דף ביאור

מסכת יומא דף מ״ב עמוד ב׳

דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

לטקסט המלא במקור

תלמוד בבלי · מפת הדף

מסכת יומא דף מ״ב עמוד ב׳

מסכת יומא דף מ״ב עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 13 קטעים ממוספרים, כ־305 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

רש"י

למשמרת למי נדה משמע דצריכי שימור עד שיזה מהן:

לסיועיה לרב דאמר פרה שחיטתה בזר פסולה:

הזאת מימיה אין כשירה באשה לקמן מפרש לה:

ואין כשירה אלא ביום דכתיב (במדבר י״ט:י״ב) הוא יתחטא בו ביום השלישי:

מניין לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת — דלא יהיו כשרין אלא ביום דאילו לענין באשה כבאיש אינו אצטריך לרבויי דכולהו כתיב בהו או אלעזר או כהן:

והזאת דמה אל נוכח פני אהל מועד שבע פעמים:

ת"ל תורה זאת חקת התורה (שם) תורה אחת לכל עבודתה:

ת"ל זאת את הכתוב כאן קיים ואל תוסיף:

ועוד 13 קטעי פירוש על דף זה.

Rashi on Yoma 42b · Sefaria

תוספות

למשמרת למי נדה כתיב תימה לי א"כ מאי איצטריך קרא בשחיטה ובשריפה ובהכי תיתי חדא מתרתי ותלת וליכא למימר דאין הכי נמי דלא צריכי אלא הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין והא דקאמר למעוטי השלכה משום דג' כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין חדא דמשמע דקאמר אלא למעוטי השלכת עץ ארז [דומיא] דלמעוטי אסיפת אפרה דמעיקרא דההוא מכח יתור קאמר ולא מכח ב' כתובים הבאין כאחד כדפרישית ועוד אי מכח ג' כתובים קא ממעט השלכת עץ ארז א"כ מאי איצטריך למימר טעם לדבר דלאו גופה דפרה נינהו וי"ל דשחיטה לא אתיא מכולהו דמה לכולהו שאינן נוהגין בחולין תאמר בשחיטה דלאו עבודה היא שנוהגת בחולין ולהכי נאמר דלא מיפסל היסח הדעת כמו בחולין ושריפה נמי לא אתיא מכולהו דמה לכולהו דין הוא שיפסול בהן היסח הדעת דחזו מיד להזאה דמיד בשעת שחיטה מקבל הדם כדי להזות וכן באסיפת אפרה ומילוי מימיה [וקידוש] ראוין לאלתר להזאה משא"כ בשריפה ואסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש איצטריך למיכתב בהו למשמרת דמכולהו לא אתו דמה לכולהו שפסולים באשה ובלילה ואין להקשות אמאי איצטריך למיכתב בכל שלשתן באסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש [לכתוב] בחד מינייהו וניתו אינך מיניה די"ל דאיזה מהם שלא היה נכתב הייתי ממעטו ולא הייתי ממעט השלכת עץ ארז כדממעטינן השתא כיון דהני כשירין באשה כבאיש והשלכת עץ ארז פסול באשה:

אף אני אביא שחיטה וכו' עד והשלכת עץ ארז תימה לי אמאי לא קאמר מה הזאת מימיה מיוחדת דעבודת גופה דפרה נינהו אף כל דגופה דפרה ונרבי אסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש ונמעט השלכת עץ ארז ואזוב דלאו גופה דפרה נינהו דה"נ אמרינן לעיל גבי היסח הדעת וי"ל דסברא הוא לרבויי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת טפי מאסיפת אפרה ומילוי מימיה וקידוש כיון דהנהו כשירים אפי' באשה והנך חשיבי כולי האי דקבעי להו כהן ולעיל נמי גבי היסח הדעת אי לאו דפסיל קרא היסח הדעת בהדיא באסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש הוה מוקמינן בהן מיעוטא ולא בהשלכת עץ ארז תדע דקאמר לעיל מעיקרא אילימא למעוטי אסיפת אפרה כו':

Tosafot on Yoma 42b · Sefaria

רבנו חננאל

וחד אמר פרו פסול ופרה כשרה ואסיק' רב אמר שחיטת פר יוה"כ כשרה בזר דשחיטה לאו עבודה היא אבל שחיטת פרה בזר פסולה מ"ט אלעזר וחוקה כתיב בה אלעזר דכתיב ונחתם אותה אל אלעזר הכהן והוציא אותה אל מחוץ למחנה ושחט אותה לפניו ואע"ג דשחיטה בכל מקום כשרה בזר ואפילו בפר יוה"כ דשחיטה לאו עבודה היא שני הכא דכתב ושחט אותה מידי דהוה אמראות נגעים דלאו עבודה היא ובעיא כהן להורות לטמא או לטהר הכא נמי בשחיטת פרה אדומה אע"ג דלאו עבודה היא בעיא כהן [דכתיב] חוקה שנאמר זאת חוקת התורה וגו' ושמואל א' שחיטת פרו פסולה בזר מ"ט אהרן וחוקה כתי' ביה אבל שחיטת פרה אדומה כשר בזר שנא' ושחט אותה לפניו דייק לפניו ומשמע לפניו שיהא זר שוחט ואלעזר רואה ורב לפניו מבעי לי' שלא יסיח דעתו ממנו ללמד כי היסח הדעת פוסל בה ושמואל אמר שלא יסיח דעתו ממנה מלעיניו מפיק ליה שנא' ושרף את הפרה לעיניו ורב הזהיר בשחיטה והזהיר בשרפה על הסח הדעת וצריכי כו'. ושמואל אמר בחדא סגיא לפניו להכשיר שחיטתה בזר הוא דאתא ולרב הוי רבוי אחר רבוי למעוטי מאי אתיין ואסיקנ' למעוטי השלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת דלאו גופא דפרה נינהו אבל אסיפת אפר למילוי המי' וקידוש שהוא נתינת אפר במים היסח הדעת פוסל בהן מ"ט למשמרת למי נדה כתיב כלומר צריכין שימור שלא יסיח דעתו מתיב רב יהושע לסייעו לרב אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרין אלא ביום מנ"ל לרבות שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושרפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת שאין כשרין אלא ביום ת"ל חקת התורה יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש שלא יהיו כשרים אלא ביום ת"ל זאת.

ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו אחר שריבה הכת' התורה ומיעט זאת. אמרת הרי אנו למידין כולן מהזאת מימיה מה הזאת מימי' מיוחדין שאין כשרין באשה כבאיש דתנן [פרה פי"ב מי"ב] הכל כשרין להזות חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ואשה.

Rabbeinu Chananel on Yoma 42b · Sefaria

ריטב"א

ושאין כשרין אלא ביום פי׳ מדכתיב וחטאו ביום השלישי ולא כתיב וחטאו בשלישי ובשביעי:

ת״ל התורה וא״ת ולענין השחיטה וקבלת הדם והזאה דאיתה בחטאות דעלמא למה לי קרא הכא תיפוק לי׳ דחטאות קריה רחמנא. ויש שתירצו דאין הכי נמי ואגב אידך דליתנהו בחטאות דעלמא נקטינהו להני. אי נמי דכיון דאיכא כמה מילי שאין לפרה דין חטאת שהרי אינה נפסלת בלינה וכמה דברים אחרים אימ׳ דבהא נמי לא דמי לחטאת ולא בעי׳ יום:

הרי אנו למדין מהזאת מימי׳ מה הזאת מימי׳ וכו' וא״ת א״כ למה לי למכתב התורה לרבות ניליף מהזאה. י״ל דכיון דכתב רחמנא זאת למיעוט׳ הוה ממעטי׳ כולהו אי לאו דכתב רחמנא ריבויי׳ דהתורה אבל אחר שריבה הכתוב ומיעט יש ללמוד מהזאה מה הוא מרבה ומה הוא ממעט:

אשה מאי טעמ׳ אלעזר ולא זר דסבי׳ ליה דשחיטה באלעזר ממש ולא לעיניו של אלעזר וכיון דכן הוא יש לנו גם כן לומר אלעזר ולא זר:

אמר עולא כל הפרשה כלה משמע מוציא מיד ומשמע ממילא פרש״י ז״ל כשתדקדק בפ׳ פרה אדומה אינך יכול להשוות שטת הפרשה שיהיו כל מקראותיה זה מוציא מכלל זה או יהיה כל מקראותיה שוין זה כזה אלא יש בהם שמשמע מקרא זה מוציא מיד המשמע של המקרא שלפניו מה שפסל זה הכשיר זה או מה שהכשיר זה פסל זה. ויש בה משמעות מקראות שמתקיימין ממילא שהמשמע הראשון עומד במקומו ואינו מוציא מכלל חבירו ולפי מדרש סדרן יש להביא מי הוא המוציא מכלל חבירו ומי משמע ממילא ועכשו הולך ודורש את כלה ע״כ לשון רש״י ז״ל:

איכא דאמרי אותה לאלעזר וכו' פי׳ דתנאי פליגי איכא מאן דאמר הכי ואיכא מאן דאמר הכי דפלוגתא דתנאי היא במסכת פרה כדכתי׳ בפ״ק והיינו איכא דאמרי דאמרי׳ הכא ולשון זר הוא זה:

בשלמא למ״ד לדורות בכהן הדיוט שפיר פי׳ דכיון דמפקי׳ לה מאלעזר ודרשי׳ ולא לדורות באלעזר הרי כל שאר הכהנים להכשירה מסתמא ואפילו כהן הדיוט:

גמר חקה חקה מיום הכפורים פי׳ ואידך תנא לא גמר חקה חקה אי נמי אית ליה וכדמשמע קצת לקמן גבי כהן בכהנו אלא דסבי׳ ליה דהכא ליכא למידן ג״ש דכמאן דמפורש בהדיא כהן הדיוט דמי כיון דסתם דבריו:

ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

Ritva on Yoma 42b · Sefaria

מאירי

כל מעשי הפרה משחיטתה עד שתעשה אפר כגון שחיטתה וקבלת דמה והזאת דמה ושריפתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת אין נעשין אלא ביום ועל ידי זכר הן כהן בכולם הן אפי' זר בשחיטה ובדיעבד אבל אסיפת האפר נעשית אפי' בלילה ואפי' בזר ואפי' על ידי אשה שלא נאמר בה אלא ואסף איש טהור כלומר כל שהוא טהור בין איש ובין אשה חוץ מחרש שוטה וקטן שאינן בני דעת והטמא וכן הכל כשרין למלאות או לקדש ר"ל ליתן האפר על המים ואפי' אשה ואנדרוגינס חוץ מחרש שוטה וקטן וכן המילוי והקידוש כשרים אף בלילה ההזאה אינה כשרה אלא ביום אבל כשירה היא בכל אדם אפי' בזר ואפי' בקטן בן דעת חוץ מאשה וטומטום ואנדרוגינוס ותינוק שאין בו דעת היה קטן בן דעת מזה ואשה מסייעתו כגון שאחזה המים בידה והוא טובל ומזה ומ"מ היא אוחזת בידו של תינוק בשעת ההזאה הזאתו פסולה:

כבר ביארנו שמעשי הפרה כולם אינן צריכין כה"ג ראיה לדבר שהרי כתיב ונתתם אותה אל אלעזר ועדיין אהרן קיים ושמא תאמר מ"מ תהא צריכה סגן שהרי אלעזר סגן היה כך למדו מפי הקבלה אותה [לאלעזר] ולא לדורות לאלעזר אלא אף בכהן הדיוט:

אין שוחטין שתי פרות אדומות כאחד שנאמר ושחט אותה ולא אותה וחברתה ולא עוד אלא אע"פ שאין דעתו לשחוט אלא אחת אלא שלא היתה רוצה לילך ורוצה להוליך בהמה כדי שתלך בהליכת חברתה שלא בקושי אעפ"כ אינו מוציא שתים כאחד שלא יאמרו שתים שחטו ולא סוף דבר באדומה שהיא כדאי לטעות שלשחיטת פרה אדומה מוציאין אותה אלא אף שחורה שהרי יש לחוש גם כן שמא יאמרו שחורה שחטו וכן כל בהמה טהורה הא אם רצה להוציא עמה בהמה טמאה רשאי שאין לחוש בזו לכלום ולא נאמר והוציא אותה ולא אותה וחברתה אלא בחברתה ר"ל כשרה כמוה ומ"מ יש פוסקין שאף בהמה טמאה אינו מוציא עמה מפני שהוא פוסק כדעת האומר אותה לבדה בלא שום בהמה אחרת עמה ומגזירת הכתוב ולא מטעם אחר:

Meiri on Yoma 42b · Sefaria

מהרש"א — חידושי הלכות

בפרש"י בד"ה אשה מ"ט כו' ואזוב כהן כתיב כו' ובד"ה אלעזר ולא כו' שיהא אחר שוחט כו' אלא אאלעזר דריש כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה למשמרת אלא למעוטי השלכת עץ ארז דומיא דלמעוטי אסיפ' כו' ומילוי מים וקידוש ראויין כו' ומילוי מים וקידוש לכתוב חד מינייהו כו' כצ"ל:

Chidushei Halachot on Yoma 42b · Sefaria

לשון המקור

קטע 1

״לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה״ כְּתִיב. אֶלָּא לְמַעוֹטֵי הַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת, דְּלָאו גּוּפַהּ דְּפָרָה נִינְהוּ.

קטע 2

אִיתְּמַר: שְׁחִיטַת פָּרָה בְּזָר, רַבִּי אַמֵּי אָמַר: כְּשֵׁרָה, וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: פְּסוּלָה. עוּלָּא אָמַר: כְּשֵׁרָה, וְאָמְרִי לַהּ: פְּסוּלָה.

קטע 3

מֵתִיב רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אַבָּא לְסַיּוֹעֵיהּ לְרַב: אֵין לִי אֶלָּא הַזָּאַת מֵימֶיהָ שֶׁאֵין כְּשֵׁרִין בָּאִשָּׁה כְּבָאִישׁ, וְאֵין כְּשֵׁרִין אֶלָּא בַּיּוֹם.

קטע 4

מִנַּיִין לְרַבּוֹת שְׁחִיטָתָהּ וְקַבָּלַת דָּמָהּ וְהַזָּאַת דָּמָהּ וּשְׂרֵיפָתָהּ וְהַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תּוֹרָה״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף אֲסִיפַת אֶפְרָהּ וּמִילּוּי מַיִם וְקִידּוּשׁ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״זֹאת״.

קטע 5

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֶת אֵלּוּ, וּלְהוֹצִיא אֶת אֵלּוּ? אַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב וּמִיעֵט, אָמְרַתְּ: הֲרֵי אָנוּ לְמֵדִין כּוּלָּן מֵהַזָּאַת מֵימֶיהָ, מָה הַזָּאַת מֵימֶיהָ אֵינָן כְּשֵׁרִין בָּאִשָּׁה כְּבָאִישׁ, וְאֵין כְּשֵׁרִין אֶלָּא בַּיּוֹם — אַף אֲנִי אָבִיא שְׁחִיטָתָהּ וְקַבָּלַת דָּמָהּ, וְהַזָּאַת דָּמָהּ וּשְׂרֵיפָתָהּ, וְהַשְׁלָכַת עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת

קטע 6

הוֹאִיל וְאֵין כְּשֵׁרִין בָּאִשָּׁה כְּבָאִישׁ — אֵין כְּשֵׁרִין אֶלָּא בַּיּוֹם. וּמוֹצִיא אֲנִי אֲסִיפַת אֶפְרָהּ וּמִילּוּי מַיִם וְקִידּוּשׁ, הוֹאִיל וּכְשֵׁרִין בָּאִשָּׁה כְּבָאִישׁ — כְּשֵׁרִין נָמֵי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה.

קטע 7

וְהַאי מַאי תְּיוּבְתָּא? אִילֵּימָא מִדִּפְסוּלִין בָּאִשָּׁה פְּסוּלִין נָמֵי בְּזָר, הַזָּאַת מֵימֶיהָ תּוֹכִיחַ, שֶׁפְּסוּלִין בָּאִשָּׁה וּכְשֵׁרִין בְּזָר!

קטע 8

אָמַר אַבָּיֵי, הַיְינוּ תְּיוּבְתֵּיהּ: אִשָּׁה מַאי טַעְמָא? ״אֶלְעָזָר״ — וְלֹא אִשָּׁה, זָר נָמֵי: ״אֶלְעָזָר״ — וְלֹא זָר.

קטע 9

אָמַר עוּלָּא: כׇּל הַפָּרָשָׁה כּוּלָּהּ, מַשְׁמָע מוֹצִיא מִיַּד מַשְׁמָע, וּמַשְׁמָע מִמֵּילָא.

קטע 10

״וּנְתַתֶּם אוֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן״ — אוֹתָהּ לְאֶלְעָזָר, וְלֹא לְדוֹרוֹת לְאֶלְעָזָר. אִיכָּא דְּאָמְרִי: לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט.

קטע 11

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְדוֹרוֹת בְּכֹהֵן גָּדוֹל, מְנָא לֵיהּ? גָּמַר ״חוּקָּה״ ״חוּקָּה״ מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים.

קטע 12

״וְהוֹצִיא אוֹתָהּ״ — שֶׁלֹּא יוֹצִיא אַחֶרֶת עִמָּהּ. כְּדִתְנַן: לֹא הָיְתָה פָּרָה רוֹצָה לָצֵאת — אֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ שְׁחוֹרָה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁחוֹרָה שָׁחֲטוּ. וְאֵין מוֹצִיאִין עִמָּהּ אֲדוּמָּה, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שְׁתַּיִם שָׁחֲטוּ. רַבִּי אוֹמֵר: לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹתָהּ״, לְבַדָּהּ.

קטע 13

וְתַנָּא קַמָּא: הָא כְּתִיב ״אוֹתָהּ״? מַאן תַּנָּא קַמָּא — רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּדָרֵישׁ טַעְמֵיהּ דִּקְרָא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ,

מסכת יומא דף מ״ב עמוד ב׳

מסכת יומא דף מ״ב עמוד ב׳

רש"י

תוספות

רבנו חננאל

ריטב"א

מאירי

מהרש"א — חידושי הלכות

מה תמצאו כאן

המשך הרצף

מקורות מקבילים

שיעורים וכלי לימוד

חכמים הנזכרים בדף

לשון המקור