מסכת יומא דף ס״ט עמוד א׳

וסיפא איצטריך ליה שינה דנקט משום דבעי לאשמועינן שמותר ליתנן תחת ראשיהן ותו לא איכפת לן אם יפיח מאחר שפושטן:

כנגד ראשיהן אצל ראשיהן:

שמע מיניה מדמותר להניחן אצלו לא חייש לשמא יפיח:

תפילין מן הצד להניחן אצלו כשהוא ישן:

הניחא האי דלא חייש לכלאים למאן דאמר אבנטו של כהן גדול ביום הכפורים שהוא של בוץ זהו אבנטו של הדיוט כל ימות השנה ואין כלאים בבגדי כהן הדיוט שפיר:

לא זהו וכו' דשל הדיוט כל השנה של כלאים:

שרי אין בו משום כלאים דהעלאה דומיא דלבישה דאית בה הנאת חימום הוא דאיתסר:

קשים הם ואינן מחממין לפיכך אין בהן משום כלאים:

בא לו תפילין מן הצד שריין - פירש רש"י ולא חיישינן שמא יישן בהן ויפיח אבל בפ"ק דתמיד (דף כז.) מפרש טעמא אחרינא דלא חיישינן דילמא מגנדר ונפל עלייהו ואיכא בזיון תפילין:

אלא למאן דאמר לא זהו אבנטו של כהן הדיוט מאי איכא למימר אע"ג דפלוגתא דתנאי היא בפרק קמא (דף יב.) הוא רוצה ליישב מתניתין דפ"ק דתמיד (דף כה:) ההיא דמקפלין ומניחין תחת ראשיהן אליבא דכולי עלמא:

קשין הן תימה א"כ מאי היא דאמר בפ"ק דערכין (דף ג.) הכל חייבין בכלאים כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא ומשני כהנים איצטריך ליה סד"א הואיל ואישתרי לגבייהו כלאים בעבודה שלא בעידן עבודה נמי לישתרו קמ"ל וכו' והשתא כיון דקשין הן לא אישתרו כלאים לגבייהו ותירץ ר"ת דלבישה והעלאה דהוו דאורייתא אסירי אפילו בקשין אבל הצעה דמדרבנן לא גזרו בקשין ודלא כפרש"י שפירש קשין הן ומותרין בלבישה והעלאה ובספ"ק דיום טוב (דף יד:) דתנן משלחין בי"ט כלאים ופריך כלאים למאי חזו ומשני בקשין מיירי נמי בהצעה ואם תאמר והצעה היכי שרי והא כיון דהוו כלאים דאורייתא לענין לבישה והעלאה ליתסרו אפי' למוכרו לעובד כוכבים כדתניא (בתוספת' דכלאים (פרק ה)) הבגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים ולא יעשנו מרדעת לחמור וכל שכן להציע תחתיו יש לומר ההיא איירי דווקא באבד וחיישינן שמא יקרע בגדו ויחזור ויתפרנו על גבי בגדו כדאמר במס' ע"ז (דף לב.) גבי נודות העובדי כוכבים שאסור לעשות מהן שטיחין לחמור שמא יבקע נודו ויחזור ויתפרנו על גב נודו אבל אם היו הכלאים ניכרים מותר כדתנן במסכת כלאים (פ"ט משנה ד) תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים ואם תאמר והאמר הכא אפי' י' מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור לישן עליהם וכן קשה אהא דתנן במסכת כלאים (פ"ט משנה ב) הכרים והכסתות. אין בהם משום כלאים וי"ל דבמצעות שייך כריכה להכי חיישינן שמא תכרך לו נימא אבל במרדעת החמור ובכרים וכסתות לא שכיחא שתיכרך נימא ולהכי לא גזרו מיהו אם בשרו נוגע בהן אסור כדתנא בהדיא גבי כרים וכסתות ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן והוא הדין במרדעת ובלבישה והעלאה אסירי בכל ענין ואף על פי שאין בשרו נוגע בהן כדתנן לא יתן אדם מרדעת של כלאים על כתיפו אפי' להוציא זבל ומה שהשיב ר"י לה"ר שמעון מינביל"א על אותם קושט פורפיטיינ"ש שיש בהן כלאי בגדים ומוכין של צמר אע"פ שהבגדים שעליהן הן של פשתן יש להתיר כדאיתא בספ"ק דביצה (דף טו. ושם) לשון ר"י:

בגדי כהונה היוצא בהן למדינה אסור וכן משמע בפרק האיש מקדש (קדושין דף כד.) דאפי' בעזרה אסור לכתחילה ללובשן שלא לצורך עבודה דקאמר בגדי כהונה אין בהן מעילה לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת פי' שיוכלו להזהר להסירן מיד אחר עבודה ומשמע הא לכתחילה ללובשן אסור דבזה אפשר להזהר וא"ת הא אמרינן בפרק האומר בקידושין (דף סו.) גבי ינאי המלך הקם להם בציץ שבין עיניך אלמא שמותר להניחו אפילו חוץ למקדש וליכא למימר דמיד נזרקה בו מינות דהתם משמע דאכתי לא נזרקה בו מינות עד בתר הכי דקאמר ותורה שבכתב מה תהא עליה ולא אמר נמי התורה שבעל פה ומיהו למאן דאמר (לעיל יומא ז:) דווקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה ואור"ת דלכולי עלמא יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד (שמות בח) ואף על גב דאיצטריך לדרשא אחריתי לעיל בפרק קמא (יומא דף ז:) שלא יסיח דעתו ממנו ושמא יש לומר מדכתיב תרי זימני והיה על מצח אהרן והיה על מצחו נפקא ויותר היה נראה לומר דשלא כדין עשה שהניח הציץ מיהו הכא לא הוה מצי לאכוחי דנזרקה בו מינות שכפר בכל התורה שבעל פה עד בתר הכי דדייק מדלא קאמר אלא תורה שבכתב מה תהא עליה:

ודחינן אפילו הילוך אסיר והאי דקתני שינה משום סיפא דקתני פושטים ומקפלים ומניחים אותם תחת ראשיהם ואמרינן ומינה את שמע דניתנו ליהנות דהא נותנין אותן תחת ראשיהן.

ודחי' לא תימא תחת אלא אימא ומניחין אותם כנגד ראשיהן ולא ראשיהן עליהן. ש"מ כשם שבגדי קדש מותר לישן כנגדן כך התפילין מותר לישן כנגדן אם הם נתונים לו מן הצד. וברור לן דשינויא דשנינן שינויא הוא דאי אפשר לישן על בגדי כהונה דאבנט כלאים הוא ומדאורייתא אסור בהעלאה עליו. ומדרבנן אסור להציעו תחתיו ולישן עליו ואפילו י' מצעות זו על זו וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן כך על זה הדרך סוגיא דשמועה זו סלקא. ואמר רב אשי אפילו תימא תחת ראשיהן כיון שהן קשין דהא חוטן כפול ששה אין נימא נשמטת מהן ונכרכת בבשרו כדרב הונא בריה דר' יהושע דאמר נמטא גמדא דנרש שריא. כלומר כיון שהוא קשה מותר לישן עליו וכי הא קי"ל:

ת"ש בגדי כהונה היוצא [בהן] למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן ש"מ. ואקשינן ובמדינה אין יוצאין בבגדי כהונה. והתניא כי שמעון הצדיק לבש בגדי כהונה ויצא עד אנטיפטרס אצל אלכסנדרוס. ושנינן לאו בגדי כהונה אלא בגדים חדשים שאינם מקודשין ולמה קורא אותן בגדי כהונה שהן ראוין לכהונה איבעית תימא עת לעשות לה' הפרו תורתך כלומר עת סכנה היתה ואין למידין ממנה:

חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת ש"מ חולקין כבוד לראש הכנסת שהוא תלמיד במקום כ"ג הרב ודחי אביי כולו משום כ"ג הוא כלומר שיהא ראש הכנסת מחזר לפניו ובפרק יש נוחלין גרסינן והלכתא אין חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב ואם חלק לו רבו חולקין לו: ירושלמי בכל אתר איתמר הולכין אצל התורה והכא מוליכין את התורה אצלו אין ע"י שהן אנשים גדולים התורה מתעלה בהם. והא תמן מוליכין אורייתא גבי ריש גלותא. א"ר יוסי בר בון תמן ע"י זרעו של בית דוד משוקע שם אינון עבדין כמנהג אבהתהון:

וכ"ג עומד ומקבל וקורא.

פושטין ומקפלין ומניחין אותן תחת ראשיהן והא קא מיתהני ש״מ בגדי כהונה נתנו ליהנו׳ בהן. פי׳ ואם איתה נשמע מינה שאפילו שלא בדרך מלבוש ניתנו ליהנות בהן ומדלא אמרינן עלה ותסברה ש״מ דכל היכא דנתנו ליהנות בהם אפילו שלא כדרך מלבוש הותרו ולאחר הפשטה דאע״ג דטעמא לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת כדאיתא בפ״ב דקידושין. כיון דאישתרי אישתרי ואפילו לאחר הפשטה דילמא משתלי בהן ומתהני ביה לאחר הפשטה. אבל שמעתי שאין זו שטת הירושלמי:

ש״מ תפילין מן הצד שפיר דמי פרש״י ז״ל ולא חיישי׳ להפחה. וכתבו בתוספות דלא דק בה מרן ז״ל דבפ״ק דתמיד מפרש טעמא בהדיא דקמ״ל דלא חיישי׳ דילמא מיגנדר ונפיל עליה. פי׳ ואיכא בזיון כששוכב עליהן. וא״ת היכי פשיט מידי מדרב פפא דהא איהו גופיה דיחוי הוא דקא מדחי וכי אתינן למידק הכי מדחי׳ דלעולם תחת ראשיהם ממש ומשום דנתנו ליהנות בהן וחולין הן לגבי כהן. וי״ל דכיון דלא דחי לה רב פפא בלשון דילמא מכלל דקים ליה דהכי תרצתא דמתניתא:

ותיפוק לי׳ משום כלאים מכאן הקשו בתוספות על מה שפר״ת ז״ל בפרק הקומץ גבי הא דאמרי׳ התם תכלת אין בה משום כלאים. דבגד שיש בו תכלת דציצית אין בו משום כלאים כלל ואפילו שלא בשעת מצוה דכיון דאישתרי אישתרי. ואין להקפיד אם לובשתו אשתו או שלובשהו הוא בלילה שאינו זמן ציצית. והא דאמרי׳ התם גזירה משום כסות לילה התם משום דכסות לילה פטורה מן הציצית ואפי׳ ביום כדכתי׳ בדוכת'. וסוגיין קשיא עליה דא״כ הכא מאי קושיא נימא דהואיל ואישתרי כלאים דבגדי כהונה בשעת עבודה אשתרי לגמרי. והכי נמי קשיא עליה דהתם דאמרי׳ התם בפרק הקומץ גבי הא דתנן הכל חייבין בציצית וכו'. והוינן בה פשי׳ ומהדרי׳ כהנים איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל ואישתרי כלאים לגביהו בציצית נמי לא ליחייבו קמ״ל דנהי דאישתרי להו כלאים בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אישתרי להו. ויש דוחין ההיא דהתם דכי קאמר התם שלא בשעת עבודה לא אישתרי להו היינו בשאר בגדים שאינם בגדי כהונה. וזה דוחק ועוד דסוגיין דהכא קשיא. אבל יש לדחות דלא דמו הני לההיא דר״ת ז״ל דהתם דשרא רחמנא כלאים בציצית בכל מלבוש התירו דעל כנפי בגדיכם אמר רחמנא וכיון דכן שרייה רחמנא לגמרי ואפילו שלא בשעת מצוה שלא יהא צריך לפשוט בגדיו בלילה. מה שאין כן בבגדי כהונה שהם מיוחדים לעבודה וצריך כהן לפשטם וכן תירץ ר״י ז״ל. ואפי׳ הכי אין לעשות מעשה כפי׳ ר״ת ז״ל. ויש תמהין מאי שנא דלגבי כלאים פשי׳ לן דלא אישתרי בבגדי כהונה אחר עבודה ולא אמרי׳ הואיל ואישתרי אישתרי. ואלו לענין מעילה מספק׳ לן אם ניתנו ליהנות בהן לאחר עבודה דהא לענין איסור כלאים נמי איכא למימר לא נתנה תורה למלאכי השרת וכי תימא דלגבי מעילה לב ב״ד מתנה עליהם שלא יהו קדושין למעול בהם. היאך אפשר לומר שיהו קדושין לחצאין דהא על כרחין בגדי קדש הם. וי״ל דאשכחן כמה קדשים שאין בהם מעילה דלאו קדשי ה׳ נינהו כגון שלמים וקדשי מזבח דלא חזו להקרבה. ואף קדש זה עשאו הכתוב כאחד מהם לפי שלא נתנה תורה למלאכי השרת:

והתניא לא יעלה עליך כו' עד אפילו עשר מצעות וכו'. כבר פירשתיה בארוכה במסכת יום טוב בס״ד. ושם פירשתי מאי דקשיא הכא מהא דתניא הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים עיין שם:

בגדי כהונה קשים הם הקשו בתוספות דא״כ מאי האי דאמרי התם דאשתרי כלאים לגבי כהנים בשעת עבודה. ותירצו דהכא ה״ק בגדי כהונה קשים הם וכיון דכן בהצעה מותרין אבל בהעלאה אסורין כיון שהן שוע טווי ונוז ונמטא גמדא דנרש שריא לגמרי אפילו בהעלאה דהכי משמע לישנא. משום דנמטא הוא לבד שאין בו כלאים מן התורה לפי שאינו שוע טווי ונוז ורבנן הוא דאסרו. וכי הוי קשה שרו אפילו בהעלאה. והא דאמרי׳ כי הא דאמר רב הונא וכו׳ לאו דמדמינן להו לגמרי. אלא לו׳ דכי היכי דהתם גזרו רבנן בלבדים וכשהם קשים התירו לגמרי ואפילו העלאה כך התירו בבגדי כהונה בהצעה מיהת. וכן פר״ת ז״ל. אבל לא נראה כן מפי רש״י ז״ל שכת׳ נמטא גמדא דנרש שריא וכן בבגדי כהונה שרו. והכי דייק פשטא דלישנא דגמרא דנקט סתמא בגדי כהונה קשים הם כי הא וכו'. והרב בעל המאור ז״ל תירץ דכי אמרי׳ דאישתרי כלאים גבי כהנים היינו בבגדי כהן גדול לגבי חשן ואפוד שהיו רבים:

היוצא בהם למדינה אסור יש שפי׳ דאיסורא דאורייתא הוא והא דלא קתני חייב משום דבעי למיתני סיפא ובמקדש מותר. ואחרי׳ פירשו דאסור מדרבנן קאמר וכן פי׳ הר״ז הלוי ז״ל:

ובין שלא בשעת עבודה ולפום פשטא משמע אפילו לאחר הפשטה וכדכתי׳ לעיל:

ובמדינה לא והתניא וכו' מכאן יש מביאין ראיה דבגדי כהונה אישתרי בהו כלאים לאחר עבודה דהא לא קשיא לן הכא אלא משום דבמדינה ובהא הוא דמתרצינן משום עת לעשות לה׳ אבל במקדש גופיה לא קשיא לן ולא מידי ואמאי ותיפוק לי משום כלאים. וי״ל דכל היכא דלא ידעינן טעמא דבגדי כהונה קשים הם. הא פרכינן לעיל הכי להדיא והשתא דפריש תלמודא בגדי כהונה קשים הם תו לא קשיא לן בהא ולא מידי. ולפי מה שכתבנו דחשן ואפוד רכים הם. י״ל דשמעון הצדיק לא לבש אלא בגדי כהן הדיוט. אי נמי בדין הוא דמצינן למימר ולטעמיך תיפוק לי משום כלאים אלא טובא איכא בתלמודא דלא בעי׳ למימר ולטעמיך:

מה שביארנו במשנתנו שבגדי כהנה מותר ליהנות בהם במקדש אף שלא בשעת עבודה לא סוף דבר ביום הכפורים ובקריאה שמ"מ יש בה קצת דרך עבודה הואיל והותקנה בה קריאת הפרשה אלא אף בשאר ימות השנה ובאכילה וכן לא סוף דבר באכילה שמ"מ יש בו קצת צרך עבודה שהרי אכילת הכהנים אף היא גומרת הכפרה כדכתי' ואכלו אותם אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אלא אף להלוך של חנם ומ"מ לא היו נוהגין לישן בהם אלא פושטין אותם ומקפלים אותם תחת ראשיהם ואע"פ שבתפילין שאסרו לישן בהם נאסר גם כן אף הנחתם תחת הראש בזו מותר ואף בתפלין כנגד הראש מותר ואין גוזרין בה אטו תחת הראש אבל בגדי כהונה אף תחת הראש מותר:

ושמא תאמר והיאך נהנה בכלאים שהרי אבנט מיהא של כ"ג בשאר ימות השנה ושל כהן הדיוט של כלאים היו וא"ת שלא נאסרה אלא לבישה אבל הצעה מותרת והרי מ"מ יש בדבר איסור חכמים שכך אמרו לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך אלא שחכמים אסרו לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו ואין לומר בה כהנים זריזים הם שאין זריזות במקום שינה וא"ת שאיזה דבר היה מפסיק בנתיים שלא בשעת עבודה הרי אמרו אפילו עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן:

תדע שאף אנו כל שהתרנו בכך לא באבנט התרנו אלא בשאר בגדים או שמא אף באבנט ומפני שבגדי כהונה הואיל וחוטן כפול ששה קשין הם והרי הן כלבד קשה העשוי בנרש שהתירוהו שלא נאסרה אלא העלאה שיש בה חימום או הנאה לגוף ומ"מ יש בפסק זה של לבישת כלאים צרך לקצת דברים אחרים וקצרנו בה בכאן מפני שאין זה מקומה ושכבר הארכנו בה בכדי הצורך בסוף ראשון של ביצה ואין סוף הענין לבאר אלא דין בגדי כהונה ולמדת שמותר ליהנות בהם במקדש אף שלא בשעת עבודה ומ"מ אסור לצאת בהם למדינה שלא יהא נוהג בהם דרך חול ומה שהביאו כאן באחד מימים הכתובים במגילת תענית בזמן שבא אלכסנדרוס להחריב בית המקדש שיצא שמעון הצדיק לקראתו מעוטף בבגדי כהנה גדולה וירד אלכסנדרוס ממרכבתו והשתחוה ומסר אויביהם בידיהם וקבעוהו יום טוב שמא לא בגדי כהנה ממש היו אלא שראוים לכך ואף לכשתאמר בגדי כהונה ממש כל להוראת צורך שעה עת לעשות לד' הפרו תורתיך:

תוס' בד"ה תפילין כו' שמא יישן בהן ויפיח אבל כו' כצ"ל:

בד"ה קשין הן כו' על כתיפו אפילו להוציא זבל ומה כו' ובד"ה בגדי כהונה היוצא כו' שלא ניתנה תורה למלאכי כו' כצ"ל:

גמרא שמעת מינה בגדי כהונה ניתנו ליהנות עיין פ"א מ"ט דכלים בר"ש:

שם לעולם תחת ראשיהן עי' באר שבע סוף הוריות ד"ה דמניח כליו:

גמרא האי נמטא גמדא דנרש שריא, פירש"י אין בו משום כלאים דהעלאה דומיא דלבישה דאית בה הנאת חימום הוא דאיתסר. קשה לי, איך פסיקא זה נימא דלא תלבש סתמא כתיב ואף שלא בדרך חימום אסור, ותו הא באמת לא בעי דוקא הנאת חימום, דהא איתא בירושלמי (והובא להלכה בש"ע סימן ש"ב סי"ג) דאסור ליטול ביצה חמה בבגד כלאים בידו שכיון שהוא ניצול מחום הביצה חשיבא הנאה כמניעת קור, וא"כ בקשין דנהנה במניעת חימום בשרו ביום חום או שלא יטפטפו הגשמים על בשרו אמאי מותר, ותו ק"ל בדין מרדעת דבעי דוקא שיש לו בית ראש (כדאיתא בש"ע), ולובשים אותו בדרך לבישה, ומבואר דבאינו דרך לבישה אף שהוא העלאה על גופו במתכוין שלא יטנפו בגדיו שרי, ומ"ש ממרדעת על כתפו להוציא הזבל דכיון דמגין שלא יטנפו בגדיו בזבל ואינו דרך לבישה ואסור:

מֶה עָשָׂה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק? לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה. פירוש בִּגְדֵי כְּהֻנָּה כשהיה לובשם כהן גדול בבית המקדש היה שורה עליהם זיו של אורה שכל אדם הרואה אותם מרגיש במראה עיניו בהארה זו ובודאי הארה זו לא תהיה עליהם אלא רק בבית המקדש, אך עתה ראה שמעון הצדיק השעה צריכה לכך שתהיה הארה זו עליהם גם כשהוא לובשם חוץ למקדש לכך בצאתו בהם המשיך אותה ההארה על ידי כוונות ידועות לו, ולזה אמר לָבַשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה הם בגדים העיקרים וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה קאי על אותו זיו ההארה שלהם שהמשיך על הבגדים. ומה שאמר וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדָם, נראה לי בס"ד שתפסו בידם אבוקות של אור זכר לזכות התורה שיש להם כמו שנאמר (משלי ו, כג) 'נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' שתגין עליהם. ועוד נראה לי בס"ד שתפסו אֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בְּיָדָם עשו בזה כונה על שם קדוש הנקרא אדי " ר רו " ן שיוצא מפסוק (שמות טו, ו) 'יְמִינְךָ הֳ' נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ' וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער רוח הקודש ביחוד ל"א יעוין שם. ושם זה יש בו אותיות 'אוּר' ואותיות 'יָד' ואותיות 'נֵר' ולכן תפסו אֲבוּקוֹת אוּר בְּיָדָם שיש כאן אוּר וְיָד וְנֵר שכיונו בזה על שם אדי"ר רו"ן הנזכר לשמירתם. ומה שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין כָּל הַלַּיְלָה כֻּלּוֹ נראה כיונו לילך רק בחצי השני שנקרא לַּיְלָה שהוא עת רצון וכיון שזרחה חמה פגעו זה בזה ומן השמים נעשה כך לסימן טוב שבזריחת החמה יהיה נס הישועה על דרך (מלאכי ג, כ) וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ.

אָמַר לָהֶם מִי הֵם הַלָּלוּ. נראה לי ודאי שידע שהכותיים הם היו המלשינים אך רצה לידע אם גם שריו ועבדיו ידם במעל הזה להיות בקשר המלשינות עם הכותיים כדי למסור גם אותם בידם והשיבו רק הכותיים הללו המלשינים. ומה שאמר נְקָבוּם בְּעִקְבֵיהֶם נראה לי בס"ד הטעם שעשו כן כי הם עשו מעשה נחש ושליטת האדם בנחש הוא בראש הנחש דכתיב (בראשית ג, טו) 'הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ' לכן נְקָבוּם בְּעִקְבֵיהֶם ותלו העקבים בזנבות הסוסים נמצא הראש שלהם הוא אשר מתגלגל ומתרוצץ בקרקע על האבנים, והואיל דסטרא אחרא יניקתה מן הזנב לכן תלאום בזנבות הסוסים. והא דזרעוהו כרשינין לבזותם דנחשבין לבהמות. ועוד רמזו בזה דאויבי ישראל כוחם מן שתי שיני"ן דנח ש ו ש טן ועל אלו כתיב (תהלים ג, ח) 'שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ' וידוע כר לשון קוצר כמו שפירש הערוך בערך כר, דקצר רוח תרגומו מאן דכריה רוחיה עיין שם, ולכן זְרָעוּהוּ ' כַּרְשִׁינִין ' דרמזו בכרשינין הוא 'כר שינין' רוצה לומר קצרה ידם מן תגבורת השינין שהיה להם מנח ש ו ש טן ולכן נאמר (תהלים קכד, ו) 'בָּרוּךְ הֳ' שֶׁלֹּא נְתָנָנוּ טֶרֶף לְשִׁנֵּיהֶם'.