מסכת יומא דף ס״ח עמוד ב׳

לצפונה של ירושלים שכל מעשה חטאת בצפון:

אבית הדשן צריך שיקדים לשם דשן המזבח שיהא נקרא קודם לכן מקום שפך הדשן מכלל דלתנא קמא לא צריך:

רבי אליעזר בן יעקב הוא דאמר לא אשמועינן אלא שיהא מקומו מדרון שיהא דשנו משתפך:

ודילמא במקומו משופך הוא דפליגי ומודה רבי אליעזר בן יעקב שיקדים שם דשן אלא דבעי נמי מקומו משופך:

השורף המתעסק בצרכי שריפתן בגופן דכתיב אותם כגון המסייע בשעת שריפה והאי תנא אית ליה כרבי שמעון דאין מטמאין בגדים עד שיוצת בהן האור:

דשויה חרוכא דהוי ניתך הבשר ואפר מיהו לא הוו לתנא קמא מטמאין עד שיעשו אפר דאותם קרינא ביה לרבי אלעזר ברבי שמעון שוייה חרוכא לא מטמא דלא פר מיקרי:

מתני' אמרו לו לכהן גדול וכו' שאינו רשאי להתחיל בעבודה אחרת עד שהגיע שעיר למדבר שנאמר ושלח את השעיר במדבר ואחר כך ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה:

דירכאות בני אדם עומדים מירושלים לצוק בכדי שיראה זה סימנו של זה ומניפין אותם הסמוכין למדבר בסודרין וזה הסמוך לו רואה ומניף גם הוא ורואה חבירו הסמוך לירושלים דירכאות בלע"ז רידר"יגרדש:

כדתניא ר' אליעזר אומר נאמר בו מחוץ למחנה כו' ורבנן דמפקי אל מחוץ למחנה דחוץ לחומת עזרה [מטמא בגדים] הני היכא הוה שריף להו אמרינן שריף להו לצפון ירושלים חוץ לג' מחנות כדתניא כו'.

אמר רבא מאן תנא דפליג על ר' יוסי הגלילי ר' אליעזר בן יעקב היא דתניא על שפך הדשן ישרף שיהא שם דשן שיקדים שם דשן. ר' אליעזר בן יעקב אומר שיהא מקומו משופך ודחי אביי ודילמא במקומו משופך פליגי ולאו דלא בעי ר' אליעזר בן יעקב על שפך הדשן ממש מאן דאמר ניתך הבשר והחלב כהיתוך מים אין מטמא בגדים. החריכה נמי כמו היתוך הוא שהרי לא נותר בשר.

ואינו מטמא בגדים ומי שאמר משנעשו אפר החריכה אינה אפר ומטמא בגדים.

אמרו לכ"ג הגיע שעיר למדבר כו'.

אמר אביי ש"מ קא סבר ר' יהודה בית חדודו מדבר הוא קמ"ל כיון שהגיע למדבר נעשה מצותו:

הדרן עלך שני שעירי.

פ"ז בא לו כ"ג לקרות אם רוצה בבגדי בוץ קורא כו' דייקינן ממתני' דקריאה לאו עבודה היא. ומדקרי בבגדי בוץ ש"מ דבגדי בוץ כהונה ניתנו ליהנות בהן. ואע"ג דאסיקנא לשמעתא כי ניתנו ליהנות בהן דחי' דילמא שני קריאה דצורך עבודה היא הכי נמי דחינן שלא היו ישינים בבגדי קדש הא מיכל אכלי בהו.

דילמא שני אכילה דאית בה כפרה כעבודה היא דתניא ואכלו אותם אשר כופר בהן מלמד כיון שהכהנים אוכלין אותם בעלין מתכפרין איכא דאמרי שינ' הוא דלא הא הילוך בהו שרי.

ודילמא במקומו משופך קא מפלגי אבל דכולי עלמא בבית הדשן נשרפין:

ולא המסדר את המערכה פי׳ ואפילו המסדר את האיברים עליה והיינו דאמרינן ואיזהו שורף זה המסייע בשעת שריפה להפך באיברים:

דשווייה חרוכה לת״ק מטמא בגדים שלא מיעט אלא משנעשה אפר. ולרבי שמעון אינו מטמא בגדים:

כיון שהגיע שעיר למדבר נעשית מצותו ומתחיל לקרו׳ הפר׳ ותו לא מידי ובהכין סליק פירקא ברחמי שמיא:

פרק ז׳ בא לו כ״ג לקרות פ׳ לקרות בענין היום כדמפרש לקמן. ובירושלמי בעי מנין למקרא הפרשה ר׳ אידי בשם ר׳ יוחנן כתיב ויעש מה ת״ל כאשר צוה ה׳ מכאן לקריאת הפרשה. לומר דאפילו צואות יש לו לעשות כאשר צוה לומר שיקראם אף הוא בדיבור כאשר צוה ה׳ בדבור:

אם רצה בבגדי בוץ קורא ודוקא בבגדי בוץ אבל לא בבגדי זהב שאין ללבוש בגדי זהב אלא לצורך עבודה שכל המשנה בגדים מעבודה לעבודה טעון טבילה וקדוש כדאיתא בפר׳ הממונה ואין טבילה וקדוש אלא לעבודה חשובה וקריאת פרשה אינה אלא צורך עבודה כדאית׳ בגמרא:

חזן הכנסת פירו׳ הוא הממונה על משמרת עניני הכנסת לתקנם ולהזמינם והוא מלשון חזני מתא שבפרק השוכר את הפועלים וכולה מתני מפרש בגמרא:

גמרא שמעת מינה בגדי כהונה מותר ליהנות בהם פי׳ במקדש מיהת אפילו שלא לצורך עבודה דאלו חוץ למקדש ליכא למידק מהכא כי קריאה זו בעזרת נשים הית׳ כדאי׳ לקמן:

ולא היה צריך שיהו נותנין שם מדשן המזבח מצד מה שכתוב בו שפך הדשן ולא שיהא מקומו משופך ר"ל שיהא עשוי במדרון עד שישתפך הדשן הנתון בתוכו שאין קרוי שפך הדשן אלא על שם ששם שופכין את הדשן ואע"פ שהמוציאן לשריפה טמא המצית את האור או המסדר את המערכה [טהור] וי"מ שהוא טמא שלא נאמר כאן טהור אלא לדעת האומר משיצית את האור ברובו ומ"מ כל שמסייע בשעת שריפה טמא ואפילו משנתחרך הפר ונפסדה צורתו מטמא עד שיעשה אפר הא משנעשה אפר אינו מטמא:

ושריפת פרה אדומה היתה למזרח ירושלים כנגד פתח אהל מועד כמו שהתבאר ונשלם הפרק תהלה לאל:

בא לו כהן גדול וכו' זה הפרק הכוונה בו להשלים ענייני עבודות היום על הסדר ולבאר עוד ענייני בגדי כהונה ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לחמשה חלקים הראשון לבאר שכשהגיע שעיר למדבר היו מוציאין הפר והשעיר לשריפה והוא היה קורא ומברך השני לבאר ענין עבודת אילו ואיל העם בבגדי זהב השלישי הוצאת כף ומחתה בבגדי לבן הרביעי בביאור עבודת תמיד הערב החמישי בענין בגדי כהונה וזהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו הרבה דברים על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר בא לו כהן גדול לקרות אם רוצה בבגדי בוץ קורא ואם לאו באסטלית לבן משלו חזן הכנסת נוטל את ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול וכהן גדול עומד ומקבל וקורא עומד וקורא אחרי מות ואך בעשור וגולל את התורה ומניחה בחיקו ואומר יותר ממה שקריתי לפניכם כתו' בה ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה שמנה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודייה ועל מחילת העון ועל המקדש ועל ישראל ועל הכהנים ועל שאר התפלה אמר הר"ם אצטלית לבן משלו להודיעך כי הקריאה אינה עבודה ומותר לו לקרות באי זה בגד שירצה ואמרו אם רצה בבגדי בוץ קורא הודיעך כי מותר לו ללבוש בגדי כהונה אפי' שלא בשעת עבודה כי העקר אצלנו בגדי כהונה נתנו ליהנות שלא בשעת עבודה והיו נותנים ספר תורה מיד ליד לתפארת וגדולה והקריאה היתה בעזרת נשים שמותר לאדם לישב שם כי אמרו עומד ראיה שהוא היה יושב קודם לכן אבל בעזרת ישראל ומה שאחריה לא ישב שום אדם כלל אלא מלכי בית דוד בלבד כמו שכתוב ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ומה שחייב שיקרא ובעשור שבחומש הפקודים על פה לפי שאין אדם אחד קורא בשני ספרי תורות משום פגמו של ראשון ואין ראוי לגלול ספר תורה בצבור משום כבוד צבור ולפיכך לא היה גולל ספר תורה כדי שיגיע לחומש הפקודים ולא היה קורא גם כן בספר שני משום פגם ראשון נמצא שקורא על פה ואלו השמנה ברכות הראשונה אשר בחר בנו מכל העמים וגו' וקורא ואחר שישלים קריאתו מברך אשר נתן לנו תורת אמת וכו' והיא הברכה השניה והשלישית רצה ה' אלהינו וכו' והרביעית מודים אנחנו לך וכו' והחמשית סלח לנו וכו' והששית מתפלל בהתמדת השכינה במקדש ושיקיים ה' הדרו והודו והשביעית מתפלל שיברך השם בכהנים ויקבל קרבנותיהם וכיוצא בזה והשמינית יתפלל שיושיע השם לישראל ויצילם וחותם ברוך אתה ה' שומע תפלה הרואה כהן גדול כשהוא קורא אינו רואה פר השעיר הנשרפים הרואה פר ושעיר הנשרפים אינו רואה כהן גדול כשהוא קורא לא מפני שאינו רשאי אלא שהיתה דרך רחוקה ומלאכת שניהם היתה כאחת הודיעך כי מותר לאדם שיניח מלראות עבודה וילך לראות עבודה אחרת:

אמר המאירי בא לו כ"ג כלומר אחר שמסר השעיר למשלח ונתעסק בקריעת פר ושעיר והוצאת אימוריהן וקליעת איבריהן והבאתם ונתברר לו בין כך שהגיע שעיר למדבר ומסר הפר והשעיר להוציאם לשריפה בא לו כ"ג לקרות בתורה ופי' בגמ' שבעזרת נשים היה בא ודקדקוה ממה שנאמר בסמוך וכהן גדול עומד וקורא אלמא שיושב היה והרי אמרו אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד אלא שבעזרת נשים היה קורא וקריאה זו יש אומרים שהיא מעכבת וכעין מה שאמרו בפרק ראשון ה' ב' לענין פרשת מלואים שמקראה שנצטוה לספר הענין לישראל מעכבת וממה שאמרו כאן שאני קריאה דצורך עבודה היא ומתוך כך הותרה בה לבישת בגדי כהונה (ש)אין הדברים נראין לעכב אלא שסדר הענין היה כן ומה שאמרו דצורך עבודה היא פירושו שמאחר שהותקנה בתוך העבודה הרי היא כעבודה להתיר בה לבישת בגדי כהונה הא שלא לצורך שום דבר שבעבודה שמא לא הותרה לבישת בגדי כהונה אף במקדש אלא שזו דחייה בעלמא היא והלכה שאף שלא לצורך כלל הותרה לבישתן במקדש כמו שיתבאר בסמוך ונשוב לדברינו והוא שבא לו בעזרת נשים לקרות ואם רצה לקרות בבגדי בוץ ר"ל בגדי לבן שהוא לובש עדיין קורא ואינו צריך להפשיטם לקריאתו ואם רצה לקרות באצטלית לבנה משלו ר"ל שאינה מבגדי כהונה קורא והוא הדין לכל שאר בגדים אלא שדבר בהוה שמנהג זקנים ואנשים של צורה להיות בגדיהם לבנים ביום הכפורים ולפי דרכך למדת ממשנתינו שני דברים אחד שהקריאה אינה עבודה שאילו היתה עבודה על כל פנים היה צריך בה או לבגדי לבן או לבגדי זהב אלא אינה עבודה ומתוך כך קורא באיזה בגד שירצה והשני שבגדי כהונה נתנו ליהנות במקדש וללבשם שם אף שלא בשעת עבודה ובלבד שלא יצא בהן למדינה שאלמלא כן הואיל והקריאה אינה עבודה היה צריך להפשיטם קודם קריאה תיכף שגמר עבודה המיוחדת ליום ואמר על קריאתו שכשהוא יושב בעזרת נשים וכל העם עומדים עליו שחזן בית הכנסת והוא השמש שעליו מוטלין צרכי הכנסת להכין את הכל נוטל ספר תורה מבית הכנסת שהיה סמוך לעזרה ומביאה לראש הכנסת והוא הממונה על הנהגת הצבור בענייני התפלות למנות שליח צבור ומפטירין וקורין וראש הכנסת לסגן והוא הממונה תחתיו של כ"ג והסגן נותנה לכ"ג והטעם כדי להרבות בכבודו של כ"ג שכל אלו באים לשרתו על דרך ברב עם הדרת מלך והוא ששאלו בגמ' שמעת מינה חולקי' כבוד לתלמיד במקום הרב כלומר שהיה סבור שחזן הכנסת יאמר לראש הכנסת שיהא הוא קורא ושראש הכנסת יאמר כן לסגן ותירץ כלה משום כבודו דכ"ג הוא ולא לכבוד אחרים שאע"פ שראוי לכל אדם לחלוק כבוד לשלמעלה הימנו לפני הרב מיהא אין הקטן חולק כבוד לגדול אלא שיהיו כלם שוים לחלוק כבוד לרב ובתלמוד המערב אמרו בכל אתר את מר הולכין אצל התורה וכה את מר מוליכין את התורה אצלו פירוש כ"ג ביום הכפרים ומלך בפרשת הקהל אלא על ידי שהם גדולים התורה מתעלה בהם וכשבא הסגן אצלו עומד לו וקורא בה אחרי מות שהוא סדר עבודת היום וכן קורא בה אך בעשור שבפרשת אמור אל הכהנים ומפני שהיא סמוכה לפרש' אחרי מות ואין טורח צבור בגלילה שמזו לזו שהרי אפשר לגול מזו לזו בעוד שהתורגמן מתרגם ואין שהות בגלילתו בכדי שיפסיק התורגמן עד שיהא בה בשת לצבור בכך להיותם יושבים ומצפים ואחר שקרא בספר שתי פרשיות אלו גולל ספר תורה ואומר להם יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן ר"ל מענין עבודת היום וקורא ובעשור שבחומש הפקודים שבפרשת פנחס שהיא פרשת המוספין על פה ואינו גולל ספר תורה לשם לקרותה בספר מפני שרחוק הוא וישתהא בגלילתו בכדי שיפסיק התורגמן וכדי שלא להוציא לעז על ספר תורה שיהא חסר דבר מכל מה שעושין היום הוא אומר להם שיש שם דברים שלא קרא להם והוא ענין המוספין ושהוא קורא אותם להם על פה ושמא תאמר יביאו לו ספר אחר שיהא נגלל לשם כל שאחד קורא בשני ספרים יש לחוש לפגמו של ספר ראשון סבורים הם שאלמלא שהראשון פסול לא היה טורח להביא אחר ואע"פ שכמה פעמים מוציאים שני ספרי תורה להיות לשני קוראים ואף בראש חודש טבת שחל להיות בשבת מוציאים שלשה ספרים אחד לעניינו של יום ואחד לשל ראש חדש ואחד לשל חנוכה כבר למדת מכלל דברינו שכל שאחד קורא בספר אחד אין בו חשש פגם:

ואמר אח"כ שמברך עליה שמונה ברכות ר"ל אחר קריאתה ואינו מונה ברכה שלפניה או שמא ברכת התורה שלפניה ושלאחריה הוא מונה כאן באחת והוא שמתחיל למנותם הראשונה על התורה ר"ל שלפניה ושלאחריה ושתיהן מנויות באחת והשנית ברכת עבודה ר"ל שתהא עבודתו רצויה ושיתן לנו לב טהור לעבדו בלב שלם וחותם בה ובוחר בעבודת עמו ישראל והשלישית הודאה והיא על הדרך שהיא נתקנת בשמונה עשרה הרביעית מחילת עון והיא ברכת סלח לנו ומרכיב בה מחול לעונותינו ביום הכפורים הזה וכיוצא בו והתבאר בתלמוד המערב שחותם בה ברוך אתה ד' מוחל עונות עמו ישראל החמישית על המקדש שעניינה שיעמידנו האל על מכונו ונתבאר בתלמוד המערב שהוא חותם בה השוכן בציון הששית על ישראל עניינה שיושיעם ד' וישמרם מכל צרה וצוקה ולא יסלק שכינתו מהם והתבאר בתלמוד המערב שחותם בה הבוחר בישראל השביעית על הכהנים עניינה שירצה בעבודתם ויתקבלו מעשיהם והתבאר בתלמוד המערב שחותם בה מקדש הכהנים השמינית על שאר תפלה פי' בגמ' ע' א' תפלה ותחנה ובקשה דרך כלל שיושיע ד' את ישראל וכולל דברים הצריכים להם לפי הזמן וחותם בה שומע תפלה ופי' בגמ' שאח"כ כל אחד היה מביא ספר תורה מביתו להראות חזיתו של ספר לרבים ר"ל נוי שלו (והדוקו) [והדורו] ודבר זה י"מ אותו לדעת האומר שאין עירוב והוצאה ליום הכפורים ואין צריך בכך שירושלים דלתותיה נעולות בלילה ושמא היו מערבין את כלה בעירוב אחד או שמא מבערב היו מביאין אותם לבית הכנסת:

הרואה כ"ג קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפים ופירש בה לא שאינו רשאי בכך אלו היה אפשר כן אלא שאי אפשר מפני שדרך רחוקה היתה ביניהם שהרי חוץ לשלש מחנות היו נשרפין והוא קורא בעזרת נשים ומלאכתם שוה ר"ל ששתיהן בשעה אחת ובא ללמד שמותר היה למי שירצה לראות שריפת הפר והשעיר להניח ספר תורה ולילך שם ואין אומרים בה אין מעבירין על המצות אלא הולך לאיזה שירצה שלא נאסרה העברה ממצוה למצוה אלא כשהוא עוסק בה ושמא תאמר ומה מצוה יש בראיית העבודות פירשוה בגמ' מצות ברב עם הדרת מלך:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

גמ' ולא משנעשו אפר מטמאין בגדים רבי אלעזר בר' שמעון אומר הפר מטמא כו' כצ"ל כנראה מתוך פרש"י ול"ג בהך ברייתא אדברי ר' יהודה כמו שהוא בספרים שלפנינו הכא דבפ' ט"י ל"ג ליה וכן בילקוט וק"ל:

בפרש"י בד"ה אבית הדשן כו' מכלל דלת"ק לא צריך ראב"י היא כו' כצ"ל:

בד"ה עד בית חדודו הוא ראש המדבר ושם נתקיים כו' עכ"ל ר"ל דאינו צריך להגיע השעיר עד הצוק כשמתחיל לקרות הפרשה דהא ר' יהודה גופיה קאמר לעיל שהיה י' מיל מירושלים עד הצוק והכא עד בית חדודו קאמר שלא היה רק ג' מיל וק"ל:

סליק פרק שני שעירי

מתני' קורא על פה עיין ברבינו יונה פ"א דברכות דף ז ע"ב:

תוס' ד"ה תן וכו' וכן קשה בפ' נגמר הדין (דף מב) דיליף מקלל דסקילתו חוץ לשלש מחנות, מגז"ש דפרים הנשרפים, ואמאי הא הוי דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגז"ש. בער אנכי לא אדע דבריהם הקדושים, דאטו ילפינן פרים הנשרפין מהיקש דשפיכת הדשן, אלא דמוכיחין שם בסנהדרין דשפך הדשן היה חוץ לג' מחנות, וכיון דבפרים הנשרפים כתיב והוציא אותה וכו' אל מקום שפך הדשן, ידעינן דמחנה הנשרפים הוא חוץ לג' מחנות, דהא השרפה צריך שתהיה במקום שפך הדשן והוי כמפורש ממש מקומו חוץ לג' מחנות ואין זה ענין היקש, ולד' הישועה, האר עיני עבדך ואדעה:

וּמִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר? דִּירְכָאוֹת הָיוּ עוֹשִׂין פירש רבינו עובדיה ז"ל אבנים גדולות זה על גבי זה עיין שם והוא מה שקורין בלשון ערבי תאביי"א. אך רש"י ז"ל פירש דִּירְכָאוֹת על אותם בני אדם שמעמידין שם וזה נקרא בלשון ערבי פצווא"ן ולפי דבריו לכך נקראין דִּירְכָאוֹת על שם שהם עומדין על הדרך.