מסכת יומא דף ל״ט עמוד א׳

בא הלוקח למדוד נפט מפני שריחו רע אומר לו המוכר מדוד לעצמך:

מטמטמת אוטמת וסותמת מכל חכמה:

ונטמתם חסר א':

מטמאין אותו הרבה מניחין אותו ליטמא הרבה והכי קאמר קרא אל תטמאו בהן ואם תטמאו סוף ונטמתם:

והתקדשתם מעט והייתם קדושים הרבה הבא ליטהר מסייעין אותו:

מתני' טרף בקלפי שנינו בפרק שלמעלה (דף לז.) וקלפי היתה שם:

טרף פתאום בטריפה ובחטיפה:

והעלה שני גורלות אחד בימין ואחד בשמאל והשעירים עומדים אחד לימין ואחד בשמאל ונותן גורל שעולה בימין לשעיר של ימין:

מתני' טרף בקלפי וכו' וקראו אותו חמצן כל ימיו - אף ע"פ שגם גרגרנין אחרים חוטפים ואוכלים כמותו האי דקראו אותו חמצן טפי מאחריני י"ל לפי שהוא חטף מחמצן אחר אי נמי אחרים לא הקפידו כשהיו חוטפין זה מזה אבל זה כשזה חטף מידו הקפיד:

תנו רבנן והתקדשתם והייתם קדושים אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה.

הדרן עלך אמר להם הממונה.

פ"ד טרף בקלפי והעלה ב' גורלות פי' טרף ערבבם.

כי היכי שלא יתכוין ויעלה שם שם בימינו.

אמר רבה קלפי של עץ ושל חול היתה שאין עושין כלי שרת של עץ ואינה מחזקת פיה אלא ב' ידים כדי שלא יתכוין. הא דתני ר' יהודה הסגן וכ"ג מכניסין ימינם בקלפי כו'. ר' חנניה סגן הכהנים חולק עליו ואומר למה סגן ממונה שאם אירע פסול בכ"ג משמש תחתיו אבל כל זמן שלא אירע בו פסול אינו משמש כלל: ת"ר [מ'] שנה ששמש שמעון הצדיק היה הגורל עולה בימין ולשון זהורית מלבן.

והיה נר מערבי דולק והיתה אש של מערכה מתגברת והיתה [ברכה] בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים כו' מעשה באחד שחטף חלק חבירו והיו קורין אותו חמסן.

מטמאין אותו מלמעלה כלומר שיש הרבה משטינים להטעותו כדכתי׳ והשטן עומד על ימינו לשטנו. ואם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו המלאכים הקדושים מלמעלה. ובהכין סליק פירקא ת״ל:

פרק ד טרף בקלפי והעלה שני גורלות פרש״י ז״ל טרף בקלפי שהכניס שם ידיו פתאום בטריפה ובחטיפה כי היכי דלא ליכוין ולשקול ויש מפרשי׳ שנענע הקלפי לערב הגורלות מלשון ביצים טרופות:

אם של שם עולה בימינו הסגן אומר להם אישי כהן וכו'.

נתנם על שני השעירים ואומר לה׳ חטאת ובתוספתא אומר כי כהן אומר לה׳ והסגן אומר חטאת:

ר׳ ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת פי׳ קא מיפלגי בהא דכתב קרא והקריב אהרן את השעיר אשר עלה עליו הגורל לה׳ ועשהו חטאת דת״ק סבר דהאי ועשהו חטאת אמעיקרא נמי קאי שעשהו חטאת בדיבורו בשעת העלאת הגורל. ורבי ישמעאל סבר דהאי ועשהו חטאת אהשתא בלחוד קאי כלומר שיעשנו חטאת. והקשה הר״ר אלחנן ז״ל לת״ק היאך אומר לה׳ חטאת דהא אמרינן בנדרים דלא לימא איניש לה׳ קרבן אלא קרבן לשם דילמ׳ פשע ואמר לה׳ ולא אמר קרבן ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה. ותירץ ר״י ז״ל דשאני הכא דגלי קרא דכתיב אשר עלה עליו הגורל לה׳ והדר ועשהו חטאת. א״נ דהתם מדרבנן בעלמא הוא אבל הכא בכהן גדול דזריז ולא פשע. ועוד שהרי יש שם הסגן ואב ב״ד דמדכרי ליה לו'. ועוד נ״ל והוא הנכון דהתם הוא דכי אמר לשם ותו לא איכא שם שמים לבטלה אבל הכא כי לא אמר חטאת ליכא שם שמים לבטלה כי מה שאמר לה׳ הוא סיום הגורל לומר כי מה שעלה בימינו הוא לה׳ וכדברי רבי ישמעאל. אלא שגזרת הכתוב הוא לת״ק שיאמר חטאת ולפי דברי התוספתא אין כהן גדול אומר כן אלא הסגן:

והם אומרים ברוך שם כו׳ לפי שהזכיר כהן גדול את השם ככתבו כי עשרה פעמים כהן גדול מזכיר את השם ככתבו שהוא שם המפורש כדאיתא בגמרא. וכל מקום שמזכירין את השם ככתבו בבית המקדש היו עונין אחריו בשכמל״ו כדאיתא במסכת תענית:

גמרא כי היכי דלא ליכוין ולשקול פי׳ לאו דליכוין במזיד ליטול של שם בימינו דא״כ קא מבטל מצות ההגרלה אלא דאגב שהוא רוצה להעלות של שם בימינו מטריד ושוכח מלהגריל וכן פירשו בתוספות. אי נמי דה״ק דלא ליתחזי לאינשי דקא מיכוין ושקיל:

אלא של חול נקדשיה פי׳ דכל דאפשר בשל קדש הכי עדיף טפי מפני כבוד המצוה. והקשו בתוספות למאן דאמר מצות ליהנות ניתנו ואסור לעשותם בדבר שהוא קודש ואסור בהנאה כיון שאינו צריך לכך היכי אמרינן הכי דליקדשיה דאם כן נמצא נהנה בשל קודש שלא לצורך. ותירצו דכיון דאיכא כבוד המצות הרי הוא מותר כשם שמותר להשתמש בכלי שרת במקדש. עוד י״ל דקושיין הכא אליבא דהלכתא דקיימא לן מצות לאו ליהנות ניתנו:

טרף בקלפי וכו' כבר התחלנו לבאר בפרק שלישי מה שהוא כוונת כל אלו הפרקים עד פרק אחרון והוא בסדור פרטי העבודות של יום הכפרים וביארנו סדר עבודת התמיד ווידוי הפר ועכשיו בזה הפרק יתבאר מענין זה קצת כפי סדר העבודות ועל זה הצד יחלקו ענייני הפרק לארבעה חלקים הראשון בענייני הגרלת השעירים וקשרו לשון של זהורית באותו של עזאזל השני חזרתו אצל פרו ווידוי שני שעל כל שבטו ושחיטת פרו וקבלת דמו השלישי נטילת המחתה לצורך הקטרת ומה היה עושה בה ומה שהיה משתנה באותו היום במחתה יותר משאר הימים הרביעי שעל ידי שינוי זה נתגלגל לבאר הרבה דברים שנשתנה בהם עניין היום יותר על שאר הימים זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו הרבה דברים שלא מן הכונה על ידי גלגול כענין סוגית התלמוד על הדרך שקדם וכמו שיתבאר:

והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר טרף בקלפי והעלה שני גורלות אחד כתוב עליו לשם ואחד כתוב עליו לעזאזל אם של שם עלה בימינו הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך ואם בשמאלו עלה ראש בית אב אומר לו אישי כהן גדול הגבה שמאלך נתנן על שני השעירים ואומר לי"י חטאת ר' ישמעאל אומר לא היה צריך לומר חטאת אלא לי"י והם עונים אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד אמר הר"ם כל מקום שהוזכר בזו המסכתא שם רוצה בו שם המפורש ר"ל יו"ד ה"א ואין הלכה כר' ישמעאל קשר לשון של זהורית בראש השעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שלוחו ולנשחט כנגד בית שחיטתו לשון של זהורית הוא לשון של צמר צבוע אדום תרגום ותולעת שני וצבע זהורין ומשקלו שני סלעים וכבר ביארנו פעמים משקל הסלע:

אמר המאירי טרף בקלפי והעלה שני גורלות פי' בפרק שלפניו ביארנו שלאחר שהתודה על הפר בא לו למזרח העזרה לצפון המזבח ושם מוצא שני שעירים וקלפי היתה שם ר"ל כלי קטן חלול בכדי שיוכל להכניס שם שתי ידיו ובה שני גורלות שהיה באחד מהן כתוב לשם ובאחד לעזאזל להגריל בהם על השעירים איזה יקרב לשם ואיזה משתלח לעזאזל ועכשיו הוא אומר שטורף בקלפי ר"ל שמנענע הקלפי כדי שיתנענעו הגורלות בתוכו ולא יודע לו איזה של שם ואיזה של עזאזל אלא כפי מה שיזמין לו מקרה הגורל מפני שסימן טוב היה להם כשהגורל של שם עולה בימין וחוששין שמא יכוין לכך וכל שמכוין לכך ומכיר בהם אין זה גורל לפיכך תקנו שיהא טורף ומנענע כמה פעמים שלא יהא לו שום היכר בענין וכשטרף בו מכניס שתי ידיו בקלפי ומעלה אותם שתי גורלות אחד בימין ואחד בשמאל וכן השעירים עומדים אחד לימינו ואחד לשמאלו ליתן את של ימין בשעיר של ימין ושל שמאל בשעיר של שמאל ואחר שהוציא ידיו מביט בגורלות איזה בימין ואיזה בשמאל ואם עלה של שם בימין הסגן שהוא בימינו אומר לו אישי כהן גדול כלומר אדוני ורבי הגבה ימינך כלומר שבו גורל השם שידעו הכל שאותו של ימין לשם וכשעלה של שם ביד שמאל ראש בית אב שהוא לשמאלו אומר לו הגבה שמאלך ונותנן על שני השעירים של ימין בשל ימין ושל שמאל בשל שמאל וכשמניחו על של שם אומר לד' חטאת אבל של עזאזל אין צריך לומר בו כלום ואף זה בשם המפורש והוא אחד מעשרה פעמים שכהן גדול מזכיר שם המפורש ביום הכפורים שלשה בוידוי ראשון ר"ל אנא השם חטאתי וכו' אנא השם כפר וכו' מכל חטאתיכם לפני ד' וכן על דרך זה שלשה בוידוי שני ושלשה בוידוי שלישי ואחד בהגרלה זו וכולם עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו וכו':

וקושר לשון של זהורית ר"ל של צמר צבוע באדום על שם אם יאדימו כתולע כצמר יהיו בראש שעיר המשתלח רצה לומר בין קרניו ופי' בגמ' שמשקלו שני סלעים והעמידוהו כנגד בית שילוחו כלומר אחר שקשרו לשון זה בין קרניו העמידוהו כנגד השער שהיו מוציאין אותו דרך שם לשלחו לעזאזל והוא שער המזרחי ולנשחט כנגד בית שחיטתו פי' ולנשחט השעיר שעלה גורלו לשם וקוראו נשחט על שם שעתיד לישחט ומ"מ אינו שוחטו עדיין וזה שאומר עליו כנגד בית שחיטתו נסתפקו בגמ' אי אהעמדה קאי כלומר שיעמידוהו במקום שראוי לישחט בו והוא באיזה מקום שבצפון בתחום מקום שחיטה שבו על הדרך שכתבנו למעלה ומ"מ לא היה בשעיר של שם לשון זהורית כלל או אקשירה קאי כלומר שיהיו קושרין בו לשון של זהורית גם כן אלא שבמשתלח קושרין בין קרניו ולזה כנגד בית שחיטתו ר"ל בצוארו והעלו בה דאקשירה קאי כלומר שנותן לשון של זהורית אף בנשחט אלא שנותנו במשתלח בין קרניו ולשל שם בצוארו והביאוה ממה שאמרו בברייתא בטעם זה שלא יתערבו לא זה בזה ולא זה באחרים ואי אהעמדה קאי נהי דבחבריה לא מתערב דהא האי קטיר והאי לא קטיר באחרים מיהא מי לא מתערב אלא אקשירה קאי והיו קושרין לזה במקום אחד ולזה במקום אחר שלא יתערבו זה בזה שאם יתערבו אינו יכול עוד להגריל עליהן שמא יתהפך הגורל והיו מ"מ אף בשל שם כדי שלא יתערב באחרים גם כן ולא יצטרך להביא אחרים ואף לשון משנתנו מוכיח כן שאמר ולנשחט ואלו אהעמדה קאי היה לו לומר והנשחט:

זהו ביאור המשנה וכולה על הדרך שכתבנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

כלי זה שהזכרנו במשנתנו ששמו קלפי של עץ היה ולא היה עושין אותו של זהב שהתורה חסה על ממונם של ישראל כדכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית על מה חסה תורה אם על כלי מתכות וכלי עץ הרי יש להן טהרה במקוה הא לא חסה אלא על כלי חרס שהן בשבירה ואם חסה על ממון קל כל שכן על ממון חשוב ואם על ממון רשעים כך שהצרעת בא על חטא ק"ו על של צדיקים ואף כאן חסו שלא לעשות כלים של זהב ללא צורך ומאחר שהיה של עץ ממילא אתה למד שלא היה כלי שרת אלא של חול שהרי אין עושין כלי שרת של עץ אלא של מתכת וכן לא היה שיעורו אלא בכדי שיחזיק שתי ידיו שאם היה רחב ביותר שמא הוא נותן לב עליהם בשעת הנחתם כל כך שאם יוכל למשמשם בריוח ירגיש במשמושו איזה של שם ונוטלו בימין ומתוך כך היו עושין אותו קטן שלא יחזיק אלא שתי הידים בצמצום:

ממה שהצבור חייבי' להשתדל על כל דבר שיהא להם מנהיג חכם וחשוב שכל מעשי הדור וענייניו נגררים אחר מדותיו כמו שאמרו תענית כ"ד א' עיני העדה כל כלה שעיניה יפות אין גופה צריך בדיקה אין עיניה יפות כל גופה צריך בדיקה כך בזמן שהמנהיג צדיק כל מעשי הדור מתוקנים ניסים וניסי ניסים נעשה להם תמיד וההפך בהפך דרך הערה אמרו בסוגיא זו שארבעים שנה שמש שמעון הצדיק בכהונה גדולה בבית שני בתחלת בניינו אחר עזרא מיד וכל ימיו היה גורל של שם עולה בימין ולשון של זהורית מלבין והוא סימן למחילה על שם כצמר יהיו ונר מערבי דולק יותר מכל חברותיה שממנה הוא מתחיל ובה היה מסיים על הדרך שביארנו בשני של שבת כ"ב ב' והיה אש מערכה מתגבר עד שלא היו הכהנים צריכים להביא עצים למערכה אלא סדור ראשון של שחרית ומה שאמרו בפרק ראשון כ"א ב' על אש של שמים בבית שני שאע"פ שהיתה יורדת מ"מ לא היתה מסייעת כלום על הזמן שאחר שמעון הצדיק נאמרה אבל בימיו היתה מתגברת שלא היו צריכין להביא עוד אלא שני הגזרין הבאים מצד מצות הכתוב והיתה ברכה משתלחת במנחת העומר ששיריה נאכלין לכהנים אע"פ שהיא של צבור וכן בשתי הלחם וכן היתה ברכה משתלחת בלחם הפנים שהיו נאכלין להגיע לכל אחד מיהא שיעור הראוי לאכילה ואע"פ שאינו ראוי להשביע מ"מ ברכה משתלחת בו אף להשביע וכל שמגיעו ממנו כזית יש אוכל ושבע ויש אוכל ומותיר ומשמת הוא ע"ה נתקלקלו הדורות ונשתנה הסדר לשון של זהורית פעמים מלבין פעמים אינו מלבין גורל פעמים עולה בימין פעמים בשמאל נר מערבי פעמים דולק פעמים כבה אש המערכה פעמים מתגבר פעמים אינו מתגבר ונשתלחה מארה בלחם הפנים שלא היה משביע ושלא היה מגיע לכל אחד כשיעור אכילה וכל שהגיעו כפול שאין בו שיעור אכילה וכן שלא היה משביע היו הצנועים מושכים ידיהם ומניחים חלקם לאחרים והגרגרנים חוטפין את חלקם ואוכלין ומשעת מותו ואילך נמנעו הכהנים מלברך את העם בברכת כהנים בשם המפורש ונתגלגל הענין מגילגול לגלגול עד שנתקרב זמן החרבן וארבעים שנה קודם חורבן לעולם לא עלה גורל בימין ולשון של זהורית לא היה מלבין ונר מערבי לא היה דולק יתר על שאר הנרות ודלתות ההיכל נפתחות מאליהן דרך סימן ונחש שיהיו האויבים נכנסים עד שחרב בעונותינו ונחרש הר ציון ונעשה שדה מלבלב פירות ועשבים וכשם שגלה כבודנו בעונות אבותינו כך הקב"ה עתיד להחזירו לזמן הנגזר על פי רצונו ית' בתשובה ומעשי' טובים שנאמר פרוח תפרח ותגל אמן כן יעשה ד':

בפרש"י בד"ה והיה נר מערבי כו' בו היה מסיים הטבת הנרות שחרית והוא כו' עכ"ל הלשון מגומגם דלאו בשחרית היה מסיים הטבת נרות אלא בבין הערבים היה מסיים בהטבת הנרות בההוא נר מערבי כמפורש בפ' ב"מ ע"ש ברש"י ותוס':

בד"ה נשתלחה כו' משביעו הס"ד ואח"כ מ"ה וכל כהן שמגיעו כו' הצנועין מושכין את ידיהן ובימי שמעון כו' עכ"ל כצ"ל מפי' ישן וק"ל:

תוס' בד"ה וקראו אותו כו' וי"ל לפי שהוא חטף מחמצן אחר כו' עכ"ל זה התירוץ אינו בתוס' ישנים והוא דחוק וכי משום שחטף מחמצן אחר קרא אותו חמצן טפי מאחריני ודו"ק:

גמ' וכלי שרת דעץ לא עבדינן סוכה דף נ' ע"ב:

עֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נראה לי בס"ד על פי מה שפירשתי בס"ד במקום אחר כי קו האמצעי של עשר ספירות רמוז בתוך אותיות 'לֵב' במילואם כזה ל מ "ד ב י " ת שהם אותיות ' תָּמִיד ' ראשי תיבות ד עת ת פארת י סוד מ לכות כי הדעת הוא אמצעי בשלשה ראשונות והתפארת אמצעי בשלשה אמצעיות והיסוד אמצעי בשלשה אחרונות והמלכות עומדת אחורי היסוד וכל שפע יבא בקו האמצעי שהוא ראשי תיבות 'תָּמִיד' שהם רמוזים בתוך אותיות 'לֵב' וזהו שאמר עֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם פירוש גורמת שלא ישתלשל לו השפע בקו האמצעי הרמוז בלב. ומה שאמר (ויקרא יא, מג) ' וְנִטְמֵתֶם בָּם' הקשה הרי"ף ז"ל והלא קרא איירי בשרצים ולא בעבירות? עיין שם. ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר הגאון חיד"א ז"ל בנחל שורק בהפטרת שבת וראש חודש על פסוק (ישעיה סו, יז) 'אֹכְלֵי בְּשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר' כי מן אכילת שרצים יצא קטרוג שלא ימחול הקב " ה לבעלי עבירות יעוין שם.

אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה קשה ראוי שיהיה לו כמידתו ולמה 'הַרְבֵּה'? ועוד הא אמר לעיל 'הַבָּא לִטַּמֵּא פּוֹתְחִין לוֹ' ולא אמר מְטַמְּאִין אוֹתוֹ וכל שכן דלא יְטַמְּאוּהוּ הַרְבֵּה? ונראה לי בס"ד הכונה כאן הוא על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (קידושין מ:) 'לעולם יראה אדם כל העולם חציו חייב וחציו זכאי עשה עבירה אחת הכריע עצמו וכל העולם לכף חובה' נמצא זה בחטא אחד שהוא מעט גורם שיטמאוהו הרבה דהיינו ישאו עליו טומאת עונות הרבה של כל העולם שעל ידו היתה ההכרעה של כולם לכף חובה הרי טומאת חטאים של רבים תלויה בו ונשאה עליו. ועוד נראה לי בס"ד בכונת המאמר כאן על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו.) לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, נמצא לוקח גם עונות חבירו וכל שכן אם הוא גרם להחטיא אחרים דנחשבים עונותם עליו וכל עון הוא כח טומאה. נמצא הוא טימא עצמו מְעַט דהיינו בטומאת עונות עצמו בלבד וּמְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה בטומאת עונות אחרים שנדבקים בו.

מִלְּמַטָּה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה נראה לי בס"ד נטמא מִלְּמַטָּה בברית המעור מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה במחשבה שבראשו שכל מחשבותיו יהיו טמאים. או יובן נטמא מִלְּמַטָּה בלב מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה בעינים כי 'עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה אינון' (ירושלמי ברכות א, ה) שיהיה מסתכל ברע ולכן מאור עינים תלוי בלב וכמו שאמרו על רפואת עינים בשבת, וכיון דנטמא סרסור התחתון יטמא סרסור העליון. או יובן בס"ד על פי מה שאמר במתניתין דסוטה (משנה סוטה ט, יג) הטהרה נטלה את הטעם ואת הריח כי מקודם שהיו נזהרין לאכול חולין בטהרה ומתרחקין מכל אוכל אשר יטמא ולכך היה להם הרגשה בריח דבר נפלא, וכמו שאמרו בסוטה (סוטה מט.) רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא, פירוש שמנה והוא מין תמרים שיש להם ריח טוב, כרכא בסודריה אתא רבא בריה אמר לו מורחנא תומרתא דחנינותא אמר לו בני טהרה יש בך? יהבה ניהליה! וכו', עיין שם. נמצא הראשונים שהיו נזהרים שלא יכניסו לתוך פיהם אלא מאכל בטהרה לכך היה להם הרגשה גדולה בחוטם. אם כן שמע מינה המטמא פיו במאכל אסור וטמא תסולק הרגשתו מן החוטם בענין טומאה וטהרה לגמרי. וזהו שאמרו מִלְּמַטָּה בפיו במאכלות אסורות וטמאות מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה בחוטם. ומה שאמר בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא יובן על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה ג:) העבירה מלפפתו והולכת עמו לגיהנם שנאמר (איוב ו, יח) 'יִלָּפְתוּ אָרְחוֹת דַּרְכָּם' וכן אמרו (שם) הבועל ארמית קשורה בו ככלב, בר מינן.

אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה גם זה יתבאר היטב על פי הקדמות הנזכר לעיל שפרשנו בחלוקת הטומאה דהמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. וכן על פי מה שאמר רבותינו ז"ל (קדושין מ:) 'עָשָׂה מִצְוָה אַחַת הֲרֵי הִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת' וכן מקדש עצמו בברית המעור מקדשין אותו מלמעלה במוחו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה צ, ג) על יוסף הצדיק ע"ה מחשבה שלא חשבה בעבירה תבא ותקרא חכמה, (בראשית מא, מג) 'וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ' אב בחכמה ורך בשנים, עיין שם. נמצא השומר עצמו בברית המעור זוכה לחכמה ובינה, ולכך אמר לו פרעה (שם פסוק לט) 'אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ'. בָּעוֹלָם הַזֶּה רוצה לומר בגשמיות מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא ברוחניות, וכמו שאמרו (ברכות יז.) 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם' שהם אורות שנבראו מן מצות ומעשים טובים שלהם שעשו בעולם הזה. או מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ לְּמַטָּה להעלות מ"ן [מיין נוקבין], מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לְּמַעְלָה להוריד אורות מ"ד [מיין דוכרין]. בָּעוֹלָם הַזֶּה שגורם זווג תפארת ומלכות שהם סוד 'עוֹלָם הַזֶּה' מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא שהם זווג חו"ב [חכמה ובינה] שהם סוד 'עוֹלָם הַבָּא'. ונראה לי דנקיט ג' חלוקות של קדושה כנגד ג' פעמים 'קָדוֹשׁ' [קָדוֹשׁ גימטריא תי 410] הרמוזים במלוי שלשה אותיות 'בֶּטַח' שהם ב י " ת ט י " ת ח י " ת שהשלם בשלשה אלו (משלי א, לג) 'יִשְׁכָּן בֶּטַח'.

הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל יש להקשות דלא אתמר הכי אלא בדבר שנפסד ונפחת כגון הך דמחתה דלקמן (דף מד:), וכאן מה הפסד ופחת יש לזה אפילו אחר כמה שנים? ונראה לי בס"ד דקיימא לן בגמרא דזבחים (זבחים פח.) כלי קודש שנקבו או נסדקו אין סותמין אותם אלא מתיכין אותם ועושים אותם חדשים, וכן פסק הרמב"ם (בפרק א' מהלכות כלי המקדש) יעוין שם. ולכן חסו לבלתי עשות מזהב מפני ההפסד שאם ינקב או יפגם מעט על ידי איזה סיבה צריך להתיכו ולעשותו מחדש ויהיה בזה הפסד הן מצד ההתכה הן מצד העסק והמלאכה החדשה שלו. ומה שאמר כִּי הֵיכִי דְּלָא לִיכַוֵּין וְלִישְׁקוֹל הקשו תוספת ישנים אם כן לא עשה מצות הגרלה! ותירוצם דוחק, יעוין שם. ונראה לי בס"ד הכונה כדי שלא יחשדו אותו ישראל שנתכוון ושקל ואז לא תהיה שמחתם שלימה כשרואין שעלה בימין.