מסכת גיטין דף ע״ח עמוד א׳

שם לווי כולהו פיסלא מיקרו ואי הוי להאי שם לעצמו הוה ליה חשוב ולא בטיל:

אבל במטה שלה אע"פ שבתוך ביתו מגורשת וקא סלקא דעתין טעמא משום דקסבר כליו של לוקח ברשות מוכר קונה חפץ הנתון לתוכו לבעליו ופלוגתא היא בב"ב (פה:):

דגבוה י' דהוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל את רשות הכלי:

והא איכא מקום כרעי שמונחים לארץ:

ה"ג אמקום כרעי לא קפדי אינשי הואיל וגבוה מן הארץ עשרה שנוחה להשתמש תחתיה:

קשורה אע"פ שאינה תלויה אלא נגררת בקרקע וקשור בה ולא גרסי' תלויה אע"פ שאינה קשורה:

בין ירכותיה ואע"פ שמונח בקרקע אין אדם מקפיד על כל מקום מושב אשתו ועד עכשיו היה אותו מקום קנוי לה:

מוכר קלתות לכך אינו מקפיד על מקומה שיש לו בית לכך:

אמקום כרעי לא קפדי אינשי לכל הפחות באשתו וכן באויר המטה:

כגון שקלתה תלויה בה וא"ת ותיפשוט איפכא מדמתרצי כל הני ובהמוכר את הספינה (ב"ב דף פה:) רוצה לפשוט מדברי אמוראי ואינו יכול ויש לומר דהכא לכולהו מספקא להו אלא דדחו למתני' דלא נפשוט מינה א"נ אפי' בעלמא כליו של לוקח ברשות מוכר קנה הכא לענין גט דלרחוקה קאתי לא קנה:

מקום חיקה קנוי לה וא"ת פשיטא דהא חיקה הוי ממש כידה ואומר ר"י דר' יוחנן קשורה ותלויה בעי ומיירי כשבגדיה נגררין בארץ והשתא אי לאו טעמא דמקום חיקה קנוי לה לא הוי מהני מידי כיון דאינה קשורה ותלויה:

אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך ר"י היה מצריך לנותן גט לאשתו לומר הי גיטיך וגם הרי את מותרת לכל אדם כדמשמע בהמגרש (לקמן גיטין דף פה:) שהיו רגילים לומר ג"כ ודן ומיהו קשה דבהניזקין (לעיל גיטין דף נה.) משמע דאפילו לא אמר כשר גבי מעדותו של רבי יוחנן בן גודגדא נשמע אמר לעדים ראו גט זה וכו' וי"ל דהתם נמי אחר כך יגידו לה העדים שהיא מגורשת אף על פי דהאשה מתגרשת בעל כרחה מכל מקום צריך לומר לה הי גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת:

מחצה על מחצה שניהם יחלוקו הכא לא שייך לומר המוציא מחבירו עליו הראיה דאין כאן ספק:

והא א"א לצמצם וא"ת ולישני כגון דלא ידעינן הי מינייהו קדים ולכך הוי ספיקא וי"ל דלישנא דמחצה על מחצה לא משמע הכי ולכך מוקי לה בשתי כיתי עדים כו' וא"ת ונימא אוקי תרי בהדי תרי ואוקי איתתא בחזקת אשת איש ולא תהא מגורשת כלל וי"ל כיון דספיקא דרבנן היא כדאמרינן בפ' ארבעה אחין (יבמות דף לא.) נתנו לה דין מגורשת ואינה מגורשת:

שמעת מינה כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח לא צריכא דגבוה עשרה. פירש רש"י ז"ל: דהוי רשותא לנפשיה ולא חשיב ההוא אוירא רשות מוכר לבטל רשות הכלי. וקשיא לי דאם כן מאי קא פריך והא איכא מקום כרעי המטה כלומר דקפיד בהו דהא מכל מקום כי קליט ליה מאויר שלמעלה לעשרה קליט ליה דלית ליה חשיבות לבטוליה לכלי של לוקח וכי קפיד אכרעי המטה מאי הוי, ועוד דלכאורה מדקא מקשה והא איכא מקום כרעי המטה כלומר דקפיד בהו משמע דכולה מילתא משום דקפיד בהו ולא קפיד הוא, ועוד דמאי שנא עשרה אי משום לבוד כיון דגבוה שלשה נפיק ליה מתורת לבוד וליקני ואי משום זכיית אויר חצרו הא ודאי אויר חצרו אפילו למעלה מעשרה כל שבתוך מחיצותיו קונה לו ואויר חצרו כחצרו כדתנן היתה עומדת על ראש הגג וזרקו לה כיון שהגיע לאויר הגג מגורשת, הוא מלמעלה והיא מלמטה וזרקו לה כיון שיצא מרשות הגג נמחק או נשרף הרי זו מגורשת, ואי משום דמפסיק כלי ואין סופו לנוח כדאמר רבא במציעא פרק השואל גמרא אין לשוכר אלא היוצא מן התנור ומן הכירה בלבד מאי שנא עשרה אפילו חמשה וארבעה כל שאין הכלי מונח בקרקע, ומלשון רבינו אלפאסי ז"ל נראה שהוא מפרש כדברי רש"י ז"ל וזהו לשונו: לא צריכא במטה דגבוה עשרה ואף על גב דאיכא מקום כרעי המטה ברשותיה דבעל אמקום כרעי המטה לא קפדי אינשי, והרמב"ם ז"ל פירש: מפני שחלקה רשות לעצמה, ומסתברא דהכי [בנדפס: פרכינן] פירושא לא צריכא דגביה עשרה ויכול להשתמש תחתיו הלכך לא קפיד ביה והוה ליה כאומר לה קני דהתם קני כליו של לוקח ברשות מוכר, ומשום הכי פריך כי גביהה עשרה מאי הוי אכתי איכא מקום כרעי המטה דקפיד בהו והוה ליה כליו של לוקח ברשות מוכר ולא קנה לוקח ולא אמרו קולט מן האויר דקונה אלא בדלא מנח אארעא אבל מנח אארעא כליו של לוקח ברשות מוכר קרי ביה ולא קנה לוקח, ופריך אמקום כרעי המטה לא קפדי אינשי כלומר אמקום כרעי המטה של אשתו, כך נראה לי.

מתני' אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה עכשיו הא גיטך. ולא שיאמר לה בשעת נתינה קאמר אלא עד שיאמר לה עכשיו הא גיטך והכי מוכח בגמרא, והא דאמרינן דבדאמר לה כנסי שטר חוב זה דאינה מגורשת, דוקא בשלא אמר לעדים מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי אבל אי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לה אף על גב דאמר לה כנסי שטר חוב זה מגורשת דמשום כסופא הוא דאמר לה הכי וכדאיתא בפרק הניזקין, והוא הדין נמי בדלא אמר לה כנסי שטר חוב זה אלא דיהיב לה סתם אינה מגורשת אלא אם כן עסוקים באותו ענין וכדאמרינן בפרק קמא דקדושין היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקידושיה ונתן לה גיטה וקידושיה ולא פירש רבי יוסי אומר דיו רבי יהודה אומר צריך לפרש אמר רב הונא אמר רב הלכה כרבי יוסי והוא שעסוקין באותו ענין, [בנדפס: ותמיהא לי אמאי נקט לה באומר לה כנסי שטר חוב, לישמעיה בנותן לה סתם דאינו גט וכל שכן באומר לה כנסי שטר חוב, ויש לומר דהכא אפילו בשעסוקין באותו ענין ובפלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי לא מיירי, ואי נמי יש לומר דעיקרא משום דהיתרא דרבי אתא לאשמועינן דאפילו באומר כנסי שטר חוב אינו צריך ליטלו ממנה אלא באומר לה הא גיטיך סגיא, כך נראה לי]. וטעמא דמתניתין דקתני אמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט, יש לפרש משום דבטוליה בטלי כלומר בטל נתינה זו שלא תהא כנתינת גט אלא רצה לשחק בה שתהא לה כנתינת שטר חוב דאינו מגרש והכי נמי משמע בפרק הניזקין דאמרינן מדעתו של רבי יוחנן בן גודגדה נלמוד אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי זה גט, ואמרינן פשיטא מהו דתימא בטולי בטליה קא משמע לן אם איתא דבטליה לסהדי הוה אמר והאי דקאמר לה הכי משום כיסופא הוא, אלמא כי אמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוא דאמרינן דלא בטליה דאם איתא כיון דאמר להו לסהדי מעיקרא ראו גט שאני נותן לאשתי הוה מודע להו לית אנא יהיב ליה בתורת גט כדאמרי להו אלא כנתינת שטר חוב לחוכא בעלמא, הא לאו הכי כי אמר לה כנסי שטר חוב זה בטליה בטלי, ומיהו לא בטליה מתורת גט שלא יהא כשר לגרש בו דהא לא אמר כלום בגופו של גט אלא לדידה קאמר כנסי שטר חוב והלכך כי אמר לה הא גיטך מתגרשת בו, והרמב"ם ז"ל כתב כלשון הזה מנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות אבל נתנו לה בתורת שטר חוב או מזוזה וכו' אינו גט, ובסיפרי תניא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטר חוב זה אינו גט. ואם תאמר ותיפוק לן משום דלמא בטולי בטליה, איכא למימר אם איתא בבטלי לסהדי הוה אמר וכדאמרינן בפרק הניזקין ולא טעמא התם משום דמעיקרא אמר להו ראו גט שאני נותן לאשתי דוקא, אלא משום דכיון דאיכא סהדי לסהודי הוה מודע בינו לבינם, והא דאמר לה הכי משום כיסופא דידה היא לעולם עד דמפרש דמבטל ליה.

נתן גט בידה והיא ישנה נעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט פירוש: אף על פי שאמר להם לעדים ראו גט שאני נותן לה משום דלאו בת איגרושי היא לפי שאין הגט שמור בידה כדאמרינן בגמרא, אבל אי לא אמר להו לעדים ראו גט שאני נותן לה למה לי ישנה דנקט אפילו נתן בידה והיא נעורה נמי אינו גט כדאמרינן בפירקא קמא דקידושין (ז, א) דבזמן שאין עסוקים באותו ענין צריך לפרש וזו אינה עסוקה באותו ענין שהרי ישנה היא ודכותה בנעורה שאינן עסוקין באותו ענין צריך לפרש [בנדפס: ומתניתין תרתי אשמועינן בכנסי שטר חוב אשמעינן דוקא בשלא אמר לעדים ראו גט שאני נותן, והדר אשמעינן דבישנה אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו גט] ותניא בתוספתא דמכלתין הוליך אשתו אצל לבלר ונטל גיטה ונתנו לה ולא אמר לה הא גיטך רבי יוסי אומר מגורשת רבי יהודה אומר אינה מגורשת רבי אומר עסוקין באותו ענין מגורשת ואם לאו אינה מגורשת, אלא ודאי ישנה אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינה מגורשת מה שאין כן בנעורה דהתם ודאי הויא מגורשת דהא יהיב לה לשם כריתות לדעת העדים אף על פי שנתן לה סתם ולא פירש קל וחומר מאמר לה כנסי שטר חוב זה דגריע טפי מנותן סתם כדאמרינן בפרק קמא דקדושין דיהיב לה סתם הכי נמי במאי עסקינן דיהיב לה ואמר לה בהני לישני ואפילו הכי בזמן שאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת וכל שכן בנותן סתם דהויא מגורשת, וחרשת נמי כנותן לה סתם דמי דאף על פי שהגט שמור בידה מכל מקום כשאמר לה הא גיטך אינה שומעת מה שאומר לה בפיו ואפילו הכי כי אמר להו לעדים מגורשת, אלמא אמר לעדים ונתן לה סתם מגורשת, אבל בישנה אינה מגורשת דלא בת איגרושי היא ולא משום דבעינן דעתה אלא שאין גיטה שמור בידה כדאמרן וגריעה מחרשת דחרשת יודעת לשמור גיטה ומשום הכי יש לה יד להתגרש אבל זו אין לה יד כלל כל זמן שהיא ישנה. והר"א אב בי"ד זצ"ל הקשה דמההיא דצריך לפרש ומיהא דנתן בידה והיא ישנה משמע דבעינן דעתה וגבי חרשת שהשיאה אביה ובאמר לעדים ראו גט שאני נותן לה, ובהיא בטבריה וחצרה בציפורי אם נתקרע הגט קודם שתדע דמגורשת ואם היתה ישנה בשעת זריקת הגט ונאבד או שנתקרע קודם שנעורה מכולהו משמע דלא בעינן דעת דהא משמע דאף בזו שנתקרע אחר זריקה קודם שנעורה מסתברא דמגורשת דאינו עולה על דעת שאם נתקרע הגט מיד לאחר זריקתו לחצרה בפני עדים שיהו עדים אומרים נעורה היתה בשעת זריקת הגט, אלו דברי הרב זצ"ל, ועלה כל זה בידו בספק, ומסתברא דאין כאן קושיא ותיובתא לא חזינא דלעולם דעת בעינן אבל דעתה דוקא לא בעינן אלא או דעתה או דעת העדים דטעמא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה שיהא נותן בידה לדעת שהוא ספר כריתותיה ולא הקפיד הכתוב בידיעתה דוקא אלא כיון שנודע לעדים הרי כאן דעת שהוא נותן לה לכריתות והיינו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אף על פי שחזר ואמר לה כנסי שטר חוב זה דמגורשת אבל כי לא אמר לא לה ולא לעדים ולא היו עסוקין באותו ענין אינה מגורשת והיינו מתניתין אמר לה כנסי שטר חוב זה ונתן לה סתם דאינה מגורשת דאין כאן דעת נתינת גירושין כלל, וישנה אף על פי שיש כאן דעת העדים דאינה מגורשת אין הענין משום דעת אלא לפי שאין לה יד כלל והרי זו כנשטית או שאינה יודעת לשמור את גיטה דאינה יכולה להתגרש, וזרק לה גיטה בחצרה והיא בטבריא וחצרה בציפורי אף על פי שאינה יודעת בשעת זריקתו דהויא מגורשת לרבי הושעיא או בחצרה הסמוכה לה אליבא דעולא כמו שכתבתי למעלה התם היינו טעמא משום דחצרה משום ידה איתרבאי וכיון שהיא יכולה להתגרש על ידה בכענין זה שאם נתנו בידה סתם והיא נעורה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן לה מגורשת כמו שכתבתי למעלה הכי נמי בחצרה מגורשת שהרי יש כאן דעת העדים ודיו, אבל מה שכתב רבנו ז"ל דאפילו זרקו לה בחצרה והיא ישנה דמגורשת הא ודאי צריכא עיונא ומסתברא דלעולם אינה מגורשת דלא עדיפא חצרה מידה דנתנו בידה והיא ישנה אינה מגורשת כל שכן חצרה דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא ועוד דאתו עדים ואמרי בההיא שעתה נעורה היתה אינה מגורשת, ותדע לך דכל שאין לה יד אין לה חצר ועוד ראיה שוטה שאין לה לא יד ולא חצר וזו הואיל ואין לה יד היאך יש לה חצר כך נראה לי מיהו [בנדפס: ומיהו אף] ואף כשתמצא לומר דחצרה כיון שהיא משתמרת לדעתה אף על גב דהיא ישנה בשעת זריקת הגט הרי זו מגורשת דמכל מקום בחצר המשתמרת זרקו לה, ולא דמי לישנה דהתם אינו משתמר כלל, ולשוטה לא דמיא דהתם כיון שאין לה יד כלל דמחוסר מעשה ולאו סמיה בידן כדאמרינן בריש מי שאחזו הלכך אין לה חצר, אבל ישנה אף על גב דהשתא אין לה יד מכל מקום ראויה להיות לה יד דלאו מחוסרת מעשה וסמיה בידן הילכך אפילו השתא יש לה חצר כיון שהיא משתמרת, מכל מקום אכתי לא תיקשי לן דכיון שהיא משתמרת ואיכא דעת העדים הרי זו מגורשת.

גמרא אימא שלפתו והיא בעינן ונתן בידה וליכא לא צריכא דעריק לה חרציה. כלומר וכיון שהוא מקרבו לה [בנדפס: ומסייעה] ומסייעא בלקיחתו ונתן בידה קרינן ביה, ומדפרכינן והא בעינא ונתן בידה שמעינן שאם תפס הבעל הגט ופתח ידו ולקחתו מתוך ידו לא קרינא ביה ונתן אלא אם כן נתנו הוא לתוך ידה או שיקרבהו לה שהוא מסייע בלקיחתו.

והלכתא בכפות פירוש: כי קאמר רבא ישן ומשמרתו בכפות קאמר שאינו יכול להלך ושמעינן מינה דנעור אף על פי שכפות ומשמרתו אינו גט דתרוייהו בעינן, והא דאמרינן בפרק המביא (כא, א) תניין כתב לה גט ונתן ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו ואוקימנא בכפות ולא מסיימינן בה בישן, התם משום דמאי דפרכינן חצר המהלכת היא מתרץ אבל משתמרת לדעתה שמעתא דרבא בהדיא היא, וכן עיקר ושם הארכתי יותר בסיעתא דשמיא.

[בנדפס ארבע אמות שלה זהו קרוב לה. ואף על גב דאסיקנא בבבא מציעא גמרא, ראה אותן רצין אחר המציאה דאינן קונות לה ברשות הרבים אמר ליה מאי רשות הרבים דהכא סימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינו רשות היחיד ודכותה אמרינן בבבא בתרא גבי כליו של אדם קונה לו בכל מקום ואמר רבי יוחנן אמר רבי שמעון בן לקיש אפילו ברשות הרבים ואסיקנא מאי רשות הרבים סימטא ואמאי קרי ליה רשות הרבים לפי שאינו רשות היחיד אי נמי הכא צידי רשות הרבים וכדאמר רב ששת התם בפרק קמא דמציעא אי נמי איכא למימר דרב סבירא ליה כמאן דאמר התם קונות לו אפילו ברשות הרבים אי נמי גט שאני דתקינו לה רבנן אפילו ברשות הרבים משום תקנת עגונות, ומיהו צריך עיון לפירוש זה דמשמע דלא מחלק בין גיטין לשאר דברים אלא רבי יוחנן בלחוד מדאקשינן עליה והא וכן לקדושין קתני ולא אקשי לכולהו אינך אמוראי, ושמא יש לומר משום דרבי יוחנן אמר בהדיא לגיטין אמרו ולא לדבר אחר.

ארבע אמות שלו זהו קרוב לו ואם תאמר לא הוה ליה למימר אלא ארבע אמות שלה זהו קרוב לה כלומר מגורשת חוץ לארבע אמות לא, ובמתניתין נמי אמאי איצטריך למתני קרוב לו כלל לא הוה ליה למיתני אלא קרוב לה מגורשת אינו קרוב לה אינה מגורשת, ותירצו בתוספות דחידושא אשמעינן דאי קדם איהו אף על גב דאיהי נכנסת בתוך ארבע אמות דידיה לא חשבינן אותן ארבע אמות שיהא לה בהן חלק ואפילו מגורשת ואינה מגורשת לא הויא אלא כיון דאיהו קדים כדידיה חשבינן להו לגמרי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל וזהו לשונו שכתב בפ"ה (בפירוש המשניות) הוא בא תחלה ועמד ואחר כך עמדה היא כנגדו וזרקו לה אם היה גט בתוך ארבע אמות שלו אינה מגורשת אף על פי שאם תשוח תטלנו, עמדה היא תחלה ובא הוא ועמד כנגדה וזרקו לה אף על פי שהוא מחצה על מחצה הואיל והוא בא בתוך ארבע אמות שלה הרי זה [בנדפס: גט] פסול עד שיגיע הגט לידה. עד כאן.

וליחזי הי מינייהו קדים הא דלא פריך הכא והא אגיד ביה כדפריך בסמוך משום דכיון דקאי כוליה בתוך ארבע אמות דידה כמו בארבע אמות דידיה דין הוא דתיהוי מגורשת ואינה מגורשת אבל לקמן דקאי מקצתו חוץ לארבע אמות דידה וקאי בארבע אמות דידיה שייך למיפרך והא אגיד גביה.

זה שביארנו במשנה שכל שזרק הגט בחצרו אפי' היתה עמו במטה אינו כלום פירשוה במטה שלו אבל אם היתה המטה שלה על צד שאין לבעל רשות בו קנתה ולא משום כליה שהרי כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח אלא שמן הסתם המטה עשרה גבוהה ואין אויר שלמעלה מעשרה חשוב רשות מוכר להפקיע רשות הכלי ואע"פ שהכרעים מונחים בארץ הואיל וגבוהה עשרה ונוחה להשתמש תחתיה אמקום כרעי לא קפדי אינשי ויש ללמוד מכאן שכליו של לוקח המונח על גבי קונדיסין ברשות מוכר למעלה מעשרה קנה לוקח אלא שאני אומר דוקא באשתו אמרו שאדם עשוי למחול לה כמה דברים:

כבר ביארנו במשנה שאם זרקו לתוך קלתה אף במונחת בקרקע קנתה שאין אדם קפיד על מקום קלתה מכל מקום דוקא בקלתה וכיוצא בה שהם כלים דקים אבל אם היתה גדולה שמן הסתם אדם מקפיד עליה לא זכת בגיטה ומכל מקום אם היתה קשורה בה אע"פ שאינה קשורה בחבל קצר בכדי שאם תעמד תהא קלתה תלויה בה ולא תגרר בארץ אלא בחבל ארוך שכשהיא עומדת נמצאת קלתה נגררת בארץ אעפ"כ מגורשת אף בגדולה וגירסא הנכונה בזה אמר רב יהודה כגון שהיתה קלתה תלויה בה ריש לקיש אמר קשורה אע"פ שאינה תלויה ואין גורסין אחריה ותלויה אע"פ שאינה קשורה וכן אם היתה קלתה מונחת בין ירכותיה בקרקע אע"פ שאינה קשורה בה זכת שאין אדם מקפיד על מקום מושבה וכן אם היה בעלה מוכר קלתות בכל פנים זכת מפני שמאחר שאומנותו בכך אינו מקפיד על מקומם נמצא שבקטנה אין צריכין בה לשום דבר ומגורשת ובגדולה אתה צריך לאחד מן הדרכים שהוזכרו:

המשנה השנית והכונה בה במה שנתגלגל בחלק הראשון מענין כנסי שטר חוב זה וכו' והוא שאמר אמר לה כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו קורא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הוא גיטך נתן בידה והיא ישנה ניעורה קורא והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הוא גיטך אמר הר"ם פ' אמרו מצאתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר לה הרי זה גיטיך בתנאי שיהיה כבר רמז אליה בלקיחתו והוא בידה או קשור על גופה לא שיהיה על גבי קרקע אולם אחר הגעתו לידה לא יועיל אמרו דבר שהוא לעולם צריכה חליצה מדרבנן עד שיגיע גט לידה או לרשותה:

אמר המאירי אמר לה ר"ל בפני עדים כנסי שטר חוב זה או שמצאתו מאחוריו ופירשו בגמרא לא מאחוריו בקרקע שהרי זהו טלי גיטיך מעל גבי קרקע אלא שהיה תחוב עמו במתניו ושלפתו משם ואע"פ שזו אינה נתינה פירשוה שעיקם אצלה את מתניו להקריב לה את הגט והיא סבורה שדבר אחר הוא וכשמשתדלת לקראו היא מוצאה שהוא גט אינו כלום עד שיאמר לה הא גיטיך ומכל מקום כל שאומר לה הא גיטיך אף לאחר שבא לידה הרי זה גט ואין צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתנו לה לומר לה בשעת נתינה הא גיטיך וכן אם נתן לה בעדים והיא ישנה שאינה בת קבלה ובת שמירה וניעורה ומצאה גיטה עמה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך הא כל שאומר לה כן אף לאחר שניעורה הרי זה גט אע"פ שלא אמר כן בשעת נתינה ואין צריך ליטלו הימנה ולחזור וליתנו לה לומר לה בשעת נתינה הא גיטיך על הדרך שביארנו בראשונה ואע"פ שבאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ובשעת נתינה אמר לה בפניהם כנסי שטר חוב זה התבאר בפרק הניזקין שמגורשת ומפני שאין אנו צריכים לדעתה התם משום דאמר לעדים הוא אבל זו שלא אמר לעדים כלל בתורת גירושין אני נותנו או על מנת לגרש אני נותן או ראו גט זה שאני נותן לה אינה מגורשת דאע"ג דדעתה מיהא לא בעינן מכל מקום מדקאמר הכי ולא אמר תחלה לעדים ראו גט זה וכו' אין דעתו לגרשה בנתינה זו ובטלה לנתינה עד שיאמר לה הא גיטיך אבל גיטא גופיה לא בטיל ומה שיש להקשות עליה ממה שאמרו במסכת קדושין ו' א' אילימא בשאין מדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה מנא ידעא דאלמא בעינן דעתה אף בשעת נתינה כבר כתבנוה בפרק הניזקין ולא עוד אלא שאף לאחר נתינה כתבו אחרוני הרבנים שלא הצריכו לומר הא גיטיך אלא בכנסי ובנתן לה כשהיא ישנה וניעורה אבל בנותן גט ממש בנתינה מעליא אין צריך לומר הא גיטיך כלל ואע"ג דבעקים חרציה הוי כאלו נתנו ואפי' הכי בעינן הא גיטיך התם משום דלאו נתינה מעליתא היא אבל בנתינה מעליא לא צריך אע"פ שלא היה מדבר עמה על עסקי גיטה ומכל מקום גדולי המחברים כתבו שאף בכל אדם כן אא"כ היה מדבר עמה על עסקי גיטה ושעוסקים באותו ענין שכתבו אלא שאם לא אמר כן גט פסול מיהא הוי ויש אומרים שאינו גט וכן נראה בראשון של קדושין שהוזכרו שם הגט והקדושין כאחד אלמא שדינם שוה אלא שיש דוחקים לפרשה כדעת ראשון וכבר כתבנוה שם:

ובגמרא פירשו בכתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו אינו גט שהרי היא חצר מהלכת ואע"פ שישן הוא כבר אמרו כל שאלו שהלך לא קנה אף עומד ויושב לא קנה ומכל מקום אם הוא כפות קנתה שהרי אינו יכול לילך ופירושה בישן וכפות הא ישן ואינו כפות או כפות וניעור אינו גט שהישן אע"פ שאינו כפות הואיל ומעצמו ניעור הרי הוא כיושב וכל שאלו מהלך לא קנה בעומד ויושב לא קנה וניעור לא קנה אע"פ שהוא כפות דחצר המשתמרת שלא לדעתה הוא ויש מפרשין דבכפות לא בעינן ישן ואינו נראה דהא ודאי חצר המשתמרת לדעתה נמי בעינן וגדולי המחברים כתבו שבניעור אפי' היה כפות אינו גט ובישן ומשמרתו ואינו כפות גט פסול והדברים מתמיהים וכבר כתבנו מענין זה בפרק שני:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

המשנה השלישית והכונה בה בענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה למחצה מגורשת ואינה מגורשת מבואר לר"ם:

אמר המאירי היתה עומדת ברשות הרבים והוא הדין בכל רשות שאינה של שניהם וזרק לה את הגט קרוב לה מגורשת קרוב לו אינה מגורשת מחצה על מחצה מגורשת ואינה מגורשת שאלו בגמרא היכי דמי קרוב לו ופירש תחלה שאם הוא בתוך ארבע אמות שלו זהו קרוב לו ואם הוא בתוך ארבע אמת שלה זהו קרוב לה וכששניהם עומדים בארבע אמות לגט זה מכאן וזה מכאן זהו מחצה על מחצה הא כל שאינו בארבע אמות לא לזה ולא לזה אינו כלום ואינה מגורשת כלל כדין קרוב לו ושאלו בזו של מחצה על מחצה וליחזי הי מינייהו קדים ר"ל לבא באותם ארבע אמות ואם הוא קדם זכה וכשבאת היא לשם לא תכנס זכותה ברשות הבעל כלל ואם קדמה היא לא יכנס זכות הבעל שם שהרי אי אפשר לומר שבשעת זריקה היו שניהם בתוך אותם ארבע אמות שאם כן לא זז הגט מתוך ארבע אמותיו ואינה מגורשת ועל כל פנים רחוקים היו וקפצו שניהם קודם שינוח הגט ובאו לשם וא"כ ניחזי מאן קדים וא"ת שבאו שניהם כאחד והא קיימא לן אי אפשר לצמצם ועל כל פנים האחד קדם וא"ת שלא נודע והרי עדים יש לשם ומסתמא דייקי והעמידוה בשהיו בשעת זריקה שניהם עומדים בשמנה אמות מצומצמות וגט יוצא מסוף ארבע אמות שלו לתחלת ארבע אמות שלה שנמצא הגט בתוך ארבע אמות לכל אחד ואף בזו הקשה שאם כן אינה מגורשת כלל דהא אגיד גביה הואיל וקצתו בתוך ארבע אמותיו והרי צריך שיהא כלו ברשותה ומתוך כך נדחה טעם זה ומכל מקום אע"פ שנדחתה לא נדחה אלא מתורת מחצה על מחצה ומצד הביאור ר"ל שלא יכול לפרשו כראוי הא מכל מקום כל שזרקו בארבע אמות שלה ואמר לה הא גיטיך ואינו בארבע אמות שלו מגורשת ומכל מקום דוקא בסימטא אבל ברשות הרבים גמורה לא שהרי אין ארבע אמות של אדם קונות לו ברשות הרבים אלא בצדי רשות הרבים ובסימטא ואע"ג דמתניתין רשות הרבים תנינן בה אין הלכה כן ברשות הרבים אלא בסימטא או שמא מתניתין בסימטא וכל שאינו רשות היחיד הוא קוראו רשות הרבים אלא שלדעת זה יש לומר שאף בחצר שאינה של שניהם אין ארבע אמות קונות לה דלא עדיפא חצר שאינה של שניהם מרשות הרבים דאדרבה איכא למימר רשות הרבים עדיפא שיד הכל שולטת בו אלא שיש מפרשים שאף ברשות הרבים לענין גט ארבע אמות קונות וכן בחצר שאינה של שניהם דמסתמא לא קפדי אינשי ואע"פ שיש מפקפקים לומר שתהא לו שום קניה בחצר של אחרים אינו כלום שכך מצינו ב"ב ע"ו ב' בענין הקניות שהמסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם:

תוס' בד"ה אמקום כרעי כו' לכל הפחות באשתו וכן באויר המטה עכ"ל וכ"כ הרא"ש פי' באשתו דפסיקא להו לגבי שאר אינשי ודאי דקפדי אכרעי מטה וגם אאוירא וק"ל:

בד"ה מקום חיקה כו' דר"י קשורה ותלויה בעי ומיירי כשבגדיה נגררין כו' דאינה קשורה ותלויה עכ"ל ר"ל דסתמא בגדיה נגררין ואינן תלויין ולא ניחא ליה לאוקמא בין חיקה ובין קלתה בקשורה ותלויה כדאוקמא לעיל וק"ל:

בד"ה אינו גט כו' ר"י היה מצריך כו' לומר הי גיטך כו' ומיהו קשה דבהניזקין משמע דאפילו לא אמר כו' עכ"ל לכאורה קשה לדבריהם אמאי לא תקשו להו בפשיטות מהך דהכא דאמר בכנסי שט"ח זה דאינו גט והתם בהנזקין קאמר דהוי גט וכך היא הקושיא בדברי הרז"ה וע"ש ובספר מלחמות ונראה ליישב דבריהם דלהכי לא קשיא להו אהך דהניזקין כיון דאמר מקודם זה לעדים ראו גט זה כו' מסתמא על דעת זה בתורת גט נותן אותו לידה ודקאמר כנסי שט"ח אינו אלא כמשחק בה משא"כ הכא דלית לן למימר הכי כיון דא"ל כנסי שט"ח כו' ולא אמר כן לעדים מקודם שבתורת גט נותן לה אבל אהאי פיסקא שכתב ר"י היכא דסתמא ניתן לה גט ולא אמר לה כלום מסתמא נמי דבתורת גט נתן לידה ולא גרע מהך דפרק הניזקין דאמר לה בהדיא דבתורת שטר חוב נתן לידה ואהא תירצו דבעדים תליא כולה מלתא התם וכדי שתדע שהיא מגורשת כו' ולא משום שנדע שבתורת גט נתן לה וק"ל:

בד"ה והא א"א כו' וא"ת ולישני כגון דלא ידעינן הי מנייהו כו' וי"ל דלישנא דמחצה כו' עכ"ל יש לפרש דבריהם דלישנא דמחצה על מחצה לא משמע הכי משום דודאי לא הוי מחצה על מחצה דא"א לצמצם והוה קרוב לו או לה אלא דאנן לא ידעינן ליה אבל קשה דא"כ אמאי קאמרי דלכך מוקי לה בב' כיתי עדים כו' דמה תיקן בזה דהא ודאי בכה"ג נמי לא הוי מחצה על מחצה שהרי הם מכחישים זה את זה ואנן לא ידעינן הי מנייהו אומר אמת ויש ליישב דבתרי כיתי עדים לפי הנראה הוא מחצה על מחצה דב' אמרי קרוב לו וב' אמרי קרוב לה ואוקי תרי בהדי תרי והוה כמחצה על מחצה ודוחק ודו"ק:

בד"ה מחצה על מחצה שניהם יחלוקו הכא לא שייך למימר המע"ה כו' עכ"ל לר"י דמוקי מתני' מחצה על מחצה דהיינו בששניהם יכולין לשומרו ניחא דלאו משום ספיקא הוא דיחלוקו אלא דקושטא הוא כן דהוא ברשות שניהם אבל לרבה ורב יוסף דמוקי לה בתרי כיתי עדים ספיקא ממש הוא ונימא המע"ה ודוחק הוא לאוקמא מתני' כסומכוס דס"ל בכל ספק יחלוקו כדאמרינן בפרק הפרה ויש ליישב דרבה ורב יוסף לא פירשו מתני' בנאבד כפרש"י אלא כמ"ש המרדכי וז"ל מחצה על מחצה יחלוקו מה שפרש"י וזרקו ואבד החוב לא נראה דאמאי לא אמרינן המע"ה ונראה כפי' ר"י שפירש שהמלוה בעין וה"פ קרוב למלוה הלוה אמר החזר לי מעותי ואפרע לך לזמן כי זמני לא הגיע עדיין והמלוה אומר לא כי מאחר שזרקת לי זכיתי בו עכ"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה אינו גט עד שיאמר הא גיטך ר"י היה מצריך כו' כדמשמע בהמגרש שהיו רגילין לומר גם ודין עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהתם אגופו של גט קאי שצריך לכתוב אלו הלשונות בגט ואפשר דר"י סובר מדאמרינן התם פשיטא אמר לאשה הרי את בת חורין לא אמר כלום אמר לה הרי את לעצמך מאי ופשיט רבינא מדתנן גופו של גט הרי את מותרת כו' ומדקבעי בגמרא אמר לאשתו ופשיט לה מדתנן גופו של גט משמע דחדא מילתא היא לפי שהבעל צריך לומר בע"פ מה שכתוב בגופו של גט כן נ"ל ולפ"ז היה נראה דאפילו בדיעבד מצריך ר"י לומר כן ובזה נמשך היטב לשון התוס' שכתבו ומיהו קשה אלא שלא ראיתי לא' מהפוסקים לחוש לזה בדיעבד אלא באומר הרי זה גיטך לחוד סגי וע"כ לצדדין קאמר ר"י דלענין ה"ז גיטך היינו אפילו בדיעבד ומה שהצריך לומר ג"כ הרי את מותרת היינו לכתחלה כנ"ל והמשך לשון קושיית התוס' שכתבו ומיהו קשה היינו כמ"ש מהרש"א ז"ל ע"ש וע' בסמוך:

בא"ד ומיהו קשה דבהניזקין משמע דאפילו לא אמר כשר כו' עכ"ל ולכאורה יש לדקדק במאי איירי אי במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושיה הא קי"ל כר"י בפ"ק דקידושין דאפילו נתן לה הגט בשתיקה ולא אמר כלום דיו ואי באין מדבר עמה פשיטא דצריך לומר ה"ז גיטך כדאמר שמואל התם להדיא הלכה כר' יוסי והוא שעסוקין באותו ענין ומשמע התם דאפי' בדיעבד פסול דמסיק התם ע"ז מי שא"י בטיב גיטין וקידושין אל יהא לו עסק וקשין יותר מדור המבול אלא דאיכא למימר דהתם נמי אעדים קאי שאם עוסק באותו ענין אין צריך לפרש כלל ואם אינו עוסק באותו ענין צריך לומר להעדים ראו גט זה שאני נותן אבל במה שצריך להודיע להאשה לא שמעינן מהתם אלא דמיסודו של ר"י שהיה מצריך לכל נותני גיטין שיאמרו כן להאשה מקשו שפיר כנ"ל ואע"ג דבקידושין מייתי לפלוגתא דר"י ור' יהודא אהני לישני דהרי את מיוחדת מיועדת כו' ומקשי ואי דאין מדבר עמה מנא ידעה א"כ משמע בפשיטות שצריך שיאמר להאשה עצמה בשעת הקידושין יש לומר דשאני קידושין כיון דבעינן דעת אשה פשיטא שצריך לומר אם אינו עוסק באותו ענין ולא מהני כלל מה שאומר לעדים משא"כ בגיטין דלא בעינן דעתה סגי במה שאומר לעדים ובלבד שיודיעו לה אח"כ דאל"כ הו"ל משלחה וחוזרת כנ"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל: