מסכת גיטין דף כ״ד עמוד ב׳

גדולה וקטנה לאו דוקא:

לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו דאין ברירה דלא אמרינן הוברר הדבר דבשעת כתיבה היה דעתו לזו והרי נכתב לשמה:

גמ' אלא רישא דתני איש פלוני גירש פלונית כו':

במאי אי לאו הכי דאותו פלוני כתב לגרש את אשתו ונמלך:

להתלמד לכתוב גיטין:

מקרין הגדולים מקרים לתלמידיהם כך וכך כשיבא גט לפניך כתבהו והזכירו שם אינש בעלמא אלמא בתלמידים עסקינן:

לא זה שלא נכתב לשם שום גירושין אלא להתלמד:

אלא אף זה שנכתב לשם גירושין גמורין ונמלך פסול:

לאיזו שארצה אגרש בו פסול בגמרא מפרש משום דאין ברירה ואומר ר"י דאפי' מאן דסבר בעלמא יש ברירה הכא מודה משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וכן משמע בגמרא דקאמר אי איתמר בהא בהא קאמר ר' יוחנן דאין ברירה משום דבעינן לה לשמה משמע אע"ג דבעלמא יש ברירה הכא פסול משום דכתיב וכתב לה:

בעדי מסירה ור' אלעזר היא אבל לר' מאיר בעינן שיהא מוכח מתוך החתימה שנכתב לשם זה האיש ואשה זו ולא מהני עדי מסירה וההיא דהמגרש (לקמן גיטין פו:) שנים ששלחו ב' גיטין ושמותיהן שוין נותן שניהם לזו ושניהם לזו וקאמר ר' ירמיה בגמרא הא דלא כר' אלעזר משמע דכר' מאיר ניחא התם מיירי כדפרשי' לעיל כשכתבו דורות או סימן או כהן שניכר מתוך החתימה ועדי מסירה אין מכירין באבותיהן או בסימן הכתוב וא"ת למאן דחייש לקמן בפרקין (גיטין דף כז.) לשני שוירי ולשני יוסף בן שמעון אע"ג דלא הוחזקו א"כ לר"מ. יפסלו כל הגיטין דלא משכחת תו שום גט שיהא מוכח מתוכו ואומר ר"י דדוקא בגט הנמצא הוא דחייש שמא מאחר נפל אבל חשיב שפיר מוכח מתוכו כיון דלא הוחזקו אלא שוירי א' ויוסף בן שמעון אחד ואם תאמר דתנן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קסז:) כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ופריך בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת דלמא ממטי לה גיטא לאיתתיה דהאיך ומשני הכי אמר רב שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה והשתא היכי מיירי אי בלא הוחזקו הא מסקינן לקמן דלא חיישינן ואי בהוחזקו א"כ לר"מ אפי' זה בפני זה אין מגרשין עד שיכתבו כהן או דורות או שום סימן ואז ליכא למיחש למידי ואי לר' אלעזר הא עדי מסירה ידעי שפיר אם זו היא אשתו או לאו כדאמר הכא ואומר ר"י דאין עדי מסירה מדקדקים לראות אם זו אשתו כיון שמכירים שמו ושמה וכתוב בגט שמו ושמה ולא חיישי' שמא יתננו לאשת חבירו ששמו כשמו ושמה כשמה וגם לא מסקי אדעתייהו להבחין אם יש יוסף בן שמעון אחר בעיר וכשבאה לב"ד להתירה להנשא מעידים עדי מסירה בפני ב"ד שראו שבעלה נתן לה גט אע"פ שלא דקדקו אם היא היתה אשתו ולהכי פריך ניחוש דלמא ממטי לה גיטא לאיתתיה דהאי דאפילו אין יודעין הכותבין אם הוחזקו אין להם לכתוב דזימנין דהוחזקו ולא ידעי ומשני שני יוסף כו' אין מגרשין אלא זה בפני זה וכשבאה לבית דין להתירה שיילי ב"ד לעדי מסירה אם היו שם שני יוסף בן שמעון ולא רצה לתרץ דאין מגרשין אלא א"כ מכירין עדים שזו היא אשתו דאין זו תקנה טובה דאם כן בטורח ימצאו עדי מסירה:

גמרא אמר רבה זאת אומרת שני יוסף בן שמעון דגרין בעיר אחת מוציאין שטר חוב על אחרים. כלומר דלא חיישינן, אלא האי דנפיק מתותי ידיה גבי ביה, כי היכי דלא חיישינן בגט, שמא נפל מזו ומצאתו זו. ואף על גב דלגבי שני יוסף בן שמעון איכא למיחש שמא מסרו לו לקנותו ולגבות בו ואותיות אין נקנות במסירה, אליבא דרבא, כדאיתא ביבמות פרק האשה שהלכה (יבמות קטו, ב) גבי עובדא דיצחק ריש גלותא, דאזל מקורטובא ובא לאספמיא, ולגבי גט ליכא למיחש להכי, דהא כולי עלמא ידעי דאין אשה מתגרשת בגט חברתה, מכל מקום אילו היינו חוששין [בנדפס: לכך], שמא נתנו לה חברתה, לצור על פי צלוחיתה.

גמרא אי הכי רישא דקתני מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך וכו' שני הוא דלא מצי מגרש ביה הא ראשון מצי מגרש ביה והא אמרינן בבבא בתרא פרק גט פשוט (בבא בתרא קעב, ב)

ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב דאמר ליה חברו ששמו כשמי מסרו לך, כדי לגבות ממנו [בכת"י: ממני], הכא נמי אמאי מתירין אשת הראשון בגט זה, נחוש שמא השני כתבו לאשתו ונמלך עליו שלא ליתנו, ונתנו לזו.

אלא מאי אית לך למימר, בעדי מסירה ורבי אלעזר היא, הכא נמי בעדי מסירה ורבי אלעזר היא. אבל בלא עדי מסירה, חיישינן לנפילה. ורבינו תם לא גריס ורבי אלעזר היא, דאפילו כרבי מאיר נמי אתיא, ובדאיכא סהדי דמסריה ניהליה באפייהו. אבל ר"י ז"ל אמר, דודאי גרסינן ליה, דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה, הא לאו הכי לא הוי גיטא, וכדפרישית בריש מכילתין. והא דתנן לקמן בפרק המגרש (גיטין פו, ב) שנים ששלחו שני גיטין ושמותיהן שוין, ונתערבו זה בזה, נותן שניהם לזו, ושניהם לזו, ופרכינן ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי, והא לא ידעי בהי מינייהו מיגרשא. דמשמע, דלרבי מאיר ניחא. ההיא, במשולשין בגט, ומוכיח מתוך הגט הי אשתו של זה והי אשתו של זה, אלא שאין השליח ועדי המסירה מכירין בשלוש האבות. ובריש מכילתין הארכתי בה יותר בסייעתא דשמיא. ובתוספות הביאו ראיה לדברי רבינו תם ז"ל, מהא דתנן (בב"ב פרק גט פשוט (בבא בתרא קסז, א)) כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו, ופריך עלה בגמרא וליחוש לשני יוסף בן שמעון בעיר אחת, דילמא כתב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהאי. ומשני, הכי אמר רב, שני יוסף בן שמעון בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. ואם איתא, דבעינן שיהא מוכיח מוך הגט, הכא היכי דמי, אי במוכיח וכגון ששלשו, תו ליכא למיחש ואפילו במגרש שלא בפני חבירו, ואי בשאין מוכיח מתוכו, אפילו במגרש בפני חבירו הרי אינו גט לרבי מאיר, ואי לרבי אלעזר הא בעי עדי מסירה, ואינהו ידעי שפירתא זו אשתו אם לאו. ואם תאמר, דחיישינן לשני יוסף ואף על גב דלא הוחזקו, הא ליתא, דהא לא חיישינן בדלא הוחזקו. ועוד נראה לי, דהתם אי אפשר לומר כן, דאם כן מאי קא משני שני יוסף בן שמעון בעיר אחת אין מגרשין אלא זה בפני זה, דאי חיישינן ולא ידעינן מאי, דמי איכא למימר דבדקינן כולה מדינתא. ור"י ז"ל תירץ, דעדי מסירה אין דרכם לדקדק ולראות אם זו אשתו, כיון שהם רואין שמו ושם אשתו כתובין בגט, ואם נתנו לאשת חברו, כשבאה לבית דין להתירה לינשא, ומביאין עדי מסירה אמרו בפני בית דין שראו שנתן לה בעלה גט זה, אף על פי שלא דקדקו אחרי אותה שקבלה את הגט, והילכך אף על פי שכותבים דורות או סימן או כהן, אין אנו סומכים בכך, עד שיגרש בפני חברו, דאז ליכא למיחש לשמא נתן את הגט לאשת חברו, שלא היה האחר טובל [בנדפס: שותק]. אי נמי יש לומר, שאז ידקדקו העדים יותר. זו היא שיטתם של רבותינו בעלי התוספות ז"ל.

כבר ביארנו במשנתנו שכל שיש לו שתי נשים ששמותיהן שוים וכתב לגרש את הגדולה ונמלך אינו מגרש בו את השניה ולפי דרכך למדת שהראשונה מיהא שנכתב לשמה יכול לגרש בו אע"פ ששמה כשם האחרת וכשתבא לבית דין בגיטה יתירוה לינשא ומגבין אותה כתובתה ואין הבעל יכול לטעון קטנה גרשתי ונפל לה ואת מצאתו שאין חוששין לנפילה ומגבין אותה כתבתה כענין שני יוסף בן שמעון שאחד מהם יכול להוציא שטר חוב על אחר דעלמא ואין הנתבע יכול לומר מחבירך לויתי ונפל לי השטר ואתה מצאתו ובזו אין צורך לעידי מסירה וכשאמרו בסוף השמועה אלא מאי אית לך למימר בעידי מסירה כו' אין גורסין בה הכא נמי בעידי מסירה שלא הוזקקנו לעידי מסירה אלא לרישא וכן מצאתיה בספרים מדוייקים ואף למי שגורס כן אינו אמור אלא דרך דחיה כלומר אין ללמוד מכאן שיהא אחד משני יוסף בן שמעון יכול להוציא שטר חוב על אחרים דדילמא הכא נמי בעידי מסירה שראו שזו היא שנתגרשה או שזהו שהלוה:

ומכל מקום לענין פסק בזו מיהא אין צורך לעידי מסירה כלל שאין חוששין לנפילה כלל ומכל מקום בראשונה שאמרו כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך שאין זה מגרש בו הא ראשון מגרש בו ומתירין אותה ומגבין לה כתבתה צריך לפרש שהרי שני יוסף בן שמעון אין אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב שהרי הנתבע יכול לומר לא אני לויתי ושמא חברי לוה ואף זה יטעון שמא חברי כתב ונתנו לך מפני שנתן עיניו בך ואע"פ שמ"מ אם הוא אומר חברי כתבו לאשתו ונפל לו ומצאתו אינו כלום דלנפילה לא חיישינן בכתב ונתנו לך מיהא נחוש אי נמי שמא האחר כתבו לשם אשתו ונמלך והשליכו מדעת וזו מצאתהו או שמא אחר שנתגרשה האחרת והותרה בבית דין מסרתו לזו ואחר שכן לא נגבה לה כתובה וכן לא נתירה לינשא אלא שהעמידוה בעידי מסירה שמעידים שזו היא שנתגרשה ומשיאין ומגבין על פיהם שאף בשטר חוב כן ואין צורך לגרוס ור' אלעזר היא שאף לר' מאיר עידי מסירה בכי הא מהנו ופירושו בעידי מסירה בזולת עידי החתימה ואע"פ שבתוספות כתבו דלר' מאיר לא מהני כלל דמוכיח מתוכו בעינן והרי גט זה אין גירושיו נכרתים מתוך עידי חתימה שבו ועידי מסירה הוא שמשלימין את הדבר אין דבריהם נראין שהרי בפרק אחרון אמרו שנים ששלחו שני גיטין שוים ונתערבו נותן שניהם לזו ושניהם לזו והעמידוה דלא כר' אלעזר אלמא דכר' מאיר אתיא והרי לא נכר מתוך החתימה באי זו מתגרשת ואע"פ שהם נדחקו בפירושה אין צורך בכך ומי שגורס ר' אלעזר היא נראה שהוא גורסו מפני שמן הסתם אין אדם טורח לעידי חתימה ולעידי מסירה ופירושה בעידי מסירה לבד וכדעת ר' אלעזר או שמא פירשו כר' אלעזר מתוך ששיטת המשנה מוכחת כדבריו והוא כתב לגרש ואע"פ שאיפשר לפרש בכלם חתם מכל מקום האחרונה ר"ל אמר ללבלר כתוב לא שייך ביה חתימה:

וכל שהוציאה בפנינו אשה את גיטה ויש בעיר ששמה ושם בעלה שוים לה צריך שתביא ראיה בעידי מסירה אם להיתר נשואיה אם לגוביינת כתובתה ומ"מ יש בה תקון בדרך אחרת ונזכר באחרון של בתרא קס"ז ב' והוא שהקשו שם במה שאמרו שכותבין וחותמין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו ניחוש דילמא יהיב ליה לאחריתי ששמה כשם אשתו ושם בעלה כשמו שנתן עיניו בה ותירץ זאת אומרת שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת אין מגרשין נשותיהם אלא זה בפני זה ויש מפרשים זה בפני זה הבעל ואשתו בפנינו ויש מפרשים בה שיהו שני היוסף בן שמעון במעמד אחד בפנינו והיא צריכה לברר אחת מדרכים אלו ולמדת מ"מ שצריך שיהו העדים והסופר מכירין את האיש ואת האשה אלא שגדולי המפרשים כתבו באחרון של בתרא שדי להם בהכרא אפי' על פי אשה או קרוב דומיא דחליצה ואני מפקפק בה כמי שכתבתי שם ומ"מ כל שבשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין ויראה שעל זה סומכין עכשו להקל בכך שכל שעת הדחק שעת סכנה היא:

כל מקום ששנו חכמים גט פסול פוסל לכהנה חליצה פסולה פוסלת מן האחים שלא תתיבם עוד להם שמכל מקום שם חליצה עליה וכיון שחלץ שוב לא יבנה וכל שפוסלה לאחים פוסלת לכהנה מדברי סופרים והחליצה אינה אלא ביום וברגל ימין וכל שחלצה בלילה או מעל רגל שמאל חליצתו פסולה אבל אם חלצה לקטן אינה חליצה כלל וכן אם חלצה באנפיליא ר"ל שחלצה מנעל של בגד שעל רגלו אינה חליצה כלל שאינו קרוי מנעל:

בפרש"י בד"ה הא אמרינן במתני' כו' ה"נ נימא לא בעלה כתבו כו' אחר כתבו לאשתו ונמלך כו' עכ"ל יש לדקדק מאי קושיא דאימא דנמלך ולא גירשה והשליכתו לאיבוד ולקחתו זו כו' לא חיישינן (ג) כמו דלא חיישינן לנפילה וכיון דגיטא בידה מגורשת ולא דמיא להא דאין אחרים מוציאין עליהם שט"ח משום דכ"א דוחה את המלוה לומר לו שאני לא לויתי ממך אלא חבירי כפרש"י לעיל ויש ליישב ודו"ק: :

ע"ב תוס' ד"ה בעדי מסירה ור"א וכו' עד ואומר ר"י דאין עדי מסירה מדקדקים וכו'. ויש לדקדק א"כ מאי משני הכא אלא מאי אית לך למימר בערי מסירה ור"א הכי נמי וכו' והא אין עדי מסירה מדקדקין לראות אם זו אשתו או לא ונ"ל דהכא נמי י"ל בעדי מסירה ור"א היינו בשעת מסירת חגט היו השני יוסף בן שמעון לפניהם וגירשו זה בפני זה לפני העדי מסירה דהשתא ליכא למיחש למידי וק"ל:

בא"ד ולא חיישינן שמא יתננו לאשת חבירו וכו' ט"ס הוא וצ"ל ולא חיישי. ר"ל העדי מסירה אין חוששין לחששא זו:

תוספות בד"ה יתר מיכן כו' וא"ת בהכותב טופסי גיטין הו"ל למימר יתר על כן כו' וי"ל דההיא בבא לא תני כלל לאשמעינן כו' עד סוף הדיבור. ולכאורה דבריהם אינן מובנין לי דסוף סוף כיון דסתמא פסול לא שמעינן מכל הנך בבי דמתניתין אלא מההיא א"כ הו"ל למיתני בהדיא דסתמא פסול ולמיתני יתר מיכן ויש ליישב דכל הנך דמתניתין תחילת הכתיבה הוא בהיתר אלא שפסול לגרש בהן ומש"ה קתני להו משא"כ סתמא כההיא דטופסי גיטין לא שכיח כלל שהרי הסופר אסור לו לכתוב סתם תורף הגט לשם גירושין כדאמרינן צריך שיניח כו' וא"כ לא דמי להנך דמתניתין אם לא כדי להתלמד וא"כ לא מיקרי סתמא דבלא"ה פסול משום דלא נכתב לשם כריתות והיינו בבא דרישא ומעיקרא נמי לא קשיא להו להתוס' אלא כיון דסוף סוף תנא לבבא דטופסי גיטין והו"ל למיתני יתר מיכן וע"ז תירצו שפיר דהתם נמי לא קתני משום איסורא דתורף אלא משום התירא דטופס וממילא ידעינן דתורף אסור ופסול כן נ"ל ומה שהקשה מהרש"א ז"ל דאכתי ליתני יתר מיכן נטל ספר תורה לגרש בו כבר כתבתי דלק"מ דס"ת בלא"ה פסול משום דבעינן שמו ושמה וק"ל. ואף את"ל דמשכחת לה שכתב שמו ושמה על הגליון אפ"ה לא שייך למיתני בהדי הנך לפמ"ש דלא קתני אלא הנהו שתחלת כתיבתן בהיתר וק"ל:

בד"ה לאיזו שארצה אגרש כו' ואור"י דאפילו מאן דסבר כו' משום דוכתב לה כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה מהסוגיא דלקמן באיבעיא דרב אושעיא לרב יהודה וכל השקלא וטריא דלקמן ונראה דהנך אמוראי דלקמן ודאי סברי דבעלמא נמי אין ברירה אבל ר"י כתב כן לשיטתו שפסק בפרק בית כור ובמסכת נדרים פ' השותפין כמ"ד יש ברירה וא"כ הוצרך לפרש כן כי היכי דלא תיקשי להו סתמא דמתניתין דהכא וכ"כ מהרש"ל ז"ל בספר ים של שלמה במס' בבא קמא פ' הפרה ע"ש ולקמן אפרש באריכות כל הסוגיא:

רש"י בד"ה הא גדולה מצי מגרש וכי מפקא ליה לא חיישי' לאיסור אשת איש כו' עכ"ל. מדקדוק לשונו נראה דדוקא משום האי חששא קשיא ליה אבל אי לאו האי חששא לא איכפת לן במה שאין גט מוכח מתוכו אף למאי דקס"ד דאתיא כר' מאיר וכן נראה מלשון רש"י בכמה דוכתי וכמו שכתבתי לעיל דף כ"ב גבי דבר שיכול לזייף אלא דלפ"ז קשיא הכא קושיית התוספות דלמאי דמוקי לה בעידי מסירה אמאי קאמר ור' אלעזר היא דהא כר' מאיר נמי מיתוקמא וע"י ע"מ. ולענ"ד נראה ליישב דעיקר דיוקא דדייקינן הא גדולה מצי מגרש אפילו לכתחילה משמע והיינו משום דלישנא דמתני' קשיא דבכולהו בבי קתני פסול לגרש בו והכא קתני לא יגרש בו את הקטנה ואמאי לא קתני פסול לגרש בו את הקטנה אע"כ דלדיוקא אתא לאשמעינן דלגדולה מיהא מותר לגרש בו לכתחלה וא"כ מסתמא היינו כסתם גירושין בכל מקום וא"כ תו לא מצינן לאוקמי כר' מאיר דלר"מ כיון דלא בעינן עידי מסירה בשאר גיטין אי איתא דהכא צריך דוקא ע"מ תו לא שייך שפיר דיוקא דמתניתין אע"כ דאתיא כר' אלעזר דלדידיה בכל הגיטין בעינן ע"מ וא"כ אתי שפיר דיוקא דמתני' דלגדולה שפיר מצי לגרש לכתחלה כדין שאר גיטין ואע"ג דבשאר גיטין כשרוצה לינשא אינה צריכה להביא ע"מ לפני הב"ד כמ"ש התוס' בכמה דוכתי שאף רש"י ז"ל סובר כן עיין דף כ"ג והכא צריכה להביא לפני הב"ד. מיהו מתניתין לא איירי בהיתר הנשואין אלא עיקר דין גירושין קתני דגדולה מצי לגרש כדין שאר גירושין כן נ"ל נכון והר"ן ז"ל כתב בענין אחר בשם הרמב"ן ז"ל משום דבלא"ה לא מיתוקמא מתניתין כר"מ דהא אפי' מצאו באשפה כשר ע"ש. מיהו אי לאו דקדוק לשון רש"י ז"ל היה נ"ל דאי לאו דמיתוקמא בע"מ וכר"א דוקא יש כאן חשש איסור להסופר לכתוב הגט לבעל שיש לו שני נשים ששמותיהן שוות דשמא ימסור לה הבעל ע"י עידי חתימה לחוד ואח"כ יערער ויאמר לא אותך גרשתי אלא לחברתך וממנה נפל ומצאתו וע"י כן יכול לקלקלה דבכה"ג חיישינן בפ' גט פשוט דף קס"ז וכפי' מהרש"א ז"ל שם והכא איכא למיחש יותר דוק ותמצא ובפ"ק דמציעא מוכח להדיא דלכתחלה לא כתבינן היכא דאיכא שום צד חששא ועוד שהרי יכול להפסידה ג"כ הפירות והכתובה ע"י טענה זו תדע דהא אפי' במוקדם דחד יומא חיישינן לפסול הגט שתפסיד האשה הפירות שלא כדין וכ"ש הכא שיוכל להפסידה לגמרי ע"י ערעור זה ומש"ה לא מיתוקמא כר' מאיר אף אי לא בעי מוכח מתוכו אבל כר"א אתי שפיר כיון דלעולם בעינן ע"מ וא"כ תו לא מצי לערער ולהפסידה כלום אלא דמדקדוק לשון רש"י ז"ל לא משמע כן ונראה דעיקר מילתא נקיט אף למאי דמוקמינן כר"א אפ"ה מחמרינן שצריכה להביא עידי מסירה לפני הב"ד כשרוצית לינשא והיינו משום חומרא דאשת איש ולקושטא דמילתא כתב כן ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה בעיד' מסירה ור"א היא אבל לר"מ בעינן שיהא מוכח כו' עכ"ל. והיינו משום דקשיא להו דלמאי דמוקי בע"מ למה הוצרך לומר ור"א היא ואמאי לא מוקי לה אליבא דכ"ע ואפילו כר"מ וע"י ע"מ אע"כ דלר"מ לא מהני ואף שכתב בלשון הש"ס דלא מצי לאוקמי כר' מאיר מהני טעמא דכתיבנא אין בזה סתירה לדברי התוס' דאינהו לטעמייהו שכתבו לעיל דף ד' ובכמה דוכתי דלר"מ נמי לא סגי לעולם בשום גט אלא ע"י ע"מ עם עידי חתימה וא"כ לפ"ז ודאי הוי מצי לאוקמי הכא כר"מ אלא ע"כ משום דלדידיה בעינן מוכח מתוכו אבל מ"ש בלשון הש"ס היינו לשיטת הסוברים דלר"מ לא בעינן ע"מ ודו"ק:

בא"ד וא"ת דתנן בפ' גט פשוט כו' ופריך בגמרא וליחוש כו' ומשני הכי אמר רב כו' והשתא היכי מיירי כו' עכ"ל. ולכאורה כל אריכות דבריהם בזה הם אך למותר דבלא"ה ע"כ הא דמביא התם שני יוסף ב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה היינו שלעולם אין מתירין לינשא אלא ע"י שיעידו עידי מסירה ששניהם היו בשעת הגירושין וא"כ הו"ל לאקשויי בפשיטות דלמה לן כולי האי כיון דאיכא ע"מ אפילו זה שלא בפני זה נמי שרי ע"י שיעידו שזו היא אשתו שגירש בפניהם ואפשר שכתבו כן לאלומי הקושיא דעל התרצן היה באפשר לומר דתקנתא דפסיקא נקיט לגרש זה בפני זה כגון שאין האשה לפנינו בשעת הגירושין ושולח הגט ע"י שליח אבל על המקשן מקשו שפיר דבשום ענין לא מצי לאקשויי. מיהו לפמ"ש בלשון הש"ס אתי שפיר דהסוגיא דהכא היינו ממש כסוגיא דהתם. תו יש לי לדקדק מאי מקשו התוס' לעולם דהתם איירי בדלא הוחזקו ונהי דאמרי' לקמן דלא חיישינן היינו דיעבד. אבל אכתי מקשה שפיר לכתחלה היכי כתבינן וכדפרישית לעיל מסוגיא דב"מ וצ"ע: