מסכת יומא דף ה׳ עמוד ב׳

מילתא דכתיבא בהאי ענינא בפרשת צוואה דמלואים שנאמר בואתה תצוה:

דלא כתיב בפרשת המלואים בזה הדבר אשר תעשה וגו' לא כתיב שיתן אל החושן אורים ותומים כשהלבישן אבל בפרשת צו את אהרן שנאמרה שם עשיית המלואים כתיב ויתן עליו את החשן ויתן אל החשן את האורים ואת התומים וא"ת אף בואתה תצוה נאמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים אין זו מפרשת המלואים אלא עשיית הבגדים ובההוא ענינא לא כתיב ככה לעיכובא:

פתח פתח בצוואה כתיב (שמות כט) אל פתח אהל מועד [יתירא] וכן בעשייה [בצוואה כתיב] תקריב פתח אהל מועד ואכל אהרן ובניו את בשר האיל ואת הלחם אשר בסל פתח אהל מועד וכן בעשייה ואת כל העדה הקהילו אל פתח אהל מועד בשלו את הבשר פתח אהל מועד:

ורב משרשיא אמר בפרשת עשייתן נמי עיכובא כתיבא ושמרתם משמרת משמע תשמור ככל הכתוב ולא צריך גזירה שוה:

ת"ר כי כן צויתי וכו' איידי דנקט הכא למידרש כי כן צויתי לענינא דמלואים דלעיכובא אתא קבעה לה ברייתא הכא למדרש כי כן צויתי דשמיני למאי אתא ולאו ניהו ההוא קרא דענינא דמלואים דצו את אהרן אלא דיום השמיני דכתיב במנחה (ויקרא י׳:י״ב) קחו את המנחה הנותרת מאשי ה' ואכלוה מצות אצל המזבח כי כן צויתי:

כאשר צויתי גבי שעיר חטאת אשר דרש משה והנה שורף כתיב אכל תאכלו אותה במקום קדוש כאשר צויתי (שם):

כאשר צוה ה' גבי שוק התרומה וחזה התנופה כתיב תאכלו במקום טהור וגו' כאשר צוה ה' (שם) ולמה לי חד מכל הני כו' וכי כל הדברים שנאמרו למשה לומר לישראל חזר ואמר כי כן צויתי:

אוננין על נדב ואביהוא וקדשים אסורין לאונן מקל וחומר ממעשר הקל דכתיב גבי מעשר (דברים כ״ו:י״ד) לא אכלתי באוני ממנו והוא אמר להן לאכול המנחה הוזקק לומר כי כן צויתי באנינות תאכלוה:

להביא את המכנסים מכאן קשה להא דבפ' אלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פג:) מפיק מיתה מחוסר בגדים מדדרשינן אין בגדיהן עליהן אין כהונתן עליהן והוו להו זרים והקשה רבינו יעקב מאורליינ"ש הא בהדיא כתיב מיתה בואתה תצוה נהי דהאי קרא איצטריך לשווינהו זרים אף לעניין לחלל עבודה כמו זרים מ"מ ההוא קרא דכתיב במחוסרי בגדים מיתה בהדיא למה לי תיפוק ליה מאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן ותירץ דמכנסים לא כתיב הכא ואיצטריך ההוא קרא למחוסר מכנסים דהוה במיתה וקשה לרבי יוסי בר חנינא כיון דנפקא ליה מכנסים מוזה הדבר הוה ליה כאלו מכנסים נמי כתיבי הכא ותירץ ריצב"א דמיתה דגבי [מכנסים] איצטריך לחייב אפילו בביאה ריקנית אאהל מועד מי שנכנס מחוסר בגדים כדכתיב (שמות כ״ח:מ״ג) והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד וכן בשלא רחוץ ידים דכתיב (שם ל) בבואם אל אהל מועד ירחצו או בגשתם אל המזבח לשרת מיחייב אאהל מועד אפילו אביאה ריקנית והא דקאמר פ"ב דזבחים (דף יט:) אי כתב רחמנא בבואם ולא כתב בגשתם ה"א אפילו אביאה ריקנית כו' משמע דלפי האמת לא מיחייב אביאה ריקנית יש לומר היינו אמזבח וה"פ אי כתיב בבואם אל אהל מועד או אל המזבח ולא כתיב לשרת ה"א דאפילו אמזבח מיחייב אביאה ריקנית קמ"ל דאמזבח לא מיחייב ובתוספתא דמסכת כלים [פ"א] תניא אמר שמעון הצנוע לפני ר"א אני נכנסתי בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב אתה או כהן גדול שתק אמר לו בוש אתה לומר (העבודה) שכלבו של כהן גדול יותר חביב ממך וכו' עד ואפילו כהן גדול מפצעים את מוחו בגיזרין אלא שלא מצאך בעל הפול ומסתמא שמעון הצנוע לא היה משתמש בלא רחוץ ידים כי לא היה טועה בזה אבל רש"י פירש בפירוש חומש בבואם אל אהל מועד להקטיר ולא נהירא אלא כדפרישית:

מאי דהוה הוה בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) מיבעיא לן שור סיני בכמה מי גמר שעה מדורות או לא ולא פריך התם כי הכא מאי דהוה הוה:

בכתונת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי הא דלא נקט נמי מכנסים נראה לי משום דמפרש דבין בצוואה בין בעשייה אהרן קדים ומכנסים לא כתיבי לא בצוואה ולא בעשייה ורש"י פי' טעמא אחרינא:

יליף פתח מפתח פי׳ דבין בצואת המלואים ובין בעשיית המלואים כתיב פתח מיותר לג״ש דוק ותשכח.

רב משרשיא אמר ושמרתם את משמרת דכתיב בפרשת עשיית המלואים עכובא משמע ורב אשי מייתי לה מדכתיב בה כי כן צוותי ולמאן דאמר שאין כל הכתוב בהן מעכב בהן סבירא ליה דכל הני לא משמע עכובא אי נמי דסברה הוא דלא כתיב האי עכובא אלא לדבר המעכב לדורות.

ת״ר כי כן צוותי כאשר צוותי כאשר צוה ה׳ פי׳ בפרשת ביום השמיני כתיבי גבי קרבן היום לאחר שריפת בני אהרן ומייתי׳ לה הנה אגב גררא דההוא דלעיל דכתיב על שבעת ימי המלואים כי כן צוותי באנינות יאכלנה כאשר צויתי בשעת מעשה אמר להם כאשר צוה ה׳ ולא מלבי אני אומר פי׳ גבי מנחה כתיב קחו את המנחה הנותרת מאשי ה׳ ואכלוה מצות וכו׳ ואכלתם אותה במקום קדוש כי חקך וחק בניך היא מאישי ה׳ כי כן צוותי אמר להם שיאכלוה באנינות כי כן נצטווה משה מפי הגבורה כאשר צוותי בשעת מעשה אמר להם דכתיב ואת שעיר החטאת דרוש דרש משה והנה שורף ויקצוף על אלעזר ועל איתמר וגו׳ מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צויתי וכונת הענין כי כשמצא ששרפו שעיר החטאת כלו כעס משה עליהם למה נמנעו מלאכול כי אע״פי שהיו אונני׳ יכולין היו לאוכלו כדרך שצוה להם באכילת המנחה. ואמר להם מדוע לא אכלתם את החטאת שהיתה במקום הקדש ולא נפסלה ביוצא וגם לא הובא את דמה אל הקדש לפנים ממחיצתו שאלו כן היה דינה שתשרף כדכתיב וכל חטא׳ אשר יובא מדמה לכפר בקדש לא תאכל באש תשרף אבל כיון שלא היה בה שום פסול מזה היה לכם לאכלה בקדש כאשר צויתי במנחה ואהרן הכהן השיב לו הן היום הקריבו את חטאתם ואת עולתם וכו׳ כך אמר להם וכי הן הקריבו שהיו הדיוטות אני הקרבתי שאני כהן גדול וכהן גדול מקריב אונן ואינו אוכל אונן ואם שמעת במנחה שהותר׳ להו באנינות מפני שהיא קדשי שעה שמא לא שמעת בשעיר זה שהוא קדשי דורות כי השעיר הזה שעיר ראש חדש שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו כדכתיב ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה וכדאיתא בפ״ק דשבועות ושלשה שעירים הוקרבו בו ביום שעיר ראש חדש שהוא קדשי דורות ושעיר נחשון ושעיר המלואים שהיו קדשי שעה. ועל זה אמרו אם שמעת בקדשי שעה לא שמעת בקדשי דורות שמע משה ושתק הודה ולא בוש כדכתיב וישמע משה וייטב בעיניו והיינו דאמרי׳ דהאי כאשר צותי בשעת מעשה אמר להם כשראה שעיר החטאת שנשרף כאשר נוה ה׳ ולא מלבי אני אומר גבי חזה התנופה ושוק התרומ׳ דשאר חטאות דקדשי שעה כתיב שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים אכול תאכלו אותה בקדש כאשר צוה ה'. אמר כי אלו קדשי שעה הם ויכולים לאכלם באנינות והוצרך לומר להם כאשר צוה ה׳ ולא מלבי אני אומר כדי שלא יהו סבורין דשמא אפי׳ בקדשי שעה יש הפרש בין זבח למנחה ושהוא טועה בזה כמו שהיה טועה בשעיר של ראש חדש ואעפ״י שהוא כתוב קודם צואה דשעיר ראש חדש אין מוקדם ומאוחר בתורה וכתב הכתוב אותם שהם קדשי שעה ביחיד כן פי׳ בתוספות וכן נראה מפי׳ רש״י וכן נראה מסדר הברייתא: עשירית האיפה היא הנקראת מנחת חביתין שכהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבקר ומחצית׳ בערב וכהן הדיוט מקריב אותה ביום חנוכו כדכתי׳ זה קרבן אהרן וקרבן בניו ביום המשח אותם. והאי ביום המשח אותם אבניו בלחוד קאי כדאיתא במנחות:

שאף מקרא פרשה מעכב פי׳ שנצטוה משה לקרוא פרשת המילואי׳ לכל ישראל כדכתי׳ ואת כל העדה הקהל כו':

לכשיבואו אהרן ובניו ומשה עמהם פי׳ קושיא זו כעין מאי דפרכינן בעלמא הלכתא למשיחא:

כיצד הלבישן למסבר קראי פי׳ דאע״ג דמאי דהוה הוה צריכינן למידע פרושא דקראי דלא לקשו אהדרי.

בכתנת ומצנפת כולי עלמא לא פליגי דאהרן ואח״כ בניו פי׳ נקט הני שהן שוין אהרן ובניו: והוא הדין למכנסיים ולא הוצרך לפרש דהא פשיטא שהמכנסים קודמין לכל כדאי׳ בזבחים ובפרק ארבע מיתות.

פרשת מלואים הוזכרה בתורה בשני מקומות אחד דרך צווי בסדר ואתה תצוה ואחד בסיפור העשייה בצו את אהרן ויש דברים שנכתבו בעשייה ולא הוזכרו בצואה [ויש דברים שלא הוזכרו לא בצואה] ולא בעשייה והוא לבישת מכנסים ועשירית האיפה שכל כהן מקריב ביום חינוכו וכהן גדול בכל יום ודברים אלו אע"פ שלא נכתבו כולם היו מעכבים בה ואף מקרא פרשה שנצטוה לספר הענין לישראל כדכתיב ותקהל העדה פתח אהל מועד וכו' וכתיב זה הדבר אשר צוה ד' היה מעכב ובשמיני למילואים שהיה ראשון לאהרן וראשון לעבודת המזבח ור"ח ניסן קרבו בו שלשה שעירים שעיר מילואים לחנוכו של אהרן ושעיר נחשון לחנוכת המזבח ושעיר ר"ח ואהרן מצד האנינות שאירע לו שרף את של ר"ח ואע"פ שאחר האנינות צוהו משה לאכול את המנחה וסמך עליו ליתן לכלם דין המנחה הוא הורה לעצמו שלא נאמר לו אלא בשל מילואים ושל נחשון שהיו קדשי שעה כמנחה אבל של ר"ח שהיו קדשי דורות לא ואף הוא הודה לדבריו ונתפייס:

סדר לבישת בגדי כהונה בשעת עבודה כך הוא כהן הדיוט שהוא משמש בארבעה בגדים לובש תחלה את המכנסים ואח"כ הכתונת ואח"כ חוגר את האבנט ואח"כ צונף את המצנפת כמן כובע וכה"ג משמש בשמונה לובש את המכנסים ואחריהן כתונת ואחריה אבנט ואחריו מעיל ואחריו אפוד ואחריו חשן ואחריו מצנפת ואחריו ציץ ואבנט זה בין של כה"ג בכל השנה בין של כהן הדיוט של כלאים והוא שש ותכלת והדבר ידוע שש כיתנא תכלת עמרא אבל ביום הכפורים אבנטו של כהן גדול של בוץ לבד שנאמר ובאבנט בד יחגור:

אע"פ שזהו הסדר הנוהג לדורות לעניין ביאור מיהא סדר הלבשת הכהנים בשבעת ימי המילואים לא הוזכר במקראות בפרשת הציווי על הצד שהוזכרה בפרשת העשייה והוא שבפרשת הציווי כתוב והלבשת את אהרן את הכתונת ואת מעיל האפד ואת האפד ואת החשן ושמת המצנפת על ראשו ונתת את נזר הקדש על המצנפת הרי שהקדים אהרן לבניו בלבישת שש בגדים אלו ואח"כ כתב שם וחגרת אותם אבנט אהרן ובניו אלמא בחגירת אבנט לא היה הפסק בין אהרן ובניו אלא שחוגרם בבת אחת ר"ל בלא הפסק מלבוש אחר בנתים ואחר שחגר את כולם באבנט היה משלים את אהרן להשלימו בהלבשתו ובפרשת עשייה כתיב ויקרב את אהרן ויתן עליו את הכתנת ויחגור אותו באבנט וילבש אותו את המעיל ויתן עליו את האפוד וישם עליו את החושן וישם המצנפת על ראשו וישם על המצנפת את ציץ הזהב הרי שבעה בגדים לאהרן שהמכנסים לא הוזכרו כאן כמו שפי' למעלה ואח"כ כתיב ויקרב את בני אהרן וילבשם כתנות ויחגור אותם אבנט ויחבוש להם מגבעות אלמא שאחר חגירת אבנטו של אהרן השלים הלבשתו קודם חגירת אבנט לבניו ונחלקו על זה בסוגיא זו שלדעת אחד מהם חגירת אבנט היתה באהרן ובניו ביחד כמקראות של צוואה ולדעת שכנגדו אהרן ואח"כ בניו כסדר מקראות של עשייה ומתוך שהיו הדברים סתומים בא אביי ופרשם ואמר שבכתונת ומצנפת והוא הדין למכנסים שהרי אין מלבוש קודם להם אלא שלא הוזכרו כאן שלשה בגדים אלו לא נחלקו אלא באבנט שלדעת האומר חגירה כאחת היתה הי' מלביש את אהרן מכנסים וכתונת ואח"כ מלביש שני אלו לבניו וחוגר אבנט לאהרן ואבנט לבניו ומשלים אחר האבנט חמשה בגדים לאהרן ואח"כ מצנפת לבניו ולדעת האומר אהרן תחלה בכולם הלביש את אהרן בתחלה כל בגדיו על הסדר ואח"כ לבניו והקשה לדעת האומר שחגירתם כאחת כסדר הצוואה מהו שבעשייה כתי' ויחגור אותו באבנט ואח"כ ויחגור אותם אבנט ופירשה ללמד שאין אבנטו של כה"ג שוה לשל אחרים שבכהן גדול נתפרש בו שהוא כלאים ושל הדיוט לא נתפרש ולפיכך דנין בו להיות כולו של בוץ ולדעת שכנגדו חזר וכתבם ללמד בהפך ר"ל ששתיהן של כלאים וכן הלכה חוץ מאבנטו של כה"ג ביום הכיפורים כמו שכתבנו ואח"כ מפרש על מה שהוזכר בבת אחת שלא בבת אחת דוקא שאין זה באפשר למשה לבדו ופירש בה דאקדים ר"ל שלא הפסיק בין חגירת אהרן לחגירת בניו בשום מלבוש אלא שהקדימה לבד בלא הפסק מלבוש ויש גורסין דאי אקדים כלומר דבבת אחת ודאי לאו דוקא אלא הקדימה לבד שכל זמן שאתה מזקיק לבת אחת בלא הפסק אם הקדים בנים לאהרן עכב וכל שאין אתה מזקיק לבת אחת ומתיר בהפסק אף בהקדמה בדיעבד לא עכב ואין הדברים מתיישבים בה:

בפרש"י בד"ה פתח כו' אהל מועד יתירא וכן בעשייה בצוואה כתיב תקריב פתח כו' ובד"ה ת"ר כו' דלעכובא אתא כו' ובד"ה כאשר צוה כו' עשיתם בחטאת כו' ובד"ה למסבר כו' ויחגור אותו באבנט בסדר כו' והלבישם וחגרם הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה להביא את המכנסים כו' וקשה לר' יוסי בר חנינא כיון כו' דגבי מכנסים איצטריך כו' עכ"ל כצ"ל מתוס' דפ' הנשרפין ע"ש:

בא"ד אני נכנסתי בין האולם ולמזבח כו' ואפילו כ"ג מפצעים כו' עכ"ל אע"ג דאמזבח לא מיחייב אביאה ריקנית כמ"ש התוס' לעיל בין האולם ולמזבח הוי כמו ביאת אהל מועד וכ"כ התוס' בפ' הנשרפין דאיכא למ"ד דס"ל הכי ע"ש ודו"ק:

בא"ד שכלבו של כ"ג כו' אלא שלא מצאך בעל הפול כו' עכ"ל כצ"ל ועיין בתוס' פרק הנשרפין:

כֵּיצַד מַלְבִּישָׁן; לְמִסְבַּר קְרָאֵי קשה הוה ליה למימר כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן לְמִסְבַּר קְרָאֵי דהמקראות מדברים במה שהלבישן מעיקרא ואין מדברים במה שמלבישן לֶעָתִיד לָבוֹא? ונראה לי בס"ד דהשואל מתחילה נתקשה לו בקראי שהם הפכיים ועלה בדעתו לתרץ המקראות כך דמה שאמר לו השם יתברך בצווי (שמות כט, ט) 'וְחָגַרְתָּ אֹתָם אַבְנֵט אַהֲרֹן וּבָנָיו' דמשמע חגירת אב ובנים בסדר אחד ולא יפסיק בלבישת בגד אחר בנתיים זה קאי על עתיד לבוא שבישרו דלעתיד לבוא גם כן הוא ילבשם בסדר זה וכמו שמצינו בענין תרומות ומעשרות דכתיב (במדבר יח, כח) 'וּנְתַתֶּם מִמֶּנּוּ אֶת תְּרוּמַת הֳ' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן' ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צ:) הכתוב מבשרו על עתיד לבוא שיחיו המתים ויתנו תרומה לאהרן הכהן ע"ה דבמדבר לא נהגו תרומות ומעשרות, וכן כאן מבשרו על העתיד שיחיו וילבשם כך בזה הסדר אך על לבישתם עתה ציווהו שילבישם לכל אחד בפני עצמו את הלבושים אפילו האבנט, ובתורה נתפרש ונכתב הסדר של עתה בעשייה והסדר של עתיד לבוא בעת הצווי כך עלה בדעת השואל לתרץ המקראות. אך זה התירוץ אי אפשר להיות אלא אם כן נניח במונח דלעתיד לבוא יהיה שינוי בסדר לבישתם ממה שהיה מקודם כמו שיש קצת שינויים בקרבנות של עתיד לבוא בבית שלישי בנבואת יחזקאל הנביא ע"ה, ואם לא יש לנו קבלה בדבר זה שיהיה שינוי בלבישתן לעתיד לבוא מסדר שנעשה מקודם, אין אנחנו יכולים לומר מדעתינו שיהיה שינוי כדי לתרץ המקראות, ולכן נתכוון השואל לשאול ולידע בתחילה כיצד מלבישן לעתיד לבוא שרצה לידע אם יש להם קבלה בסדר לבישתם לעתיד לבוא שאם ישיבו לו החכמים בבית המדרש שיש להם קבלה דלעתיד יהיה שינוי לבישתם שהאבנט של כולם תהיה הלבשתו בפני עצמו ביחד, אז ממילא יתיישבו המקראות דעתה יפרש המקרא של הצווי הוא מדבר על עתיד לבוא. ולזה אמר כֵּיצַד מַלְבִּישָׁן לֶעָתִיד לָבוֹא כדי לְמִסְבַּר קְרָאֵי ולא אמר כֵּיצַד הִלְבִּישָׁן מעיקרא כדי לְמִסְבַּר קְרָאֵי כי לבישה דמעיקרא אין להסתפק בה דודאי כמו שאמרו גבי עשיה ומזה לא יוכל לתרץ המקראות. ודע אף על גב דשפיר משני דצריך למנדע למסבר קראי, הנה עוד מצי לשנויי דנפקא מינה לענין דינא אם אחד עשה לבניו או לאוהביו בגדים שלמים כתונת ומכנסיים ובגד ואבנט ונדר או נשבע שהוא בעצמו ילביש הבגדים האלה לכל אחד ואחד מהם כאשר הלביש משה רבינו ע"ה את אהרן ובניו דהשתא צריכין אנחנו לדעת איך הלבישן כדי לקיים זה שבועתו באותו הסדר ממש! והנה למאן דאמר (יומא יב.) שלא היה הפסק בין אבנט לאבנט אלא הלביש כל האבנטים בזה אחר זה צריך להבין למה נשתנה האבנט משאר בגדים? ונראה לי בס"ד דאבנט בא לתקן על הרהור הלב ובכל מצות שבתורה חוץ מעבודה זרה אין ההרהור חשוב כלום ורק בקדשים בעבודת כהנים פוסל כי עושה הכהן פיגול בהרהור בלבד לכן עשה להם שינוי באבנטים לחגור את כולם ביחד לעורר אותם באזהרת ההרהור שהוא כנגד האבנט כי אזהרה זו שייכה להם יותר.