בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת גיטין דף ס׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת גיטין דף ס׳ עמוד א׳

    מסכת גיטין דף ס׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 17 קטעים ממוספרים, כ־432 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מי קוראין כלומר תיקנו שום סדר לישראל בשבתות משום דרכי שלום:

    הראויין לימנות כו' דאמרינן במסכת שבת [באלו קשרים] (דף קיד.) איזהו תלמיד חכם שראוי למנותו פרנס על הצבור כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה:

    בחומשין שיש שכותבין להן חמשה חומשין כל חומש אחד שלם לעצמו וכל ספריהם היו במגילה כס"ת שלנו:

    מחסר במילתיה שקורין לו ס"ת וחסר הוא:

    דלא ניתן ליכתב פחות מספר אחד שלם לעצמו:

    והא לא ניתן ליכתב שום דבר גמרא והלכה ואגדה כדאמרינן לקמן אלה אתה כותב כו':

    כיון דלא אפשר מליכתב שנתמעט הלב והתורה משתכחת:

    עת לעשות לה' ואם בא עת לעשות תקנה לשם שמים הפרו דברי תורה לשעה הצריכה:

    ועוד 25 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Gittin 60a · Sefaria · CC0

    תוספות

    אם שכב אם לא שכב אם שכב לא כתיב כלל אלא אם לא שכב כתיב אלא דבתר הכי כתיב ואת כי שטית:

    תורה חתומה ניתנה תימה דכתיב (שמות כ״ד:ז׳) ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ופרש"י בפי' חומש דהיינו מבראשית ועד כאן ונראה לפרש דלא קאמר חתומה ניתנה שלא נכתבה עד לבסוף אלא שעל הסדר נכתבה דיש פרשיות שנאמרו תחילה לפני אותם הכתובים לפניהם ולא נכתבה עד שנאמר לו אותה שכתובה לפניה וכותב זאת אחריה ועל זה מייתי מדרבי לוי שאותם לא נאמרו על הסדר והיה יכול להוכיח זה מכמה מקראות דאין מוקדם ומאוחר בתורה אלא הואיל ומשכח דרבי לוי מייתי לה ור"ת גריס א"ר לוי מילתא באפי נפשה:

    פרשת טמאים פי' בקונטרס ויהי אנשים וקשה לפירושו דאמר בפ"ק דפסחים (דף ו.) שואלים בהלכות פסח קודם הפסח ל' יום שהרי נביא עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ולפ"ז איכא חדש וחצי כיון שנאמר בראש חדש ניסן ועוד דלא יתכן לרבי יוסי הגלילי דאמר. נושאי ארונו של יוסף היו ולרבי יצחק דאמר למת מצוה נטמאו וחל שביעי שלהם בערב פסח ונראה דפרשת טמאים היינו פרשת וינזרו (ויקרא כב) דכתיב ביה טומאת שרץ ונבילה וכל הצריך לטומאת מקדש וקדשיו:

    ופרשת אחרי מות בבראשית רבה איכא פלוגתא גבי אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם (בראשית ט״ו:א׳) דאיכא למ"ד אחר סמוך ואחרי מופלג ואיכא למ"ד איפכא וקשה מאחרי מות דבו ביום היה ושמא נאמר אחר כל הפרשיות לכך חשיב מופלג:

    Tosafot on Gittin 60a · Sefaria

    רשב"א

    [בנדפס ספר תורה שחסר יריעה אחת אין קורין בו. נראה לי דיריעה אחת לא דוקא דאפילו כתב אחד מעכב קל וחומר מתפילין דתנן במנחות [לד, א] דכתב אחד מעכב. ועוד דהא אקשינן אפילו כתב אחד מעכב פשיטא והוצרכו לתרץ לא צריכא אלא לקוצו של יו"ד, ואי בספר החמור אינו מעכב אלא יריעה אחת היאך הקשו להדיא בתפילין דלא חמירי כספר תורה, כתב אחד מעכב פשיטא, ועוד דעל כרחין אפילו טעות אחד מעכב דבמסכת סופרים אמרו דאפילו תיבה אחת נראית כשתים פסול ואין קורין בו, ויש מרבותינו שאמרו דחסר בסופו אינו נפסל בפחות מיריעה אחת אבל באמצעיתו אפילו כתב אחד מעכב, ואינו מחוור בעיני, כי בראשו ובסופו מעכב יותר לפי שחסרונו ניכר, והראיה שהרי במגילה אפילו היו בה אותיות מקורעות או מטושטשות אפילו אין רישומו ניכר אסיקנא התם דכשר עד רובה ואילו בראשה אמרינן אפילו למאן דאמר מאיש יהודי צריכה שתהא כתובה כולה, אלא נראה לי דהכא נמי אפילו כתב אחד מעכב בכל מקום אלא דרבי שמואל בר נחמני למעוטי חומשין קאתי וכדפשטוה מינה ביה מדרשא ודרך התלמוד כן לקרב הענינים ושלא יאמר זה אפילו חסר ארבעה חומשין קורין בו וזה יאמר אפילו חסר כתב אחד אין קורין בו, ולפיכך אמר אפילו חסר יריעה אחת אין קורין בו ואסיקנא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אין קורין בחומשין משום כבוד הצבור. ונראה לי להלכה דכיון שכן כל שלם רצה לומר חמשה חומשין אפילו נמצאו טעיות [טעויות] באחד מן החומשין כל שאינו קורא באותו החומש קורא בשאר החומשין ואינו חושש שאין טעות חומש פוסל את השאר שהרי אין מעכבים זה את זה אלא לכבוד בעלמא שלא יראה מעשיו כעושה מעשיו בעניות שאין צבור עני ומשום דמסתר במילתיה נמי ליכא דהא במילתא דההוא חומש שאין קורין בו לא מחסר כלום. כן נראה לי].

    רבי שמעון בן לקיש אומר תורה חתומה נתונה הקשה הר"א אב בית דין דהא כתוב בסוף ואלה המשפטים ויקח את ספר הברית ויקרא באזני העם וגו' וזה היה לפני מתן תורה, והא נמי דקאמר אי נמי לכדרבי לוי לא ברור לן. עד כאן. ואילו נאמר דאפילו ריש לקיש לא אמר אלא שלא היה כותב כל פרשה ופרשה כמו שנאמרה לו אלא סודרה על פה עד גמר התורה, אלא פרשיות שהיו צריכות לשעה היה כותבן כדי שיראו וילמדו מתוך הכתב.

    Rashba on Gittin 60a · Sefaria

    מאירי

    קראו כהן ולוי קורין אחריהם תלמידי חכמים הממונים פרנסים על הצבור ואחריהם תלמידי חכמים הראויים למנותם פרנסים על הצבור ואחריהם בני תלמידי חכמים שאבותיהם ממונים פרנסים על הצבור ואחריהם ראשי כנסיאות וכל אדם ומכל מקום אנו נוהגים לחזר במסיים אחר אחד מן הגדולים שבבית הכנסת:

    ספר תורה העשויה כהלכתה בגליון ובתפירת גידין אלא שלא נכתבה כלה אלא ספר ספר כגון שעשאה חמשין חמשין ר"ל ספר בראשית לבד ספר ואלה שמות לבד וכן כלם אין קורין לכתחלה באחת מהן בבית הכנסת מפני שאין כבוד הצבור בכך ומכל מקום בדיעבד יצא ואע"פ שבחסר יריעה אחת או אפי' אות אחת פסולה התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה:

    ספר הפטרות הואיל ואין שם ספר שלם אלא פרשה מכאן ופרשה מכאן מן הדין לא היה ראוי ליכתב ומאחר שכן מן הדין היה אסור לקרות בו וכן לטלטלו בשבת וכן בספרי הגדה שהרי דברים שבעל פה הם ומכל מקום סמכו לכתבם מצד שנתמעטו הלבבות והתורה משתכחת וכל שבא זמן שצריך לעשות תקנה לשם שמים מוחלין על כבוד התורה לשעה וכמו שאמרו עת לעשות ליי' הפרו תורתיך והילכך מותר לטלטלם ולקרות בהם בשבת וכן אע"פ שמן הדין אין כותבין מגלה לתינוק להתלמד בה אלא אם כן דעתו להשלים עד סוף הענין כגון מבראשית עד נח ומתורת כהנים עד ויהי ביום השמיני שהוא גמר ספור הקרבנות אעפ"כ עת לעשות ליי' וכו' וזהו שגדולי הפוסקים הביאו כותבין מגלה לתינוק וכו' ושמא תאמר והלא אף מן התורה ראוי להתיר שהרי תורה לא חתומה נתנה ר"ל שלא בנתינת פרשה פרשה אלא שכלם היו סדורות לו על פה עד שכתבם ביחד בסוף ארבעים שנה אלא מגלה מגלה נתנה ר"ל כשנאמרה הפרשה למשה היה כותבה ונותנה וכן כלם אחת אחת אעפ"כ כיון דאידבק אידבק ואין לכתבה פרשיות פרשיות אלא אם כן כותבה דרך נוטריקון בא"ב או בתיבות פרוסות והוא הנקרא כאן סירוגין ויש מפרשין שלש תיבות בשיטה אחת ושלש כאן בשיטה אחת עד שישלם כל הענין ומאחר ששלש תיבות נכתבות בלא שרטוט אינו קרוי ספר ועל דרך זה אמרו בהילנאי המלכה שעשתה טבלא של זהב שפרשת סוטה כתובה עליה שתהא מזומנת להעתיק ממנה פרשת סוטה לסוטות הצריכות לשתות ולא יהו צריכים להוציא עליהן ספר תורה:

    שמנה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן לצורך היום ואח"כ נכתבו כל אחת במקומה ואלו הן א' פרשת כהנים ר"ל פרשת אמור אל הכהנים שהלכות כהנים תלויות בה ומפני שהוזקקו לעבודה הוצרך להודיעם הלכותיהם ב' פרשת לוים שבהעלותך לצורך טהרתם ג' פרשת טמאים לדחותם לפסח שני שהרי באחד בניסן הוקם המשכן והיו דורשים בהלכות הפסח ד' פרשת שלוח טמאים ר"ל וישלחו מן המחנה שבו ביום הובדלו המחנות ה' פרשת אחרי מות ואע"פ שלצורך יום כפור היא אמורה ומה צורך בה לאותו היום מכל מקום אחר שבאותו היום מתו בני אהרן בשביל ביאתם שלא כראוי נאמרה להם אזהרת ואל יבא בכל עת ו' פרשת שתויי יין שמאותו היום נאסרו ז' פרשת נרות ר"ל בהעלותך שהיה צורך היום ח' פרשת פרה שהרי מחרתו נשרפה הפרה:

    Meiri on Gittin 60a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה תורה חתומה כו' וע"ז מייתי מדרבי לוי שאותם לא נאמרו על הסדר כו' עכ"ל לא ניחא להו כפרש"י דמה נשתנו אלו ח' פרשיות שנאמרו מגילה מגילה יותר משאר פרשיות שנאמרו גם כן באותו יום שנאמרו ולא נכתבו עד לבסוף אלא דודאי אלו פרשיות לא נשתנו אלא דה"ק דתורה חתומה ניתנה לכדרבי לוי שאלו ח' פרשיות לא נכתבו כסדר ונאמרו לפני אותן הכתובים לפניהם אלא שלא נכתבה עד שנכתבה אותה שלפניה וזה היה יכול להוכיח מכמה מקראות כו' וק"ל:

    בפרש"י בד"ה פרשת טמאים ויהי אנשים כו' ולר"ל יכולים היו לטהר עד ט"ו ולא נזקקו לפסח שני אא"כ לא יטהרו עכ"ל וזו היא כדעת ר"י הגלילי בפרק הישן דנושאי ארונו של יוסף היו א"נ כר"ע דמישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא ושם הקשה להו רבי יצחק אי נושאי ארונו של יוסף היו כרבי יוסי הגלילי אי נמי מישאל ואלצפן כר"ע הרי היו יכולין ליטהר אלא כו' ע"ש והתוס' שהקשו לפרש"י דלא יתכן לר"י הגלילי דנושאי ארונו של יוסף היו כו' צ"ע אם רצונם אמאי לא הטהרו קודם הפסח הרי זו הקושיא הקשה ר' יצחק שם לרבי יוסי הגלילי ולר"ע ויש ליישב דודאי אם נאמר שלא נאמר פרשת ויהי אנשים וגו' גם לר"י הגלילי ולר"ע עד ע"פ לא הקשה להו רבי יצחק אלא למה לא נאמר מקודם זה כדי שיוכלו ליטהר אבל לפרש"י הוסיפו בקושיא זו כיון דנאמר להם פרשת ויהי אנשים בר"ח וידעו שיוכלו ליטהר אמאי לא הטהרו כדי שיוכלו להביא פסח דאית ביה כרת ומיהו לפי זה קשה אמאי לא נקטו נמי התוס' בדבריהם דלא יתכן נמי לר"ע דאמר מישאל ואלצפן היו אמאי לא הטהרו קודם הפסח וע"כ נראה דלא ניחא להו כפרש"י דמשום דהוזקקו טמאים להשתלח מתוך כך הוזקקו טמאים באותו יום לישאל כו' אלא דלר"ע ניחא כיון דבאותו יום בר"ח הוטמאו הוזקק להודיע אותן בו ביום בראש חדש דין פסח שני על ידי טומאה אבל לרבי יוסי הגלילי דנושאי כו' לא הוזקק להודיען באותו יום בר"ח טפי משאר כל הימים ומהרש"ל הקשה לפרש"י מדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא וגו' ונדחק לפרש פי' שבאותו יום כו' ע"ש והנראה דאין להוציא מלת ביום ההוא מפשטיה דקאי אדכתיב לעיל מיניה ויעשו את הפסח בראשון בי"ד וגו' דהיינו בע"פ וה"ק בר"ח נאמר אם לא יוכלו לעשות ביום ההוא בע"פ אם לא יטהרו מקודם וכן פרש"י בשמעתין ותו לא מידי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 60a · Sefaria

    מהר"ם

    ע"א ד"ה תורה חתומה ניתנה וכו' עד ונראה לפרש דלא קאמר חתומה ניתנה שלא נכתבה עד לבסוף אלא שעל הסדד נכתבה וכו'. לפי פי' התוס' קשה טובא בסוגיא דשמעתין ונ"ל דלפי פי' התוס' ל"ג בשמעתין א"נ לכדר' לוי וכו' אלא ה"ג כדר' לוי והצעת הסוגיא לפי' התוס' כך היא דמ"ד חתומה ניתנה ר"ל שמעולם היתה חלק אחר ולא נתחלקה לשני חלקים שאם נאמרה פרשה מאוחרת לא נכתבה עד שנאמרה הפרשה שלפניה ואז היה כותבן בבת אחת אל הפרשיות הקודמות נמצא שמעולם לא נכתבה לשני חלקים לאפוקי למ"ד מגילה מגילה ניתנה שהיה כל ענין וענין נכתב מגילה מגילה בפני עצמו נמצא שהיתה נכתבה בחלקים הרבה ולכך קאמרי הגמרא שלמ"ד מגילה מגילה ניתנה הסברא נותנת שכותבים מגילה לתינוק ולמ"ד חתומה ניתנה אין כותבים מגילה לתינוק משום שמעולם לא היתה כתובה בשני חלקים ומייתי ראיה מר' לוי דהתורה חתומה ניתנה ר"ל שלא היה משה כתבה כסרר שנאמרו לו לפרשיות רק היה ממתין עד שנאמרה לו פרשה הקודמת דאל"כ אלא היה כותב מגילה מגילה כמו שנאמרו לו א"כ נצטרך לומר שאותן ח' פרשיות שנאמרו לו באותו יום היה ג"כ כותבן במגילה אחת זו אחר זו וא"כ גם עתה לאחר חתימת התורה שהדביק כל המגילות יחד צריכין להיות נמצאים כל אותן הפרשיות יחד זו אצל זו ואנו רואים אותן מפוזרים והפרש רב בין אחת לחברתה אלא ודאי ע"כ צ"ל שלא היה כותב שום פרשה עד שנאמרה לו אותה שכתובה לפניה וראיתי הרבה דברים שנאמרו בפי' שיטה זו לפי דעת התוס' אבל מה שכתבתי הוא קרוב ונכון נ"ל:

    Maharam on Gittin 60a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' ס"ת שחסר יריעה אחת ע' מגילה דף ט ע"א תד"ה בשלמא תורה:

    שם משום כבוד צבור ע' מגילה ד' כד יומא דף ע ע"א סוטה דף לט ע"ב:

    שם א"ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין כעין זה שבת דף כ"א ע"א וש"נ:

    Gilyon HaShas on Gittin 60a · Sefaria

    בן יהוידע

    'אֵלֶּה', אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב, וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת (שמות לד, כז) הנה נודע הא דכתבו אחר כך תורה שבעל פה משום דנתמעטה חכמת הלב ובזה יובן מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה (תהלים קז, מג) היינו ישמור הדרשה של תיבת אלה לבלתי יעבור עליה כי כיון דהוא חכם באמת אינו נצרך לעבור על דרשה זו.

    Ben Yehoyada on Gittin 60a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף ס׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־432 מילים ב־17 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 17 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 142 מילים

      נפתחת ב״מִי קוֹרְאִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא וְשַׁיְילֵיהּ…״

    2. קטע 246 מילים

      נפתחת ב״שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָלִיל לְרַבִּי חֶלְבּוֹ: מַהוּ…״

    3. קטע 322 מילים

      נפתחת ב״וְלָא הִיא, הָתָם מְחַסַּר בְּמִילְּתֵיהּ, הָכָא לָא…״

    4. קטע 418 מילים

      נפתחת ב״וְרַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי סֵפֶר…״

    5. קטע 523 מילים

      נפתחת ב״מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: לְטַלְטוֹלֵי נָמֵי…״

    6. קטע 633 מילים

      נפתחת ב״דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מְעַיְּינִי…״

    7. קטע 723 מילים

      נפתחת ב״בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: מַהוּ לִכְתּוֹב מְגִילָּה…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה –…״

    10. קטע 1021 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: אַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב,…״

    11. קטע 1112 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב, רוֹאֶה וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב…״

    12. קטע 1223 מילים

      נפתחת ב״אֵיתִיבֵיהּ: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב, רוֹאֶה בַּטַּבְלָא וְכוֹתֵב מַה…״

    13. קטע 1327 מילים

      נפתחת ב״כְּתַנָּאֵי: אֵין כּוֹתְבִין מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ,…״

    14. קטע 1435 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה: תּוֹרָה…״

    15. קטע 157 מילים

      נפתחת ב״וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״לָקוֹחַ״! הָהוּא לְבָתַר דְּאִידְּבַק.…״

    16. קטע 1624 מילים

      נפתחת ב״וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״!…״

    17. קטע 1729 מילים

      נפתחת ב״אִי נָמֵי, לְכִדְרַבִּי לֵוִי – דְּאָמַר רַבִּי…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    מִי קוֹרְאִין? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא וְשַׁיְילֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, אָמַר לֵיהּ: אַחֲרֵיהֶן קוֹרְאִין תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הַמְמוּנִּין פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן תַּלְמִידֵי חֲכָמִים הָרְאוּיִין לְמַנּוֹתָם פַּרְנָסִים עַל הַצִּיבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן בְּנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֲבוֹתֵיהֶן מְמוּנִּים פַּרְנָסִים עַל הַצִּבּוּר, וְאַחֲרֵיהֶן רָאשֵׁי כְנֵסִיּוֹת וְכׇל אָדָם.

    שְׁלַחוּ לֵיהּ בְּנֵי גָלִיל לְרַבִּי חֶלְבּוֹ: מַהוּ לִקְרוֹת בְּחוּמָּשִׁים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּצִיבּוּר? לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא שַׁיְילֵיהּ לְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, לָא הֲוָה בִּידֵיהּ. אֲתָא שְׁאֵיל בֵּי מִדְרְשָׁא, וּפַשְׁטוּהָ מֵהָא דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁחָסַר יְרִיעָה אַחַת – אֵין קוֹרִין בּוֹ.

    וְלָא הִיא, הָתָם מְחַסַּר בְּמִילְּתֵיהּ, הָכָא לָא מְחַסַּר בְּמִילְּתֵיהּ. רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֵין קוֹרְאִין בְּחוּמָּשִׁין בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִשּׁוּם כְּבוֹד צִבּוּר.

    וְרַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הַאי סֵפֶר אַפְטָרָתָא – אָסוּר לְמִקְרֵי בֵּיהּ בְּשַׁבָּת. מַאי טַעְמָא? דְּלֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב.

    מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: לְטַלְטוֹלֵי נָמֵי אָסוּר. מַאי טַעְמָא? דְּהָא לָא חֲזֵי לְמִיקְרֵי בֵּיהּ. וְלָא הִיא, שְׁרֵי לְטַלְטוֹלֵי וּשְׁרֵי לְמִיקְרֵי בֵּיהּ –

    דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מְעַיְּינִי בְּסִפְרָא דְאַגַּדְתָּא בְּשַׁבְּתָא; וְהָא לֹא נִיתַּן לִיכָּתֵב, אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר, ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״; הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר, ״עֵת לַעֲשׂוֹת לַה׳ הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ״.

    בְּעָא מִינֵּיהּ אַבָּיֵי מֵרַבָּה: מַהוּ לִכְתּוֹב מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ? תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר: תּוֹרָה מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה; תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר: תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה.

    תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה – כֵּיוָן דִּמְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה, כּוֹתְבִין; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּאִידְּבַק – אִידְּבַק.

    תִּיבְּעֵי לְמַאן דְּאָמַר תּוֹרָה חֲתוּמָה נִיתְּנָה – כֵּיוָן דַּחֲתוּמָה נִיתְּנָה, אֵין כּוֹתְבִין; אוֹ דִילְמָא, כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר – כָּתְבִינַן? אֲמַר לֵיהּ: אֵין כּוֹתְבִין. וּמָה טַעַם? לְפִי שֶׁאֵין כּוֹתְבִין.

    אֵיתִיבֵיהּ: אַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְּתוּבָה עָלֶיהָ! אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי יַנַּאי: בְּאָלֶף בֵּית.

    אֵיתִיבֵיהּ: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב, רוֹאֶה וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא! אֵימָא: ״כְּמָה שֶׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא״.

    אֵיתִיבֵיהּ: כְּשֶׁהוּא כּוֹתֵב, רוֹאֶה בַּטַּבְלָא וְכוֹתֵב מַה שֶּׁכָּתוּב בַּטַּבְלָא. מָה הוּא כָּתוּב בַּטַּבְלָא? ״אִם שָׁכַב״, ״אִם לֹא שָׁכַב״! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּסֵירוּגִין.

    כְּתַנָּאֵי: אֵין כּוֹתְבִין מְגִילָּה לְתִינוֹק לְהִתְלַמֵּד בָּהּ, וְאִם דַּעְתּוֹ לְהַשְׁלִים – מוּתָּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בִּבְרֵאשִׁית – עַד דּוֹר הַמַּבּוּל. בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – עַד ״וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי״.

    אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה: תּוֹרָה – מְגִילָּה מְגִילָּה נִיתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: תּוֹרָה – חֲתוּמָה נִיתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לָקוֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֹּאת״.

    וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״לָקוֹחַ״! הָהוּא לְבָתַר דְּאִידְּבַק.

    וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב ״בִּמְגִילַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי״! הַהוּא, דְּכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ אִיקְּרִי מְגִילָּה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רוֹאֶה, וָאוֹמַר אֲנִי רוֹאֶה מְגִילָּה עָפָה״.

    אִי נָמֵי, לְכִדְרַבִּי לֵוִי – דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי: שְׁמֹנֶה פָּרָשִׁיּוֹת נֶאֶמְרוּ בַּיּוֹם שֶׁהוּקַם בּוֹ הַמִּשְׁכָּן, אֵלּוּ הֵן: פָּרָשַׁת כֹּהֲנִים, וּפָרָשַׁת לְוִיִּם, וּפָרָשַׁת טְמֵאִים, וּפָרָשַׁת שִׁילּוּחַ טְמֵאִים, וּפָרָשַׁת ״אַחֲרֵי מוֹת״,