מסכת גיטין דף מ׳ עמוד א׳

יצא לחירות דאי לאו דשחרריה לא הוה שביק ליה למנסב בת חורין:

כל כך יש בידך משמיה דרבי ואני שונה וחכ"א אינה מקודשת:

שטר איסורין הרי את מקודשת לי וקדשה בו:

דרבה בר רב שילא לקמן:

השיאו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוה מיעבד איסורא על ידו:

ואיהו עביד איסורא שנושא את שפחתו:

צאי בו והתקדשי בו כלומר אי דאמר התקדשי בו גרידא ודאי שחררה מעיקרא אבל השתא דאמר לה צאי בו והתקדשי בו וזה יהיה לך שטר שחרור ושטר ארוסין גלי מילתיה דלא שחררה אלא בהאי:

ר"מ סבר יש בלשון הרי את מקודשת לי לשון שחרור וה"ק הוי ראויה להתקדש לי בו והתקדשי בו:

כשרבו הניח לו תפילין ולא משום דלא מיעביד ליה איסורא דמברך עליהן ואיכא ברכה לבטלה דהא סוכה לולב ושופר וכמה מצות עשה שהנשים מברכות אלא משום דאין עבדים רגילים בתפילין ואי לאו דשחרריה לא הוה מנח ליה:

אותו העבד אין לו תקנה פירוש לא בבת חורין ולא בשפחה כדפירש בקונטרס לעיל ואין נראה מדאמר לעיל (גיטין דף לח.) עבד שברח מבית האסורין כו' ולא עוד אלא שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין ומאי קא משמע לן פשיטא דכופין אותו כיון דאסור בשפחה ובבת חורין כמו חציו עבד וחציו בן חורין וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו כופין את היורשים משום מצוה לקיים דברי המת תיפוק ליה משום דאסור בשפחה ובבת חורין ובפ' בתרא דכריתות (דף כד:) אמרינן דסבר. רשב"ג המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור ומעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה ולכך נראה דאין לו תקנה בבת חורין קאמר אבל בשפחה שרי:

צריך ואין לו תקנה תימה דתיקשי ליה מאידך דרבי יוחנן דאמר לעיל (גיטין לח.) עבד שברח מבית האסורין כו' ולא עוד אלא כופין את רבו אלמא יש לו תקנה:

הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי תימה דלעיל קאמר אדרבי יוחנן אי הכי המפקיר עבדו ומת נמי יהא משתלח בלא גט דעבדו כאשתו והכא משמע דבעי גט ושמא לעיל אתיא כרב שמואל בר רב יהודה דהכא אי נמי הכא בעי גט מדרבנן שלא יאמר לו עבדי אתה כדאמר לקמן לחד תנא ביוצא בראשי אברים:

אמר רבי יהושע בן לוי עבד שהניח תפילין בפני רבו יצא לחירות אוקימנא לה

בשהניח לו רבו תפילין ולאו משום דעבד אסור בתפילין ומשום שאסור לברך על מצוה שהזמן גרמא שהרי נשים קוראות קריאת שמע ומברכות לפניה ולאחריה ואין ממחין בידן, ומעשה באשתו של יונה שמנחת תפילין, אלא טעמא דמילתא דכיון שהן פטורין ואינן רגילין להניח תפילין, עכשיו שרבו בעצמו מניח לו, זכה אם לא שחררו לא היה מניח לו דקול יוצא עליו שהוא בן חורין.

אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה פירש רש"י ז"ל אין לו תקנה לא לישא שפחה ולא בת חורין. והקשו עליו בתוספות דמעוכב גט שחרור אינו אסור בשפחה דאי לא מאי קא מיבעיא לן לקמן מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה או אינו אוכל פשיטא דאינו אוכל דכיון דאסור בשפחה הרי הוא כישראל גמור ויצא מרשות האדון לגמרי ולא קרינא בה קנין כספו, ועוד דאם איתא מאי קא משמע לן לעיל רבי יוחנן דאמר עבד שברח מבית האסורין יצא לחירות, ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, פשיטא דכיון שיצא לחירות שכופין אותו משום דכתוב לשבת יצרה ומתניתין היא מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכו', ועוד דגרסינן בירושלמי פרק קמא גבי פלוגתא דרבי יוחנן, בשחררו כולי עלמא לא פליגי דכופין את היורשין משום דמצוה לקיים דברי המת, ואם איתא מאי איריא משום דמצוה לקיים דברי המת תיפוק לי משום לשבת יצרה, משום כך פירש ר"י ז"ל דמעוכב גט שחרור מותר בשפחה כנענית והכא הכי פירושו אותו העבד אין לו תקנה בבת חורין וקיימא לן כרבינא דאמר יש להן תקנה דאדם מוריש איסורא לבניה דההוא דיסקרתא דעבדי דאיזדבן לנכרי כלו מרותייהו בתראי אתי לקמיה דרבינא אמר להו זיל הדרן אבני מרותייכו קמאי ונכתבו להו גיטא דחירותא. והא דאוקימנא דרב דימי בטעותא היינו משום דלא אמרה בלשון שחרור הא אמרה בלשון שחרור הכי נמי.

כאר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו וכו' מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקיש ליה בזוזי. פירש רש"י ז"ל דתינוק זה הגיע לעונת הפעוטות דממכרו ממכר במטלטלין ולפיכך מקרקיש ליה לינוקא בזוזי כדי שיכתוב לו גט שחרור מדעת ואפטרופוס מוקמינן ליה כדי לעיין ולדקדק בשומת העבד וכותב לו התינוק גט שחרור על שמיה דתינוק קאמר. ואינו מחוור, שהרי מכל מקום התינוק אינו בר שלוח כלל וגיטו אינו גט עבדו דומיא דאשתו ואף בר זבוני ליתיה אלא מדרבנן ומשום כדי חייו. ורשב"ם זצ"ל פירש כותב לו אפטרופא וקנס הוא שקנסוהו שהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ובאו עליו בעקיפין, שהאיש הזה חכם היה וידע שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו וכותב לו גט שחרור לפיכך הלך והקנה אותו לבנו קטן לפי שאין לו תקנה מעתה דקטן אינו בר שילוח וגיטו אינו גט, ואי על ידי מכירה לא אמרו הפעוטות ממכרן ממכר אלא משום כדי חייו ומשום הפקר בית דין הפקר שהפקירו מטלטלין שהוא מוכר וזכו אותם לקונה ממנו, אבל גט דאורייתא הבא להתירו בבת חורין אי כח ביד בית דין לעשות שטר שעושה התינוק שטר אלא שטרא חספא בעלמא הוא לפי שהוא צריך לכתוב על שמו של עבד ובעי כונה כגט אשה וקטן לאו בר כונה ובר שילוח הוא, וגם על ידי אפטרופא לא היתה לו תקנה כדתניא אין אפטרופין רשאין להוציא עבדים לחירות, ולפיכך היה סבור האב שאי אפשר עוד לשחררו, ושלח ליה רב פפא לרב יוסף כאשר עשה, כלומר שעשה שלא כהוגן להתחכם על העבד שיהא בטל מפריה ורביה כן יעשה לו שלא כהוגן וקונסין אותו ומעמידין אפטרופא לינוקא ומקרקיש לו אפטרופי זוזי לינוקא כדי שיתרצה בשחרורו של עבד ואחר כך כותב לו אפטרופא גט על שמו של אפטרופא לפי שהפקירוהו בית דין והעמידו ברשותו של אפטרופא, ולא אמרו אין אפטרופסין רשאין להוציא עבדים לחירות אלא במקום דליכא בטול פריה ורביה כגון שהוא מותר בשפחה, ומכל מקום בלא קירקוש זוזי לא רצו להפקירו וליתנו לאפטרופא דכל [בנדפס: היכא] דאיכא למעבד תקנתא לינוקי עבדינן, וכההיא דאמרינן בהניזקין (נב, א) אפטרופין תורמין להאכיל אבל לא להניח, דלתקנת היתומים כדי שיהא להם מה שיאכלו הפקירו תבואתם לגבי אפטרופא ונתנו לו התבואה כדי שיוכל לתרום ושלו הוא תורם ומותרת מדאורייתא, אבל לא להניח לפי שאין בזה תקנת היתומים. ורבינו תם ז"ל כתב דרב פפא דינא קאמר ולא קנסא, חדא דכל היכא דאמרינן כאשר עשה כן יעשה לו דינא הוא כדאמרינן בבבא מציעא (קא, ב) ההוא גברא דזבן חמרא לא הוה ליה דוכתא לאותוביה אמר לה לההיא איתתא אית לך דוכתא לאותוביה אמרי ליה לא אי לא קדשת לי וכו' אזלא איהי אגרא אגירי מיניה וביה אפיקתיה ואותיבתיה בשבילא אמר רב הונא בריה דרב יהושע כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו, ואסיקנא דדינא הכין דלא מיבעיא חצר דלא קיימא לאגרא אלא אפילו חצר דקיימא לאגרה דאמרה ליה דמית עלי כאריא ארבא, אבל היכא דאיכא קנס הוא עשה שלא כהוגן קאמרי וכההיא דיבמות בההיא דאיקדשה ואתא חבריה וקדשה [בנדפס: וכההיא דיבמות דאותיביה אבי כורסיא ואתא חבריה וחטפה מיניה וקדשה] ואסקינא הוא עשה שלא כהוגן, ועוד דאמאי קנסינן ליה הא איכא תקנתא בלא קנסא כדאמרינן בהנזקין (נב, א) מוכרין עבדים ולוקחין שדות ותו אמרינן אין אפטרופין רשאין להוציא אותן לחירות אלא מוכרין אותן לאחרים ואחרים מוציאין אותן לחירות, אלא הכי פירושא, הוא נתחכם ליתנו לקטן כדי לאסרו מן הדין אף אנו נתחכם אליו מן הדין ונעמיד לו אפטרופא כדי למכרו בזוזי לעצמו כדאמרינן אף הוא נותן דמי עצמו ויוצא, ואפילו חכמים לא נחלקו עליה דרבי ואמר דבכסף על ידי עצמו לא אלא משום שלא יזלזלו בנכסי היתומים לפי שזה כדרך שחרור ואתו לזלזולי בנכסי יתומים, וכדרך שאמרו בגזברין של הקדש, אבל בענין זה מעמידין אותו מדינא דאורייתא, ואי נמי לאפטרופוס והיינו דאמרינן ומקרקיש ליה בזוזי כלומר בזוזי של עבד או של אפוטרופוס כדי שיתרצה למכירת העבד משום חמדת המעות ולא ישגיח למניעת האב שהוא מונעו ומשיאו עצה שלא יתרצה למוכרו, והוא הדין בלא קרקוש דמים מותר אלא שאנו חוששין שמא בהסתת האב ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה, ובהרבה מקומות חששו לדבר זה כמו שאנו עתידין לכתוב בסייעתא דשמיא לקמן בפירקין גבי נראין דברי רבי טרפון בשן ועין הואיל והתורה זכתה לו ודברי רבי עקיבא בשאר אברים הואיל ומדרש חכמים הוא וכן פירש רבינו אלפאסי ז"ל שהאפטרופוס משחררו ולא אמרו מקרקש ליה זוזי וכתב ליה גיטא על שמיה אלא משום שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה.

עבד שהשיאו רבו אשה בת חורין יצא לחירות שאלו לא נתכון לשחררו לא היה הוא משתדל להשיאו בת חורין שתהא האשה עוברת עבירה על ידו ומכל מקום עדין צריך גט שחרור לקיימה בהיתר ומ"מ כל שלא השיאו הוא ר"ל שלא נעשה על ידו אע"פ שנשאה הוא בפניו לא יצא לחירות בכך כתב שטר אירוסין לשפחתו ואמר לה התקדשי לי יצתה לחירות שאלמלא ששחררה לא קדשה וקל וחומר הדברים אם בהשיאו לעבדו בת חורין אמרו שיצא לחירות שחזקה אינו רוצה שתעשה עבירה על ידו בהוא עצמו לא כל שכן והוא שאמרו בעבדיה לא עביד איסור ובדידיה עביד אמר לה כשנתן לה שטר זה צאי בו והתקדשי בו אינה מקדשת ולא יצאה לחירות בודאי לא שחררה אלא בלשון זה ר"ל צאי בו ולשון זה אינו כלום:

עבד שהניח תפלין בפני רבו אע"פ שלא מיחה בו לא יצא לחירות ומ"מ אם הניח לו רבו בעצמו יצא לחירות שבודאי לברית מצוה הכניסו לוה ממנו רבו אע"פ שיש לדון שאלו היה עבדו לא היה לוה ממנו אלא שהיה נוטלם אעפ"כ לא יצא לחירות וכן אם עשאו רבו אפטרופוס אע"פ שהחשיבו לא יצא לחירות וכן אפי' קרא שלשה פסוקים בבית הכנסת בפני רבו לא יצא לחירות ומ"מ אם צוהו רבו בכך יראה שיצא וכן כתבוה גדולי המחברים ובאחרון של נזיר ס"ב ב' יראה שאם נדר נדר שהאדון יכול לכופו עליו ואמר לו רבו מופר לך הואיל והיה יכול לכופו ולא כפאו אלא שהפירו שהפקיע שעבודו אלא שיש בזה סברות אחרות כמו שיתבאר שם:

מי שאמר בשעת מיתת פלנית שפחתי אל ישתעבדו בה יורשים אין זה לשון שחרור ואין כופין את היורשים לכתוב לה גט שחרור אין זה אלא כאומר שלא יטריחוה בעבודה יותר מדאי אמר פלנית שפחתי קורת רוח עשתה לי יעשה לה קורת רוח כופין את היורשים ועושים לה קורת רוח ופירשו בה גדולי הרבנים שאם לא נתקררה בלא שחרור משחררין אותה ואין הדברים נראין אלא כמו שכתבו גדולי הפוסקים והוא שכתוב בנסחא שלהם מאי קורת רוח דאי אמרה האי עבידתא לא מצינא לא כייפינן לה ומכל מקום אם שחררה ולא כתב לה גט יצאת לחירות אלא שצריכה גט חירות מן היורשין להתירה בבן חורין וכופין אותם בכך:

כל שמכר עבדו לגוים יצא לחירות וקונסין אותו לפדותו כמו שיתבאר וכופין אותו לכתוב לו גט חירות שהרי הגוי לא קנאו לגופו ואכתי איסורא פש ליה גביה והרי הוא בשעת מכירה כאילו הפקירו שצריך גט שחרור וכן כל שיצא לו מן הגוי באי זה צד כופין את המוכר או יורשיו לכתוב לו גט חירות:

מי שחציו עבד וחציו בן חורין יתבאר למטה שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב לו שטר על חצי דמיו הקנהו רבו לבנו קטן יש אומרין שמעמידין לו אפטרופוס וכותב האפטרופוס גט חירות לעבד ואע"פ שאין האפטרופוס רשאי לשחרר אלא למכור לא נאמר אלא בעבד גמור אבל חציו בן חורין הואיל וכופין את רבו לעשותו בן חורין אף האפטרופוס משחררו ומזקיקו לכתוב שטר על חצי דמיו ואין חלוק בזה בין קטן הרבה לבן שש או בן שבע כך כתבוה מקצת חכמי ההר ואין גורסין בשמועה זו קרקוש זוזי ולא קים לן בינוקא דמקרבא דעתיה לגבי זוזי ולא הפעוטות מקחן מקח כו' אלא כך הם גורסים ההוא עבדא דהוה בתרי קם חד מנייהו שחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעי רבנן ומפסדו לי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו גמולו ישוב בראשו כלומר כשם שנתחכם שלא לשחררו כך אנו מתחכמים להפסידו לו מן הדין גם כן מוקמינן ליה אפטרופא וכתיב גיטא דחירותא על שמיה וכן מצאתיה מתוקנת בגמרא מדוייקת ישנה ומ"מ ברוב ספרים גורסי' כאשר עשה כו' אנן קים לן בינוקא דמיקרבא דעתיה לגבי זוזי מוקמינן ליה אפטרופא ומקרקשי ליה בזוזי וכתיב ליה גיטא דחירותא על שמיה ופירשו בה אחרוני הרבנים שהאפטרופוס ודאי יכול היה למכרו שהרי לא אמרו אלא שאינו יכול לשחרר אבל למכור רשאי והקלו בה שיהא האפטרופוס נסכם למכרו בדמים קלים ולכתוב שטר על שאר שיווי חציו ומפני שמן הסתם אביו של תינוק לימדו לסרב שלא למכור צריך לרצותו בקרקוש זוזי וקרא מן הדין שהרי אף האפטרופוס יכול למכור אלא שלא יהא הדבר כחוכא וטללא שיהא הקטן צועק בעצת אביו אל תמכרו לי את עבדי ואנו מוכרין לו ומתוך כך חוששין ללזות שפתים ואחר שנתרצה התינוק מוכרו האפטרופוס וכותב לו גט חירות על שמו בתורת אפטרופוס ואף לדעת זה אין בו חלוק בין שהוא בן שש או בן שבע לפחות מכן שהרי האפטורופוס הוא שמוכר אלא שקשה לפרש למה אמרו וכתיב ליה גיטא דחירותא והלא כסף גומר וכל שנפדה בכסף אינו צריך גט שחרור ושמא כספו של עבד היה ושלא כדעת רבי דאמר אף הוא נותן דמי עצמו שאין זה דרך מכירה ומכאן מסתייעים דברי הפוסקים שלא כרבי או שמא מתוך שאינו נמכר בשיוויו אלא שנסמך על כתיבת שטר על הנשאר:

ויש שאין גורסין כאן על שמיה אלא וכתיב ליה גיטא דחירותא כלומר הקטן וכן מסיימין בה דקיימא לן הפעוטות מקחן מקח כו' ומפרשין אותה בקטן שהגיע לעונת הפעוטות והעמדת האפטרופוס הוא לתועלת התינוק לשומו בדמים מעולים והדברים מתמיהים שהרי גיטו אינו גט שאינו בר שלוח כלל ולא אמרו להיות ממכרו ממכר אלא מדרבנן ודרך תקנה משום כדי חייו ועוד שהרי מכיון שהעמדת לו אפטרופוס אין ממכרו ממכר שהרי לא אמרוה אלא בקטן שאין לו אפטרופוס ואע"פ שבזו אתה יכול לתרץ שהאפטרופוס זה לא העמידוהו אלא להשתדל בשחרורו של עבד וכן שתאמר שסלקוהו מעל שולחן אביו עד שלא יהא קרוי סמוך על שולחנו לידון עליו כאפטרופוס מ"מ קמייתא קשיא ועוד שאם בכסף מלא מוציאין אותו מה הועלנו ועוד שאין לשון קרקוש זוזי נופל אלא במי שמשתדלין להוציא ממנו דבר גדול בדבר מועט וגדולי הפוסקים כתבו שאין קרקוש העבד אלא שיתפרסם אצלו השחרור ולא ליתי לאיסתרוכי ביה ועיקר הדברים כאחת מן הראשונות:

בד"ה אותו העבד כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין אותו כיון כו' עכ"ל ק"ק ומאי קושיא דאימא הא קמ"ל דיש לו תקנה בגט שחרור כמו שהקשו התוספות גופיה לקמן מהך דכופין אותו כו' אהך דאין לו תקנה ויש ליישב דלא הל"ל בהאי לישנא דכופין אותו כו' אלא דמהני גט שחרור ופשיטא דכופין כו' ודו"ק:

בד"ה הא אמרה כו' דלעיל קאמר אדר"י א"ה כו' והכא משמע דבעי גט כו' עכ"ל וה"ה דאיכא (א) לאקשויי מהא דפסק ר' יוחנן לעיל כרבנן דאבא שאול דלא בעי גט שחרור בגר שמת כו' ולדברי הרי"ף דמחלק בין גר שמת ובין מפקיר שמת לק"מ מדלעיל אבל הרא"ש דחה דבריו מתוך הסוגיא דלעיל וק"ל:

גמרא כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח ופירש"י ז"ל ואם אין רוחה נתקררה בלא שיחרור ישחררוה אבל הרי"ף מפרש דקורת רוח שעושין לה אינו אלא לענין שלא ישתעבדו בה מלאכות כבידות ועיין מ"ש בזה בפ"ק דף י"ג:

תוספות בד"ה אותו העבד כו' ואין נראה מדאמר לעיל כו' ומאי קמ"ל פשיטא דכופין כו' עכ"ל. פי' דנהי דאיצטריך לאשמעינן היא גופא דצריך גט שיחרור אכתי לא הו"ל למימר בהאי לישנא ולא עוד אלא שכופין דמשמע דהא דכופין רבותא היא מיהו לשיטת רש"י ז"ל יש ליישב דודאי איצטריך לאשמעינן רבותא דכופין דאי ממתניתין דלקמן דלמשנה אחרונה כופין בחצי עבד וחצי ב"ח אכתי סד"א דהתם דוקא איירי במי ששחרר חצי עבדו והניח חציו דא"כ איהו גרם ליה להיאסר בשפחה ובב"ח וכיון שעשה בו שלא כהוגן משו"ה כופין אותו לשחרר כולו משא"כ גבי עבד שברח מבית האסורין שהרב לא פשע כלום סד"א דאין כופין קמ"ל דאפ"ה כופין ואדרבא דלכאורה איכא למידק להכריח מזה שיטת רש"י ז"ל דלשיטת התוספות תיקשי לקושטא דמילתא אמאי כופין כיון דמותר בשפחה אלא דאיכא למימר משום דכופין על מידת סדום דכיון שנסתלק מהשעבוד ומהממון שיש לו עליו ותו ליכא עליה עשה דלעולם בהם תעבודו ממילא כופין אותו לשחררו ולהכניסו תחת כנפי השכינה לחייבו בכל המצות ואע"ג דמותר בשפחה ובניו עבדים מ"מ לית ליה פסידא בהכי דכיון שהפקיע שיעבודו ממנו אין יכול למסור לו שפחתו בע"כ אלא מרצונו ובלא"ה ימצא הרבה עבדים שיזדקקו לה ויהיו הוולדות שלו דבתרא דידה שדינן להו משא"כ לעיל במימרא דרב דימי דאיירי בשפחה מהדר ליה שפיר אי אתה מודה שבניה עבדים ואין להקשות לשיטת התוספות אכתי אמאי כופין הא אית ליה פסידא לענין קנס למאי דבעי למימר לקמן במעוכב גט שיחרור יש לו קנס אלא דאיכא למימר כיון דקנס מילתא דלא שכיחא היא לא חששו חכמים להפסד שאינו מצוי ולכופו להכניסו תחת כנפי השכינה טפי עדיף כנ"ל. מיהו בעיקר הדבר שנחלקו רש"י ותוס' נלע"ד דפלוגתא דאמוראי היא בירושלמי דגרסינן התם בניו מה הן יוצא בשן ועין בניו עבדים ויוצא ביאוש בניו בני חורין רבי יוסי בר אבין אמר איפכא יוצא ביאוש על ידי שלא שחררו התורה בניו עבדים ומשמע לכאורה דפליגי בהכי ביוצא ע"י יאוש אי מותר בשפחה או לא אלא דשיטת הירושלמי תמיה לי טובא היכי דמי אי שפחה נשא אם כן לעולם בניו עבדים אפילו אם דינו כב"ח ובא על השפחה לעולם הם עבדים דבתר דידה שדינן להו ואי ב"ח נשא לעולם הוולדות ב"ח דאפילו אם הוא עבד הא קי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ואף את"ל דהירושלמי ס"ל כמ"ד הולד ממזר סוף סוף עבד מיהא לא הוי לכך שיטת הירושלמי צריך עיון ודו"ק:

בא"ד וכן הא דאמר בירושלמי דהיכא דאמר שחררו כופין כו' תיפוק ליה משום דאסור בשפחה כו' עכ"ל. ולא זכיתי לעמוד על דבריהם בזה דהא אי לאו טעמא דמצוה לקיים דברי המת נראה שהיו הבנים רשאין להשתעבד בו לגמרי ולנהוג בו דין עבד גמור דאפילו לענין ממון לא זכה העבד בעצמו אלא על ידי דיבור בעלמא שאמר לשחררו והיינו משום דמצוה לקיים דברי המת וצריך עיון:

בא"ד ובפרק בתרא דכריתות אמרינן דסבר רבן שמעון בן גמליאל לכאורה יש כאן ט"ס דבכריתות אדרבא לרבנן דפליגי עליה דרשב"ג מסקינן הכי עיין שם:

בא"ד ומסתברא כיון דאוכל בתרומה דשרי נמי בשפחה עכ"ל ואין זה מוכרח דהא לקמן דף מ"ב מדמה הש"ס חצי עבד וחצי ב"ח למעוכב גט שיחרור כמ"ש שם התוספות בד"ה יום של רבו מיבעיא ליה לתלמודא במעוכב גט שיחרור אי אוכל בתרומה וכתבו שם התוספות להדיא דהיינו לענין חצי עבד אלמא דאע"ג דפשיטא דחצי עבד אסור בשפחה כדאיתא במשנה לישא שפחה אינו יכול ואפ"ה מספקא ליה אי אוכל בתרומה וצ"ע ודו"ק:

גמרא אמר אמימר המפקיר עבדו אותו עבד אין לו תקנה וקשיא לי אטו מי פליג אמימר אהא דקאמר ריב"ל לעיל משמיה דרבי בנתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר משמע דבשטר יש לו תקנה ולא אשכחן מאן דפליג עליה דרבי בהא ואדרבא משמע לעיל דהלכה פסוקה היא דבעי למידק מיניה אי הלכה כאבא שאול או כרבנן. מיהו יש ליישב לפמ"ש לעיל דא"ל דיאוש לא דמי להפקר וא"כ אפשר דאמימר סובר דדוקא גבי יאוש אמר רבי דיכול לשחררו בשטר משום דמדאורייתא אפשר דלא מהני יאוש בעבד אפילו לענין ממון שבו כדפרישית לעיל למ"ד עבדא כמקרקעי דמי והכי קי"ל במילי דאורייתא אלא כיון דיאוש קונה מדרבנן קיי"ל עבדא כמטלטלי דמי נמצא דמדאורייתא יש לו זכייה בגופו ובממונו משום הכי יכול לשחררו דהם אמרו והם אמרו שלא הפקיעו הממון עד לאחר שישחררו משא"כ במפקיר עבדו דמהני מדאורייתא לענין ממון שפיר קאמר אמימר דאין לו תקנה כנ"ל. ולפי זה ממילא נתיישבו מה שהניחו התוספות בתימה בד"ה צריך ואין לו תקנה דעבד שברח נמי מטעם יאוש אתינן עלה ועמ"ש לעיל באריכות ודו"ק:

תוספות בד"ה הא אמר בלשון שיחרור כו' א"נ הכא בעי גט מדרבנן כו' עכ"ל. וכתב הרא"ש ז"ל דלפ"ז במפקיר עבדו ומת צריך נמי גט שיחרור מדרבנן ומה"ט גופא כו' ע"ש. מיהו בגר שמת ע"כ דא"צ אפילו מדרבנן דהא קפסיק ותני קנו עצמן ב"ח אע"ג דא"א להם בגט שחרור שאין להם שום אדון בעולם אע"כ דבגר שמת לא שייך האי חששא שמא ימצאנו ויאמר לו עבדי אתה דלא שייך ה"ט אלא במי שיש לו יורשים ועמ"ש בזה גבי הא דאותביה רבי אבא לעולא ועי' בלשון הרא"ש ז"ל באריכות שכתב בשם הרי"ף ז"ל ליישב קושית התוספות בע"א דלא שייך לומר עבדו כאשתו אלא בגר שמת שאין לו שום יורש אף לענין האיסור משא"כ במפקיר עבדו ומת כיון דקי"ל הכא איסורא לבריה מורית אם כן לא שייך לומר עבדו כאשתו והקשה עליו הרא"ש ז"ל דמהא דפריך לעיל מדאמימר לא משמע כדבריו ע"כ לשון הרא"ש ז"ל ולכאורה יש לתמוה על תמיהת הרא"ש דודאי לאמימר מקשה שפיר כיון דאמר במפקיר עבדו ומת אין לו תקנה וע"כ דהא דלא מצו היורשים לכתוב גט שיחרור היינו משום דסבר איסורא לבריה לא מורית וא"כ מקשה הש"ס שפיר דא"כ הו"ל כי גר דמיתתו מתרת כיון שאין מי שיורש האיסור אלא דעיקר דקדוקו של הרא"ש ז"ל אינו אלא מלשון הש"ס דקאמר סתמא דתלמודא א"ה המפקיר עבדו ומת נמי א"כ משמע דאי לאו מימרא דאמימר הוי לן למימר דבמפקיר עבדו ומת נמי א"צ גט שיחרור מה"ט דעבדו כאשתו ולשיטת הרי"ף ז"ל אינו כן וכבר הארכתי ליישב שיטת הרי"ף ז"ל ואין להאריך:

גמ' יש בלשון הזה לשון שחרור ע' יבמות דף מז ע"ב תד"ה שם גר:

שם אמר אמימר המפקיר עבדו ע' לקמן דף מג ע"ב תד"ה אבל:

שם אזל אקנייה לבנו קטן ע' לקמן דף מב ע"א תד"ה יום של רבו: