מסכת יומא דף ל״ט עמוד ב׳

חמצן גזלן:

אשרו חמוץ החזיקו הנגזל:

ולא חומץ לא שייך הכא אלא [בסנהדרין] (דף לה.) שלמדנו מכאן שנזקקין לתובע תחילה:

מלברך בשם מלברך ברכת כהנים את העם בשם המפורש שלא היו כדאי:

נפתחות מאליהן סימן לאויבים לבא וליכנס:

וכבר נתנבא עליך שהפתיחה זו היא סימן לחורבן:

שלשה בוידוי ראשון של פר אנא השם חטאתי אנא השם כפר לפני ה' תטהרו:

ואחד בגורלות לה' חטאת:

וציר דלתות ההיכל היה נשמע בשמונה תחומי שבת תימה דבמסכת תמיד פ"ג (משנה ח) תנן מיריחו היו שומעין קול שער גדול שנפתח ומוכח התם דהוא שער היכל ויש לומר דצירי דלתות לא היו נשמעין אלא ח' תחומי שבת אבל השער עצמו נשמע ביריחו אי נמי מתוך ח' תחומי שבת היו מרגישין קול צירי הדלתות שכל אדם יכול להרגיש שהוא קול צירים ומיריחו היו שומעין קול הברה בעלמא אבל מי שלא היה יודע לא היה מרגיש מה קול היה זה וכן פירשתי ספ"ק (דף כ. ד"ה והיה) גבי גביני כרוז:

כלה שבירושלים לא היתה צריכה להתבשם מריח הקטרת תימה דאמר פרק כל שעה (פסחים דף כו.) קול ומראה וריח אין בהן משום מעילה ודייק מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא מאי לאו לאותן העומדין בפנים דלא איפשר וקא מיכוון ואביי לאותם שבחוץ א"כ לאביי היו עושין איסור בכל יום ויש לומר אינו אסור אלא שלא יקרבו עצמן לעזרה כדי להריח יותר:

דתנא ביה קרא אשר עלה כו' ומאן דאמר לא מעכבת סבירא ליה כיון דלא כתב צווי אע"ג דתנא ביה קרא לא מעכבא מידי דהוה אבלילה דתנן (מנחות דף יח:) אם לא בלל כשר אע"ג דכמה זימנין כתיב בלילה בלילה אלא כיון דלא כתיב בלשון צווי לא מעכבא ולמאן דאמר מעכבא לא דמי לבלילה דשאני הכא דאהני חוקה קצת כיון דמחוקה גמרינן לעיכובא לשאר מילי שבפרשה גמרינן נמי מינה להגרלה כיון דתנא בה קרא כל דהו:

וכל אותן מ' שנה היה מזדמן לו ביוה"כ זקן לבוש לבנים ועטוף לבנים נכנס ויוצא עמו. ואותה שנה שמת נזדמן לו זקן לבוש שחורים ועטוף שחורים נכנס עמו ולא יצא עמו. וכיון שראה כך אמר בשנה זו מת חלה אחר הרגל (ח') [ז'] ימים ומת ונמנעו אחיו הכהנים מלברך בשם.

ארבעים שנה [קודם] חורבן הבית היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן עד שגער בהן ריב"ז ואמר כבר נתנבא עליה זכריה בן עידו ואמר פתח לבנון דלתיך (אשר בארץ) נקרא לבנון מפני שמלבין עונותיהם של ישראל נקרא יער שהיה מלבלב ומוציא פירות כיער: ת"ר י' פעמים מזכיר כ"ג השם בו ביום.

ג' בוידוי ראשון וג' בוידוי שני וג' בשעיר המשתלח וא' בגורלות וכבר אמר אנא השם בקול נמוך ואח"כ הרים קולו ונשמע קולו ביריחו א"ר יוחנן מירושלים עד יריחו י' פרסאות.

תנא ציר ההיכל הזה נשמע בח' תחומי שבת כו'.

א"ר ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבת הנחה על ב' השעירים אינה מעכבת ור' יוחנן אמר אפי' עלייה אינה מעכבת. ומה נתינה דכתיב ונתן אהרן אינה מעכבת עליה דלא כתוב בה והעלה הכהן לא כ"ש שאינה מעכבת ואם הקדים מעשה לחבירו כגון שחיטת הפר אם הקדימה להגרלה אינה מעכבת אליבא דר' יהודה דאמר דברים הנעשין בבגדי לבן בחוץ לא מעכבי כ"ע לא פליגי אליבא דר' נחמיה כו'. חלוקת ר' יהודה ור' נחמיה מפורשת באחרית פרק הוציאו לו את הכף.

וכולי עלמא וידוי הפר והשעיר והגורלות עלייתן ונתינתן על השעירים וחפינת הקטורת ונתינת על הכף וחתיית הגחלים בבגדי לבן בחוץ הן.

איכא דאמרי אליבא דר' נחמיה דאמר מעכבה כ"ע לא פליגי כלומר ר' ינאי ור' יוחנן מודו דמעכבה כי פליגי אליבא דר' יהודה. ר' יוחנן כ"ר יהודה ור' ינאי אמר לך בהא אפילו ר' יהודה מודה דעליית גורל אע"פ שהיא בחוץ מעכבה מדכתיב ב' פעמים אשר עלה אשר עלה הכתוב שנה עליו לעכב מיתיבי לר' ינאי מצוה להגריל כשר והא ר' ינאי דאמר דברי הכל עליית גורל מעכבת הא מתניתא כמאן מוקים לה.

אשרו חמוץ ולא תאשרו חומץ פרש״י ז״ל דהא לא הוה צריכה למימר הכא אלא דבב״ק אמרי׳ ליה לענין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה ואגב גררא דהתם נקטוה הכא:

נזדמן לי זקן אחד כבר כתבנו למעלה מה שאמרו בירושלמי דכבוד שכינה היה.

ת״ר עשרה פעמים מזכיר כהן גדול את השם בו ביום פי׳ השם מפורש דאלו השם בכנויו הרבה פעמים מזכירו בתפלתו ובכמה דברים אלא ודאי כדאמרן וכן מפורש בירושלמי.

וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו עד יריחו פרש״י ז״ל כבר היה המעשה שהיה קולו עד יריחו כלו׳ שלא היה זה אלא בזמן הנס שהיו ישראל עושין רצונו של מקום וכן מפורש בירושלמי.

וציר דלתות ההיכל היה נשמע לשמנה תחומי שבת ואיכא למידק דהא במסכת תמיד תנן כי ביריחו היה נשמע קול שער הגדול שנפתח והתם מוכח דעל שער ההיכל קאמר לא על שער העזרה ותירץ ר״י דהא פליגא אההיא דהתם עוד י״ל כי ציר הדלת היה נשמע עד שמנה תחומי שבת אבל קול הדלתות עצמן היה נשמע עד יריחו. ועוד י״ל דהא בזמן הנס והא שלא בזמן הנס:

נשים שביריחו אינם צריכות להתבשם מריח הקטורת פי׳ ודוקא הנשים אבל הכלות שצריכות קשוט יותר צריכות היו להתבשם מה שאין כן בירושלם שאפילו הכלות לא היו צריכות להתבשם כדקתני ואזיל:

כלות שבירושלם אינן צריכות להתבשם מריח הקטורת ויש מקשים מיהא דתנן פרק מציאת האשה החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה של בשמים ואוקי׳ בירושלם שהיו הנשים מתבשמות הרבה. וי״ל דנהי שלא היו צריכות להתבשם יש בהן עשיריות וכבודות שלא היו רוצות להסתפק בזה אלא שיתנו להם תמרוקיהן. וא״ת והיאך היו מתבשמות מריח הקטורת דהא קיימא לן קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה הא איסורא איכא. וי״ל דהא הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין דשרי לכולי עלמא. וא״ת הא דאמרי׳ בשלהי פירקא דלעיל על בית אבטינס שהיו מתנין עם נשותיהן שלא יתבשמו מה היו צריכין להתנות דהא תנן דאפילו נשים שביריחו לא היו צריכות להתבשם. ויש מתרצין בתוספות כי הם חוץ ליריחו היו דרים. עיד י״ל שאפילו דרין בירושלם כיון דאיכא עשירות בירושלם שהיו מתקשטות כדכתי׳ לעיל צריכין היו הם להתנות וכיון שאינם מתבשמות תמרוק הניכר שוב אין להם חשד ממה שמתבשמות מריח הקטורת כיון שכל הנשים מיריחו כמותן ולענין בית אבטינס כשהיו עושין הקטורת יש אומרים שלא היו צריכין לתת שום דבר על נחיריהם מפני הריח דהא הוה ליה לא אפשר ולא מתכוין ונראי׳ דברי ר״י ז״ל שכתב שהיו סותמין נחיריהם דכיון שעומדין ונחיריהם עליהם ולא סגייא דלא יריחו כאפשר וקא מיכוין הוא.

א״ר ינאי עליית גורל מתוך קלפי מעכבת פי׳ שאם לא סיים אותם על ידי גורל אלא מעצמו שזכה עליהם שם לא עשה ולא כלום. ומיהו אפשר דקלפי גופיה אינה מעכבת אלא גורל בלחוד ונקט קלפי כאורחא דמילתא אבל י״א דקלפי נמי חובה דאורייתא דהכי אמרינן בספרא אשר עלה עליו הגורל לה׳ יכול יתן על גביו ת״ל אשר עלה עליו שעלה לשמו מתוך קלפי:

הגרלה זו שתי מצות יש בה אחת העלאת הגורלות מתוך הקלפי אחד ביד ימין ואחד ביד שמאל והשנית נתינת הגורלות על השעירים הראשונה מעכבת ר"ל ההעלאה מן הקלפי שאותו הגורל עושהו חטאת ולא קריאת השם ר"ל שאם יאמר הוא בלא הגרלה זה לד' חטאת וזה לעזאזל לא אמר כלום אבל הנחת הגורלות על השעירים אע"פ שהיא מצוה אינה מעכבת אלא כיון שעלה גורל של שם בידו נעשה חטאת שעיר שכנגד אותה היד ומתוך כך ההגרלה ר"ל העלאת הגורלות מתוך הקלפי פסולה בכל אדם אע"פ שאינה עבודה גמורה שהרי אינה אלא כעין הקדש ועד שהוקדש אין שם עבודה עליו ואעפ"כ הואיל ומעכבת פסולה בזר אבל ההנחה הואיל ואינה מעכבת כשרה בזר ואע"פ שהגרלה והנחה בבגדי לבן הם נעשים שהרי כשהתודה על הפר הולך לו לשעירים ודברים הנעשים בבגדי לבן חוקה כתובה בהם ומעכבין ולא סוף דבר בדברים הנעשים בפנים אלא אף בנעשים בחוץ בהיכל ובעזרות כגון אלו מעכבין מ"מ הואיל ואף בלא הנחה מקדשים בהעלאת הגורל אין זה נחשב כלום אבל הגרלה מיהא מעכבת ואין צריך לומר הוידוי שלו ר"ל של שעיר המשתלח שהנעשה בפנים לא היה בו וידוי כלל:

בפרש"י בד"ה כלה כו' בבשמים הס"ד ובד"ה אבל הנחה כו' לגורל שמאל הס"ד ובד"ה אליבא כו' בין בפנים כגון לפני ולפנים כו' כצ"ל:

בד"ה עד כאן לא כו' מודה ר' נחמיה דלא מעכבא עכ"ל כל זה הדבור מיותר ואינו בפירוש ישן וק"ל:

רש"י ד"ה מלברך בשם כו' שלא היו כדאי. עי' סוטה דף לח ע"א תוס' ד"ה הרי הוא אומר:

אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה גּוֹרָל עוֹלֶה בְּיָמִין נראה לי בס"ד הטעם שהיה זה לסימן טוב כי יָמִין עם מספר שם הוי"ה עולה מספר קוֹל [יָמִין 110+ הוי"ה 26 = קוֹל 136] וביום הכיפורים אין מזון גשמי אלא נזונין מן הקול שהוא חמשה קולות, ולכן אין השטן שולט בו ביום, ובזה יובן (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ודרשו רבותינו ז"ל (בראשית רבה סה, ב) כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, ופרשנו הכונה כאשר ה' קֹּל הוא קוֹל יַעֲקֹב שיש לו חמשה קולות ביום הכיפורים אז אותו היום אין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, כי השטן שהוא ידי עשו אינו שולט בו ביום, וכאן אמר כשעלה בימין אומר לו הסגן הגביה ידיך, וזהו שנאמר (תהלים קיח, טז) יְמִין הֳ' כלומר כשעלה של השם בימין אז רוֹמֵמָה ידיו של כהן גדול וזה מורה כי יְמִין הֳ' עֹשָׂה חָיִל לישראל. גם אמר 'עֹשָׂה חָיִל' שאותו היום מהפך להם אותיות עָמָל לאותיות חָיִל דבזכות התורה שהיא ח' דרגין [שהם: כשר ופסול, חייב וזכאי, טמא וטהור, אסור ומותר] יתחלף עי"ן דעמל באות ח' באלפא ביתא דאחה"ע [כל האותיות שהאדם יבטא בהם מוצאיהם חמש המקומות מתחלפות זה בזה - אחה"ע מהגרון, גיכ"ק מהחיך, דטלנ"ת מהלשון, זסשר"צ מהשיניים, בומ"פ מהשפתים], ובזכות התשובה שהיא יראה הרמוז באות יו"ד תתחלף אות מ' באות יו"ד בא"ת ב"ש [ב'אתב"ש' האות א' מוחלפת באות ת', האות ב' מוחלפת באות ש', וכן הלאה], ויהיה צירוף 'חָיִל' ולזה אמר (תהלים ס, יד) 'בֵּאֱלֹקִים נַעֲשֶׂה חָיִל' ולכך אמר (במדבר כג, כא) 'וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל' שיתחלף בצירוף 'חָיִל'. והנה ידוע ששמעון הצדיק היה בחינת היסוד שהוא סוד שש, ולכך נעשה בימיו ששה נסים, והם חמשה שמנה כאן ועוד נס אחד אמר בירושלמי (ירושלמי יומא ו, ג) שלא הגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים הרי ששה נסים כנגד היסוד שהוא סוד ששה. ומה שאמר וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין, נראה לי בס"ד 'לובן' [88] גימטריא 'נחל' [88] שהוא שם קדוש ראשי תיבות (שמות לד, ז) ' נֹ צֵר חֶ סֶד לָ אֲלָפִים' נמצא הלובן נוסף על מספר 'אדום' [51] מספר ל"ז [37] שהוא מלוי שם ס"ג שהוא בבינה המאירה ביום ההוא. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דּוֹלֵק זה לסימן טוב כי ז' נרות הם כנגד ז' צדיקים כורתי ברית, ונר המערבי כנגד משה רבינו ע"ה, ונרמז בזה שזכותו לא יכבה בכל דור ודור ובו מתחיל ובו מסיים כי הוא היה גואל הראשון וכן יהיה אחרון שיתלבש במשיח צדקינו כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (בראשית מט, י) 'עַד כִּי יָבֹא שִׁילָה' זה משה [שִׁילָה בגימטריא מֹשֶׁה 345] והיתה אש של מערכה מתגברת רמז לסימן טוב על תגבורת התורה שנמשלה לאש, ובזכות תגבורת התורה יבא משיח שנקרא בַּר נַפְלֵי (סנהדרין צו:) ולכך נרמז במלוי ' אֵשׁ ' שהוא כינוי לתורה והיינו א ל " ף ש י " ן המילוי הוא נַפְלֵי רמז מן התורה שנקראת אֵשׁ יבא עזר לְבַּר נַפְלֵי, גם עזר לנצוצי קדושה שנפלו וראשי תיבות חמשה נסים שמנו כאן הם ' מִבָּנִים ' שהוח ראשי תיבות ' מַ עֲרָכָה בְּ רָכָה נֵ ר יָ מִין מַ לְבִּין' וזהו שנאמר (דברים לג, כד) 'בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר' לשון אושר שישובח כהן גדול בזמן שהוא בָּרוּךְ מִבָּנִים שבזה יהי רצוי אחיו ונרמז זה על שמעון הצדיק.

רַבָּה בַּר רַב שִׁילָא מַאי קְרָא: (תהלים עא, ד) "אֱלֹקַי פַּלְּטֵנִי מִיַּד רָשָׁע מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ" רָבָא אָמַר, מֵהָכָא: (ישעיהו א, יז) "לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ". קשה אמאי רבה בר רב שילה לא הביא פסוק זה שהוא בנביאים? ונראה לי בס"ד דכאן יש לפרש 'חָמוֹץ' לשון איחור ועיכוב כמו שאמרו רבותינו ז"ל 'החמיצו את הדין' שלא תדונו מיד אלא אחר עיון הרבה אבל האי קרא ד'מִכַּף מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ' מוכרח לפרשו על ענין חמס ועושק, או פסוק 'אַשְּׁרוּ חָמוֹץ' יש לפרשו על בושה וכלימה רוצה לומר הנכלם מחבירו תדינו את דינו על בושתו וכלימתו, והיינו כי פסוק 'וְרֹעֶה זוֹלְלִים יַכְלִים אָבִיו' במשלי (משלי כח, ז) תרגם התרגום והמחבר 'לִזְלִילֵי מַחֲמֵץ אֲבוּי' ולכן הביא פסוק 'מְעַוֵּל וְחוֹמֵץ' דמוכרח לפרשו בעושק וחמס, אך רבא לא חש להנך פירושים ובחר להביא פסוק זה שהוא בנביאים לומר גם בנביאים איכא האי לישנא דחימוץ שהוא ענין עושק וחמס.

בְּכָל יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה מִזְדַּמֵּן לִי זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְעָטוּף לְבָנִים, נִכְנַס עִמִּי וְיוֹצֵא עִמִּי וכו'.. נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער מאמרי רשב"י פרשת נח) שתי בחינות נשמה יש באדם, התחתונה היא נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו כמו שנאמר (תהלים לט, ז) 'אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ' והצדיקים נשמתם התחתונה עומדת תוך גופם ונשמתם העליונה עומדת צל על ראשו בסוד אור מקיף ומשם שואפת לו חיים מלמעלה תמיד ומריקה אל נשמתו אשר בתוכו עד כאן לשונו, עיין שם. ונראה כאן שזו הנשמה העליונה שהיא בבחינת צלם מקיף על ראשו היתה מצטיירת לעיניו בדמות זָקֵן אֶחָד לָבוּשׁ לְבָנִים וְעָטוּף לְבָנִים כדרך שגופו מלובש אותה שעה בארבע בגדי לבן, וידוע כי גם על הצלם ההוא יש צלם אחר גם כן מאור מקיף ולכן ראהו מלובש ומעוטף וְנִכְנַס וְיָצָא לרמוז לו על חיותו באותה שנה כי בהיות הצלם ההוא עמו הוא חי שממשיך לו חיים וכאמור לעיל אך אותה שנה שנפטר רמזו לו מן השמים על פטירתו בשתי שינויים האחד שראה דמות הצלם לבוש שחורים והשני שנכנס עמו ולא יצא עמו דהורה לו על פרידתו שעתיד להפרד ממנו באותה שנה כמו שנאמר (שיר השירים ד, ו) 'וְנָסוּ הַצְּלָלִים' ועיין בתוספות ישנים מה שאמר מירושלמי ועל דרך שכתבתי לא קשה קושיית הירושלמי. ומה שֶׁנִמְנְעוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים מִלְּבָרֵךְ בַּשֵּׁם אחר פטירתו, להראות שהם אינם כדאים אחר שנסתלק האשל הגדול מתוכם. או אפשר כי מחמת רוב צערם על סילוקו אין שרויים בשמחה והזכרת שם המפורש בברכה צריך להיות בשמחה ולפי זה אפשר אחר שעברו ימי הצער שנשכח מן הלב חזרו לברך בשם המפורש.

אָמַר בּוֹא וַאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה. יש להקשות והלא לכולי עלמא חוֹנְיוֹ הוה חכם ומבין טפי מִשִׁמְעִי דלכך צוה שמעון הצדיק שהוא ישמש ואיך יאמר שִׁמְעִי לְחוֹנְיוֹ 'בּוֹא וַאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה'? ונראה לי בס"ד דְשִׁמְעִי במרמה דיבר עם אחיו כי אמר לו הוא בוש מן הבריות שאומרים עליו שהוא עם הארץ ולכך לא נבחר לכהן גדול אף על פי שהיה גדול בשנים על כן כַּבְּדֵנִי נָא לְעֵינֵי עַמִּי שֶׁאֲלַמְּדֶךָ סֵדֶר עֲבוֹדָה לִפְנֵיהֶם אף על פי שאין אתה צריך ללמוד כדי שידעו שאין אני עם הארץ, וְחוֹנְיוֹ לפי תומו נתרצה כדי לכבדו למראה עינים ולא ידע כי במרמה הוא עושה. והא דְהִלְבִּישׁוֹ בְּאוּנְקְלִי וַחֲגָרוֹ בְצִלְצוּל ודאי לא היו בגדים אלו מיוחדים לנשים אלא לובשים אותם גם האנשים ורק שהיה מראות הגוונים שלהם מיוחדים יותר לנשים ואין לובשים ממין גוון זה אלא אנשים מועטים וקורין זה בערבי זאנאנ"ה דרובא דאינשי גנאי אצלם ללבוש גוון זה.

וְהָיוּ דַּלְתוֹת הַהֵיכָל נִפְתָּחוֹת מֵאֲלֵיהֶן נראה לי בס"ד רמזו להם בזה מן השמים דהחרבן יהיה בעבור חטא לשון הרע שהיו מפטירין בשפה לרוע והשפה היא דוגמת שני דלתות וכמו שהדלתות של פיהם היו נפתחים לרעה כן דלתי ההיכל נפתחים לקבל פרענות השריפה. גם לשון הרע הוא חטא בדיבור וידוע שהדיבור הוא במלכות שנקראת 'דלת' לכן פוגם בדלת דשם א ד נ"י ונשאר אֲנִי והסימן (יחזקאל א, א) 'וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה' ולכן היו נפתחין דלתות הַ' הֵיכָל ' כי היכל גימטריא אדנ " י [65].

בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב. הנה אף על פי שאפשר להיות דברים אלו כפשוטן שזהב ממש היו ומוציאין פירות בדרך נס דְאֵין מַעְצוֹר לַהֳ' מכל מקום יותר נראה לפרש לאו זהב ממש היו אלא הם מִינֵי מְגָדִים ומראיהם היה כמראה הזהב, וכמו שכתב רש"י ז"ל על מה שאמרו בגמרא (בבא מציעא עח:) 'בטלי של כסף וטלי של זהב' דהכונה הוא על מראה שלהם והנס שהיה בהם דהוא נטעם בלא השקאת מים וגם הם גדלים ומוציאים פירות בלא השקאת מים דאפילו מי גשמים לא יגיעו להם, יען כי כל קרקע של בית המקדש היה מרוצף באבני שיש ולא יבלעו המים בשורשי האילנות. ונראה לי בס"ד לפרש המאמר הזה דרך רמז, בית המקדש רמז לבחינת המלכות וְנָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב רמז לאורות שלוקחת המלכות בסוד מ"ן [מיין נוקבין] שהם בחינת גבורות, ואלו המ"ן [מיין נוקבין] מוֹצִיאִין פֵּרוֹתֵיהֶן בִּזְמַנָּם רמז ללידת נשמות חדשות, וכשהרוח שהוא סוד תפארת מנשב בהן נושרים בסוד הלידה שבאים הנשמות לעולם הזה וזהו נשירתן. וּכְשֶׁנִּכְנְסוּ הָאוֹיְבִים וכו' רמז כאן לסוד הפסוק (תהלים צז, יא) 'אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק' זרוע מעיקרא ולא עתה מחדש דעתה הוא סוד ספיחים, וכמו שאמר בריה דרב ספרא בזוהר הקדוש ועתיד הקב"ה להחזירן כי יזרע הגינה מחדש ויצאו נשמות חדשות לעולם, והבן.

עֲשָׂרָה פְּעָמִים מַזְכִּיר כֹּהֵן גָּדוֹל אֶת הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם נראה לי בס"ד עשרה הויות מספר סָר [26×10=סָר 260] רמז שעל ידי יתקיים בישראל 'וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר' (ישעיה ו, ז). גם מזכיר עֲשָׂרָה פְּעָמִים כנגד עֲשָׂרָה יָמִים של תשובה וכנגד עֲשָׂרָה עֲמָקִים שבספר יצירה שצריך לכוין בהם בעשרה ימים אלו אשר אותו היום הוא האחרון שבהם. ונראה לי שצריך להטריח עצמו 'בּוֹ בַּיּוֹם' בהרמת קולו מפני שבו ביום אין אכילה ושתיה אלא הכל ניזונין מן הקול שהוא חמשה קולות הפנימיים כנודע. ומה שאמר וּכְבָר אָמַר : ' אָנָּא הַשֵּׁם ' וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ קשה מה שייכות וקשר יש לדבר זה עם מה שאמר שֶׁמַּזְכִּיר הַשֵּׁם בּוֹ בַּיּוֹם עֲשָׂרָה פְּעָמִים? ונראה לי דבא לתת טעם בזה כיון דמזכירו עֲשָׂרָה פְּעָמִים ביגיעה רבה לכך היה נעשה לו נס שֶׁנִשְׁמַע קוֹלוֹ בִּירִיחוֹ שהוא רחוק עֲשָׂרָה פַּרְסָאוֹת כנגד עֲשָׂרָה פְּעָמִים הנזכר.