מתזנא מיניה (התם) כדאיתא פ"ק דקידושין ומקדושין ליכא למילף דמעלמא קא אתי לה ומתרווייהו נמי לא דחבלה דגופה שאני. ע"כ:

עוד הקשו בתוספות דהכא לא קים לן בושת ופגם דהויא לאביה אלא מכח שיכול לקדשה למנוול ומוכה שחין וא"כ היכי בעי למימר בריש קידושין גבי קידושי כסף מנא לן דמיקדש' בכסף וקידושין דאביה הן וכ"ת נילף מבושת ופגם וכו'. הא בושת ופגם לא קים לן אלא מכח שיכול לקדשה. ותירצו דאורחיה דתלמודא דבעי לדחויי אפילו קים לן דבושת ופגם הוי דאביה ממקום אחר וכבר כ' בתוספות דמהיקשא דקנס איכא למילף א"נ מדמפתה חייב אלא דאיכא למדחי וכמו שכתבו בתוספות ז"ל וכדכתי' הילכך איכא למימר דלרווחא דמילתא קא פריך ליה דאפילו נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקידושין כגון מהיקשא א"כ מדמפתה חייב אפ"ה אין ללמוד קידושין מהם. עוד תירצו בתוס' דהתם בעי למילף קידושי נערה מבושת ופגם של קטנה ומקידושי קטנה הוה יליף להו אי לאו דהוה אמינא הני מילי קטנה דלית לה יד ונערה אית לה יד כדאמרי' התם לעיל ולהכי קא מהדר וכ"ת נילף מבושת ופגם דקטנה אף על גב דלהכי אית לה יד כדאמרינן בהחובל יעשה לה סגולה ואפ"ה הוי דאביה הכא נמי קידושי נערה והכא קא יליף בושת ופגם מקידושי קטנה: וז"ל הרמב"ן ז"ל מסתברא דאביה הוי דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין וכי הויא לה גדולה אית לה בושת ומיפגמא ומיהו בוגרת כיון דנפקא לה מרשותא דאב לכל מילי בשתה ופגמה נמי דידה הוי ובהאי פירושא מפרקא מאי דקשיא לן היכי אמרינן במסכת קידושין ולילף מבושת ופגם דהא בושת ופגם מקידושין הוא דנפקא לן והשתא לא קשיא דמקידושי קטנה גמרינן והנהו בהדיא כתיבי את בתי נתתי לאיש הזה וגו' וכיון שאביה מקבל קידושין איהו שקיל כספא. ומצאתי בהלכות הנגיד רב שמואל הלוי ז"ל שכתב בשם רבינו האי גאון ז"ל בלשון הזה סברא בעלמא הוא דקאמר כיון שהיא קטנה ויש לאביה לקבל קידושיה אפילו ממנוול ומוכה שחין ומשתקעת עמו ואינה יכולה להנצל מידו אלא במיתתו או בגירושין קנסה זה יש להיות שלו וכתב הנגיד ז"ל טעות סופרים יש בפי' זה שאין הדבר אמור אלא בבושת ופגם ועוד בפי' זה חולש' ע"כ. ובאמת בושת ופגם הוא והפי' כדברי הגאון ז"ל עולה ופירושים אחרים יש כתובים אצלנו בפ"ק דקידושין ע"כ: וז"ל בפ"ק דקידושין וי"מ דבושת ופגם דקטנה יליף וה"ק בושת ופגם דקטנה ודאי דאב הוי אע"פ שיש לה יד לכך דהא ממילא אתו לה ולא בעו יד אף כסף קידושיה דנערה אע"פ שיש לה יד דאב הוו וה"ה לבושת ופגם דנערה ומפרקינן שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך בהו כלומר שאני התם לפי שבידו למוסרה למנוול ומוכה שחין שהיא אינה יכולה לקדש את עצמה לפי שאין לה יד אבל כסף קידושיה של נערה וה"ה לבושת ופגם של נערה דידה הוו. ואחרים אמרו דבושת ופגם אף של נערה דאב הוי מפני שבידו למוסרה למוכה שחין ולמנוול כשהיא קטנה והוא פוגמה לעולם. וא"ת א"כ בוגרת נמי כיון דנפקא ליה מרשותיה לגמרי אין אומרים הואיל וכשהיתה ברשותו יכול לפוגמה יזכה אף כשיצאה מרשותו אבל נערה ברשותו היא למעשה ידיה ולהפרת נדריה. ואין דברים הללו מחוורים כל הצורך ויש מרבותינו הצרפתי' זצ"ל דמפרשים דודאי שהאב רשאי לקדש את בתו נערה דכתי' את בתי נתתי לאיש הזה וכל הנתינות במשמע אף למוסרה לחופה כדפרש"י ז"ל בפרק נערה ואי אפשר לומר כשמסרה כשהיא קטנה דהא כתיב ואם אמת היה הדבר וסקלוה ואי כשמסרה לחופה כשהיא קטנה בחנק היא וכיון שלמדנו שהאב רשאי לקדשה לכל מי שירצה אף כשהיא נערה ממילא למדנו שכסף בושתה ופגמה שלו דאי בעי מוסרה וכו' והא דאמרינן ה"מ קטנה אבל נערה לא ה"פ ואימא ה"מ קטנה שהאב רשאי לקדשה וכיון שהוא רשאי לקדשה ולא היא עצמה א"א לו' שכסף קידושין יהו שלה שהרי האב לא מחמתה הוא זוכה ולא מחמת שליחות שהרי היא אין לה לא יד ולא שליחות אבל נערה דאית לה יד אימא דמצי' נמי איהי לקדושי נפשה ואיהי תשקול כספא כשקדשה עצמה ובעי למפשט מהפרת נדרים שהכל ברשות האב שאילו היתה ברשות עצמה כלל הואיל ונדרה מדעתה היאך יפר האב וכן נמי מכסף קנסה נמי ידעינן דלעולם כסף הוי דאב וכיון שכן ודאי איהי לא מקבלה קידושין דהיאך אפשר שהיא מקבלה קידושין ואביה שוקל כספא. ויש שפירשו דהכא אמעשה ידיה קא פריך ואדרב הונא קאי דקאמר מנין שמעשה הבת לאב וכ"ת נילף מעשה ידיה מנדרים ואכתי למה לי לאומרו כו' וכ"ת נילף מבושת ופגם והיה המקשה רוצה לומר דהאי בנעוריה כל שבח נעוריה קאמר ודרב הונא לאו דוקא ודחיה שאני בושת ופגם וכו' ואין ללמוד מעשה ידיה מבושת ופגם ודרב הונא דוקא ואכתי כסף קידושין מנלן וזה יותר נכון ולשון קצרה לתלמידים וא"ת ונימא נמי נילף מכסף קידושיה איכא למימר הא כבר אמר לך דממונא מאיסורא לא גמרינן והאי דלא תקשי מעיקרא הכי משום דבהפרת נדרים קאי. ויש שאמרו לרווחא דמילתא קא פריך ליה דאפילו נפקא ליה בושת ופגם מדוכתא אחריתי שלא מקידושין אין ללמוד קידושין מהם וזהו האמת לפי דעתי. עכ"ל הרמב"ן ז"ל שם פ"ק דקידושין: וז"ל הרא"ה ז"ל מסתברא דה"ק מגו דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין דהא ודאי לכ"ע אדם יכול לקבל קידושי בתו כשהיא קטנה והיינו דאמרינן התם בקידושין דאתינן למפשט שהאב זוכה בקדושי בתו כשהיא נערה שיהו שלו מבושת ופגם ושמעינן לה הכא מבתו קטנה וכן פי' רבינו האיי גאון ז"ל. [ע"כ: וז"ל תלמיד הרשב"א ז"ל ושמעתי בשם רבינו האיי גאון ז"ל] דבושת ופגם דנערה אתי מקדושי קטנה דאי בעי מסר לה כשהיא קטנה למנוול ומוכה שחין ובושתה עליה בימי נערותה וכ"ת א"כ בושת ופגם דבוגרת נמי ליהוי דאב שאני בוגרת דנפקא לה לגמרי מרשות אב ומתוך שאין לו רשות בה לא זכי ליה רחמנא נמי בושת ופגם. והקשה מורי ז"ל על זה נילף מקידושי קטנה גופייהו דאי בעי הוה מקדש לה כשהיא קטנה והוה שקיל כסף קידושיה והוה מתסרא בהנהו קידושין ולא הוה מצי לדחויי לה שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה נערה בגווה. ורש"י ז"ל פי' שאני בושת ופגם דאביה נמי שייך ביה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין נראה דלפרוקי קושיין קאתי הרב ז"ל וה"ק לא נפקא לן בושת ופגם דלאביה אלא משום דאיהו שייך בה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין והשתא דלא קמו לו קידושי' בושת ופגם נמי לא קמו לו וצ"ע. עכ"ל תלמיד הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין. ורש"י כתב הכא בשמעתין וז"ל אלא מסתברא. דבושת ופגם דאב הוי שהרי בידו לביישה בבושת בעילה ולפוגמה בפגם בעילה. דאי בעי מסר לה. לקדשה בביאה. למנוול ומוכה שחין. כדתנן לקמן האב זכאי כו' וכיון דבידו ליטול ממון כו' בושת זו השתא אפסדיה וכו'. ע"כ. ונ"ל דבהכי פריק הרב קושיין דבושת ופגם יליף מקידושי ביאה דבידו לקדשה בביאה ובכסף ומיהו שיהא כסף קידושיה של אב הא הוא דהוה בעינן למילף מבושת ופגם בפ"ק דקידושין. עוד נראה לי לפרש שמעתין כדי לתרץ כל הקושיות שהקשו התוספות ז"ל בהאי שמעתא ודע דבושת ופגם שנעשה לה בעודה ברשות אביה בושתה ופגמה עליה אפילו לאחר שתגדיל ותצא מרשותו והילכך הסברא נותנת דהאי בעי למיתי תרי תשלומי בושת ופגם חדא בעי לתשלומי לאביה הבושת והפגם שהגיע לו בעודה ברשותו ובעי נמי לתשלומי הבושת והפגם שיהא נוגע לו כשתצא מרשותו דאב ולדידה בעי לתשלומי ולהכי בעי ואימא לדידה פי' אמאי ישלם כל דמי הבושת והפגימה לאביה ואימא דלדידה נמי בעי לשלומי הבושת והפגם שיהא נוגע לה לאחר שתגדיל ותצא מרשותו של אב דהא בושת זה קא רביע עלה אפילו לאחר שתצא מרשות האב ומשני מדכתי' בנעוריה בית אביה דאלמא כל שבח נעוריה לאביה ואפילו שזה השבח הא אתי נמי לאחר ימי נעוריה כי הבושה נמשכת גם לאחר בגרות' מ"מ בימי נעוריה נולד שבח זה וכל שבחא דקא אתי בימי נעוריה הרי היא לאביה. והא דקאמר וכ"ת נילף מקנסא והא ודאי לא דמו אהדדי דהקנס הוא על המעשה שנעשה בעודה ברשות האב ואילו אנן קא שיילינן אבושת ופגם שימשך לה לאחר שתצא מרשות אב דליהוי לדידה. אפשר דאמעשה ידיה קאמר דנילף מקנסא ומשני תלמודא אעיקר קושיין דמסתברא דאביה הוי כל דמי הבושת והפגם ואפילו דמי הבושה שימשך לה מזה לאחר שתצא מרשות אב ולית לה לדידה כלום דאי בעי מסר לה למנוול וכו' והויא לה מבויישת ופגומה לעולם אפילו לאחר שתצא מרשותו הילכך אף זו אע"ג דבושתה ופגמה עליה אף לאחר שתצא מרשות אב הכל של אב ולית לה לדידה כלום. כך נראה לפרש וניחא כל מאי דקשיא להו לתוספות זכרונם לברכה דהא איכא למימר דלא אקשינן בושת ופגם לקנס אלא בושת ופגם שיגיע לאביה בעודה ברשותו אבל מה שתתבייש מחמת בעילה לאחר שתצא מרשות אב דהרי בושתה עליה לעולם לדידה בעי למיתב ולא הוקש זה לקנס כלל וניחא נמי דאף על גב דהמפתה משלם איכא למימר דהיינו הבושה שיגיע לאביה בעודה ברשותו וניחא נמי דלא מצינן למילף ממעשה ידיה דשאני מעשה ידיה דהרי כלה בכל יום ואינו בא אלא מידי יום יום אבל בושתה ופגמה דהוא נמשך אף לאחר מכאן איכא למימר דלדידה הויא וכסף קידושיה נמי על שעת הקידושין בא ומיהו בשתה ופגמה הוא נמשך לעולם וכי קא משלם בושת ופגם הא ודאי דקא משלם מאי דאתיא לה לאחר מכאן וניחא נמי קושיית התוספות דהכא לא קים לו בושת ופגם אלא מכח שיכול לקדשה והתם בקידושין אמרינן איפכא ובהאי דכתבינא אתי שפיר דהכא איירינן בבושת ופגם הנמשך לה מזאת הביאה לאחר שתגדיל ותצא מרשות אב וכדכתבינן ואילו התם בקידושין איירי בבושת ופגם הנמשך לאביה בשעה שהיא ברשותו כנ"ל: היכי שיימינן לה. פי' כיון דהשומא היינו שרואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת וכו' מה זו שומא דמאי גריעותא מחמת בעילה לענין מכירה בשוק וכן פרש"י ז"ל במתני':

בגמרא ואימא לדידה וקשיא לי אי ס"ד דלדידה א"כ אמאי איצטריך קרא דבושת ופגם לא הוי בכלל חמשים כסף דהא החמשים כסף לאביה בהדיא כתיב והנך לדידה ויש ליישב דאכתי מצינן למימר דלדידה משום דמסברא איכא למימר הכי דצערה דידה לא זכי ליה רחמנא כדאיתא בהחובל וקרא דאביי ורבא ע"כ הוי מוקמינן לה דאיצטריך לאקושי בושת ופגם לקנס לענין היכא דפטור מקנס פטור נמי מבושת ופגם. אבל לבתר דקים לן מסברא דבושת ופגם נמי לאביה מוקמינן הקישא איפכא דוקא למי שזה ניתן זה ניתן ולא לענין חיוב ופטור כמ"ש התוספות בד"ה ואימא לדידה. ומכ"ש דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם שהבאתי בדף הקודם בלשון התוספות בד"ה בושת ופגם דלקושטא דמילתא דוקא לענין חיוב ופטור הוקשו בושת ופגם לקנס וכן לפמ"ש מסברא דנפשאי דבלא הקישא נמי פשטא דקרא לענין חיוב ופטור דאכולהו קאי והיינו לבתר דכתיב בושת ופגם בהאי פרשה גופא ומש"ה איצטריך קרא ודו"ק:

