מסכת גיטין דף נ״ו עמוד ב׳

איברא מלכא את מלך אתה עתיד להיות:

והיה אדירו ממנו ומושלו מקרבו יצא אלמא אדיר הוא מושל:

לבנון זה בית המקדש שמלבין עונותיהן של ישראל:

כרוך עליה דבוק ולהוט אחריה:

אין שוברין את החבית כדי שילך לו הדרקון כך היה לכם להשחית חומת העיר ולשורפה באש כדי להשליך אותן בריוני מתוכה:

וחביתא שבקינן לה כך היינו מצפים אולי נוכל להם ולהוציאם ממנה ותהיה העיר קיימת ונשלים עמך:

פריסתקא שליח:

לא נפיק שנתדשנו אבריו משמחת השמועה:

אי לאו דמלכא את לא מימסרא ירושלים בידך אע"ג דאכתי לא מימסרא בידו עד שבא טיטוס מ"מ כיון דכבר צר עליה שלש שנים והוה כפנא הוי כאילו כבר נמסרה:

ונעשה נס והיה דם כו' להודיע דקשה לפני המקום חורבן בית המקדש:

וניקר במוחו ז' שנים לא נעשה טרפה בכך דדרך חוטמו נכנס ולא ניקב הקרום ועוד יש חילוק בין טריפות דאדם לבהמה כדפרישית בפרק קמא דערובין (דף ז.):

כבר ידעת בניקב קרום של מוח שהיא טרפה וטרפה אינה חייה וא"כ זה שאמר בהגדה זו וניקר במוחו שבע שנים מעשה נס היה לדעתו ומ"מ יש מי שכתב מצד הנסיון שניקב קרום של מוח באדם אינה טרפה וחי ומוליד ומשביח וכן שאין באדם הרבה מטרפיות שבבהמה אלא שקצתם מיהא יש בו:

דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ, לָא מִימְסְרָא יְרוּשְׁלֶם בְּיָדָךְ דִּכְתִיב "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל" וְאֵין 'אַדִּיר' אֶלָּא מֶלֶךְ (ישעיהו י, לד). יש להבין למה נקיט לשון אַדִּיר ולא אמר בפירוש במלך יפול? ונראה לי בס"ד דרמז בזה על עשו שיש בו י"א אלופים כנגד י"א רוחות טומאה כמו שאמר רבינו ז"ל בשער הפסוקים עיין שם ולזה קראו בשם אַדִּיר שהוא אותיות 'דר י"א'.

אָמַר לֵיהּ אִלּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ, וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ, לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן. יש להבין למה המשיל את ישראל ל' דְּבַשׁ ' ולא לדבר אחר? ונראה לי בס"ד שרמז לו כמו שהדבש פסול להקרבה דכתיב כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַהֳ' (ויקרא ב, יא) כן הם נפסלו לגבוה ולא חפץ בם ה' שיבאו ויכנסו בבית מקדשו ולא לישב בעיר קדשו. ומה שדימה הבריונים ל' דְרָקוֹן ' לרמוז שהם עושים מעשה נחש שהביא מיתה לעולם כן הם מביאים מיתה בידים לכל יושבי ירושלם. והא דְקָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וכו' הנה בודאי לא נעלמה תשובה זו מן רבן יוחנן בן זכאי אך שתק שלא רצה להאריך הויכוח עמו אף על פי שהיה יכול לנצחו בדברים אלו כי חלק כבוד למלכות שראה שעתא קיימא ליה. ומה שאמר 'קָרִי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף וְאִיתֵּימָא רַבִּי עֲקִיבָא' קשה הוה ליה למימר קרי עליה רבי עקיבא ואיתימא רב יוסף דרבי עקיבא תנא הוא וקדים? ונראה לי בס"ד דרב יוסף בודאי קרי עליה כן ובזה לא יש שום ספק לשום אדם אך יש אומרים שגם רבי עקיבא קרא עליו המקרא הזה.

אֶלָּא בָּעִי מִינָאִי מִידִי דְּאֶתֵּן לָךְ יש להקשות איך נשא חן בעיניו לתת לו שאלתו והלא לפי דעתו של קיסר היה רבן יוחנן בן זכאי מנוצח ממנו בטענה זו שטען אִלּוּ חָבִית שֶׁל דְּבַשׁ וּדְרָקוֹן כָּרוּךְ עָלֶיהָ לֹא הָיוּ שׁוֹבְרִין אֶת הֶחָבִית בִּשְׁבִיל דְּרָקוֹן? ואשתיק רבן יוחנן בן זכאי וגם אחר כך כשאמר לו הקיסר 'אֲנָא נַמִּי אַמְרֵי לָךְ' אשתיק רבן יוחנן בן זכאי ונמצא שהקיסר נצחו בטענתו באותו ויכוח ואיך נשא חן בעיניו באשר הוא שם לתת לו שאלתו ובקשתו? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב בעומר השכחה (דף כב) מלך ספרד שלח בעד אדם אחד שהיה יודע לירות בחיצים מורה מופלג וגם המלך היה מהיר וחכם ביריית החצים ועמד המלך עם זה האיש לירות בחיצים ועשו במטרה מקום הסימן והמורה ירייותיו במקום הנסמן הוא המורה הגדול והיה זה בפני כל שריו ועבדיו וירה המלך בחיציו ובכל פעם במקום הנסמן אבל עשה הרבה נקבים באותו מקום והאיש בדרך ארץ שהיה לו עם גבורתו היה מורה חוץ למקום אבל כל יריותיו היו בנקב אחד וכל עבדי המלך הסכימו שהמלך נצח. ואחר שהלכו כולם ונשאר המלך עם אותו האיש לבדו אז אמר לו אותו האיש אל תחשוב אדוני המלך שאתה נצחת, הסתכל כמה נקבים נקבת במקום הנסמן ואני לא נקבתי אלא במקום אחד ולא הייתי מורה חוץ למטרה אלא להראות לעבדיך שאתה נצחתני והודה לו המלך ונתן לו מתנות וכבוד על גבורתו שהיתה מורכבת על דרך ארץ, עד כאן דבריו עיין שם. וכזאת עשה רבן יוחנן בן זכאי לפני המלך כי באמת טענת המלך תשובתה בצידה למה ישברו החבית כל עוד שיש תקוה ליטול הדרקון בצבת וקטלי ליה ותשאר החבית שלימה? כי כן המה לכך היו מצפים אולי יוכלו לגרש את הבריונים ותשאר העיר קיימת וכמו שאמר רב יוסף, ותשובה זו היא פשוטה ואין צריך לה חכמה גדולה שאפילו תינוק יוכל לכוין תשובה זו מדעתו ובודאי גם הקיסר הרגיש בתשובה זו בעת שטען שהיה לכם לשבור את החבית ורק אמר טענתו כדי להראות שהוא נצוח את רבן יוחנן בן זכאי אך רבן יוחנן בן זכאי שתק בשביל דרך ארץ שלא יהיה נראה לפני היושבים שהוא נצח את הקיסר שאם משיב תשובה זו היה מתבזה הקיסר לפני עבדיו שהיו דבריו נראין דברים בטלים שאין בהם ממש ולא נתנו להאמר ולכך שתק שיהיה נראה לעיני הרואין שהקיסר נצחו וכמו הדרך ארץ שעשה בעל החיצים למלך ספרד. ולכן אף על פי שחזר הקיסר ושנה באוולתו להעמיד דבריו הראשונים באומרו 'אֲנָא נַמִּי אַמְרֵי לָךְ' גם עתה שתק רבן יוחנן בן זכאי ולא השיב התשובה שאמר רב יוסף והקיסר הרגיש בדרך ארץ שהיה אצל רבן יוחנן בן זכאי בדבר זה דהבין דודאי רבן יוחנן בן זכאי יש לו תשובה נצחת להשיב על טענתו ועם כל זה שתק זה פעמים בשביל כבוד הקיסר! לכך נשא חן בעיניו ואמר לו 'בָּעִי מִינָאִי מִידִי דְּאֶתֵּן לָךְ' כאשר כבד מלך ספרד לאותו האיש בעבור דרך ארץ שעשה. ובזה יתורץ בס"ד דקדוק אחר למה על קושית רב יוסף שהקשה על רבן יוחנן בן זכאי על אשר לא בקש ממנו לפוטרם לגמרי עשה תלמודא תירוץ על רבן יוחנן בן זכאי דאמר ואיהו סבר דילמא כולי האי לא עביד וכו' ולמה על קושיא זו שהקשה רב יוסף על רבן יוחנן בן זכאי דאבעי ליה למימר שקלינן צבתא וכו' לא עביד תלמודא תירוץ לרבן יוחנן בן זכאי? ובזה ניחא דהכא התירוץ הוא פשוט דרבן יוחנן בן זכאי לא רצה להראות שהוא נצח את הקיסר משום דרך ארץ.

תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ נראה לי לכל יושביה קרי להו בשם חֲכָמֶיהָ מפני דכל היושבים באותו זמן ביבנה היו מחובשי בית המדרש וכולם חכמים שהיה בה ריבוץ תורה הרבה ונראה דכיון להפחידו בעמלי תורה דהכלל ידוע (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ודע דאותה הבשורה אמרה אליו הפריסתקא בלחישה.

אָזַל, שַׁדְרֵיהּ לְטִיטוּס הָרָשָׁע (דברים לב, לז) נראה שמו מעיד על רשעתו כי רוב אותיות שמו המה אותיות טִיט ואפשר שעל זה התפלל דוד המלך ע"ה הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה (תהלים סט, טו) ולכן הגינה תפלתו של דוד המלך ע"ה ולא היה יכול לעשות כליה חס ושלום ותחבר ט' שבאמצע שמו עם אותיות וס יהיה טוס והוא תרגום של קוף כמו שנאמר במלכים (דברי הימים ב' ט, כא) קוֹפִים וְתוּכִּיִּים, ותרגום קופין טווסין כנזכר בערוך והקליפה מכונית בשם קוף נמצא טִיטוּס הוא טיט וטוס שרמוז בו שתים לריעותא.

תָּפַס זּוֹנָה בְּיָדוֹ, וְנִכְנַס לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, וְהִצִּיעַ סֵפֶר תּוֹרָה, וְעָבַר עָלֶיהָ עֲבֵרָה. נראה לי בס"ד בית קדשי קדשים הוא מקום שתי קדושות שהיו עומדים שם בנס שהם קדושת הארון שבו התורה אשר בנס היה עומד (בבא בתרא צט.) ואף על פי שבבית שני נגנז הארון קדושתו עומדת שם ועוד קדושת כרובים דגם כן בנס היו עומדים והיו מעורין זכר ונקבה לחיבת ישראל ולכן כנגד שתי קדושות אלו עשה שתי חילולין והיינו כנגד קדושת התורה הציע ספר תורה וכנגד קדושת כרובים שכב עם הזונה. והא דאמר תָּפַס הַזּוֹנָה ' בְּיָדוֹ ' לומר אף על פי שהיתה זונה נכרית היתה יראה לעשות שם עבירה והוא תפסה בידו והכניסה שם בעל כרחה.

וְנַעֲשָׂה נֵס, וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא (תהלים עד, ד) קשא איך קורא לדבר זה שיצא ממנו חלול שם שמים בשם נס? ונראה לי בס"ד משום שיצא מדבר זה טובה גדולה לישראל שניצולו מן הכליה מחמת דבר זה לכך קורא אותו בשם נס דלגבי ישראל הוא נס לטובתם. והענין הוא דידוע כאשר ירבו העונות ויהיו מקטרגים על ישראל לעשות כליה שיתחייבו בכך בדין ובמשפט בלי שום תפונה הנה אז יש שתי טענות שיועילו להציל את ישראל מן הכליה אף על פי שהם חייבים בה מצד הדין והם האחד מה שנאמר בפרשת האזינו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא הֳ' פָּעַל כָּל זֹאת (דברים לב, כו -כז) דהיינו שאם חס ושלום יהיה כליה יתלו העכו"ם את הכליה בגבורתם ולא יאמרו שה' פעל כל זאת לכך לא ימסרם בידם לכלותם. והטענה השניה הוא מה שאמר דוד המלך ע"ה 'לֹא לָנוּ הֳ' לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' (תהלים קטו, א). ועל כן אם לא היה אותו רשע מחרף כלפי מעלה ואמר 'אֵי אֱלֹקֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ' (דברים לב, לז) לא היו מליצי יושר יכולים להציל את ישראל מן הכליה בטענות הנזכרים כי היה המקטרג טוען דאותו רשע קיים גזרת השם יתברך בחרבן הבית ושריפת היכל שכבר נתנבא הנביא על בית שני (זכריה יא, א) 'פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ' וגם על הריגת ישראל נתנבא הנביא. ועל אשר חלל המקום בזונה והציע ספר תורה אין זה מוכח שהוא מכחיש בהשגחתו יתברך וכופר בעיקר אלא עשה במקום ההוא כאשר עשו ישראל בעצמן בבית ראשון שהעמידו צלם בהיכל והיו שולחים הזמורה וגם הרגו כהן ונביא במקדש וכיון דחללו אותו גם הוא חללו ועוד דהיה אומר כיון דחרב נסתלקה קדושתו ממנו. ואם כן אין פתחון פה למליצי יושר להציל ישראל מכליה על ידי שתי טענות אך אחר שחירף וגידף כלפי מעלה ואמר 'אֵי אֱלֹקֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ' בזה נעשה פתחון פה להצילם שלא יכלה אותם מחמת טענות אלו דודאי יאמר 'לֹא הֳ' פָּעַל כָּל זֹאת' כיון דחרף וגידף וכן טענה השניה 'כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד' עתה יש לה מקום לחול. והנה בודאי דאותו רשע אף על פי שהיה מחרף ומגדף בלבבו לא היה מוציא מפיו חירוף וגידוף כלפי מעלה כי היה ירא לעצמו, אמנם אחר שנעשה דבר שֶׁהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ וְיוֹצֵא אז נתגאה ורוחו הוציא כסיל וגילה רעת לבבו בחוץ בגלוי שפתח פיו לחרף ולגדף ואז ממילא נתחזקו אותם טענות ביד מליצי יושר לטובת ישראל להצילם שלא יוכל לכלותם ונמצא בצבוץ הדם בנס היה לטובת ישראל להצילם מן הכליה ולהכי קרי ליה בשם נֵס בסתם כי לגבי ישראל הוא נס שנעשה לטובתם. ונראה לי בצבוץ הדם נרמז בשינוי אותיות ב"ץ בתיבת 'קְבֻרִים' ובתיבת 'וְיִשְׁתַּכְּחוּ' (קהלת ח, י) באחת כתוב אות רי"ש במקום אות צד"י ובאחת אות כ"ף במקום בי"ת הרי שתיהם הם אותיות ב"ץ ולזה אמר וְהָיָה דָּם מְבַצְבֵּץ.

אַמַאי קָרִי לָהּ בְּרִיָּה קַלָּה? דְּמַעֲלָנָא אִית לָהּ וּמַפְקָנָא לֵית לָהּ נראה לי בס"ד רמזה לו בזה כי אחרים אף על פי שהרשיעו והרגו חללים הרבה מישראל חזרו בהם אחר כך דהא נבוזראדן הרג הרבה ואחר כך חזר בו ונתגייר ואותו רשע לא חזר בו לכן אשלח לו בריה דמעיילנא אית לה מפקנא לית ליה.