בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת גיטין דף נ״ב עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת גיטין דף נ״ב עמוד א׳

    מסכת גיטין דף נ״ב עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 24 קטעים ממוספרים, כ־565 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    מתני' שסמכו אצל בעל הבית לעשות על פיו ולא נתמנה להן אפוטרופוס לא מאביהן ולא מב"ד אפילו הכי כאפוטרופוס הוא:

    ישבע כשיגדלו היתומין ישבע להן שאין לו בידו כלום משלהן:

    לא ישבע טעמא דהך פלוגתא מפרש בגמרא ובין למר ובין למר מפני תיקון העולם הוא:

    גמ' ולא שותפין אין יכול לתרום על חלק חברו שלא מדעתו:

    ולא אריסין על חלקו של בעל הבית:

    אתם ולא התורם את שאינו שלו הך סיפא טעמא דרישא כלומר אתם ממעט התורם שאינו שלו והני כולהו שאינו שלו נינהו אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני:

    להאכיל יתומים לאלתר חייבים לעשר:

    להניח התבואה באוצר עד שיגדלו למה ליה עשורי לכשיגדלו יעשרום הם:

    ועוד 35 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Gittin 52a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    יהבי יתמי זוזי אפירי זול לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש פירוש והיתומין יכולין לחזור בהן וא"ת גבי הקדש כה"ג אינו יכול לחזור כיון דאיכא מי שפרע בהדיוט כדאמרינן בפ"ק דקידושין (דף כט.) גבי פדאוהו במנה ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים וי"ל דהתם קני בכסף מדאורייתא ומשום שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש נמי ליכא כיון דבהדיוט נמי קאי במי שפרע אבל יתמי מן התורה דינם כהדיוט ולא קנו בכסף ולא קיימי אפילו במי שפרע:

    Tosafot on Gittin 52a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רשב"א

    מתני' יתומין שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להן אביהם אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן. ואוקימנא לה בגמ' להאכיל אבל לא להניח ומשום הפקר ב"ד הוא שהפקירו את הפירות לגבי האפטרופוס לתקנת היתומין ומשום חייהן אבל להניח אין בו משום תקנת היתומין ולפיכך לא הפקירום לכך, אי נמי איכא למימר דמדינא תורמין בין להאכיל בין להניח דיד אפוטרופוס כיד היתומין אלא כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי היתומין שמא לא ידקדקו יפה בדבר אסרו להן לתרום כדי להניח כיון שאין צורך להן בדבר זה אבל להאכיל העמידוה אדיניה, וכדרך שאמרו באין מוציאין עבדים לחירות כדי שלא יראה כמזלזל בנכסי יתומין וכמו שכתבנו בפרק השולח משמו של ר"ת ז"ל גבי ההוא עבדא דבי תרי, והא דדרשינן אתם ולא שותפים אתם ולא אפטרופין מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, והוא הדין לאפטרופוס שמנוהו ב"ד שחייב לעשר להאכיל אבל לא להניח וכדתניא בברייתא אפטרופין תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח ובסיפא דההיא ברייתא קתני ואין עושין אפטרופין נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו אלמא משמע דכולה בריתא בכל אפטרופין מיירי, מדפלגינן בסופא בין אפטרופוס דבית דין לאפטרופוס שמנהו אבי יתומים ובכולהו קתני תורמין ומעשרין להאכיל אבל לא להניח. ונ"ל דמשום הכי לא תנן ליה במתני' משום דעיקרא דמתני' לאשמועינן היתרא דתורמין להאכיל וכיון דאשמעינן אפטרופוס שמנהו אבי יתומין ובעל הבית שסמכו יתומין אצלו שהן רשאין לתרום להאכיל, או משום הפקר ב"ד או מדינא אע"פ שנעשו אפטרופין שלא מדעת ב"ד כל שכן אפטרופוס שמנוהו ב"ד, אבל בברייתא דפריש אבל לא להניח איצטריכא למינקט אפטרופין סתם כלומר אפילו אפטרופוס שמנוהו ב"ד להאכיל אין להניח לא, דאי לא אשמעינן הכי בהדיא הו"א כיון דמנוהו ב"ד הו"ל כאלו נטל רשות מב"ד בפירוש על כל מה שהוא רוצה לעשות בנכסיהן דאז ודאי מותר, דכל מה שאמרו בברייתא אין אפטרופסין רשאין למכור בתים שדות וכרמים להניח וכן למכור ברעה וברחוק ולגאול ביפה ובקרוב כולן בשלא נטלו רשות מב"ד הן אבל אם נטלו רשות מב"ד מוכרין ועושין ברשות ב"ד ואין נמנעין כלל, וכדתניא בתוספתא דבבא בתרא פרק שמיני ובתוספתא דתרומות אין מוכרין ברחוק ליקח בקרוב ברעה ליקח ביפה אין דנין לחוב ולזכות להכניס ולהוציא יתומין אא"כ נטלו רשות מב"ד, והילכך אצטריך בברייתא לאשמועי' דסתם מנוי ב"ד אינו כנוטל רשות מפורש בפרטי המעשים והילכך להאכיל אין להניח לא.

    רבי אומר אומר אני אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא ואע"ג דקי"ל שהכסף גומר בו בהא כרבנן סבירא לן דלית הלכתא כרבי מחביריו, והכא כדי שלא יזלזלו בנכסי יתומין הוא דאמור רבנן לפי שהכסף ע"י עצמו נראה כשחרור ואי שרית להו זימנין שלא ידקדקו עמו בדמיו והילכך אסרו ליקח ממנו דמי עצמו וקי"ל כוותיהו.

    הא דאיפליגו רבי ורשב"ג אם צריך לחשב עמהן באחרונה כתב הרב אלפאסי ז"ל משמיה דגאון ז"ל דהלכתא כרשב"ג דאמר א"צ לחשב עמהן באחרונה דכי אמרי' הלכתא כרבי מחבירו דוקא מחבירו אמרו אבל לא מאביו, ותמיה לי דהרי לגבי שנים אדוקין בשטר (ב"מ ז' א') דאיפליגו בה רבי ורשב"ג וכן נמי בבא לידון בשטר ובחזקה (ב"ב קס"ט ב') דאפליגו בהו בתרויהו קיי"ל כרבי וכן פסק רבינו אלפסי בהלכותיו ואע"פ שחלק עם אביו, ושמא בההיא דשנים אדוקין בשטר דפליגו במודה בשטר שכתבו אם צריך לקיימו לאו משום כללא דכיילינן הלכתא כרבי מחבירו פסקינן הכי אלא משום דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי כדאיתא התם בפרק גט פשוט, וההיא דהבא לידון בשטר ובחזקה משום דבהדיא פסק רב גידל אמר רב כרבי. וכתב הרב בעל העטור דדוקא באחרונה (אין) [אבל] לכתחלה צריכין ב"ד לחשב עמהן ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות וחובות וכל דבר שיתנו בידן, דאע"ג דאמרי' דאין נשבעין הני מילי בטעון שמא אבל בטעין בריא משביעין להו והלכך צריך שידעו מה שקבלו ומה שהחזירו, וכתב הרב אב"ד ז"ל דכותבין שני שטרות אחד לאפטרופוס ואחד לקרובין אות באות והוא הנקרא שטר שמוש בית דין.

    הא דתניא אין עושין אפטרופוס נשים ועבדים וקטנים ואם מינן אבי יתומין הרשות בידו, תמיהא לי מאי קמ"ל פשיטא שאם מינן אבי יתומים הרשות בידו, ואולי נאמר דכיון דטעמא דמילתא משום דמפסידין נינהו, דקטן אין לו דעת, ואשה אינה זריזה להשתדל בתקנתן של נכסים, ועבדים משום דלא מהימני, והילכך אף כשמינן אבי יתומין נסלקם כאפוטרופוס דמפסיד דמסלקינן ליה ואפילו מינהו אבי יתומין, קמ"ל דלא דשאני הכא דהפסד זה כבר ניכר ונודע לאבי יתומין וסבר וקביל. עוד נ"ל דהרשות בידן גרסינן כלומר ביד ב"ד וה"פ ואם מינן אבי יתומין על נכסיו בחייו לשאת ולתת בהן לומר שהיו מוחזקין אצלו בנאמנין וזריזין הרשות ביד ב"ד לעשותן אפטרופין מדעתן על נכסיו לאחר מותו, וכאותה שאמרו במציעא פרק המפקיד (ל"ו א') גבי סבתא שאני התם דכל יומא ויומא גבה דסבתה הוו מפקדי כלומר וכאילו נתן לו רשות להפקיד אצלה, והכי מוכח בתוספתא בפרק ראשון דתרומות דגרסי' התם אין ב"ד עושין אפטרופין נשים ועבדים לכתחילה אם מינה אותן אביהן בחייו עושין אותן אפטרופין.

    הנהו יתומים שסמכו גבי ההיא סבתא הויא להו תורתא וכו' אתו קרובים לקמיה דרב נחמן אמרו מאי עבידתה דמזבנה אמר להו יתומין שסמכו אצל בעל הבית תנן. וכתב הרמב"ן נ"ר כיון דקתני במתניתין דבסמכו אצל בעל הבית דחייב לעשר ואמרינן נמי הכא דמזבין כאפטרופא נקיטין ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין אותו. קול וחומר הדברים השתא באפטרופוס שמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דאית ליה הנאה מניה לא הוה מוקי ליה אפטרופוס אמרת לא ישבע משום דילמא מימנעי כל שכן בשסמכו מאיליהן דאתו לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה. עד כאן.

    [בנדפס הא שמעתא דאמר שמואל נכסי יתומין הרי הן כהקדש ומאי דאתמר עלה הכא פירשתיה בפרקא קמא דקידושין בסייעתא דשמיא].

    Rashba on Gittin 52a · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    המשנה השלישית והוא בענין החלק השלישי והוא שאמר יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינה להן אביהן אפטרופוס חייב לעשר פירותיהן מבואר לר"ם:

    אמר המאירי יתומים שסמכו אצל בעל הבית ר"ל שהיו סומכין עליו להתנהג על פיו חייב לעשר פירותיהם אע"פ שלא נתמנה אפטרופוס לא מצד האב ולא מצד בית דין וכן לכל הדברים דינו כאפטרופוס וכמו שאמרו בגמרא בהנהו יתמי דהוו סמכי גבי ההיא סבתא וזבינא להו תורתא ואמרי קריביה מאי עבידתה דמזבנה ואמ' להו יתומים שסמכו תנן כלומר ויש לה דין אפטרופוס וכל שכן אם מנהו אביהם אפטרופוס ולמדת שהאפטרופוס תורם בנכסי יתומים ומה שאמרו בגמרא אתם ולא שותפין אתם ולא אריסין אתם ולא אפטרופסין אין הלכה כן אלא השותפין תורמין אחד בלא רשות חברו וכן אריס שלא מדעת בעליו אלא אם כן מיחו הבעלים בידו קודם שיתרום וכן האפטרופוס בנכסי יתומים בין להאכיל בעודם קטנים בין להניח עד שיגדלו ויש פוסקים באפטרופוס דוקא להאכיל אבל להניח לא ואף גדולי הפוסקים הביאוה כן כפשוטה של בריתא אלא שגדולי המחברים וגדולי המפרשים כתבוה כדברינו ומ"מ שאר בני אדם כל שתרם את שאינו שלו בלא רשות הבעלים אין תרומתו תרומה:

    זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

    אפטרופוס יש לו רשות למכור בנכסי יתומים לכל מה שיראה שהוא תועלת היתומים הן פירות יינות שמנים וסלתות הן בהמה עבדים ושפחות וקרקעות בין להאכיל בין להניח על הדרך שפסקנוה בתרומה ויש פוסקים דווקא להאכיל על הדרך שביארנו בתרומה ומעתה הם פוסקים זו שהוזכרה בבריתא אף שכל להניח אין להם רשות אף למכור בריחוק כדי לגאול בקרוב או ברעה כדי לגאול ביפה ומוציאין את שלהם לדבר מצוה בכל דבר שיש לו קיצבא כגון סוכה לולב ציצית שופר ספר תורה תפלין ומזוזה ומגלה אלא שבדבר שאין לו קיצבא אין מוציאין את שלהן כגון פסיקת צדקה שבכל שעה ושעה עניים עומדים ובאים וכן פדיון שבויים ותנחומי אבלים ואין רשאין לדון להם לחוב על מנת לזכות ר"ל שאע"פ שנתכונו לזכות הואיל ויצאה להם לחובה אינו כלום ומה שיש להקשות מזו למה שאמרו בשני של קדושין בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כבר ביארנוהו שם ואין להם למכור שדות וליקח עבדים מפני שאין להם להחליף קיים בכלה ומ"מ אם אין בהם בכדי לעבוד קרקעותיהם מוכרין להם לקנות שוורים לחרישה שהרי צורך קרקע הם וכמו שאמר אחד מחכמיהם מימי לא קריתי לאשתי אשתי ולשורי שורי אלא לאשתי ביתי ולשורי שדי ומעתה אין צריך לומר שמוכרין עבדים ולוקחין שדות וכן מעתה אע"פ שאין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות שהרי אין להם בו קנין הגוף כדי לשחרר מוכרין אותם לאחרים ליקח בהם שדות והאחרים משחררין ויש פוסקים שאף הוא נותן דמי עצמו ויוצא מפני שהוא כמוכר לו והם סוברים שהכסף גומר כמו שביארנו דעתם בפרק השולח ואפטרופוס זה צריך לחשב עמהן באחרונה וגדולי הפוסקים כתבו שאינו צריך ומפני שאע"פ שאמרו הלכה כרבי מחברו דוקא מחברו אבל לא מאביו ושמא תאמר שמא אחר היה שאלו אביך היה היאך נשנו דברי רבי בתחלה אין זה כלום שמסדרי הבריתא שהם ר' חייא ובר קפרא היו מקדימים את דבריו לרוב מעלתו וכן היא בעירובין ל"ב א' ואמרו בה בסופא אמר רבי נראין דברי מדברי אבא אלא שנראה שהלכה כר' אלא שמ"מ חשוב זה גדולי הרבנים פירשו בו שבועה וא"כ מה הוצרכנו לישא וליתן בה אם הלכה כרבי אם כרשב"ג אם מנהו אבי יתומים הדבר ידוע שאינו נשבע בטענת ספק ואם מנוהו בית דין הדבר ידוע שנשבע בטענת ספק כמו שיתבאר למטה עד שמתוך כך פירשוה רבים בנתמנה מאליו כגון סמכו יתומים עליו וא"כ ודאי ראוי לפסוק כרשב"ג שלא לישבע וקל וחומר ממינהו אבי יתומים דחיישת ביה דילמא מימנע וכל שכן הכא דאתי לאמנועי ולא עוד שאף דרך פירוש אין נראה לומר שיהא ר' מזקיק לשבועה מי שהיתומים נסמכים עליו אלא שעקר הדברים בחשוב זה שאינו נאמן לענין שבועה אלא פירושה באותם שאין נשבעין בסמכו עליו או מינהו אבי יתומים ואע"פ שאין שם שבועה מזקיקו ר' לחשב עמהם בלא שבועה שמא ישביעוהו מטענת ודאי ובזו ודאי נראה שהלכה כרבי:

    ואין עושין בית דין אפטרופוס נשים ועבדים ואין צריך לומר קטנים אבל מינהו אבי יתומים באשה ועבד מיהא הרי הוא אפטרופוס גמור וכן כל שבשעת המנוי נתפרש לו למכור כמה שיראה בעיניו אם להאכיל אם להניח כמה שירצה הכל הולך אחר התנאי:

    כבר ידעת שדבר תורה מעות קונות ומה טעם אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה ומ"מ בהקדש כל שקנין הכסף תועלת אצלו קונה בכסף כדינו וכל שהיא היזק אצלו אומרין לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש וכן הדין ביתומים וכמו שאמרו נכסי יתומים הרי הן כהקדש ומ"מ אין המדה שוה ביתומים ובהקדש מכל וכל וכיצד הוא הדין משוך פירי מיתמי ולא נפרעו היתומים עדין אם הוקרו יכולין היתומים או אפטרופוס שמכר בשבילם לחזור שקנינם והקנאתם בכסף ולא במשיכה ואם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור משל הקדש או משל יתומים וקנו במשיכה ומזקיקין אותם לפרוע אמשיכו להו פירי ליתמי איקור לא יהא כח הדיוט חמור מהם ואין המוכר יכול לחזור וכן בהקדש ואם הוזלו שורת הדין שיהו יכולין לחזור הואיל ולא פרעו אלא דתקינו להו בהא דלא ליהדור דזימנין דמיצטרכי להו פירי ואין להם במה לקנות ואין מוצאין מי שימכור להם בהקפה ומ"מ בהקדש יכול הגזבר לחזור שאין הקדש בלא דמים וליכא רעה לגביה יהבי יתמי זוזי אפירי ולא משכו אם הוזלו לא יהא כח הדיוט חמור מהם ויכולים לחזור אלא שמקבלים מי שפרע ובהקדש מיהא אין גזבר יכול לחזור דלאו בר קבולי מי שפרע הוא איקור שורת הדין שלא יהא המוכר יכול לחזור דיתמי קנו בכספא אלא שאם נאמר כן יאמר המוכר הרי הן ברשותך ואם נשרפו נשרפו ומתוך כך יכול המוכר לחזור וכן בהקדש ויש חולקים בהקדש מפני שמן הסתם משום כבוד הקדש טרח ומציל ושמא תאמר ואם נשרפו יחזור היתום ויתחייב המוכר להחזיר לו מעות תדע שמכאן למדו מגדולי הראשונים שמשנשרפו אין הלוקח יכול לחזור שאין המוכר חייב באחריותם אלא שגדולי הפוסקים כתבו שאף לאחר האונס יכול (המוכר) [הלוקח] לחזור וקשה לפרש לדעתם זו שבכאן אלא שמ"מ כתבו בה גדולי המפרשים שמאחר שהתקנה לתועלת שניהם היתה לדעת גדולי הפוסקים שיהא המוכר יכול לחזור מצד ריוח המתחדש ושיהא הלוקח יכול לחזור מצד האונס אף המוכר יכול לומר התקנה גם לי גם לך וכל שאין התקנה נשארת אצלי לחזור מצד היוקר אינה נשארת אצלך לחזור בה אחר האונס ומתוך כך נוח לנו לתקן ליתומים שיהא המוכר יכול לחזור ושנוותר לו ריוח ויוקר כדי שיהא כח בידם לחזור אם נאנסו ברשות מוכר וכבר הארכנו בדין זה בכל הצורך בפרק הזהב:

    Meiri on Gittin 52a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא אף לא למכור עבדים וליקח שדות מ"ט דלמא לא משפיין כו' ות"ק פליג בהא ולא חייש ללא משפיין והא דלא חייש הכא לדלמא תשדוף כדלעיל גבי למכור ברחוק ולגאול בקרוב משום דבעבדים איכא למיחש טפי לתיוהא מבשדה דשמא יחלה ושמא ימות וק"ל:

    Chidushei Halachot on Gittin 52a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    גמרא אמר רב חסדא כאן להאכיל כאן להניח וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דתורמין להאכיל היינו מדרבנן דאוקמו כל התבואה ברשות האפוטרופוס והפקר ב"ד הפקר והו"ל כדידיה או דבין להאכיל ובין להניח מותר מדאורייתא אלא מדרבנן אמרו דאין תורמין להניח וקרא דאתם ולא אפוטרופסים היינו אסמכתא בעלמא ולענ"ד יש לדקדק מי הכריחו לפרש כן דשפיר מצינן למימר דמדאורייתא יש לו רשות לתרום להאכיל אבל לא להניח דהא קי"ל דאפוטרופוס מדאורייתא וילפינן לה בפרק האיש מקדש מקרא דאיש אחד למטה ואמרינן התם דאפי' לחוב ע"מ לזכות יש לו רשות לאפוטרופוס וכתבו שם התוספות דהיינו דוקא היכא דלא סגי בלאו הכי אבל היכא דאפשר שלא יבואו כלל לידי חוב זה אסור כדאמרינן בשמעתין וא"כ מה"ט גופא אסור לתרום ולהניח דאפשר שלא יבואו לידי חיוב תרומה שהלוקחים יתרומו. ועוד דמדאורייתא אין קצבה לתרומה דחטה אחת פוטרת כל הכרי ומש"ה אין לאפוטרופוס לתרום ולהניח אבל לתרום ולהאכיל מותר מדאורייתא דלא סגי בלאו הכי דקטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו וכיון שיש להאפוטרופוס רשות לתרום תורם כדינו מאי אמרת דאפשר למכור תבואת היתומים ולקנות להם מן השוק כדי להאכילם הא אמרי' בפ' המפקיד רוצה אדם בקב שלו מט' קבין של חבירו וא"כ הדר הו"ל זכות גמור להאכילם משלהם וממילא צריך לתרום כנ"ל:

    רש"י בד"ה יתומים שסמכו תנן ואע"פ שלא נתמנה חשיב ליה כאפוטרופוס עכ"ל ויש לדקדק אכתי מי עדיף מאפוטרופוס שמינהו ב"ד דאין ממנין נשים לאפוטרופוס ואמאי יהבינן הכא תורת אפוטרופוס להאי סבתא מיהו לפמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו דהא דאמרי' לעיל ואם מינן אבי יתומים הרשות בידו היינו שאם רגיל אביהן למנותו אפוטרופוס בחייו והוי מהימן אצלו רשאין הב"ד למנותן א"כ אתי שפיר דאפשר דה"נ אבי יתומים היה רגיל לגבי האי סבתא דהוי מהימנא ליה תוספות בד"ה יהבי יתמי זוזי אפירי כו' וא"ת גבי הקדש כה"ג כו' כיון דאיכא מי שפרע בהדיוט כו' עכ"ל. אין לפרש כוונתם דביתמי יהיה שייך דין מי שפרע דיתמי בלא"ה לאו בני קבולי מי שפרע נינהו כיון שהם קטנים ועוד דאינהו לא עבדי מידי ובאפוטרופוס נמי לא שייך מי שפרע כיון שאינו אלא שליח היתומים ובשליח לא שייך מי שפרע כמ"ש רש"י ז"ל בפרק איזהו נשך דף ע"ד ע"ב אלא משום דבגזבר נמי ודאי לא שייך גביה מי שפרע מה"ט גופא ואפ"ה אמרינן בקידושין כיון דבהדיוט כה"ג שייך מי שפרע הגזבר אינו יכול לחזור מש"ה הקשו דה"נ נימא הכי לגבי האפוטרופוס ותירצו שפיר דשאני הכא כיון שיתומים דינן כהדיוט שתקנו חכמים שיכול לחזור ונהי דשאר הדיוט מקבל מי שפרע הני לאו בני מי שפרע נינהו משא"כ בהקדש אוקמוה לגמרי אדאורייתא שאין יכול לחזור דנהי דתקנו חכמים בהדיוט שיכול לחזור מ"מ כיון דאכתי במי שפרע קאי אלמא דלאו תקנה אלימתא היא שיכול לחזור וא"כ מסתמא לא שייך האי תקנה בהקדש כן נ"ל מלשון הרשב"א ז"ל בפ"ק דקידושין:

    Penei Yehoshua on Gittin 52a · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' כאן להאכיל עי' לעיל דף מ ע"ב תד"ה וכתב:

    שם כאן להניח עי' שבת דף נד ע"ב תד"ה הוה מעשר:

    שם אלא לחוב וכו' עי' קדושין דף מב ע"א תד"ה אלא לחוב:

    שם ואין אפוטרופין וכו' עיין לעיל דף לח ע"ב תוד"ה אין:

    Gilyon HaShas on Gittin 52a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    בן יהוידע

    אִיקְלַע רַבִּי מֵאִיר לְהָתָם, עַכְּבִינְהוּ תְּלָתָא בֵּי שִׁמְשֵׁי, עַד דְּעָבַד לְהוּ שְׁלָמָא. הטעם שהוצרך שלשה שבתות לגמור השלום כי המריבה נולדה מן הכעס וכל כעס הוא עשן העולה באף דכתיב עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ (תהלים יח, ט) וידוע דעשן הכעס נעשה ונשלם משלש קליפות שהם נחש שרף עקרב דראשי תיבות שלהם עָשָׁן ולכן הוצרך להתעכב אצלם שלשה שבתות שבכל שבת יבטל קליפה אחת ולכן כתיב שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים (ויקרא יט, כג) כנגד שלשה קליפות וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה קֹדֶשׁ הִלּוּלִים ולכך הכנה לקדושת השבת הוא בשלשה ימים שהם יום ד' ויום ה' ויום וא"ו ולכן צריך לטבול בערב שבת טבילה אחת לתיקון הכעס ולכן מספר כעס [150] ק"ן שיתחלק לשלשה חלקים כל חלק מספר נו"ן הוא נו"ן דנחש הנקרא סוספיתא דנחשא.

    שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר וַי, אַפְּקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְהַהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ. נראה לי בס"ד הא דאמר וַי מפני דידוע דהשבת נקרא לב וכמו שהלב עומד באמצע הגוף כן השבת עומד באמצע בין ימי דה"ו ובין ימי אב"ג ומחלק חיות ומזון לכל הימים של חול כמו שהלב מחלק מזון וחיות לכל האיברים והנה אדם המקדש את השבת ונזהר בכבודו הוא לו בתואר לב שמקבל ממנו שפע וחיות כמו הלב אבל לאדם המחללו וכן לקליפה וכוחות החיצונים נהפך מספר לב למספר ב' פעמים וַי [16×2=32] שיהיה להם וי לעילא וי לתתא כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד הכתוב מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת (שמות לא, יד) שהוא כפול לעילא ולתתא. ולכן דרשו בזוהר הקדוש (וכן בבראשית רבה יא, א) פסוק בִּרְכַּת הֳ' הִיא תַעֲשִׁיר וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ (משלי י, כב) על השבת ולכן השטן שהיה עושה לאלו המריבים את מספר לב למספר ב' פעמים וי שהוא וי לעילא וי לתתא הנה בעתה בא רבי מאיר והחזיר את מספר לב למקומו ובטל וי מאלו ונמצא דאפיק את מספר וי מביתיה דההוא גברא ושב וי לסטרא אחרא.

    Ben Yehoyada on Gittin 52a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת גיטין, דף נ״ב, עמוד א׳, בהיקף של כ־565 מילים ב־24 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 24 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 115 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ יְתוֹמִין שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ…״

    2. קטע 216 מילים

      נפתחת ב״אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבַע. מִינּוּהוּ בֵּית…״

    3. קטע 319 מילים

      נפתחת ב״גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״אַתֶּם״ – וְלֹא שׁוּתָּפִין; ״אַתֶּם״…״

    4. קטע 49 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְהַאֲכִיל,…״

    5. קטע 532 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: הָאַפּוֹטְרוֹפִּין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין – לְהַאֲכִיל וְלֹא…״

    6. קטע 626 מילים

      נפתחת ב״וְעוֹשִׂין לָהֶן לוּלָב וַעֲרָבָה וְסוּכָּה וְצִיצִית, וְכׇל…״

    7. קטע 718 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה, וְאֵין פּוֹדִין עֲלֵיהֶן…״

    8. קטע 821 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לָדוּן – לָחוּב וְלִזְכּוֹת…״

    9. קטע 914 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְלִגְאוֹל בְּקָרוֹב;…״

    10. קטע 1031 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר שָׂדוֹת – וְלִיקַּח…״

    11. קטע 1129 מילים

      נפתחת ב״וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵירוּת; אֲבָל…״

    12. קטע 1224 מילים

      נפתחת ב״וְצָרִיךְ לְחַשֵּׁב עִמָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…״

    13. קטע 1334 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּהֲוָה…״

    14. קטע 1435 מילים

      נפתחת ב״הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דְּאִיגָּרִי בְּהוּ שָׂטָן, דְּכֹל…״

    15. קטע 1540 מילים

      נפתחת ב״הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן…״

    16. קטע 1631 מילים

      נפתחת ב״הָנְהוּ יַתְמֵי דַּהֲווֹ סְמִיכִי גַּבֵּי הָהִיא סָבְתָּא.…״

    17. קטע 179 מילים

      נפתחת ב״וְהָא אִיַּיקַּר! בִּרְשׁוּתָא דְלוֹקֵחַ אִיַּיקַּר. וְהָא לָא…״

    18. קטע 1828 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי…״

    19. קטע 1940 מילים

      נפתחת ב״חַמְרֵיהּ דְּרַבְנָא עוּקְבָא יַתְמָא – מַשְׁכוּהּ בְּאַרְבְּעָה…״

    20. קטע 2018 מילים

      נפתחת ב״מְשׁוּךְ פֵּירֵי מִיַּתְמֵי; אִיַּיקּוּר – הַיְינוּ דְּרַב…״

    21. קטע 2121 מילים

      נפתחת ב״אִמְּשִׁיכוּ לְהוּ פֵּירֵי לְיַתְמֵי; אִיַּיקַּר – לֹא…״

    22. קטע 2221 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי:…״

    23. קטע 2322 מילים

      נפתחת ב״יָהֲבִי יַתְמֵי זוּזֵי אַפֵּירֵי; זוּל – לֹא…״

    24. קטע 2412 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי:…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    מַתְנִי׳ יְתוֹמִין שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁמִּינָּה לָהֶן אֲבִיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס – חַיָּיב לְעַשֵּׂר פֵּירוֹתֵיהֶם.

    אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּינָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים, יִשָּׁבַע. מִינּוּהוּ בֵּית דִּין – לֹא יִשָּׁבַע. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים.

    גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״אַתֶּם״ – וְלֹא שׁוּתָּפִין; ״אַתֶּם״ – וְלֹא אֲרִיסִין; ״אַתֶּם״ – וְלֹא אַפּוֹטְרוֹפִּין, וְלֹא הַתּוֹרֵם אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ!

    אָמַר רַב חִסְדָּא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְהַאֲכִיל, כָּאן לְהַנִּיחַ.

    וְהָתַנְיָא: הָאַפּוֹטְרוֹפִּין תּוֹרְמִין וּמְעַשְּׂרִין – לְהַאֲכִיל וְלֹא לְהַנִּיחַ. וּמוֹכְרִין לָהֶן בְּהֵמָה, עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת, בָּתִּים, שָׂדוֹת וּכְרָמִים – לְהַאֲכִיל, אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ. וּמוֹכְרִין לָהֶן פֵּירוֹת, יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת – לְהַאֲכִיל אֲבָל לֹא לְהַנִּיחַ.

    וְעוֹשִׂין לָהֶן לוּלָב וַעֲרָבָה וְסוּכָּה וְצִיצִית, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה; לְאֵיתוֹיֵי שׁוֹפָר. וְלוֹקְחִין לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה, תְּפִילִּין וּמְזוּזוֹת, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִצְבָה; לְאֵתוֹיֵי מְגִילָּה.

    וְאֵין פּוֹסְקִין עֲלֵיהֶם צְדָקָה, וְאֵין פּוֹדִין עֲלֵיהֶן אֶת הַשְּׁבוּיִין, וְלֹא כׇּל דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָה; לְאֵתוֹיֵי תַּנְחוּמֵי אֲבֵלִים.

    וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לָדוּן – לָחוּב וְלִזְכּוֹת – בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים. לִזְכּוֹת – אַמַּאי לָא? אֶלָּא ״לָחוּב עַל מְנָת לִזְכּוֹת״ בְּנִכְסֵי יְתוֹמִים.

    וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר בְּרָחוֹק וְלִגְאוֹל בְּקָרוֹב; בְּרָעָה וְלִגְאוֹל בְּיָפָה. מַאי טַעְמָא? דְּדִלְמָא מִשְׁתַּדְּפִין.

    וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לִמְכּוֹר שָׂדוֹת – וְלִיקַּח עֲבָדִים, אֲבָל מוֹכְרִין עֲבָדִים – וְלוֹקְחִין בָּהֶן שָׂדוֹת. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף לֹא לִמְכּוֹר עֲבָדִים וְלִיקַּח שָׂדוֹת. מַאי טַעְמָא? דִּלְמָא לָא מְשַׁפְּיָין.

    וְאֵין אַפּוֹטְרוֹפִּין רַשָּׁאִין לְהוֹצִיא עֲבָדִים לְחֵירוּת; אֲבָל מוֹכְרִין אוֹתָן לַאֲחֵרִים, וַאֲחֵרִים מוֹצִיאִין אוֹתָן לְחֵירוּת. רַבִּי אוֹמֵר: אוֹמֵר אֲנִי, אַף הוּא – נוֹתֵן דְּמֵי עַצְמוֹ וְיוֹצֵא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוֹכְרוֹ לוֹ;

    וְצָרִיךְ לְחַשֵּׁב עִמָּהֶן בָּאַחֲרוֹנָה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ. אֵין עוֹשִׂין אַפּוֹטְרוֹפִּין נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים, וְאִם מִינָּן אֲבִי יְתוֹמִין – הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ.

    הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין אַרְעָתָא וְזָבֵין עַבְדֵי, וְלָא שַׁבְקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר. אַחְווֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ ״אֲנִי לַהֲרוֹס וְאַתָּה לִבְנוֹת?!״ אֲפִילּוּ הָכִי לָא אַשְׁגַּח, אֲמַר: דִּבְרֵי חֲלוֹמוֹת לֹא מַעֲלִין וְלֹא מוֹרִידִין.

    הָנְהוּ בֵּי תְרֵי דְּאִיגָּרִי בְּהוּ שָׂטָן, דְּכֹל בֵּי שִׁמְשֵׁי הֲווֹ קָא מִינְּצוּ בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אִיקְּלַע רַבִּי מֵאִיר לְהָתָם, עַכְּבִינְהוּ תְּלָתָא בֵּי שִׁמְשֵׁי, עַד דַּעֲבַד לְהוּ שְׁלָמָא. שַׁמְעֵיהּ דְּקָאָמַר: וַוי, דְּאַפְּקֵיהּ רַבִּי מֵאִיר לְהָהוּא גַּבְרָא מִבֵּיתֵיהּ.

    הָהוּא אַפּוֹטְרוֹפּוֹס דַּהֲוָה בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דַּהֲוָה קָא מְזַבֵּין אַרְעָא וְזָבֵין תּוֹרֵי, וְלָא אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי; סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי – דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מִיָּמַי לֹא קָרִיתִי לְאִשְׁתִּי ״אִשְׁתִּי״ וּלְשׁוֹרִי ״שׁוֹרִי״, אֶלָּא לְאִשְׁתִּי ״בֵּיתִי״, וּלְשׁוֹרִי ״שָׂדִי״.

    הָנְהוּ יַתְמֵי דַּהֲווֹ סְמִיכִי גַּבֵּי הָהִיא סָבְתָּא. הֲוָה לְהוּ תּוֹרְתָּא, שְׁקַלָה וְזַבֵּינְתַּהּ נִיהֲלַיְיהוּ. אֲתוֹ קְרוֹבִים לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי עֲבִידְתַּהּ דִּמְזַבְּנָא? אֲמַר לְהוּ: ״יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת״ תְּנַן.

    וְהָא אִיַּיקַּר! בִּרְשׁוּתָא דְלוֹקֵחַ אִיַּיקַּר. וְהָא לָא נְקִיטִי דְּמֵי!

    אֲמַר לְהוּ: אִם כֵּן, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל – דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר אִידֵּי אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי יְתוֹמִין הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ, וְלָא מִקְּנֵי אֶלָּא בְּכַסְפָּא.

    חַמְרֵיהּ דְּרַבְנָא עוּקְבָא יַתְמָא – מַשְׁכוּהּ בְּאַרְבְּעָה אַרְבְּעָה, וְאִיַּיקַּר וְקָם בְּשִׁיתָּא שִׁיתָּא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן, אֲמַר לְהוּ: הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי – דְּאָמַר רַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי אָמַר שְׁמוּאֵל: נִכְסֵי יְתוֹמִין הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ, וְלָא מִקְּנֵי אֶלָּא בְּכַסְפָּא.

    מְשׁוּךְ פֵּירֵי מִיַּתְמֵי; אִיַּיקּוּר – הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי. זוּל – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ.

    אִמְּשִׁיכוּ לְהוּ פֵּירֵי לְיַתְמֵי; אִיַּיקַּר – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מֵהֶקְדֵּשׁ. זוּל – סְבוּר מִינָּה, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי;

    אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא רָעָה הִיא לְדִידְהוּ – דְּזִמְנִין דְּמִצְטַרְכִי לְפֵירֵי, וְלֵיכָּא דְּיָהֵיב לְהוּ עַד דְּיָהֲבִי זוּזֵי.

    יָהֲבִי יַתְמֵי זוּזֵי אַפֵּירֵי; זוּל – לֹא יְהֵא כֹּחַ הֶדְיוֹט חָמוּר מִן הֶקְדֵּשׁ. אִיַּיקַּר – סְבוּר מִינַּהּ, הַיְינוּ דְּרַב חֲנִילַאי בַּר אִידִי;

    אֲמַר לְהוּ רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: הָא רָעָה הִיא לְדִידְהוּ –