מסכת גיטין דף מ״ט עמוד ב׳

תניא בהדיא דלרבי עקיבא בדמזיק שיימינן:

ורבי שמעון היא מתני' דקתני במידי דאורייתא מפני תיקון העולם רבי שמעון שהיה תלמיד של רבי עקיבא אמרה:

דדריש נמי בעלמא טעמא דקרא בבבא מציעא (דף קטו.) גבי לא תחבול בגד אלמנה (דברים כד) דקאמר עשירה ממשכנין אותה:

מפני תיקון העולם כדקתני בברייתא שיאמר אדם למה אני גוזל כו':

גזלן לא יהיב דמי חמסן יהיב דמי:

יוצאה לרצונה כו' על כרחה בעל מגרשה:

מאי דבר אחר היכי הויא טעמא לכתובה למישקל בזיבורית:

וכ"ת כלומר מילתא אחריתי קאמר ולא טעמא לזיבורית הוא:

ורבי שמעון היא דדריש טעמא דקרא לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא כגון גבי תובל בגד אלמנה וגבי לא ירבה לו נשים וה"נ משום האי טעמא שיימינן בדמזיק:

וכי תימא כי היכי דכי מפיק כו' פי' בקונטרס משום מילתא אחריתי קאמר ולא טעמא לזיבורית הוא ונראה לפרש דה"ק דלא תימא על כרחך טעמא דיותר ממה שהאיש רוצה לישא ליתא דחיישינן לחינא מדלא תקינו ליה רבנן כתובה מינה אם הקניטתו עד שגירשה:

משום חינא פירש בקונטרס שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להם וקשה דבפרק הכותב (כתובות דף פד.) תנן ר' עקיבא אומר ינתנו לכושל שבהם ואיכא דמפרש בגמ' לכתובת אשה משום חינא ולפירוש הקונטרס לא הוה ליה למיקריה כושל דאדרבה האיש כושל שצריך למצוא חן בעיני האשה ובפרק נערה (כתובות דף נב:) וק דקדושין (דף ל:) קחו לבניכם נשים ואת בנותיכם תתנו לאנשים בשלמא בנו בידו אלא בתו מאי עביד לה אלמא יותר הבעל מוצא לישא אשה ממה שהאשה תמצא בעל ולעיל נמי יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא ונראה כפר"ח דפירש משום חינא שיהו הכל קופצין עליה לישאנה והכי איתא בהדיא בירושל' דפירקין:

ממאן אילימא מיתמי מאי איריא כו' הכא לא שייך לשנויי כדלעיל כתובת אשה איצטריכא ליה והוא הדין כל מילי דהא קתני נזקין בעידית ואית ספרים דגרסי הכי אילימא מיתמי והתנן אין נפרעין כו' ופריך אנזקין ובעל חוב:

בקבלן פי' בקונטרס שהתפיסה בנו מטלטלין בכתובתה והיא מסרתן לידו בתורת קבלנות והחזירתן לבנו וקשה דאמרינן בגט פשוט (ב"ב דף קעד.) דהיכא דנשא ונתן ביד אין לו למלוה על הלוה כלום ושמא היינו שלקח המעות מיד המלוה ונתן ללוה אף על גב דמשמע התם דבלשון תליא מילתא שמא תרוייהו בעינן:

אלא למאן דאמר אי אית ליה משתעבד כו' והכא מיירי בדלית ליה דאי אית ליה נזקין אמאי בעידית כיון שיש ממון ליתומין דאפילו מיירי בקטנים דלא מצי ערב לאישתעויי דינא בהדייהו מ"מ לא היה להם לגבות כי אם מן הזיבורית כיון דאית ליה נכסי ליתמי ובקונטרס פי' דהכא בדלית ליה דאי אית ליה הא קי"ל בגט פשוט (שם דף קעג.) המלוה חבירו על ידי ערב אין נפרעים מן הערב תחילה וקשה דהכא איירי בקבלן:

מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית שדכלומר כיון שתקנו משום נעילת דלת מפני מה לא תקנו שיהא אף בעידית כנזקין.

מהא דאמרינן אפשר דמשהי לה בגט. שמעינן דלעולם אין אשה יכולה להפקיע עצמה מיד בעלה שלא לרצונו דבעל ואפילו באומרת מאיס עלי דאם כן לתקנו ליה כתובה מינה, ומכאן תשובה לרמב"ם ז"ל שכתב דבמאיס עלי כופין אותו להוציא.

משום חינה בכל מקום פירש רש"י ז"ל משום חינה כדי שימצאו האנשים חמן בעיני הנשים. ורבינו חננאל ז"ל פירש בהפך כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים, כשידעו שיש להם ממון ויקפצו עליהן. ונראין דבריו חדא דהא אמרינן יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא, ועוד דגרסינן בירושלמי כדי שיקפצו עליה בני אדם לישאנה.

אמר אביי תא שמע הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ממאן אילימא מיתמי מאי איריא כתובת אשה אפילו כל מילי. כך היא הגירסא בכל הספרים. ומיהו עיקר הקושיא אינה מן מאי איריא כתובת אשה דההיא הא איפריקא לעיל כתובת אשה איצטריכא ליה אלא עיקר הקושיא כך הוא הניזקין שמין להן בעידית וכו' וכולה מתניתין בחד גונא מיתוקמא או כולה מיניה דידיה או כולה מיתמי ואי מיתמי מאי איריא כתובת אשה דבזיבורית אפילו נזקין ובעל חוב, והיכי קתני במתניתין נזקין בעידית ובעל חוב בבינונית.

ותיפוק לי דערב דכתובה לא משתעבד בקבלן פירש רש"י ז"ל שהתפיסה בנו מטלטלין לכתובה והיא מסרתן ביד האב בתורת קבלנות. ואינו נראה, דאינו צריך לישא וליתן ביד, ועוד דאי נשא ונתן ביד אין לה על הבעל כלום אלא על הקבלן כדאיתא בבבא בתרא שילהי גט פשוט (בבא בתרא קעג, ב), אלא קבלן דהכא כקבלן דעלמא שאמר לשון קבלנות כמו שמפורשים בשילהי גט פשוט. ומשום הכי מתשעבד דכיון שאמר שיפרע ממנו תחלה גמר ומשעבד נפשה אבל ערב דאינו נפרע ממנו תחלה לא גמר ומשתעבד נפשיה, בתוספות. ולי נראה שלא בא רש"י ז"ל לפרש שתשא היא ותתן ביד ממש אלא לומר לך דתן לו ואני קבלן צריך לומר לו, וכמו שפסק גם הרב אלפאסי ז"ל. ואילו בכתובה שהיא אינה נותנת כלום לא שייך קבלנות אלא אם כן יתן לה הבעל כסף כתובתה ויחזור הקבלן ויאמר לה תן לו ואני קבלן, ומדברי רבינו ז"ל נלמוד למחייב עצמו ליתן מנה לחבירו ונתן לו קבלן עליהן שאין לו דין קבלן עד שיתן לו המתחייב ממון החיוב וחזר ואמר לו הקבלן תן לו ואני קבלן.

הניחא למאן דאמר קבלן אף על גב דלית ליה נכסי ללוה משתעבד שפיר אלא למאן דאמר כי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר. דהכא ודאי בדליכא נכסי ללוה היא, דאי אית ליה אף על גב דקבלן הוא ונפרע ממנו תחילה אם ירצה מכל מקום אינו דינו לגבות אלא מן הזיבורית כדרך שהוא גובה מן היורשין אבל כשאין להם ליורשים לשלם כיון שלא נתחייבו לו נכסי היורשין כשבא לגבות מן הקבלן הרי זה נפרע ממנו מן הבינונית כדינו. ואינו נראה, דכיון שהוא יכול לגבות מן הקבלן תחלה ואף על פי שיש נכסים ליורשים כשהוא נפרע ממנו כדינו הוא נפרע מן הבינונית, וכן נראה דעת הרמב"ן נ"ר, ופירשה הוא נ"ר שאם היו נכסים ליורשין היו היורשין יכולין לסלקו דזבורית ועל כרחו יקבל מהן כיון שהן רוצין לפרעו מה שעליהן דלא אמרו שנפרעין מן הקבלן תחלה אלא שאין הקבלן יכול לדחותו אצל הלוה כערב, אבל כל זמן שהלוה רוצה לפרעו אינו רשאי לחזור על הקבלן אלא אם כן נשא ונתן ביד הקבלן וכדאמרינן התם דלא מיפטר לוה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד, וכיון שכן אם יש נכסים ללוה היכא פסיק ותני הניזקין בעידית, ובעל חוב בבינונית דליתא כל היכא דבעו יתומים להגבות זיבורית. ועוד צריכא לי תלמוד דאם איתא מאי קושיא הכא כשבא לגבות מן הקבלן ואין היורשין רוצין לסלקו מדעת עצמם.

כבר ידעת בכתבת אשה שעיקר תקנתה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ושמא תאמר במורדת מיהא היה להם לתקן לו איזה ממון ממנה כעין כתבה כדי ליזהר שלא תמרוד בו הרי מ"מ אפשר לאשהוייה אגיטא ופירשו רבים שאין כופין אותו עד שמקשים ממנה למי שמפרש בדין מורדת שכופין ליתן גט אלא שאיפשר לפרש איפשר לאשהוייה לישמט ולברוח שלא יתן לה עד שיהו בית דין כופין אותו בכך וכשנותנו מיד ברצונו הוא:

הוזכר בסוגיא זו בשם רב נחמן שלא אמרו כתבת אשה בזבורית אלא ליתמי אבל מיניה כגון שגירשה וגובה כתבתה ממנו גובה מן הבינונית כשאר בעלי חוב ואע"ג דמיתמי אפי' כל מילי נמי ר"ל אפי' ניזקין כתבת אשה איצטריכא ליה דסד"א משום חינא אקילו בה רבנן קמ"ל וכשהקשו לו ממשנתנו שאמרה הניזקין שמין להן בעידית ובעל חוב בבינונית ואי מיתמי הא ליתא הוא מתרץ לה ביתומים וכגון שנעשה ערב לניזק ולבעל חוב ולכתבה ומת המזיק או הלווה או הבעל ואין ליתומיו בכדי לפרוע והם באים ליפרע מן הערב ומתוך כך ניזקין ובעל חוב דמחיים קא רבו ר"ל שאלו היה המזיק חי היו יכולים לתבעו איהו נמי כי מגבי כמחיים קא מגבי אבל כתבת אשה שאינה יכולה לתבעו בחייו של בעל ונמצא שעקר תביעתה אינה אלא לאחר זמן ומן היתומים איהו נמי ר"ל ערב כי קא מגבי כגון שאין ליתומים מה לפרוע כלאחר מיתה מגבה ואפי' גרשה ומת הואיל ובשעת הערבות מיהא לא על דעת לגבות מחיים היה הערבות אין גובין ממנו אלא מן הזבורית ומ"מ אין הלכה כרב נחמן וכתבה אינה נגבית אלא מן הזיבורית אף מן הבעל:

ומכל מקום דקדוקים היוצאין מן השמועה במה שאמר ניזקין ובעל חוב דמחיים גבו וכו' יש אומרים שהלכה היא ולמדים ממנה בערב שנשאר אחר מיתת הלוה ואין ליתומיו נכסים לפרעו שגובה מן הערב בבינונית אע"פ שאינו קבלן ואין נראה לי שהרי אף הוא בידו ליתן זיבורית ליתומים להעמידו לפניו אלא שאף דקדוק זה לדעתי אין הלכה כן וכל שכן היתומים אין גובין אף מן הערב אלא לן הזבורית ומ"מ לדבריהם אני מסופק מה יאמרו אם בשעה שמת הלוה לא הגיע זמן הפירעון שלא ניתן לגבות מחיים ושמא אחר הכלל הם דנין ומאחר שסתם חוב ניתן לגבות מחיים אף ערב מגבהו כמחיים וכן ראיתי לקצת מפרשים שכתבו שלא נאמר כתבת אשה בזיבורית אלא בעקר כתבה ובתוספת אבל נדוניא הרי היא כחוב גמור ליפרע מן הבינונית אם גירשה ואין נראה לי כן אלא אף הנדוניא בכלל דין זבורית שהרי אף חוב דינו בזיבורית אלמלא טעם נעילת דלת אף בהבאת הנדוניא כלל:

זה שכתבנו בנעשה ערב לכתבה שהדברים מראים שערב של כתבה משועבד אין הדבר מוחלט כל כך אלא יש צדדין שהוא משתעבד ויש צדדין שאינו משתעבד וכיצד הוא הדין אם הוא קבלן חייב וקבלנות של כתבה קשה לפרש שקבלנות של בעל חוב הוא שיש שם מעות ואומר לו תן לו ואני נותן או תן לו ואני קבלן אבל של כתבה שאין שם מעות שהרי על כתבת מנה מאתים אנו עסוקים היאך הוא נעשה קבלן ואפשר שאמר לה הנשאי לו ואני נותן את הכתבה בשעתה ומכל מקום נראה שמתוך הדחק פירשוה גדולי הרבנים בשהתפיש הבעל מטלטלין לאשה בכתובתה והיא מוסרתם לערב והערב מחזירם לבעל ומכל מקום קשה לפרש שאם כן נשא ונתן ביד הוא וקבלן שנשא ונתן ביד אין למלוה על הלוה כלום ואף כאן הבעל פטור לגמרי ונמצאת זו עומדת בלא כתבה אלא שיש לפרש לשיטתם שהוא אומר לה שתחזיר המטלטלין לבעל והוא נותן וזהו קבלן של כתבה ויש לפרש שמשעבד עצמו אצל ערבות של כתבה זו חיובו של קבלן אצל הלואה ומ"מ למדנו שקבלן של כתבה משתעבד ופירושו אף בלא קנין בין שיש נכסים ללוה בין שאין לו נכסים ללוה אבל ערב של כתבה אפי' קנו מידו אינו משתעבד כלל וזהו שתירצוה כאן בקבלן ולא תירצוה בקנו מידו על הדרך שאמרו בערב שלא בשעת מתן מעות דלא משתעבד ובקנין משתעבד שבכתבה אף בקנו מידו לא משתעבד וטעם הדבר משום דמצוה עבד ולא מידי חסרה ומינה דדוקא אמנה מאתים אבל בנדוניא שהביאה הרי היא כחוב דעלמא והערב משתעבד בה כשאר החובות:

כל מה שביארנו בערב של כתבה פירושו לכתבת אחר אבל אם נעשה ערב לכלתו בכתבת בנו אף בערבות חייב אלא שגדולי המחברים סוברים דוקא בקנו מידו ולגדולי המפרשים אף בלא קנו מידו כן ודברים אלו כלם אין בהם חלוק בין יש נכסים ללוה לאין לו ומעתה לענין פסק זו שאמרו אלא למאן דאמר אי לית ליה לא משתעבד מאי איכא למימר כלומר דהא הכא לית להו נכסי ליתמי דאי הוו להו נכסי אין גובין מן הערב אלא דלית להו וקס"ד דכי היכי דלית להו השתא לא הוה לאבוהון בשעת הערבות וא"כ היאך משתעבד עד שתירצוה בדהוו ליה ואשתדוף לענין פסק מיהא אין אנו צריכים לה כלל אלא שיש לדקדק בה לענין פסק היאך לא תירצוה בדאית להו אלא דקבלן מ"מ נפרע ממי שירצה תחלה ומתוך כך היא תובעת לערב אף במקום שיש נכסים ליורשי הבעל תדע שמזו למדו הרבה מפרשים שקבלן של כתבה דינו כערב דבעל חוב ואינו נפרע מן הערב תחלה ואף גדולי פרובינצא כתבוה בחבוריהם ומ"מ אין נראה כן ולענין הקושיא אנו רגילים לפרש שאע"פ שהדין כן אין נוהג העולם בכך ונוח לו לכל תובע שיתבע מן הבעל חוב תחלה כל היכא דאית ליה נכסי ויש מי שמתרץ דאי הוה אמר בדאית ליה לא הוה סלקא שפיר אמאי דקאי עלה ר"ל להיות ניזקין גובין בעידית ובעל חוב בבינונית שמאחר שיש נכסים ללוה או ליורשיו אין להם על הערב אע"פ שתובעים ממנו תחלה אלא אותו הדין שיש להם על הלוה או על יורשיו ומעתה זה שבכאן הואיל ולא היו נפרעים מן היתומים אלא בזבורית אף מן הקבלן כן אלא שאין הדבר פשוט כל כך:

בד"ה ור' שמעון הוא דדריש כו' וגבי לא ירבה לו נשים והכא כו' עכ"ל ר"ל גבי לא ירבה לו נשים הוה דריש טעמא דקרא אי לאו קרא דלא יסור כדאיתא בפרק המקבל ודו"ק:

בד"ה משום חינא כו' ולעיל נמי יותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה לינשא כו' עכ"ל דודאי ליכא למימר משום טעמא דחינא האיש רוצה לישא יותר משהאשה רוצה לינשא דזה הוא דבר הנראה לכל ולא הוה פליגי ביה רבי מאיר דסבר בבינונית ורבנן דסברי בזיבורית אם אשה רוצה לינשא יותר או איש רוצה לישא יותר אלא דבהא פליגי רבנן סברי טפי ניזל בתר הך סברא דאשה רוצה לינשא יותר מאיש רוצה לישא ודינה בזיבורית ורבי מאיר סבר דטפי ניזל בתר הך סברא דחינא ודינה בבינונית ומהרש"ל לא הבין השמועה כך ונדחק לעיל בדברי התוספות שם ע"פ פרש"י וזה אינו (ו) כדמוכחין דברי התוספות דהכא ודברי התוס' דלעיל ג"כ ע"פ פירוש ר"ת שכתבו הכא וכמו שכתבנו ודו"ק:

בד"ה בקבלן פי' בקונטרס כו' היינו שלקח המעות מיד המלום ונתן ללוה כו' עכ"ל משא"כ הכא אף שמסרתן לידו מתחלה אלא אח"כ החזירתן היא עצמה לבנו ולא נתנן האב לבנו כי התם וק"ל:

בא"ד ואע"ג דמשמע התם דבלשון תליא מלתא כו' עכ"ל ר"ל קבלן תליא מלתא בלשון דאין חילוק בין ערב לקבלן אלא בלשון כדאמרינן התם דהיינו הלווהו ואני ערב כו' כולן לשון ערבות הן תן לו ואני כו' כולן לשון קבלנות הן שמא תרוייהו (ז) בעינן דהיינו שינוי לשון בקבלן כדאמרינן התם ובעי נמי שימסרנו מתחלה ליד הקבלן כפרש"י הכא וק"ל:

בד"ה אלא למ"ד כו' דאפילו איירי בקטנים דלא מצי ערב לאשתעויי דינא כו' עכ"ל ר"ל בגדולים ודאי אע"ג דמצי לתבוע הקבלן תחלה מכל מקום כיון שהקבלן מצי שוב לאשתעויי דינא בהדי היתומים עיקר דינא עלייהו הדר ולא גבי אפילו מקבלן אלא מזיבורית אבל בקטנים (ח) דלא מצי ערב לאשתעויי דינא בהדייהו ועיקר דינא דניזקין על הקבלן מכל מקום אין להם לגבות אלא מן הזיבורית כיון דאית להו ליתמי נכסי לגבות מהן ועיקר דינא עלייהו אלא דאריא דרכיב עלייהו שהם קטנים ומדבריהם נראה דבניזקין ביתומים גדולים נמי לא גבי אלא מזיבורית ולא כ"כ הרא"ש בשם הר"י דדוקא בבע"ח איכא למעבד תקנתא אף בגדולים וע"ש:

תוס' ד"ה דר"ש היא דדריש טעמא דקרא לא פליג אלא היכא דאיכא נפקותא וכו'. נ"ל דקשה להו לתוס' דמאי פלוגתא שייך לומר על זה דמה יזיק לן אי דרשינן טעם על המקרא ונותנין טעם לשבח על איזה מצוה מהתורה ולכך כתבו לא פליגי אלא היכא דאיכא נפקותא פי' נפקותא בדין שהדין משתנה לפי הטעם וק"ל:

ד"ה וכי תימא וכו' עד דחיישינן לחינא אע"ג דהתוס' מפרשים הא דקאמר בגמרא סלקא דעתך משום חינא הפוך מפירושו של רש"י כמו שכתבו בדבור שאחר זה מ"מ נקטי הכא בדבור זה לישנא דחינא ע"ד פירושו של רש"י. ד"ה בקבלן וכו' עד ושמא היינו שלקה המעות מיד המלוה ונתן ללוה וכו'. דברי התוס' אלו צריכין עיון דמה תירצו התוס' דהא הכא נמי לאחר שהתפיסה מטלטלין בכתובתה נעשו המטלטלין כשלה וכשהיא מוסרתן ליד בנו הוי ג"כ כמו מלוה וראיתי מי שפירש כוונת התוס' שר"ל דדוקא התם דמלוה דחסרי' ממונא כדאיתא בגמרא בסמוך אבל נ"ל דוחק דלפי זה מה להם להתוס' לומר ושמא היינו שלקח המעות מיד המלוה וכו' דהא הכא נמי איירי בכה"ג לא הוי להו למימר אלא ושמא דהתם במלוה שאני ונראה דכוונת התוס' הוא זה ושמא היינו שלקח המעות וכו' ר"ל חערב לקח המעות ונתנן ללוה אבל הלוה בעצמו לא היה לו שום עסק ולא דברים עם המלוה מה שאין כן כאן ואי לא מיסתפינא הוה אמינא דכוונת התוס' דלפירוש רש"י אינו ר"ל שהיא מסרתן ליד אביו והוא נתנן ליד בנו אלא ר"ל שהיא מסרתן ליד אביו לפי שעה שיהיה לו תורת קבלנות ואח"כ חזרה היא ולקחה המטלטלין מיד אביו ומסרתן היא בעצמה ליד בנו וכן משמע לשון רש"י לפי הספרים שלפנינו והחזירתן לבנו דמשמע דהיא החזירתן לבנו דהחזירתן לשון נקבה היא. בא"ד אע"ג דמשמע התם דבלשון תליא מלתא וכו' ואלעיל להקשות על פי' של רש"י קאי ור"ל דהתם משמע דבלשון כשאומר הלוהו ואני קבלן תליא מלתא והוי קבלן באמירה בעלמא ולמה ליה לרש"י לפרש הכא שהתפיסה בניו מטלטלין וכו' ותירץ שמא תרוייהו בעינן שיאמר ואני קבלן וגם שיקבל המעות מידי המלוה בתורת קבלנות וק"ל:

ד"ה אלא למ"ד אי אית ליה וכו' עד מ"מ לא היה להם לגבות כי אם מן הזיבורית וכו' ובקונטרס פירש דהכא בדלית ליה וכו' כן צריך להגיה והכל הוא דבור אחד:

גמרא מפני מה אמרו בעל חוב בבינונית כו' לכאורה משמע דהאי מפני מה אמרו אתקנת חכמים קאי מפני מה תקנו בבינונית ולא בעידית ואע"ג דמן התורה בזיבורית כדעולא לקמן מ"מ כיון דתקנו משום נעילת דלת היה להם לתקן בעידית מה"ט גופא משום נעילת דלת וכן נראה מסתימת לשון רש"י ותוספות וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו. אלא דלפ"ז לשון הברייתא תמוה ולשון סורסי הוא דמעיקרא הוי ליה למימר טעמא דנעילת דלת לאפוקי מזיבורית דכתיב באורייתא והדר הו"ל למימר טעמא דשמא יקפוץ וילוונו לאפוקי עידית ומדקאמר איפכא מעיקרא טעמא דשמא יקפוץ ובתר הכי מסיק אם כן יהא בזיבורית נראה לפי עניות דעתי דהאי ברייתא סברה דמן התורה בבינונית דלית ליה דעולא דבלא"ה אמרינן בפרק קמא דבבא קמא דעולא תנאי היא וכמ"ש שם בחידושינו ורבי שמעון הוא דדריש טעמא דקרא ומצאתי לי סמוכין בלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל שהעתיקו בפירוש מפני מה אמרה תורה בעל חוב בבינונית וכן מבואר בירושלמי דאיכא מאן דסבר ב"ח מן התורה בבינונית ויליף לה מהאי קרא גופא דעולא דכתיב והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך העבוט ודרשינן והאיש זה שליח בית דין שאם אתה אומר שהמלוה יכנס למשכנו יקח העידית ואם אתה אומר שהלוה יוציא העבוט יוציא זיבורית אבל כיון שהשליח ב"ד נכנס ומוציא היינו בינונית ע"ש בירושלמי. ולפ"ז לשון הברייתא עולה יפה כן נ"ל נכון לפי לשון הרי"ף והרא"ש ז"ל וק"ל. ועיין מ"ש בזה בלשון התוספות במשנתינו ובד"ה וכתובת אשה:

שם תוספות בד"ה וכ"מ כי היכא כו' פי' בקונטרס כו' ונראה לפרש דהכי קאמר כו' עכ"ל. ומה שלא רצה רש"י ז"ל לפרש כן דא"כ מאי דבר אחר דקאמר הא כולא חדא טעמא הוא ולולא דבריהם היה נראה לפרש בשיטת רש"י ז"ל דנהי שכתב דלאו טעמא לזיבורית הוא אכתי שייך הא מילתא למימרא דרבי שמעון לפמ"ש בתוספות במשנתינו דטעמא דרבי מאיר דאמר כתובת אשה בבינונית היינו משום דכתובת אשה דאורייתא ובעידית ומשום טעמא דשמא תקניטנו אמרו שלא תגבה בעידית אלא בבינונית ולפ"ז ע"כ רבי שמעון דאמר בזיבורית היינו משום דסובר כתובת אשה דרבנן ומדינא בזיבורית דהא בב"ח גופא לא אמרו בבינונית אלא משום נעילת דלת והכא לא שייך נעילת דלת דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' ועוד דבלא"ה כיון שאינו אלא מתקנת חכמים שלא תהא קלה להוציאה הם אמרו והם אמרו שלא תגבה אלא מזיבורית כדאיתא להדיא בפ"ק דכתובות דף ט' בברייתא הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מזיבורית וא"כ היינו דקאמר ר"ש לנפשיה היאך אפשר לומר דכתובת אשה אינו אלא מדרבנן משום שלא תהא קלה להוציאה א"כ כי נפקא איהי נמי ליתקני ליה רבנן כתובה מה"ט ועליה קאמר ד"א האיש אינו מוציא אלא לרצונו כן נ"ל לולא שהקדמונים לא פירשו כן וק"ל:

גמרא פיסקא כתובת אשה בזיבורית אמר מר זוטרא בריה דר"נ לא אמרן אלא מיתמי אבל מיניה דידיה בבינונית. לכאורה משמע דמר זוטרא אפיסקא דמתניתין קאי אף ע"ג דבלשון המשנה וכתובת אשה והכא בפיסקא כתובת אשה אפ"ה אין לדקדק בכך ולפ"ז היה נראה בעיני בפשיטות דמר זוטרא לאו מסברא דנפשיה פשיטא ליה הא מילתא דכתובת אשה מיניה דידיה לכ"ע בבינונית דמהיכי תיתי דחיק נפשיה כולי האי בלישנא דמתניתין וברייתא לאפקינהו מפשטא דמשמע דאיירי מיניה דידיה דומיא דב"ח וניזקין דקתני להו בהדדי בין במשנה בין בברייתא ואי משום דפשיטא ליה טובא דכתובת אשה גרושה לא גרע מב"ח הא ודאי ליתא דהא קי"ל כרבנן דרבי מאיר דאפילו מטלטלי דידיה אף בגרושה נמי לא משתעבדי כמו שהוכיחו התוס' בכמה דוכתי והסכימו כמעט רוב המפרשים ופוסקים אף ע"ג דבבע"ח לכ"ע גובה ממטלטלין דידיה דמיניה ואפילו מגלימא דעל כתפיה אלא ע"כ דטעמא דמר זוטרא משום דס"ל כתובה דאורייתא וכמ"ש התוספות וכמה פוסקים ולפ"ז ודאי מן התורה דינה בעידית מיניה דידיה דהא כתיב בה כסף ישקול וכמו שהקשו התוספות במשנתינו אלא דמשום טעמא דשמא תקניטנו שכתבו התוספות לעיל במשנה לא משמע למר זוטרא לאחותה תרי דרגי אלא חד דרגא דומיא דטעמא דשלא יקפוץ וילוונו בבע"ח ומכ"ש דא"ש טפי לפי מה שאפרש בסמוך באידך מימרא דמר זוטרא דמשמע דאיהו ואביי סברי דכל בע"ח דינו מדאורייתא בבינונית ולית להו דעולא כמו שאבאר וכמ"ש בסמוך בלשון הברייתא וא"כ ממילא דכתובת אשה נמי מדאורייתא בבינונית כמו בע"ח ולא כניזקין אף ע"ג דכתיב בה כסף דהא מוקמינן למתניתין כרבי שמעון דדריש טעמא דקרא בנזקין גופא וכיון דהאי טעמא לא שייך בכתובה ממילא דינה בבינונית ועוד דאפילו את"ל דס"ל כעולא דב"ח דינו בזיבורית אפ"ה איכא למימר דאין כתובת אשה בכלל דהא מקרא דיוציא אליך העבוט יליף לה דדינו להוציא פחות שבכלים והך מילתא לא שייך כלל בכתובת אשה אף בגרושה דהא לא גביא כלל ממטלטלים מדאורייתא דלא מישתעבדו כדפרישית כל זה היה נ"ל ברור בטעמא דמר זוטרא דניחא ליה לאוקמא לרבנן דמתניתין אליבא דהלכתא דבהא ס"ל כרבי מאיר דכתובה דאורייתא וכ"ש לאוקימתא דרבינא דמוקי למתניתין כרבי עקיבא ור"ע אית ליה כתובה דאורייתא בפרק אלו נערות אלא דלפ"ז קשיא טובא א"כ אמאי מסקינן בסמוך למימרא דמר זוטרא בתיובתא מעיקרא דתקנתין דקתני בברייתא ואכתי מאי קושיא דלמא אין הכי נמי דתנא דברייתא סובר דאף מיניה דידיה נמי בזיבורית והיינו משום דס"ל כתובה דרבנן תדע דהא רבי שמעון דברייתא אדר' יהודה קאי דקאמר כתובת אשה בזיבורית ושמעינן ליה לרבי יהודה בפ' אע"פ דף נ"ו דס"ל כתובה דרבנן ומש"ה ס"ל דאף מיניה דידיה בזיבורית מעיקרא דתקנתין משא"כ מר זוטרא גופא אתנא דמתניתין קאי ואליבא דהלכתא לשיטת הפוסקים כתובה דאורייתא ואף דאפשר לומר בזה דרבינא דמותיב מעיקרא דתקנתין אדמר זוטרא אזיל לשיטתיה דתנא דמתניתין גופא רבי שמעון הוא וברייתא אמתניתין קאי ומקשה שפיר אלא דאכתי קשה אסתמא דתלמודא אמאי מסיק למר זוטרא בתיובתא דלמא לא ס"ל לגמרי כרבינא באוקימתא דמתניתין אלא כשינויא דאביי ורב אחא בר יעקב לעיל. מיהו גם בזה יש ליישב דאכתי מאי דוחקיה למר זוטרא לאוקמא מתניתין מיתמי דפשטא דלישנא לא משמע הכי ואי משום דבעי ליה לאוקמא למתניתין בהילכתא סוף סוף למאי דאיצטריך לאוקמי כרבי ישמעאל דאמר בדניזק שיימינן אכתי הוי דלא כהלכתא כן נ"ל ליישב. אמנם יותר נראה דקים ליה לתלמודא דמר זוטרא לאו אפיסקא דמתני' קאי אלא אפיסקא דברייתא קאי כמו שדקדקתי מלשון כתובת אשה ולא קאמר וכתובת אשה כלישנא דמתניתין אלא ע"כ דאברייתא קאי משום דמהאי טעמא דברייתא דייק למילתא כיון דלישנא דברייתא משמע דבע"ח מן התורה בבינונית א"כ ה"ה לכתובת אשה וכדפרישית דאי למאן דאית ליה דעולא דבע"ח מן התורה בזיבורית א"כ אין מקום לומר כתובת אשה בבינונית אלא ע"כ דאתנא דברייתא גופא קאי א"כ מקשה שפיר מעיקרא דתקנתין ובזה נתיישב ג"כ הלשון מעיקרא דתקנתין דמשמע דעליה קאי מר זוטרא ואתי שפיר נמי לישנא דגמרא דאמר אביי תא שמע הניזקין שמין כו' ואי ס"ד דמר זוטרא גופא אהאי מתניתין קאי לא שייך כלל האי לישנא יתירא אלא ע"כ דאברייתא קאי וכדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י ודוק היטב:

תוספות בד"ה משום חינא כו' ולעיל נמי כו' ונראה כפר"ח כו' עכ"ל מה שכתב מהרש"א ז"ל במ"ש התוספות ולעיל נמי שכוונתם בזה דלא משמע דפליגי ר"מ וחכמים בסברות הפוכות הוא פירוש נכון. אמנם גם בזה אין אנו צריכין לפירוש מהרש"א ז"ל אלא כוונת התוספות דאף לדידן דקי"ל דכתובת אשה בזיבורית והיינו משום דיותר ממה שהאיש רוצה לישא כו' אפ"ה אמרינן בכתובות גבי ינתנו לכושל שבהם דהיינו לכתובת אשה משום חינא וזה ברור בכוונת התוספות ודלא כמהרש"א ז"ל אבל מ"ש מהרש"א ז"ל בפי' שיטת רבינו חננאל דלרבנן דר"מ הוי עיקר טעם דכתובת אשה בזיבורית משום דאשה רוצה לינשא יותר כו' ובהכי ניחא להו טפי מלחוש לחינא דרבינו חננאל דחייש ר"מ כו' ולענ"ד אין עיקר לדברים אלו דמה נתינת טעם יש בזה שהאשה רוצה לינשא שתגבה בזיבורית אי הוי שום סברא שתגבה בבינונית משום חינא דרבינו חננאל ואדרבא זה הטעם דאין איש רוצה לישא כ"כ כמו האשה הא נמי בחינא דרבינו חננאל שייכא שצריך לעשות תקנה שיקפצו בני אדם עליה לאחר שיגרשנה הראשון וליכא למימר דטעמא דרבנן דאם אתה אומר שתגבה האשה בבינונית מעיקרא מימנעי אינשי ולא נסבי הא ליתא דהא מסקינן בסמוך דהאי טעמא דרבנן לא איצטריך אלא מיניה דידיה ולא מיתמי וא"כ אטו עיניו נותן בשעת נישואין לגרשה דנחוש דמשום בינונית לזיבורית ע"י גירושין לימנע ולא לינסב ואדרבא בכל מקום חששו חכמים שלא תהא קלה בעיניו להוציאה דבדידיה תליא מילתא כדמסיק נמי הכא שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו אלא ע"כ דעיקר מילתא דאמרי רבנן יותר ממה שהאיש רוצה לישא אינו אלא לאפוקי דלא נימא איפכא שתגבה בבינונית משום חינא דרש"י ז"ל וזה ודאי אף לפר"ח והיינו כדברי מהרש"ל ז"ל שכתב דמ"ש התוספות בלשון המשנה בד"ה וכתובת אשה כו' דלא תימא אשה נמי משום חינא היינו דלשון חינא דרש"י ז"ל תפסו לריהטא דלישנא כן נראה לי ברור. ועיין מה שאכתוב בסמוך גבי תיובתא דמר זוטרא ודו"ק וכן מה שכתבו התוספות לעיל בדיבור הקודם דחיישינן לחינא היינו נמי לפום ריהטא דלישנא תפסו לשון חינא כפירש"י ז"ל וכ"כ מהר"ם ז"ל והוא ברור:

בד"ה בקבלן כו' ושמא היינו שלקח מעות מיד המלוה ונתן ללוה כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהר"ם ומהרש"א ז"ל ופירושם דחוק ולענ"ד בחנם נדחקו דכוונת התוספות דדוקא התם בנשא ונתן ביד איירי דבתחילת הלוואה לקח הקבלן המעות מיד המלוה ואם כן לא היה למלוה כלל שום עסק עם הלוה אלא הקבלן הוא לוה גמור משא"כ הכא דעיקר חיוב הכתובה הוא על הבעל שנתחייב בשעת הנשואין והמטלטלין שמסר לידה לאו בתורת פרעון יהיב לה אלא בתורת משכון ומ"מ עיקר חיוב הכתובה נשאר עליו שכל נכסיו אחראין לה וא"כ אף שהחזיר אח"כ המשכון לבעל בציווי האשה ע"י שהוא נעשה ערב קבלן עבור המשכון או בכתובה סוף סוף שם קבלן עליו ולא לוה כנ"ל נכון וברור ודו"ק:

בד"ה אלא למ"ד כו' דאפילו מיירי בקטנים כו' מ"מ לא היה להם לגבות כ"א מזיבורית כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בכוונת התוספות ופירושו מוכרח לפי שיטת התוספות אלא דהיא גופא תיקשי מה סברא יש בזה כשיש ליתומים זיבורית ולקבלן בינונית שיגבה מהקבלן ג"כ זיבורית דהא בהדיא קאמר הכא בשמעתין דבניזקין ובע"ח כיון דמחיים קא מגבו איהו נמי הקבלן הכי קמגבי וא"כ בתחלת הקבלנות נתחייב לשלם בעידית לנזקין ולבע"ח בבינונית ומאי תליא ביתומים כיון דבקבלן ממי שירצה יפרע וכן משמע בפשיטות מכל הפוסקים דלא אישתמיט שום פוסק לכתוב סברא כזו לענין קבלן ואחר העיון שהרשב"א ז"ל בחידושיו הרגיש בזה ונדחק ליישב בשם הרמב"ן ז"ל ואף בכל זה לא הונח לו ע"ש שהניחו בצ"ע. אמנם כן ראיתי שהמגיד משנה (בפרק כ"ו מהל' מלוה ה"ג) והביאו הב"י בסי' קכ"טכתב דכשיש ללוה זיבורית ולקבלן בינונית אינו יכול לגבות מהקבלן ג"כ אלא זיבורית וכתב דהכי משמע מסוגיא דשמעתין ואם כן יהיו דברי הרשב"א ז"ל כסותרין דמ"ש בשמעתין משמע להיפך ולמאי דפרישית אתי שפיר דודאי לגבי הלוה גופא איכא למימר דלא נתחייב לו הקבלן אלא כפי הנכסים שיש לו ללוה בינונית או זיבורית אבל לענין היתומים כיון דמדינא מיתמי נמי ניזקין בעידית ובע"ח בבינונית אלא אריא הוא דרביע עלייהו תקנת חכמים דמיתומים בזיבורית ומקטנים כלל וכלל לא עד שיגדלו בהא פשיטא ליה להרשב"א ז"ל דלא איכפת לן בנכסי היתומים כיון דאיהו קא מגבי כמחיים מגבי בנזיקין ובע"ח כן נ"ל בשיטת הרשב"א ז"ל ושיטת התוספות צ"ע ואם נאמר דאפילו בהאי סברא פליגי צ"ע שלא נזכר בפוסקים ודו"ק ועיין בסמוך:

בד"ה אי לית ליה כו' פירש בקונטרס כו' וקשה דהכא איירי בקבלן ולכאורה יגדל נא התימה על רש"י ז"ל. אמנם לענ"ד יש ליישב דרש"י ז"ל סובר דהא דמפלגינן בגט פשוט לענין ערב או קבלן היינו דוקא כשאמר המלוה בשעת הלוואה ממי שארצה אפרע תחילה דבערב לא מהני ובקבלן מהני דהכי משמע פשט השמועה שם לפי מסקנת הש"ס דהא דקאמר וקבלן אף ע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מהערב אדלעיל מיניה קאי דאיירי בהדיא דאמר ממי שארצה אפרע ואף דבפוסקים לא משמע כן דבקבלן בכל ענין יכול ליפרע ממנו תחלה מ"מ אין בזה סתירה לשיטת רש"י ז"ל כיון דמשמע ליה הכי מסוגיא דשמעתין ושכן נראה פשט השמועה בסוגיא דגט פשוט וכבר כתבתי בדיבור הסמוך דאף לפירוש התוספות דבקבלן אין יכול לגבות מבינונית כיון דמיתמי גבי מזיבורית ובהכי מפרשי סוגיא דשמעתין וגם דבריהם אינן עולים להלכה לפי שיטת הפוסקים. אמנם כן אחר העיון מצאתי שהרמב"ן ז"ל בחידושיו בפרק גט פשוט כתב להדיא בשם יש מפרשים דבקבלן נמי אינו יכול לתבעו תחילה אלא אם אמר ממי שארצה אפרע אלא שהוא הכריע דלא כדבריהם ולפ"ז ממילא נתיישבה שיטת רש"י ז"ל שסובר כיש מפרשים כיון דפשטא דשמעתין משמע הכי ולולא פירש"י ותוס' היה באפשר לפרש שיטה אחרת לפי שיטת הרמב"ן והרא"ה ז"ל והנימוקי יוסף והריטב"א דביתומים קטנים אין נזקקין לנכסי ערב אפילו בקבלן דכיון דביתומים קטנים חיישינן טפי לצררי או לשובר א"כ מהקבלן נמי לא גבי דעלייהו דידהו הדר ונראה מדבריהם דדוקא כשיש נכסים ליתומים קטנים הוא דאין נפרעין מהקבלן אבל כשאין להם נכסים דלאו עלייהו הדר נפרעין מהקבלן א"כ מקשה שפיר בשמעתין דע"כ בדלית להו נכסים איירי דאל"כ לא היו נפרעין מהקבלן לגבי יתומים קטנים ומסתמא בקטנים איירי. מיהו אף שהרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל נדחק בסוגיא דשמעתין ולא ניחא ליה להרמב"ן ז"ל לפרש כשמעתיה וכדפרישית היינו משום דלא פסיקא ליה לפרש דוקא ביתומים קטנים אבל למאי דפרישית לעיל בשיטת רבינו יונה דבלא"ה ע"כ איירי בקטנים אם נאמר דכתובה דאורייתא א"כ א"ש טפי ודו"ק:

תוס' ד"ה אלא למ"ד כו' אמאי בעידית כיון כו' ע' ב"ב דף מז ע"א תד"ה קבלן:

גמרא אמר רבא ת"ש כו' אילימא מיתמי בהא אמר ר"מ. מבואר דס"ל לרבא אליבא דר"מ דכתובה מיתמי בזבורית. ותמוה לי מאד דהא רבא לשיטתיה דס"ל לקמן דנזקין גובה מיתמי בעידית ומתני' מיירי בזבורית דמזיק כעידית דניזק. וא"כ לר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ומדאורייתא בעידית ומשום דלא תקניטנו תקנו בבינונית. וממילא מדינא היה ראוי לומר ביתמי תגבה עידית דהא לענין גביה בתורת אלמנה ל"ש שמא תקניטנו אלא דל"ש לגרע כח יתומים מכח מיני' וכיון דפקע שיעבוד עידית מיניה ממילא פקע גם מיתמי. אבל עכ"פ בבינונית מיהת תגבה ומה"ת לגרע כחה לגבות מיתומים בזבורית וזהו לכאורה תמיה עצומה ונשגבה, ואפשר לדחוק דסתמא קתני מתני' כתובה בבינונית אפילו כתובת אלמנה דאינה מה"ת. ובזה יקשה דמיתמי יהיה בזבורית מ"מ הא כ' תוס' כתובות (דף נ"ו ע"ב) דהשוו חכמים כתובת אלמנה לכתובת בתולה כיון דשם כתובה דאורייתא לענין מתנה עמ"ש בתורה דתנאי בטל ה"נ לענין גביית בינונית. ואפשר דלענין זה ס"ל לרבא לא מהני שם כתובה דאורייתא ועדיין צ"ע. והיה נראה לענ"ד ליישב ע"פ מה דכ' הרשב"א בחידושיו להסתפק למסקנא דקיימי' דכתובה מיני' בזבורית אם נדוניא בכלל כתובה דמתניתין או דנדוניא בבינונית דהוי כמו בע"ח. וכ' להוכיח דאם איתא דנדוניא בכלל כתובה דמתניתין מה פרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד. דלמא מיירי בנדוניא דמשתעבד דהא מידי דחסרה וכ' לדחות די"ל דנדוניא בכלל כתובה מ"מ בודאי גם כתובה במשמע ושפיר פרכי' מערב דכתובה עיי"ש. לכאורה דברי הרשב"א הם תמוהים מאד דאיך רצה להביא ראיה דנדוניא בבינונית מדפרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד ולא מוקי בנדוני'. והא זה עדיין קשה אף אם נדוני' בבינונית מ"מ לפום הך אוקימתא דמיירי בערב עיקר הכתובה ג"כ בבינונית אלא דמערב גובה מזבורית דכלאחר מיתה מגבי וזהו שייך ג"כ בערב. א"כ עדיין קשה דלמא מיירי בנדוני' והא דבזבורית משום דמערב מגבי כלאחר מיתה. ואם יש איזה סברא דבנדוניא ל"א כלאחר מיתה מגבי. ממילא ליתא להוכחת הרשב"א דדלמא גם נדוני' בזבורית והא דפרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד היינו דלאותו ס"ד דאפי' עיקר כתובה בבינונית פשיטא דגם נדוני' בבינונית. וא"כ ע"כ מתני' לא מיירי בנדוניא דהא כיון דדינו בבינונית ובנדוני' ל"ש לומר כלאחר מיתה מגבי א"ו דס"ל להרשב"א דגם בנדוני' שייך הסברא דערב כלאחר מיתה מגבי כאשר באמת הסברא פשוטה הכי הוא. וא"כ יקשה כנ"ל דאף אם נדוני' בבינונית מ"מ הא יש לאוקמי מתני' בנדוני' ומטעם דכלא"מ מגבי. והיא לכאורה תימה רבה על הרשב"א. ובהכרח צ"ל דכוונת הרשב"א הכי הוא דבא להוכיח דנדוני' בבינונית והיינו דזה מוכח דנדוני' א"א לכלול בלשון כתובה דזהו מוכח מדפרכי' והא ערב דכתובה לא משתעבד ולא מוקי בנדוני'. וכיון דמוכח דא"א לכללו בלשון כתובה נדוני' ממילא מוכח דנדוני' בבינונית דאל"כ יקשה לחשוב מתני' עוד ונדוני' בזבורית. אע"כ דבאמת בבינונית ונכלל עם בע"ח בבינונית. ולפ"ז י"ל דבאמת הדין למסקנא דנדוני' בזבורית וי"ל דס"ל להש"ס דכתובה בודאי כולל בין כתובה בין נדוני'. וא"כ י"ל דהכי קאמר רבא אילימא מיתמי בהא אמר ר"מ היינו דהאיך אמר ר"מ כתובה בבינונית דהיינו גם נדוניא והא בנדוני' דמדאורייתא בזבורית מיתמי יהיה בזבורית, ומ"מ רחוק זה מדרך האמת וצע"ג מאד. גם במה שרצוני ליישב בכוונת הרשב"א אינו מספיק דא"כ עדיין יקשה לס"ד דהש"ס דמיירי בערב ומשום לאחר מיתה מגבי ויקשה כיון דא"א לכלול בלשון כתובה אמאי לא חשיב במתני' עוד נדוניא בזבורית ואי דבאמת בבינונית ונכלל בכלל ובע"ח בבינונית ז"א דהא מערב באמת מהראוי שיגבה בזבורית דהא לענין הך סברא דכלא"מ מגבי אין חילוק בין כתובה לנדוני' וא"כ מוכח עכ"פ לס"ד דנדוני' ג"כ בזבורית כמו מערב אף דלא חשיב במתניתין ביחוד נדוני' א"כ דלמא גם לפי האמת כן דנדוניא מיניה בזבורית. ודברי הרשב"א צע"ג:

גמרא אלא למ"ד אי אית ליה משתעבד יש לתמוה לפירש"י דלס"ד איך משכחת לדברי המ"ד עצמו דאמר אי אית ליה משעבדי אין נפרעים מערב תחלה. וכן תמה במהר"ם שי"ף. ונלענ"ד די"ל דגם אי אית ליה מטלטלי מקרי אית ליה דכל שיש מקום לגבות לפי שעה מיניה הלוה גמר ומשעבד נפשי'. ואם כן י"ל דס"ד אי אית ליה מידי דהיה לו מטלטלי וא"כ דהך מ"ד מיירי בכתובה דאין לגבות ממטלטלי. מ"מ י"ל דקאי אליבא דר"מ דס"ל דמטלטלי משתעבד לכתובה ומשתעבד הערב לגבות ממנו אחר מיתה דמיתמי אין גובין דהוי מטלטלי דיתמי וגובין מיניה. אבל הכא דקאי לרבנן דמתני' דהם רבנן דר"מ דס"ל דכתובה אינה נגבית אלא מקרקע שפיר פרכי' דהא מטלטלי לא מקרי אית ליה לענין כתובה, ומקרקע הא אין נפרעים. והנה לכאורה יש לתמוה לפירש"י דמה פריך הש"ס דלמא מיירי ביתומים קטנים ול"ש אין נפרעים מערב תחלה. ואפשר דס"ל לרש"י כשיטת הפוסקים (בסי' קיט ס"ג) דאין נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח אצל יתומים קטנים דיכול לומר הנחתי וימתין עד שיגדלו א"כ ה"נ בערב דא"י לגבות אף דהיתומים קטנים כיון דיכול לגבות כשיגדלו, גם י"ל כיון דהכא מיירי בכתובה וכיון דבכתובה נזקקין ליתומים קטנים יכול לגבות מהם. אולם בזה אני מסופק מכבר לדינא. בכתובה ויש נכסים ליתומים קטנים ויש ג"כ משועבדים להסוברים דבמקום ית"ק גובים ממשעבדי דא"י לומר הנחתי בכתובה האיך דתקנו דגובים כתובה מית"ק היינו משום חינא. ועיין בהה"מ היכא דל"ש חינא כגון דכבר ניסת לאחר אין גובים מית"ק. א"כ י"ל דבכה"ג כיון דאף אם היה הדין דלא תגבה מיתומים קטנים תוכל לגבות מלקוחות. א"כ כיון דהיא אינה נפסדת י"ל דל"ש חינא ואוקמי אדינא דאין גובי' מית"ק וגובין מלקוחות. או דנימא בהיפוך כיון דאם לא תהיה יכולה לגבות מלקוחות יהיה הדין דגובית מית"ק שייך לומר הנחתי דלא תגבה מלקוחות ותגבה מיתומים קטנים. וצ"ע לדינא: