מסכת יומא דף פ״ז עמוד א׳

בצבו נפשיה ברצון עצמו:

לקטלא אזיל לישא עונש חטא שמא ישגה בדין ועל עצמו אמר כן:

וצבו ביתיה לית הוא עביד בכל זה לא יעשה צורכי ביתו ולא ישתכר כלום בדבר:

ולואי שתהא ביאה שישוב ויכנס לביתו בלא חטא כיציאה:

אמבוהא גדודי בני אדם הולכין אחריו לכבודו:

אם יעלה לשמים שיאו וגו' סופו כגללו לנצח יאבד וכל זה אמר שלא תזוח דעתו:

מכתפי ליה זקן היה ונושאין אותו באלנקי בכתפיהם בבית המדרש שלא להטריח את הציבור לקום מפניו:

שנאמר הנותרים אלמא אף הן היו ראויין לישרף ונותרו:

מפרסמין את החנפים מפני חלול השם שנאמר ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ונתתי מכשול לפניו כדי לפרסמו: תשובת המוחלטין מעכבת [את הפורענות] אפילו לאחר שנחתם גז"ד. שלות רשעים סופה תקלה והרשות מקברת בעליה ערום נכנס לה וערום יוצא ממנה. ולואי שתהא יציאה מן העולם כביאה לעולם בלא עון. רב כד הוה נפיק לדינא אמר הכי ברעות נפשי לקטלא אזיל וצבו ביתי' לינא עביד וריקן לביתי' עייל ולואי שתהא ביאה בבית כיציאה מבית בלא עון:

שאת פני רשע לא טוב אינו טוב לאחאב שנשאו לו פנים בעוה"ז שנאמר הראית כי נכנע אחאב מפני אוי להם לרשעים שחבין לבניהם ולבני בניהם כו'.

להטות צדיק במשפט טוב לצדיקים שאין נושאין להם פנים בעוה"ז יען לא האמנתם בי להקדישני הא האמנתם בי עדיין שלא הגיע זמנכם להפטר אשריהם לצדיקים שזוכין לעצמן ולבניהם ולבני בניהם.

הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין להשרף כנדב ואביהוא שנאמר הנותרים אלא זכות אבות הגינה בעדיהן.

כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כדי שלא יהא בג"ע ותלמידיו בגיהנם שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו. כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידו בג"ע. שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת:

האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה אחטא ואשוב תרי זימני ש"מ הא דרב הונא דאמר כל העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר אין מספיקין בידו לשוב.

אחטא ויוה"כ פירוש האומר אחטא כי יוה"כ מכפר. אפי' לר' דאמר יוה"כ מכפר אפילו לא עשה תשובה כל כי האי גוונא אין יוה"כ מכפר.

עבירות שבין אדם למקום יוה"כ מכפר עם התשובה שנאמר ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו.

כל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא נוחל גן עדן ותלמידיו יורדין לגיהנם וכל המזכה את הרבים אין חטא בא לידו שלא ירד הוא לגיהנם ותלמידיו נוחלין גן עדן שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת:

המקניט את חבירו אפילו בדברים שהוא צריך לפייסו כמו שביארנו במשנה צריך לפייסו בשלש חבורות של שלשה בני אדם כלומר שיפייסהו שלשה פעמים כל אחת בשלשה בני אדם ר"ל שאם לא מחל לו בראשונה יחזר אחריו שניה ושלישית ומכאן ואילך אינו צריך ואם מת מביא עשרה בני אדם ומעמידם על קברו ואומר חטאתי לד' אלקי ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך ומדת חסידים שלא להתעקש שלא למחול אדרבא ראוי לו להמציא עצמו אצל אותו שחטא לו שיהא מזומן לו לבקש ממנו מחילה וימחול לו וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו:

עשרים וארבעה דברים מעכבין את התשובה רכילות לשון הרע בעל חימה ובעל מחשבה רעה והמתחבר לרשע והרגיל בסעודה שאינה מספקת לבעליה והמסתכל בעריות והחולק עם הגנב והאומר אחטא ואשוב והמתכבד בקלון חבירו והפורש מן הצבור והמבזה רבותיו ר"ל שאינו נוהג בכבודם כראוי שאלו מבזה ממש אף בשאר ת"ח הוא אפיקורס כמו שביארנו בפרק חלק צ' א' והמעכב את הרבים מלעשות מצוה והמטה את חבירו מדרך טובה לדרך רעה והמשתמש בעבוטו של עני והמקבל שוחד ע"מ להטות את הדין והמוצא אבידה ואינו מחזירה והרואה את בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו והאוכל שור יתומים ואלמנות והחולק על דברי חכמים והחושד בכשרים והשונא את התוכחת והמלעיג על המצות ודברים אלו אין סבת עכוב התשובה שוה בכלם וכבר ביארנו כל הענין ביאור מרווח בילדותינו בחיבור התשובה:

גמ' עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך והתרפס ורהב רעיך אם ממון כו' כצ"ל:

כְּטָבִי עַבְדּוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל יש להקשות למה לא נקיט 'אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם' שהיה חכם גדול בתורה וצדיק גמור כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כח:) דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר (בראשית טו, ב) שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים וכן אמרו (בראשית רבה נט) 'הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ' (בראשית כד, ב) שהיה שולט ביצרו? ונראה לי בס"ד לא רצה להביא מדורות שהיו קודם מתן תורה אלא מדורות שאחר מתן תורה. אי נמי נראה לי דתנא זה היה בזמן רבן גמליאל ולכן נקיט טָבִי שהיה בדורו ויודעו ומכירו. או יובן דאיתא בשער הגלגולים דף כ"ט דרוח הבל מה שלקח חם ניתן בטבי עבדו של רבן גמליאל יעוין שם. גם הרב קהילת יעקב ז"ל כתב בשם רבינו ז"ל דכורש מלך פרס היה משורש כנען ונתגלגל בטבי עבדו של רבן גמליאל לכך אמר רבן גמליאל אין טבי כשאר עבדים כשר היה אותיות כרש עיין שם. נמצא בטבי היה כנען והיה חם ולכן הזכיר את טבי בענין זה של חם וכנען.

כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים, אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ נראה לי בס"ד אומרם על ידו כי הקב"ה ברא ביד י"ז פרקים עד הכתף לרמוז שצריך האדם לעשות בידו 'טוֹב' שהוא מספר י"ז אך החוטא נהפך אצלו מספר טוֹב למספר 'חֵט' שהוא גם כן מספר י"ז וכמו שכתב מור"ם בהלכות ראש השנה דאין אוכלים אֱגוֹז בראש השנה מפני ד'אֱגוֹז מספר 'חֵט' [17] ולזה אמר הַמְזַכֶּה הָרַבִּים אֵין חֵטְא בָּא עַל ' יָדוֹ ' דייקא שמספר פרקי ידו יהיו צירוף אותיות טוֹב ולא חֵט. או יובן בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל (שער הגלגולים הקדמה כג) מה שחוטא האדם ביום נרשם למעלה ונשמתו עולה וחותמת בהודאתה בהם דכתיב (איוב לז, ז) ו'בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם' אך הצדיק אם יחטא לא ישן עד שיתודה ויתחרט וישוב ואם כן נמחקין העונות ולא יבאו לידי חתימה בידו. או יובן הכונה כל רע שיעשה האדם נרשם דרך כלל בשרטוטי ידיו והמזכה אין חטא בא על ידו דייקא.

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר "אִם יֶחֱטָא אִישׁ לְאִישׁ, וּפִלְלוֹ" אֱלֹקִים יִמְחֹל לוֹ. נראה לי בס"ד דריש דהוה ליה למימר 'יפללו' אלקים ולמה נקיט וא"ו אלא לרבות דכל וא"ו הוא לרבות וכיון דאמר 'וּפִלְלוֹ' בוא"ו הוי כאלו אמר ב' פעמים פללו דאם פללו לחבירו אז פללו אלקים שימחול לו.

כָּל הַמַּקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ, אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ יש להקשות למה נקיט קרא הקנטת דברים בענין ערבות של ממון. ונראה לי בס"ד ללמדך טעמא דמלתא דאל תאמר במה נחשב הדיבור שהקנטתיו בו דהלא לא עשיתי מעשה של כלום לכך הזכירה עם דין הערבות אשר לפי דבריו הוא מתחייב בדיבור בלבד דאם אמר 'תן לו ואני ערב' נתחייב אף על פי שלא תפס קנין ולא תקע בפיו.

וְצָרִיךְ לְפַיְּסוֹ בְּשָׁלֹשׁ שׁוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם יש להקשות למה יחלקם לשלשה חלוקות יקח כל התשעה? ונראה לי בס"ד על דרך שאמר לעיל דף כ"ד למה מפייסין וחוזרין ומפייסין כדי להרגיש העזרה להשמיע קול כמה פעמים ולכן מביא שלשה שורות בשלש פעמים להרגיש הענין שהוא מרצה את חבירו וגם חבירו אפילו אם הוא אכזרי יתרצה. או יובן מחלקם לשלש חלוקות כי החוטא לחבירו פגע בכבוד הנר"ן [נפש, רוח, נשמה] שלו ולכן יחלקם לשלש כנגד נר"ן [נפש, רוח, נשמה]. ובזה יתורץ קושיא אחרת למה אחר שנפטר יוליך עשרה בבת אחת ואינו מחלקם? ובזה ניחא כי בקבר אינו שוכן שם אלא רק נפש לבד והיא מן הקטנות שבה ולא נר"ן. ומה שאמר ' אַל יְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִשָּׁלֹשׁ פְּעָמִים ' מקשים מנא ליה דטפי לא? ונראה לי דק"ל כיון דדברים אלו מפי יעקב אבינו ע"ה נאמרים למאי הוצרך לומר ג' פעמים (בראשית נ, יז) 'נָא' דודאי לא חשיד יוסף הצדיק ע"ה לסרב אפילו בדיבור אחד אלא ודאי שבא ללמדינו הכתוב שיעור המחילה בעלמא דהוי עד שלש. ועדיין קשה למה נקיט 'אַל יְבַקֵּשׁ' שהוא לעיכובא לימא אֵין צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ יוֹתֵר מִשְׁלֹשָׁה'? ונראה לי בס"ד דאמר לשון זה לעיכובא שאם ירצה להחמיר על עצמו ולבקש יותר משלש אינו רשאי מפני שבזה מזיק את חבירו לקטרג עליו למעלה שגם הקב"ה לא ימחול לו על עונותיו ומקטרוג לקטרוג ימשך גם על ישראל ח"ו.

עֲשָׂאוּנִי אַשְׁפָּה נראה לי לאו לשון תרעומת הוא אלא בניחותא קאמר עֲשָׂאוּנִי אַשְׁפָּה לברר בזה הפיטור לעצמו ורוצה לומר שבזה נשלמה כפרתו ואין צריך לישב עוד בשביל המחילה והיינו כיון דְעֲשָׂאוּנִי אַשְׁפָּה נתקן עון שלי שחטאתי בְּהַשָּׂפָה כי אַשְׁפָּה מכפרת על חטא הַשָּׂפָה כי בְּאַשְׁפָּה יש אותיות שָּׂפָה ואות א' באחה"ע יתחלף בה"א הרי אַשְׁפָּה היא הַשָּׂפָה.

אָזִיל אַבָּא לְמִיקְטַל גַּבְרָא! נראה לי דאמר כן בלבבו דאיך קורא לרב בשמו אף על פי שהוא מתכוין אבא לשון חשיבות, ומה שאמר אִישְׁתַּמִּיט נַרְגָּא מַחְיֵיהּ אַרֵישֵׁיהּ, נראה לי דינו מדה כנגד מדה כי ראוי שהוא ילך ויפייס את רב ועתה השיב לו דבר כאלו רב צריך לפייסו, נמצא אזיל בתר אפכא לכך הנרגא אזיל בתר אפכא שהוא מוריד אותו ומשליכו על ראש הבהמה וחזר לאחוריו ונהפך על ראש הקצב ומה דמחייה ברישיה היינו על אשר ביזה את רב שהוא רישא דעמא.