מסכת גיטין דף פ״א עמוד א׳

זכות הראויה משיצאתה מלפני העדים בחזקת מגורשת זכתה לינשא לשני:

איש פלוני כהן מעשה בא לפניו שכתב כהן לגרש את אשתו ויצא קול בעיר על כך שכתב לה גט:

מהו מי מפקינן לה מיניה משום קלא שלא יאמרו גירשה והחזירה ונמצא כהן מחזיר גרושתו:

תצא מפני הקול אבל הדבר צריך בדיקה קודם שנוציאנה ממנו:

דאי מבטלינן קלא אם נוכל לשתק בני העיר ולהוציאה מן הקול הזה לא תצא מבעלה:

ובנהרדעא לא מבטלי קלא לא היו נוהגין דייני העיר לשתקם מפני החשד שלא יוציאו קול שמחזיקים ידי עוברי עבירה דהכי אמרינן בהמגרש בסורא מבטלי קלא בנהרדעא לא מבטלי קלא:

דאי קרו לנתינה כתיבה אם רגילין בעיר לקרות לנתינה כתיבה הוי קול שהרי אומרי' שכתב לה והאי כתב נתן הוא דהא קרו לנתינה כתיבה ואי לא קרו לנתינה כתיבה אין זה קול ולא יחשדוהו במחזיר גרושתו שהרי לא יצא קול שנתן אלא שכתב ופרכינן נהי נמי דקרו לנתינה כתיבה אמאי מפקינן לה בהכי וכי לכתיבה גופה מי לא קרו לה כתיבה ומאן לימא לן דהאי כתב דקא אמרי נתן הוא דלמא כתיבה בעלמא הוא:

ומשנינן אי מיגליא מילתא שרגילין בני העיר לקרות לנתינה כתיבה אע"ג דלכתיבה לחודא נמי קרו כתיבה מחמרינן למיחש לקלא ואמרינן כתב ונתן קאמרי ותצא מפני חשד הקול:

ובנהרדעא לא מבטלי קלא אפילו ע"י עדים והא דאמרינן בחזקת הבתים (ב"ב דף לב.) ובפ' שני דכתובות (דף כו: ושם) גבי מעלין לכהונה על פי עד אחד דמבטלין קלא התם משום דנפסל מתרומה לעולם אבל משום דנאסרה לבעלה משום גרושה אין לבטלו א"נ שאני התם דלתרומה דרבנן אין לחוש אי מבטלי קלא:

דורות אחרונים ר' דוסא אע"ג דבאלו נערות (כתובות דף לו:) קאמר ר' יוחנן רבי יהודה ור' דוסא אמרו דבר אחד והכא קאמר ר"י גופיה בא וראה שלא כדורות כו' גם על עצמו היה קורא תגר אי נמי לאו דבר אחד ממש קאמר שלא היה מיקל כמו ר' דוסא ובכמה מקומות אמרינן אמרו דבר אחד אע"פ שאינן שוין:

וכי מה עשה לה ערבי זה לרבותא נקט דאפילו ערביים ששטופין בזימה כדאמרינן בפ"ב דקדושין (דף מט:) י' קבין זנות ירדו לעולם ט' נטלו ערביים ואחת לכל העולם אפ"ה ליכא למיחש:

טרקסמון לשון שער כמו טרוקו גלי (ברכות דף כח.) ובערוך פי' טרקסמון מין ירק דבמשניו' חשיב ירק ששמו טרקסמון רוצה לומר דרך שמכניסין ירק שפטור ממעשר ואין נראה דא"כ הל"ל ירק סתם ועוד צ"ע במשניות אם דרך טרקסמון פטור אפילו מדרבנן:

דרך גגות כדי לפוטרן מן המעשר היינו דווקא אכילת עראי אבל אכילת קבע אסורה כדאמר רבי אושעיא (פסחים דף ט.) מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר ואכילת בהמה אכילת עראי הוא כדתנן (פאה פ"א מ"ו) מאכילין לבהמה ולחיה ולעוף עד שיתמרח בכרי:

ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת וא"ת ור' ינאי היכי פליג עליה והא כמה תנאי אית להו דחצר קובעת כההוא דמייתי בפ' יוצא דופן (נדה מז:) אי זו היא חצר שקובעת למעשר רבי ישמעאל אומר שהכלים נשמרים לתוכה כו' וכן (ביצה לה.) היה אוכל באשכול ונכנס מגינה לחצר ר"א אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור וי"ל דרבי ינאי מוקי להו מדרבנן אבל מה"ת צריך שיראה פני הבית אבל אין לתרץ דהא דחצר קובעת היינו דבעינן שיבא דרך חצר לבית אבל חצר לבד אינה קובעת אפי' מדרבנן דההוא דהיה אוכל באשכול משמע דחצר קובעת בלא בית וכן בכמה משניו' ועוד הקשה ה"ר אלחנן דההוא בסוף פ' יוצא דופן (נדה דף מז:) מסיים בה הכי ר' יהודה אומר שתי חצרות זו לפני' מזו הפנימי' חייבת והחיצונה פטורה ואי צריך להביא לבית פשיטא דלעולם לא יתחייב עד שיכניס דרך פנימית כי דרך חיצונה לבדה לא יוכל לבא:

גמרא אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מחלוקת בשראוה שנבעלה וכו'. כבר כתבתיה למעלה במשנת פוטר אדם את אשתו בגט ישן, בסיעתא דשמיא.