בתוספות בד"ה דאי בעי מסר לה וכו' תימא דהכא לא קים לן וכו' ואור"י וכו' א"נ בעי למילף קדושי נערה מבושת ופגם של קטנה וכו' עכ"ל. ולולי דבריהם היה נ"ל דשפיר מצינן למילף קדושי נערה מבושת ופגם של נערה דהא פשיטא לן שיכול לקדשה כשהיא קטנה למנוול ולמוכה שחין ולמוסרה לו כשהיא גדולה לחופה דבהכי איירי קרא כמ"ש רש"י לקמן דף מ"ו ע"ב דל' נתתי לאיש הזה אמסירה לחופה קאי וא"כ בהאי שעתא בידו לביישה ולפוגמה דנראה מל' הגמרא דעיקר הבזיון דלמנוול ומוכה שחין לאו בשעת קדושין הוא אלא כשנמסרת לו לחופה ונשואין דהכי משמע לישנא דגמרא דאי בעי מסר לה ולא קאמר דאי בעי לקדש לה כנ"ל נכון לולי שהתוספות לא כ"כ עיין בחדושינו לקמן ובפרק קמא דקדושין:

בד"ה הא לאו הכי וכו' ותימא לר"י מה בכך עכ"ל לקמן דף מ"ד ע"ב בד"ה הא לאו הכי כתב ר"י גופא דאלשון נערה לחוד קשיא ליה דאף ע"ג דכתיב והוציאו את הנערה בלא ה"א אפ"ה משמע בגדולה דוקא וכן משמע להדיא בירושלמי כאן מיהו קושיית ר"י כאן היינו לפי פירושו השני שם בד"ה א"כ בישראל ע"ש בל' התוס' ובחידושינו:

בא"ד אי נמי דוקא במוציא ש"ר סברא הוא כו' עכ"ל מיהו בהאי סברא לחוד לא הוי פשיטא ליה לאקשויי טעמא דכתיב נערה דודאי אי כתב רחמנא נערה בלא ה"א דהוי פשטא דקרא אפילו קטנה תו לא הוי ממעטי' לה מקנסא דמשום האי סברא לא הוי מפקינן לקרא מפשטיה אלא עיקר קושיית הגמרא כיון דחזינן דפשטא דקרא לא איירי בכל מילי מקטנה ג"כ דהא לאו בת עונשין היא. אע"כ קטנה לאו אכולה מילתא דכתיבי התם קאמר וא"כ שפיר הוי ממעטי' לה נמי מקנס כיון דסברא הוא. והא דנערה אפילו קטנה במשמע הוי מוקמינן לענין קטלא דהבועל בכלל החיובים דשייכי ביה לענין מיתה כנ"ל בכוונת התוספות:

גמרא אר"ח מ"ט דר"מ אמר קרא ולו תהיה לאשה במהוה עצמה הכתוב מדבר. קשה דלמאי צריך לרבויי על ח"כ דל"צ שתהיה בת הויה נילף מקטנה לרבנן דרבי רחמנא לקנס אף דאינה בת הויה, וזה יש ליישב דשאני קטנה דאתי' לכלל הוי' אפילו לזה לכשתגדל עיי' גיטין (דף פה ע"א) וכן בהיפוך לא הומ"ל קטנה מח"כ די"ל דשאני ח"כ דהיא בת הוי' לאאריני אבל קטנה אינה יכולה להוות עצמה לשום אדם. ואמנם ק"ל מנ"ל דריבוי דהנערה קאי לכל ח"כ דלמא קאי רק לאחות אשתו דאתיא לכלל הויה לכשתמות אשתו דמ"מ לא הוי מצי למילף מקטנה דהתם מעצמה אתיא לכלל הוי' משא"כ אחות אשתו דמחוסר מעשה דהא במקדש לאחר שתמות אחותך מקרי דשלב"ל ובמקדש קטנה לכשתגדל (כתב המשנה למלך) דלא הוי דשלב"ל כיון דאתיא ממילא והוצרך קרא דהנערה לאחות אשתו כיון דעכ"פ משכחת דיהיה בה הוי' לכשתמות אשתו:

גמרא המוציא שם רע על הקטנה פטור שנא' ונתנו לאבי הנערה מסתפקנא בנשא חייבי לאוין למ"ד קידושין תופסין בח"ל והוציא עליה ש"ר דא"י לקיים ולו תהי' לאשה אם אינו פטור מעונש מאה כסף כמו בקנס דאונס ומפתה לר"ש בן מנסיא כיון דא"י לקיים ולו תהיה לאשה פטור מהקנס, ולדידן דמחייבי' הוא מכח ריבוי' אבל במוציא ש"ר דליכא ריבוי' י"ל דפטור מקנס, ולא מצאתי עדיין גילוי לדין זה: