מסכת יומא דף ע״ו עמוד ב׳

חייב משום שכר אל תשת (ויקרא י׳:ט׳):

אף כאן יין וביין אין שכרות אלא בשתייתו:

אסור בכל מיני מתיקה בפירות חדשים בתפוחים בענבים:

ומותר ביין בן ארבעים:

ותירוש ינובב בתולות זה יין טוב שהוא משכר את האדם לגלות סתרי לבו האטומים כבתולה:

הבא מן התירוש מן הענבים והכי קאמר קרא הענבים יוציאו לכם דבר אשר ינובב בתולות:

ותירוש יקביך יפרוצו וכל יקב שבמקרא הוא הבור שלפני הגת ושם אין הענבים נתונים אלא היין:

דבר הבא מתירוש וכו' והכי קאמר קרא ענבים יהיו לך המפריצים יקביך ביין ולעולם אין היין נקרא תירוש אלא הענבים:

גמר שכר שכר מנזיר ואם תאמר לרבי יהודה דלא יליף גזירה שוה בברייתא פרק אמרו לו (כריתות דף יג:) מנא ליה דשתיה בכלל אכילה יש לומר מסברא כדאמרינן בפ"ג דשבועות (דף כב:) איבעית אימא קרא איבעית אימא סברא אבע"א סברא כדאמרי אינשי תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו א"נ נראה לי נהי דלגבי ביאת מקדש לא יליף שכר שכר מנזיר לחייב אפי' בשאר משכרין הכא גבי מעשר שני הוה יליף גזירה שוה דהתם טעמא רבה איכא דלא יליף משום דשתויי יין גנאי הוא ליכנס שכור לפנים דאפילו לפני מלך בשר ודם אין עושין כן כ"ש לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכיון דטעמא מש"ה הוא מה לי יין מה לי שאר משכרין אבל בעלמא מודה דגמרינן מנזיר תדע דהא הכא אליבא דמ"ד אכל דבילה קעילית ונכנס למקדש חייב דהיינו רבי יהודה מסקינן גמר שכר שכר מנזיר אלמא דמודה רבי יהודה הכא כדפרי' וניחא נמי הא דקשה אדגמרת מנזיר נגמר ממקדש אפילו שאר משכרין אלא ודאי לא גמרינן מקדש מעלמא ולא בעלמא גמרינן מינה דטעמא דהתם הוי כדפרי' והא לא שייך בעלמא ואם תאמר דהשתא מסקינן הכא דדבילה קעילית אין נקחת בכסף מעשר ובפרק בכל מערבין (עירובין דף כז:) לא משמע הכי דדרשינן ביין לרבות שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר מלמד שלוקחין תמד משהחמיץ ומפרש התם דצריכי דאי כתב רחמנא בשכר ה"א דבילה קעילית [כתב רחמנא יין ע"ג קנקנו וכ"ש דבילה קעילית] ואייתר לן בשכר לתמד משהחמיץ וע"ק מנלן התם למידרש כל הני דרשות ביין שלוקחין יין אגב קנקנו בשכר לתמד משהחמיץ בבקר ע"ג עורו בצאן ע"ג גיזותיו והא צריכי למידרש מינייהו כללי ופרטי לכל הפחות תרתי מינייהו צריכי חד בעלי חיים וחד שאינן בעלי חיים דאי כתב רחמנא יין ושכר ה"א גידולי קרקע ממש דווקא ואי כתב רחמנא בבקר ובצאן ה"א בעלי חיים אין שאין בעלי חיים לא כדאמרינן בפרק קמא דקדושין (דף יז.) גבי הענקה וי"ל דהתם לאו מביין ושכר ובבקר ובצאן קא דריש אלא מיתורא דביתי"ן דהוה מצי למיכתב יין ושכר בקר וצאן והשתא ניחא בשמעתא דבכלל שכר דקרא לא הוי דבילה קעילית וא"ת ולמה לי לרבויי התם דבילה קעילית תיפוק ליה מכעין הפרט דהוי פרי מפרי וגידולי קרקע וי"ל דשמא אינה ראויה לאכילה ולא חשיבא פרי כולי האי וא"ת הכא דפריך ואימא דבילה קעילית לישני מיין אגב קנקנו (דאינה) דנקחת נפקא כדאיתא בפ' בכל מערבין (עירובין דף בז:) ונראה לי דשפיר פריך דאי מיין אגב קנקנו נימא דאינה נקחת דבילה קעילית בפני עצמה מכסף מעשר אלא בהבלעה דומיא דיין אגב קנקנו כדמשמע התם דכל הנך דמרבינן מדרש' דביתי"ן אינה נקחת בעינייהו אלא בהבלעה והכי פריך ואימא דשכר גופיה מיירי בדבילה קעילית ותהיה נקחת בפני עצמה בלא הבלעה וא"ת אמאי לא גמרינן דשתיה בכלל אכילה מדכתיב בשכר ודרשינן מיניה תמד משהחמיץ ואמר רחמנא ואכלת וי"ל ע"י אניגרון אי נמי יש לומר ואכלת לא קאי אלא אגופיה ולא אמאי דמרבינן מדרש' דביתי"ן תדע דהא יין אגב קנקנו ובקר אגב עורו וצאן אגב גיזותיו לא שייך בהו אכילה ואם תאמר כי גמרינן שכר שכר מנזיר דשכר חמרא הוא מנלן דשתיה בכלל אכילה היא דילמא ביין קרוש הבא משניר להכי כתב ואכלת וכי האי גוונא פריך בפרק קמא דסוכה (דף יב.) בגמ' דזה הכלל וכו' ויש לומר דילמא לא חזי לאכילה אלא שורין אותו במים ושותין ועוד מאי קמ"ל קרא ועוד דגמרינן מנזיר מה התם בכל מיני יין אסור דכתיב מכל אשר יעשה מגפן וגו' אף שכר דהכא:

ומנלן דחשיבא עליה כעינוי דכתיב אל תירא דניאל וגו' ואין להקשות דילמא להתענות דקרא לאו אסיכה קאי אלא אלחם חמודות לא אכל שהיה מענה נפשו באכילה וי"ל האי לאו עינוי הוא מי שאינו אוכל לחם חמודות ואוכל לחם אחר ואינו שותה יין ושותה משקה אחר אלא ודאי אסיכה קאי שלא היה סך כלל:

דתנן מניין לסיכה שהיא כשתייה דכתיב ותבא כמים בקרבו וגו' בפרק אמר ר' עקיבא בשבת (דף פו.) קאמר עלה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ותבא כמים בקרבו ותימה דבפרק בנות כותים (נדה דף לב. ושם) מייתי ברייתא דתניא ולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות את הסך כשותה ואי בעית אימא מהכא ותבא כמים בקרבו וגו' והשתא קשה דמעיקרא מייתי ראיה מדאורייתא והדר מייתי ראיה מדברי קבלה שאינו אלא זכר לדבר וי"ל דה"ק אפי' לא היה לנו פסוק לאסור סיכה דאוריי' הוה לן למיסרי' מדרבנן מקרא דותבא אי נמי קרא דולא יחללו נמי אסמכתא בעלמא דעיקרו לאו להאי דרשא אתא אלא לכדדרשינן בפרק קמא דזבחים (דף ג:) קדשים מחללין קדשים ואין חולין מחללין קדשים ובס"פ אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג.) ילפינן מיני' אוכל טבל דבמיתה ופר"ת דכל עינויים דיוה"כ ליתנהו אלא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא לבר מאכילה ושתיה דהאמר לקמן ואם היה מלוכלך בטיט ובצואה רוחץ כדרכו ואינו חושש מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש ובמסכת כריתות בפ"ק (דף ז.) אמרינן כהן שסך שמן של תרומה (למעים) בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין אלא מדרבנן ומותר אדם לסוך בחלב דלא אשכחן דאתסר סיכה כשתיה אלא ביוה"כ ובתרומה ובאיסורי הנאה כי ההיא דפרק כל שעה (פסחים דף כה:) רבינא שייף לברתיה בגוהרקי דערלה וכו' עד אמר ליה שלא כדרך הנאתו קא עבידנא וחלב חי של שור הנסקל על גבי מכתו פטור הא מהותך אסור משום דאיסורי הנאה נינהו אבל חלב דהתירי הנאה מותר ובתרומה אסור משום דאיכא אסמכתא דולא יחללו וביוה"כ אסרו משום תענוג אבל משום רפואה שרי או ידיו מלוכלכות כללא דמילתא היכא דאינו בשביל תענוג שרי:

מניין לסיכה שהיא כשתיה דכתיב ותבא וגו' תימה לי אמאי איצטריך הש"ס למיגמר סיכה מוסוך לא סכתי הא מהאי קרא נפקא מותבא כמים בקרבו וכו' ומתני' היא בשבת בפרק אמר ר' עקיבא (שבת דף פו.) ונראה לי דאצטריך דאי לא כתיב אלא האי קרא דותבא כמים בקרבו וכו' היינו אוסרין אפי' סיכה שאינה של תענוג כשתיה להכי אייתי מקרא דדניאל דמשמע שלא נמנע אלא מסיכה של תענוג מדכתיב להתענות ואי לא כתיב אלא קרא דדניאל לא הוה אסרי' סיכה דכמה עניינין של צער שהיה מענה ומצער נפשו ולא גמרינן מהתם דדילמא חד משאר עינויין שעשה הוה אסרינן אבל סיכה לא קא משמע לן מקרא דותבא כמים וגו' דסיכה כשתיה ועוד דמקרא דותבא איצטריך לן למילף גבי תרומה דסך כשותה דבתרומה לא שייך למיגמר מקרא דדניאל:

ותוב מדכתיב ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר וגו' הא שתיה וקא קרי ליה ואכלת כו' עד אמר רבא חמרא וריחני פקחין. אכילה ושתיה מנ"ל דאיקרי ענוי שנא' עניתי בצום נפשי.

רחיצה וסיכה מנ"ל דאיקרי ענוי שנאמר לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי וסוך לא סכתי וגו'.

וכתיב מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות וגו'.

ודייק רב אשי מדכתיב וסוך לא סכתי כל סיכה בין סיכת מים שהיא רחיצה בין סיכת שמן אחד זה ואחד זה לא סכתי.

מאי ואני באתי בדבריך דכתיב ושבעים איש מזקני בית ישראל ויאזניהו בן שפן וגו' ואחריהם אל היכל ה' וגו' אמר הקב"ה למיכאל.

אלא יליף לה שכר שכר מנזיר וא״ת אדרבה נילף שכר שכר משתויי יין. י״ל דהא דמיירי לעינויי לההיא דמעשר דמיא טפי דאלו ההיא דשתויי יין ולהבדיל ולהורות אמר רחמנ'. ומה לי יין או דבלה קעילית. וי״מ דמאן דיליף שכר שכר מנזיר לית ליה ההיא דדבילה קעילית ותנא דדבילה קעילית לא יליף שכר שכר מנזיר דאי הוה גמיר גזרה שוה הוה דריש לה בכל דוכתא. והראיה מדאמרי׳ בפ״ק דנזיר ר״ש אומר אינו נזיר עד שידור מכולן וכו'. ושקלי׳ וטרי׳ עלה ואמרי׳ דר״ש יליף שכר שכר מנזיר ולאפוקי מדתני׳ אכל דבילה קעילית חייב וכו׳ ואמאי לימ׳ דיליף לה לענין מעשר בלחוד ולא ליתי לאפוקי מהאי בריתא אלא ודאי ש״מ דמאן דיליף מנזיר לכל דוכתא יליף לה. וא״ת א״כ לההוא תנא דדבילה קעילית מנא ליה דשתיה בכלל אכילה לענין יוה״כ. וי״ל דאתיא ליה מסברא כדאמרי׳ במס׳ שבועות דאמר ליה איניש לחבריה תא נטעום ואזלי ואכלו ושתו. וזו שיטת ה״ר אלחנן ז״ל:

והא כתיב ותירוש ינובב בתולות פי׳ לשון ינובב ניב שפתים כענין שאמרו נכנס יין יצא סוד ואלו מיני מתיקה אין מנובבין בתולות:

גרש״י ז״ל נהמא חמימא דחיטי דכייתא ופי׳ ז״ל דמתרגמי׳ את בגדי עשו החמודות דכייתא והיינו לחם חמודות. וי״ג נהמא חמימ׳ אדחיטי בזיתי ולחם חמודות דרשי׳ לשון חימום כדאמרי׳ נחמרו בני מעיה והוא כמו נחמדו:

אעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר תימה למה אינה ראיה ואי משום דהא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הא כמה מילי דרבנן בתלמודא דסמכינהו אקרא ולא אמרי׳ הכי. וי״ל לפי שאין הכתוב מדבר בענין שתייה וסיכה אלא שעושה משל לקללה הנכנסת בקרבם של רשעים כדכתי׳ לעיל מיניה ותאהב קללה ותבואהו ואין להביא ראיה מפסוק שנא׳ בדרך משל. ובתוס׳ פירשו דמשום דאיכא למי׳ איפכא כדרב זוטרא קאמר תנא שאין זו ראייה אלא זכר. ולא נהיר וכבר כתבנו במסכת נדה ובמס׳ שבת משמו של ר״ת ז״ל שאין סיכה כשתיה בשום איסור אחר אלא בתרומה דאמ׳ רחמנא וגם לרבות את הסך. והכא לענין יוה״כ מדרבנן בעלמא אבל לא בשום איסור אחר שאין בו איסור הנאה ולפיכך מותר לסוך בשומן של חזיר או נבילה וכיוצא בהם:

בנדרים הלך אחר לשון בני אדם שבאותו מקום ושבאותו זמן ושבאותה לשון נדר מן התירוש אם דרכם לקרוא תירוש לכל מיני מתיקה ואין קורין תירוש ליין ולתירוש האמור בתורה הרי זה אסור בכל מיני מתיקה ומותר ביין ותירוש ואם קורין תירוש ליין חדש הרי זה אסור בו כלל הדברים הלך בהם אחר לשון בני אדם כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה גמר שכר כו' יליף ג"ש והתם טעמא רבה איכא כו' כצ"ל:

בא"ד גמר שכר כו' מסקינן הכא דדבילה קעילית אין נקחת בכסף כו' בשכר ה"א דבילה קעילית כתב רחמנא יין על גבי קנקנו וכ"ש דבילה קעילית ואייתר לן בשכר כו' לישני מיין אגב קנקנו דנקחת נפקא כו' י"ל ואכלת לא קאי אמאי דמרבינן כו' עכ"ל כצ"ל:

בפרש"י בד"ה דומיא דשמן כו' ע"י רחיצה עכ"ל הס"ד:

אָמַר רַבִּי יִצְחָק ' יַיִן ', שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לָעוֹלָם. נראה לי בס"ד אותיות 'יַיִן' במילואם כזה י ו " ד י ו " ד נ ו " ן עולה המילוי מספר יְלָלָה עם הכולל [76] ואם תצרף עם המלוי מספר הפשוט יהיה מספר יַיִן [70] מספר עוֹלָם [146] נמצא יפה דרש שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה דייקא לָעוֹלָם דייקא. ונרמזה היללה במלוי לומר אימתי יביא יללה? הוא כאשר האדם ימלא כריסו ממנו אבל שותה דבר מועט יפה הוא.

' תִּירוֹשׁ ', שֶׁכָּל הַמִּתְגָּרֶה בּוֹ נַעֲשָׂה רָשׁ נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב קהילת יעקב ז"ל בשם ספר התמונה תָּיו לשון גבול כמו (במדבר לד, י) 'וְהִתְאַוִּיתֶם' (משלי כג, ג) 'תִּתְאָו' ולכן אות תָּיו היא בסוף אלפא ביתא שהיא גבול לכל האותיות עיין שם. ובזה מובן כאן רמז נכון כי 'תִּירוֹשׁ' כתיב בחול"ם במקום וא"ו ונמצא תִּירוֹשׁ הוא אותיות תָּיו רָשׁ אך אותיות ר"ש אינם מחוברים יחד אלא אות וא"ו מפסיק בתוכם ומבטל משמעותם ואם זכה לעשות גבול בשתיית היין שאינו שותה יותר מן הראוי אז אצלו הוא תִּירוֹשׁ דאותיות תָּיו שהם לשון גבול מחוברים עם אותיות רש ומתבטל משמעות של רָשׁ, אבל המתגרה בו כלומר שאינו עושה גבול בשתייתו אלא שותה יותר מדאי בלי גבול אז יסתלקו אותיות תָּיו שהם לשון גבול מן תִּירוֹשׁ וישאר אותיות רש לבד להורות שֶׁנַעֲשָׂה רָשׁ. או יובן קרוב לזה דאיתא באותיות דרבי עקיבא תָּיו רומזת לתורה ולכן נרשם על מצחות הצדיקים תָּיו של דיו (שבת נה.) יעוין שם. ויש שותה כדי להתפקח כמו שאמר 'חַמְרָא וְרֵיחְנִי פַּקְחִין' וכן אמר רבי הבו חמרא לדרדקי כי היכי דלימרו מילי דאורייתא דנכנס יין יצא סוד (סנהדרין לח.) הנה זה טוב בודאי ונקרא תִּירוֹשׁ שמחובר תָּיו עם רש ובטל רָשׁ ואם לאו ששותה לשכרה דוקא נעשה רָשׁ שיסתלקו אותיות תָּיו וישאר רָשׁ.

זָכָה נַעֲשָׂה רֹאשׁ נראה לי בס"ד וא"ו דתיר ו ש אף על גב דלא כתיב יוצאה בקריאה וְיֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא ואם תחלק אות ו' לשני אותיות לעשות אותה אות א' ואות ה' אז תצרף אות ה' עם תי' ד תי רוש ויהיה בידך תיבת תהי ותצרף אות א' עם אותיות ר " ש דתירוש ויהיה בידך תיבת רֹאשׁ הרי כאן תיבות תְּהִי רֹאשׁ נמצא אותיות תִּירוֹשׁ נעשו תְּהִי רֹאשׁ. או יובן בס"ד זָכָה לשתות שיעור בינוני כדי להתפקח בלימוד התורה הרמוז באלף לשון (תהלים נה, יד) 'אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי' נַעֲשָׂה רֹאשׁ שיבא אות א' ויפסיק בין אותיות רש וזהו שנאמר (קהלת ט, יח) 'וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה' רמז לאות א' שמספרו אחד וְחוֹטֶא לשון חסרון. ומה שאמר זָכָה מְשַׂמְּחוֹ, לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ נראה דהשותה מעט שהוא שיעור שמחה שמשמח הלב אז דבורו יהיה מעט וזה נרמז בשמחה 'שָׂח מַה' רוצה לומר שָׂח מעט כמו (שמות טז, ז) 'וְנַחְנוּ מָה' שיחתו מועטת מה שאין כן השותה הרבה מרבה דברים ותהיה שיחתו מרובה הרי זה משמעו כי הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא (משנה אבות א, יז).

חַמְרָא וְרֵיחְנִי פַּקְחִין פירש רש"י 'עשאוני פקח' ומקשים מה בא רש"י ז"ל לחדש בזה? ונראה לי בס"ד דהיה אפשר לפרש דברי רבא קאי על לֹא זָכָה מְשַׁמְּמוֹ ונקיט פַּקְחִין על דרך סגי נהור שרצונו לומר קפחין כדאיתא בשבת (שבת דף קמז:) 'חַמְרָא דִּפְרוֹגִיתָא, וּמַיָּא דְיוֹמְסִית, קִפְּחוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים מִיִּשְׂרָאֵל' ועל זה קאמר רבא ההנאות של המשכת האדם אחר היין ומיני בשמים מְקַפְּחִין אותו ונקיט פַּקְחִין אות פ' קודם קו"ף על דרך סגי נהור דאלו הם מילות הפוכות כמו כֶּשֶׂב כֶּבֶשׂ שִׂמְלָה שַׂלְמָה וכמו שאמרו מהרש"א ז"ל לעיל (יומא עה:) במאמר אַל תִּקְרִי 'שָׁטוֹחַ', אֶלָּא 'שָׁחוֹט', עיין שם, וכן כאן במקום קַפְּחִין אמר פַּקְחִין, לכך בא רש"י ז"ל לפרש 'עשאוני פקח' והיינו פַּקְחִין כמשמעו ממש, וקאי על חלוקה ראשונה דאמר זָכָה מְשַׂמְּחוֹ.