המשנה הששית וענינה בביאור החלק הרביעי והוא שאמר כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה בית הלל אומרים אע"פ שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה מבואר לר"ם:

אמר המאירי כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרין פסלה מן הכהונה ואם הוא כהן אסור לשהותה שאף הכתיבה ריח הגט הוא ובית הלל אומרין שאין כאן ריח הגט כלל ולא סוף דבר בזו אלא אפי' נתנו לה על תנאי כגון שכיב מרע שגירש בתנאי שימות או בריא שהתנה ולא נתקיים התנאי אין כאן ריח הגט כלל ולא נפסלה לכהנה והלכה כבית הלל:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ' כך הוא:

בפרק המגרש פ"ב ב' יתבאר שמי שנתן גט לאשתו ואמר הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם אינו גט אלא שמכל מקום נפסלה בו לכהנה שנאמר ואשה גרושה מאישה אפי' לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה וזהו ריח הגט כהן שיצא עליו קול שכתב גט לאשתו או אפי' יצא עליו קול שנתן לה גט אין מוציאין אותה מתחתיו ואפי' במקום שאין הדיינין נוהגין לבטל קול היוצא ולשתק את המרננים כדי לבטל את החשד כדי שלא להחזיק ידי עוברי עברה שמכל מקום כל קלא דבתר נישואין לא חיישינן ליה כמו שיתבאר בפרק אחרון וזו נשואה ועומדת היא ואין מוציאין אותה בשביל הקול ומכל מקום אם מת כהן זה ונשאה כהן אחר מוציאין אותה משני מצד הקול שיצא עליה בעודה תחת הראשון שהרי לגביה דהאי קלא דמקמי נישואין היא ולא הוה ליה למינסבה ושמא תאמר הרי אתה מביא בכך בני הראשון לידי חשד אין זה כלום כיון דמשני מפקינן לה מימר אמרי סמוך למיתה גרשה:

השבויה כבר ביארנו בכמה מקומות שאסורה לכהן משום זונה ומעתה אסורה לאכול בתרומה ומכל מקום כל שמאמינין אותה לומר טהורה אני על הדרך שביארנו במסכת כתבות מותרת לאכול בתרומה:

התבואה אחר שנמרחה ראיית פני הבית או פני החצר קובעין אותה למעשר ליאסר אף באכילת עראי אבל אם הכניסה דרך גגות וקרפיפות פטורה מן המעשר שעדין לא הוקבעה ובדורות הראשונים היו מכניסים פירותיהן דרך טרכסמון ר"ל דרך הכבושה לפתח הגדול שבבית כדי לחייבה במעשר תכף לכניסתה:

המשנה השביעית והכונה בה בביאור החלק החמשי והוא שאמר המגרש את אשתו ולנה עמה בפונדק אחד ב"ש אומרים אינה צריכה ממנו גט שני בית הלל אומרים צריכה ממנו גט שני אמתי בזמן שנתגרשה מן הנשואין מודי' בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה ממנו גט שני מפני שאין לבו גס בה אמר הר"ם פי' זאת המשנה בנויה על שהעידו עליה שני עדים שנתיחדה עמו ב"ה סברי הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והרי קדשה בביאה וב"ש סברי עד שיעידו שני עדים שנבעלה בפניהם:

אמר המאירי המגרש את אשתו ואחר כך לנה עמו בפונדקי בית שמאי אומרין אינה צריכה הימנו גט שני ובית הלל אומרין צריכה הימנו גט שני ר"ל אחר שנתיחדה בעדים אע"פ שלא ראוה שנבעלה שכל כיוצא בזו לבו גס בה והן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה והלכה כבית הלל אלא שאף הם מודים בנתגרשה מן האירוסין שאינה צריכה הימנו גט שני שאין לבו גס בה כדי לומר הן הן עידי יחוד ובנתגרשה מן הנשואין מיהא אמרו בתוספתא ראו שנים שנתיחדה עמו צריכה הימנו גט שני אחד אין צריכה הימנו גט שני אחד בשחרית ואחד בערבית זה היה מעשה ואמרו אין מצטרפין ובראוה שנבעלה מיהא אף בנתגרשה מן האירוסין צריכה הימנו גט שני כל כיוצא בזו חזקה אין אדם עושה בעילתו זנות ופירשו גדולי המחברים אפי' ראו שנתן לה מעות שהוא אמתלא לאתנן זונה מכל מקום צריך שתדע שלא נאמרה חזקה זו אלא בדרך זה שהיה לו סרך קדושין עליה או במקדש על תנאי ובעל סתם אבל בשאר הנשים ודאי חזקתה זנות וכן כתבוה גדולי המחברים ומקצת גאונים פירשוה בכל ביאה שלא פירש בה לשם זנות ואף גדולי המפרשים מסכימים שכל שלא הוחזקו בפריצות ושלא היה הענין דרך פריצות הדין כדברי הגאונים וכבר כתבנוה:

בד"ה לא כל הימנו כו' ואם תאמר לרב אדא בר אהבה כו' מה קנוניא שייך כיון דנשאת כו' עכ"ל ר"ל לשמואל בלא נשאת ודאי שייך קנוניא כגון אם כהן הוא והם מתחרטין על הגט והרא"ש שכתב דלא מסתבר טעמא דשמואל כו' מה שייך קנוניא הכא אם הם מתחרטין על הגט יכול לקדש פעם שנית עכ"ל ר"ל דלא מסתבר לאוקמא מתניתין כשמואל ודוקא בכהן ומהרש"ל כתב דטעמא דשמואל לאו משום קנוניא הוא ע"ש טעם אחר ואין זה אלא דברי נביאות בפרש"י דלא הזכיר בפירושו רק טעם דקנוניא ודו"ק:

בד"ה דורות כו' אי נמי לאו דבר אחד ממש קאמר שלא היה מיקל כמו רבי דוסא כו' עכ"ל וכדקאמרינן התם ע"כ לא קאמר ר"י הכא אלא לענין קנס שלא יהא חוטא נשכר א"נ שלא היה ר"י מיקל כ"כ אפילו בערביים ששטופין בזימה כמ"ש התוס' וק"ל:

בד"ה טרקסמון כו' דבמשניות חשיב ירק ששמו טרקסמון כו' עכ"ל אינו נמצא מפורש במשניות אבל ר"ל דבמשניות חשיב ירק עולשין ששמו טרקסמון בירושלמי כמ"ש בפירוש הר"ש במסכת כלאים וכן הוא בערוך ערך טרקסמון ופירושו שם מגומגם ע"ש:

בפרש"י בד"ה דרך טרקסמון כו' שהוא לשון יוני כמו טרקסין עכ"ל היינו אמה טרקסין ברפ"ק דב"ב ובפ' הוציאו לו שהוא בלשון יוני פנים וחוץ ועיין בערוך:

תוספות בד"ה דורות אחרונים רבי דוסא אף ע"ג דבאלו נערות א"ר יוחנן ר"י ור"ד אמרו דבר אחד. ונהי דהתם דחי לה הש"ס מ"מ מקשו שפיר דר' יוחנן אדר' יוחנן אבל אכתי יש לדקדק מאי מספקא להו דהא מילתא דפשיטא היא דלא אמרו דבר אחד ממש דלרבי דוסא בשבויה כשירה לכהונה לגמרי ולרבי יהודא לאו הכי הוא דהא מייתי התם ברייתא דקאמר רבי יהודא הפודה את השבוייה לא ישאנה אפילו אם מעיד בה ונהי דמשני רב פפא אימא בין כן ובין כך ישאנה שמעינן מיהא שצריך עדות להתירה מיהו לשינויא דרב הונא בריה דרב יהושע דמשני התם רבי יהודא לדבריהם דרבנן קאמר אפשר דלר' יהודא אפילו בלא עדות כלל קאמר דישאנה. ועי"ל דאפשר דרבי דוסא נמי לא מכשיר שבוייה לגמרי לכהונה אלא לענין דאוכלת בתרומה דרבנן וכן משמע שם בפרק אלו נערות ע"ש:

בד"ה ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת וא"ת ורבי ינאי היאך פליג עליה והא כמה תנאי כו' עכ"ל. ויש לתמוה דקיימו בדר' יוחנן ומקשו אדרבי ינאי היאך פליג עליה ובפשיטות הו"ל לאקשויי אדרבי ינאי ויש ליישב דלא הוי מצו לאקשויי אדרבי ינאי דאיכא למימר דרבי ינאי איירי בפירות שלא נגמר' מלאכתן דחצר אינה קובע' אבל ראיית פני הבית מצי סבר דקובע' ואין לתמוה על זה דהא בביצה שילהי פרק המביא מייתי הש"ס תנאי דאיכא מאן דאמר אפילו חצר קובע' בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ולפ"ז לא קשה מידי דכל הני משניות איירי בנגמרה מלאכתן דאפילו חצר קובע'. משא"כ מדרבי יוחנן מקשו שפיר דהא איהו גופא קאמר בפרק המביא דחצר אינה קובע' אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וע"כ הכא נמי בכה"ג איירי ומקשו שפיר היאך פליג רבי ינאי: