דף ביאור
מסכת יומא דף כ״ו עמוד א׳
דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.
לטקסט המלא במקורמסכת יומא דף כ״ו עמוד א׳
מסכת יומא דף כ״ו עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 15 קטעים ממוספרים, כ־285 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.
רש"י
למאי אתא הא אף הם בכלל הנתחים דבשלמא הראש דרשינן ליה בשחיטת חולין (דף כז.) דאיצטריך לפי שנאמר והפשיט וערכו אין לי בכלל עריכה אלא נתחים שהן בכלל הפשט מניין לרבות הראש שכבר הותז בשחיטה ולא היה בשעת הפשט ת"ל את הראש אלא פדר בכלל המופשטים הוא ולמאי כתבי':
דרך כבוד לפי שבית השחיטה מלוכלך בדם הראש:
מתני' חדשים לקטורת מי שלא זכה לקטורת מימיו ובגמ' מפרש מאי שנא חדשים וכך היו מכריזין קול בעזרה:
גמ' מפני שמעשרת לפיכך לא היו מניחין אותו לשנות:
והא כתיב וכליל על מזבחך בההוא קרא גופיה:
הא לא שכיחא ומסתברא דכי כתיב עושר אדלא שכיחא דאם לא כן נמצאו הכל עשירים:
דמורי שמורה הוראות בישראל:
אליבא דהילכתא להורות כדת וכהלכה:
ועוד 8 קטעי פירוש על דף זה.
Rashi on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
תוספות
נותן פדר על בית השחיטה ומעלהו וא"ת מהאי קרא תיפוק לן שהפדר קודם לכל הנתחים דכיון דהראש קודם פדר שעליו נמי קודם יש לומר דסלקא דעתך אמינא חופה הפדר על בית השחיטה עד שמעלהו לראשו של מזבח ואז מסיר הפדר ומניחו ומקטיר הראש בפני עצמו והפדר מקטיר עם הקרבים אי נמי י"ל אי לא כתב הך קרא לא הוה דרשינן ליה אלא לומר שראש ופדר קודמין לכל הנתחים ובפרק השוחט (חולין דף כז.) כתבתי יותר וכאן אין שייך:
יהודה מחוקקי יש מקשה אמאי לא מייתי מדכתיב בתורה דכתיב לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו (בראשית מ״ט:י׳) וי"ל דההיא בברכה הוא דכתיב אבל מהאי קרא מייתי שכך היה שביהודה יש מחוקקים:
אלא כהן שזכה בו שחרית זוכה בו ערבית תימה לי והא ע"כ היה צריך להפיס ערבית בשביל סידור שני גזירין שאותם של בוקר היו בכהן הזוכה בתרומת הדשן ושני כהנים זוכין בהן בערב ואין לתרץ דמודה הוא דבשבילם מפייסין לערב ולא אתא לאשמועינן אלא דבהנך עבודות שיש דוגמתן בבקר לא היו מפייסין דאם כן כי פריך בסמוך ולמאי דס"ד מעיקרא נפישי להו פייסות לר' יוחנן לרשב"י נמי תיקשי כיון דמפייסי בערב בשביל שני גזירי עצים א"כ נפישי להו פייסות ודוחק הוא לומר דהנך תרי מדשן מזבח הפנימי ומנורה שהיו בפייס של תמיד השחר ולא היו בערב הם היו זוכין בגזירין בערב נמצא שלא היו צריכין להפיס בשביל הגזירין לערב כי דוחק הוא לבדות דבר זה מדעתינו אלא נראה דלרבי יוחנן פשיטא ליה דמצפרא מפיסין נמי על שני גזירין של בין הערבים כיון דאותו פייס שמפיסין לתמיד השחר מהני נמי לבין הערבים סברא הוא שיפיסו אז כמו כן לצורך גזירין של בין הערבים והא דלא חשיב להו במתני' בפייס השני י"ל דלא חשיב אלא י"ג כהנים הזוכין בו בפייס השני לצורך תמיד של שחר אבל למאי דס"ד מעיקרא דלכל עבודה של בין הערבים חוזרין ומפיסין הוה ס"ד שבערב מפיס לו דאמאי מפיסין לו שחרית כיון דלא מהני פייס דשחרית לשל בין הערבים מידי ועוד לישנא דברייתא דקתני כך מפייסין לו ערבית משמע שבערב מפייסין וא"כ נפישי להו פייסות:
והתניא כדרך שמפייסין לו שחרית פי' והכא לא מצי לשנויי בקטורת מדקתני לו לשון זכר אלמא לתמיד קאמר דאי בקטורת הוה ליה למיתני לה לשון נקבה:
דתנן ראב"י אומר המעלה איברים כו' דתנן גרסינן משנה היא בתמיד פ"ה [מ"ב] (דף לב:) ולעיל בפ"ק (יומא דף יד:) דפריך סתמא דתמיד אדיומא ומשני מאן תנא יומא ר"ש איש המצפה היא משום דאשכחן דפליג אחדא סתמא דתמיד דתניא ר"ש איש המצפה משנה בתמיד לא הוה מצי למימר ראב"י הוא דפליג הכא אסתמא דתמיד דקא תני ברישא הרביעי חדשים עם ישנים מי מעלה איברים מכבש למזבח והדר קתני ראב"י אומר המעלה איברים וכו' דהא אסתמא דיומא נמי פליג דבמתניתין נמי קתני הרביעי מי מעלה איברים ואוקמה דלא כראב"י ואע"ג דאיכא נמי סתמא דמתני' כראב"י דקתני תמיד קרב בתשעה ופרש"י דסתמא כראב"י אין נראה לפרש כן דא"כ ה"ל להש"ס לאקשויי רישא רבנן וסיפא ראב"י ולישני אין רישא רבנן וסיפא ראב"י ונהי דמרישא דרישא דקתני י"ג כהנים זוכין בו לא קשיא לן דלרבנן הוו להו י"ד עם המעלה איברים מכבש למזבח וא"כ תקשי רישא וסיפא ראב"י ומציעתא רבנן דההיא איכא לשנויי דאתיא אפילו כרבנן ולא קא חשיב אלא י"ג כהנים הזוכין בפייס השני אבל מעלה איברים מכבש למזבח ההוא פייס רביעי באפי נפשיה הוא מיהו הא קשיא רישא רבנן וסיפא ראב"י כדפרישית ונראה דתמיד קרב בט' לא הויא סתמא כראב"י אלא משום דבעי למימר לא פחות ולא יותר קאמר ליכא למ"ד שיהא תמיד קרב בפחות מט' אבל י' לא הוי כל שעתא דזימנין דבהעלאת איברים מכבש למזבח זכה אחד מהנך שזכו להוליך לכבש אבל בציר מט' לא הוו ובחג בציר מי' לא הוו וכן כולם אבל אין לפרש דלא קא חשיב אלא הולכת איברים לכבש דהא קא חשיב נמי צלוחית מים ובזיכין וגזירין מיהו מצי למימר דלא קא חשיב אלא תחילת הולכות בין דאיברים בין דצלוחית מים בין דבזיכין אבל גמר הולכת איברים מכבש למזבח לא קא חשיב וראשון נראה יותר:
מקום שכינה לאו אורח ארעא אפילו ראב"י דקסבר הכא דלאו אורח ארעא נראה דמודה הוא בההיא דתמיד [נשחט] (דף סד.) בערב הפסח שחט ישראל וקיבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו' עד והכהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד ומפרש בגמרא טעמא משום ברוב עם הדרת מלך דהתם לא שייך למימר לאו אורח ארעא שהרי כשהיה נותנה לחבירו לא היה הולך לו אלא חוזר ומקבל ומושיט וחוזר ומקבל ומושיט שהרי רוב פסחים היה להם אבל היכא שמוליך עד לכבש והולך לו ההוא ודאי לאו אורח ארעא:
ואי משכחת תנא דתני חמש כו' תימה לי לימא דההוא תנא סבירא ליה דחוזרין ומפיסין לתמיד של בין הערבים בערב דהשתא איכא ה' פייסות וי"ל דה"ק אי משכחת תנא דתני חמש בשחרית אי נמי י"ל אי קסבר דחוזרין ומפייסין לתמיד של בין הערבים אף על גב דהפיסו לתמיד של שחר א"כ היו חוזרין ומפיסין נמי להקטרת של בין הערבים ונפישי להו פייסות טפי מחמש:
Tosafot on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
רבנו חננאל
ויש מי שאומר ב' תנאי שנו לה אליבא דר' יוסי נותן הפרד שהוא החלב על בית השחיטה כדי לכסות בו טינוף הדם שעל בית השחיטה. וזהו דרך כבוד של מעלה:
הפייס השלישי חדשים לקטרת ירושלמי מעשה באחד שיבשה זרועו ולא הניח לקיים מה שנאמר ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה. מיכן אמרו ב' כהנים מתברכין בכל פעם החותה ומכניס במחתה והמקטיר.
תנא מעולם לא שנה אדם בה משום שמעשרת מי שכבר הקטיר לפיכך היו אומרים חדשים לקטרת. עולה אע"ג דכתיב בה כליל בנביאים שנאמר ויקח שמואל טלה חלב אחד ויעלה עולה כליל לה' ויזעק שמואל אל ה' כו'.
שכיחא הקטרת לא שכיחא.
אמר רבא לא משכחת חכם שמורה אלא אי מלוי דכתיב יורו משפטיך ליעקב. אי מיששכר דכתיב ובני יששכר יודעי בינה לעתים. אבל שבט יהודה אע"פ דכתיב יהודה [מחוקקי] שמועה אליבא דהלכתא לא סלקא להו.
א"ר יוחנן אין מפיסין על תמיד של בין הערבים אלא מי שזכה בו שחרית הוא יזכה בו ערבית. ומותבינן עליה והתניא כשם שמפיסין לו. כלומר לתמיד שחרית כך מפיסין לו ערבית ושנינן בשבת הואיל ומשמרות מתחדשות כדתנא דבי שמואל משמר היוצא עושה תמיד של שחר ומוספין והנכנס עושה תמיד של בין הערבים והבזיכין כו'. וכיון שמתחלפין צריכין להפיס.
הקטרת מפיסין לה בשחרית ובין הערבים.
ולמאי דסליק אדעתין כי מפיסין בזה ובזה ודלא כר' יוחנן נפישו להו פייסות. ואנן לא תנן אלא ד' פייסות בלבד. ופרקינן בקיבוץ אחד. היינו אומרים שמפיסין זה ולזה. הפייס הרביעי מי מעלה אברים מן הכבש למזבח.
ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.
Rabbeinu Chananel on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
ריטב"א
מתני׳ הפייס השלישי חדשים לקטורת וכו׳ הרביעי מי מעלה איברים מן הכבש למזבח. ופליג׳ אדרבי אליעזר בן יעקב כדאיתא בגמרא דאיהו סבירא ליה דאין לזה פייס בפני עצמו אלא הזוכה להעלות מן השולחנות ולמזבח זוכה בהן. ומיהו אף לרבי אליעזר לא היה מעלה בפעם אחת למזבח אלא בשתי פעמים כדפריש׳ לרבנן וכן מוכיח במסכת תמיד. ולרבנן דעבדי פייס רביעי להעלות איברים מן הכבש למזבח פירש רש״י ז״ל בכל השמועה כי כהן אחד היה מעלה הכל. ולדבריו הא דתניא לקמן ששה לטלה אינו אלא להעלותו מן השולחנות לכבש. והקשו בתוספות חדא דששה לטלה דאמר קרא היינו להעלותו למזבח כדכתיב וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים כו׳ על העצים כו׳ אשר על המזבח ומהתם דרשי׳ בגמרא ששה לטלה ומדאורייתא אין לנו שתי העלאות אלא מדרבנן בעלמא. משום ברוב עם הדרת מלך וכדאיתא התם ועוד תנן במסכת תמיד שכשהיה כהן רוצה להקטיר היה עולה בראש המזבח הראשון היה מביא לו ראש ורגל ונוטלו מידו וסומך שתי ידיו עליו וזורקה לאישים וכן השני וכן כולם וההיא ודאי אף לרבנן היא. דהא סתמא תנן לה ולא אמרו עלה בגמרא דתיהוי רבי אליעזר ועוד הא דאמרי׳ לקמן דטעמא דרבנן משום ברוב עם הדרת מלך ואם אין מעלה אלא אחד מה הדרת מלך יש בזה אדרבא יותר הדור שיעלוהו הששה הראשונים:
אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אילימא משום דכתיב כו׳ פרש״י ז״ל מאי טעמא מעתרא אילימא משום דכתיב בה כליל הרי עולה דאית בה כליל ולא מעשרא ופרקי׳ דעולה שכיחא ביחידים וקרבה על כרחין בכולהו כהנים ואין הכל ראויין שיתעשרו ומשום הכי לא מעתרה אפילו למי שראויין. ואינו נכון בטעם כי כמו שמתעשרין בקטורת כל הזוכה בו בין גדול בין קטון למה לא יתעשרו בעולה. ובתוספות פי׳ כדברי ר״ח ז״ל אמר ליה רב פפא לאביי מאי טעמא אין מפיסין בה ישנים דמשום טעמ׳ דמעתרא בלחוד ליכא למימר דכל שכן דבעו כולהו לחזור ולפייס. ואילימא משום חומר קדושתה שכתוב בה כליל וראוי לעשותה בחדשים דזהירי טפי. הרי עולה דכתיב בה כליל ונהי דלא מעשרא מ״מ כיון דחמירא למיהוי כליל לא תהא אלא בחדשים. ופרקי׳ דעולה שכיחא ואי אפשר לה בחדשים בלחוד וקטורת לא שכיחא ואפשר לה בחדשים לחוד והא דאמרי׳ דעולה כתיב בה כליל פר״ח ז״ל דכתי׳ בשמואל ויקח טלה חלב אחד ויעלהו עולה כליל:
ואימא נמי יהודה דכתיב יהודה מחוקקי וא״ת ואמאי לא מייתי לה מתורת משה דכתיב ומחוקק מבין רגליו. והנכון דההוא לנשיאים שבארץ ישראל דאחר חורבן דרשינן לה בסנהדרין כדאמרינן התם לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם במקל. ומחוקק מבין רגליו אלו של בית ר׳ שמורין תורה ברבים ואותן נשיאים לא היו מבית דוד אלא מצד האם שאינה קרויה משפחה וכדפר״ת ז״ל גבי הא דאמרינן דהתם שבט והכא מחוקק. ובתוספות פירשו דדוד נמי מלוי אתי שבא ממרים כדאיתא במסכת סוטה:
אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא אמרי' פי׳ להורות הלכה למעשה כדכתי׳ בלוי יורו משפטיך ליעקב. וביששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל:
אמר רב נחמן בר יצחק הכא בשבת עסיקי' כו׳ פי׳ ומתנייתא כולהו נמי בהכי מוקמי׳ להו ולא בשינויי דחיקי דלעיל. והרי הוא כאלו אמרו אלא אמר רב נחמן כו׳ והרבה כיוצא בזה בתלמודא דבעי למימר אלא ולא מפרש לה וכן פי׳ בתוספות:
ולמאי דסליק אדעתיה כו׳ ופרקי׳ מיהא כולהו אתו מצפרא. וא״ת ולמאי דאסקי׳ שאין מפייסין על תמיד של בין הערבים אלא כהן שזכה בו שחרית זכה בו ערבית ניחא בשאר פייסות. אבל בקטרת מאי איכא למימר דהא לא שנה אדם בה מעולם. ויש מתרצים שהזוכה בקטורת שחרית אמר לזה שעמו שיזכה בו ערבית. אבל במסכת מנחות משמע שלא אמרו חדשים לקטרת אלא לבקרים אבל בו ביום חוזר ושונה בו מי שזכה בו שחרית דתרוייהו כחדא חשיבי. ובהא אתיא שמעתין כפשוטה וכן פי׳ בתוספות במס׳ מנחות. (הגהה לאחד קדוש ז״ל עוד י״ל דמצפרא קא מפייסי לקטורת של בין הערבים וחשיב פייס אחד):
משום שכינה לאו אורח ארעא פי׳ שנראה כאלו הדבר משא עליו להעלותו עד למזבח ולפיכך מניחו בכבש והולך לו ואינו חוזר לבא ולהעלותו:
דא״כ בצרי להו פייסות הלכך ר׳ יהודה משלים פייסות בהעלאה מן הכבש למזבח. ור׳ אליעזר משלים אותה בפייס של מחתה דסבירא ליה לתלמודא דליכא תנא דמבציר מד׳ פייסות:
Ritva on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei HaRitva, Berlin, 1860. · Public Domain
מאירי
בכמה מקומות ביארנו שראוי לאדם להזהר שלא לפרסם עצמו בהוראה אא"כ יודע בעצמו ושיהו אחרים מסכימים עליו שהוא ראוי לכך ואין אדם ראוי לכך בשלימות ידיעה לבד שכמה ראינו שידיעתם גדולה בתלמוד שאינם יודעים לכוין שמועה אחת להלכה ולמה שראוי להורות מכחה וכמה מוחזקים בחדרי תורה וכשהוראה באה לידם אף הפתח אינם מוצאים וכלל הדברים שאין אדם זוכה להוראה אלא בשני דברים אחד ידיעת התלמוד וקבלתו ושנייה לה שלימות הכח השכלי שבו לבחינת הדברים והבאתם למצרף להוציא דבר מתוך דבר ועל שתיהן בכלל אמרו במסכת סנהדרין ה' א' גמיר וסביר ועל זו האחרונה אמרו כאן על שבט יהודה אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאמינא כלומר שאע"פ שהם חכמים אינם יודעין לכוין את השמועות כהלכה:
תמיד של בין הערבים לא היו מפייסים בו אלא כל כהן שזכה בתמיד של שחר באיזו מן העבודות זכה באותה עבודה בעצמה לתמיד של בין הערבים חוץ מן הקטורת שחוזרין ומפייסין בו אף בערב ואף זו דוקא שהי' שם כהן חדש שלא הקטיר מעולם אבל כל שהוצרכו לשנות בה אין מפייסין בו בערב אלא זה שזכה בו שחרית יזכה בו ערבית ובשבת היו מפייסין אף לתמיד של ערב שהרי משמר אחד זוכה בשל שחרית ומשמר אחר בערבית שהמשמרות היו מתחלפות בשבת ומשמר היוצא מקריב תמיד של שחר וכבשי המוסף והמשמר הנכנס מקריבים תמיד של בין הערבים ומתוך כך צריכין לפייס אף בתמיד:
המשנה השלישית והכוונה בה בביאור ענין החלק השלישי והוא שאמר תמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר בשנים עשר לא פחות ולא יותר הוא עצמו בתשעה בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה ובין הערבים באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני גזירי עצים לרבות את העצים בשבת באחד עשר הוא עצמו בתשעה ושנים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים ובשבת שבתוך החג ביד אחד צלוחית של מים אמר הר"ם אמ' השם וערכו עצים על האש ובאה הקבלה כי זה נאמר בתמיד של בין הערבים כי בשל שחר כבר נאמר בו בפירוש ובער עליה הכהן עצי' בבקר בבקר איל קרב באחד עשר הבשר בחמשה הקרבים ובסלת והיין בשנים שנים הבשר בחמשה וכו' כמו שביארנו בתמיד של כל יום פר קרב בעשרים וארבעה הראש והרגל הראש באחד והרגל בשנים והעוקץ והרגל העוקץ בשנים והרגל בשנים החיה והגרה החיה באחד והגרה בשלשה שתי ידות בשנים ושתי דפנות בשתים הקרבים והסלת והיין בשלשה שלשה בד"א בקרבנות הצבור אבל בקרבנות היחיד אם רצה להקריב מקריב הפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוה ענין אם רצה להקריב יקריב הוא שהוא יכול להקריב באיזה ענין שירצה פחות מאלו או יתר על אלו ורוצה באמרו הפשטן ונתוחן של אלו ואלו שוין שהם כשרים בזר ומותר לזר לשחוט ולהפשיט ולנתח בין קרבנות צבור בין קרבנות יחיד וכבר קדם לך זה העקר בפסחים במקום שאמרנו מקבלה ואילך מצות כהונה:
אמר המאירי תמיד היה קרב בתשעה בעשרה באחד עשר בשנים עשר כלומר שפעמים (שאין) [שהם] צריכים בהקרבתו שנים עשר ולעולם אינו קרב בפחות מתשעה ולא ביותר משנים עשר ובא לפרש כל הענין ואמר עצמו תשעה כלומר בכל יום ויום שזהו כדרכו קרב בתשעה על הדרך שביארנו במשנה שלפני' [האחד] מעלה הראש והרגל והשני שתי הידים והשלישי העוקץ והרגל והרביעי החזה והגרה והחמישי שתי הדפנות והששי הקרבים והשביעי הסלת והשמיני החביתין והתשיעי היין שאף אלו צורך הקרבה הם ואינו מונה עשירי להולכת האיברים מן הכבש למזבח שמא משנה זו שנוייה לדעת ר' אליעזר בן יעקב שהיה סובר שלא היו מפייסין לכך אלא שאותם שהעלום לכבש מעלין אותם ממנו למזבח ומ"מ אין הלכה כן אלא כהן אחד מעלה את כלם על ידי פייס רביעי כמו שבארנו במשנה השנייה:
ולענין פסק נמצא שהוא קרב בכל יום בעשרה בחג ביד (כל) אחד צלוחי' של מים הרי עשרה אף לשטת משנתינו כלומר בתמיד של שחר הבא בחג הסוכות והוצרכו להוסיף ניסוך המים בשעת ניסוך היין והיה צריך בו כהן אחר שהיה בא ובידו צלוחית אחת של זהב מחזקת שלשת לוגין וממלאין אותה מן השילוח ועולה עמו לכבש ונותנן לתוך ספל של כסף שהיה מיוחד לכך וכבר היה שם ספל אחר שנתנו בו היין והיו בהם נקב לכל אחד ומנסכין מזה ומזה בזמן אחד עד שהיה כל הניסוך המים שבספל זה וניסוך היין שבזה כאחד על הדרכים שביארנו באחרון של סוכה ודבר זה היה בכל ימי שבעת החג בשחרית ונמצאו צריכין לכהן אחר והרי עשרה בין הערבים ר"ל שבכל יום ויום באחד עשרה שהרי הוצרכנו לעצמו תשעה על הדרך שהתבאר בשחרית ושני כהנים צריכין עוד להביא שני גזירי עצים כל אחד מהם אחד ליתנם על עצי המערכה ואע"פ שבשחרית היו צריכים ג"כ לשני גזירי עצים מ"מ לא היו צריכים בו אלא לכהן אחד אבל בין הערבים צריך לשני כהנים והוא שבשחרית כתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר כלומר שיבעיר עוד על המערכה ואין הבערה ראויה אלא בשני גזירין ומאחר שאמר ובער לשון יחיד אלמא דיו בכהן אחד ובמקום אחר מצינו וערכו עצים על האש כלומר בשני כהנים ואם אינו ענין לשחרית תנהו ענין לשל ערבית ונמצאו י"א שהם י"ב להלכה עם אותו שמעלה אותן למזבח כמו שביארנו ושמא תאמר ובשחרית יש לך למנות כהן אחד לשני גזרי עצים ויהיו עשרה בכל יום אף בכדרכו תדע שאותן גזירי עצים שבשחרית היו באים קודם שחיטת התמיד והמרים את הדשן זוכה בסידור המערכה ובהבאת שני הגזירין כמו שביארנו ומשנתינו לא מנתה אלא משעת העלאת האיברים אבל בשל הערבים היו באות אחר העלאת איברים לכבש והרי מ"מ למדת שקרב בי"א ואף בתמיד של שחר אתה מוצא שקרב בי"א בכל שבת ושבת והוא שאמר בשבת באחד עשר ר"ל בתמיד של שחר שבכל שבת ושבת תשעה של עצמו ושנים לשני כהנים שבידם שני בזיכי לבונה ליתנם על שתי המערכות בזך אחד וקומץ לבונה בכל אחד מהם ונמצא זו של בין הערבים שבכל יום ויום וזו של כל שבת ושבת בשחרית הכל שוה באחד עשר ואע"פ שביארנו באחרון של סוכה שבני משמר הנכנס היו מקטירין שני הבזיכין מ"מ הואיל וקודם שיפייסו בתמיד הערב היה הוא מונהו עם של שחרית ואע"פ שקרבן המוסף בנתים הואיל ומ"מ הזוכה בשל שחר זוכה במוספין וכן שהבזיכין מוקטרין קודם ניסוך היין של מוספין כמו שיתבאר במקומו נעשה הכל בעבודה אחת ובשבת שבתוך החג בשחרית צריך עוד אחר לניסוך המים והרי כאן שנים עשר ולמדת שבחג לא היו מנסכין מים אלא בשחרית שאלו היו מנסכין מים אף בין הערבים היו שנים עשר אף בחולו של חג בתמיד של בין הערבים תשעה לעצמו ושנים לשני גזירין ואחד לניסוך המים אלא שלא היו מנסכין מים אלא בתמיד של שחר ובא אח"כ לבאר שכל זה לא נאמר אלא בכבש שהוא בן שנה שהתמיד כבש היה אבל יש בהמות גסות שטעונות יותר ואמר אחר כן שקרבן האיל שהוא בן שתי שנים הקרבתו טעונה אחד עשר והוא שהבשר בחמשה על הדרך שביארנו בכבש אבל הקרבים היו צריכים שני כהנים מפני שהוא גדול וקרביו גסים וכן הסלת בשנים מפני שהוא טעון שני עשרונים והיין גם כן בשנים מפני שהוא שלישית ההין ואע"פ שהוא בכלי אחד מ"מ שני כהנים היו אוחזים בו ונמצאו בין כולם י"א והפר קרב בעשרים וארבעה הראש באחד שלא היו יכולי' לנתחו שאבר אחד הוא וכתיב לנתחיה ולא נתחיה לנתחים והרגל הימיני בשנים שהיו מחלקין אותו בפרק או שמא אע"פ שלא היו מחתכין אותו מ"מ שנים היו מתחברין בהבאתו והרי שלשה העוקץ בשנים שאף הוא שני איברים הם והרי חמשה והרגל השמאלי בשנים והרי שבעה החזה באחד שהרי אבר אחד הוא הרי שמנה הגרה שהיא שלשה איברים והם הצואר והריאה והכבד הרי י"א שתי הידים בשנים הרי י"ג שתי הדפנות בשנים הרי ט"ו הקרבים בשלשה מתוך גסותם והרי י"ח הסלת בשלשה מפני שהיו שלשה עשרונים והרי כ"א היין בשלשה שהרי היא חצי ההין כמו שכתו' בפרשת נסכים והרי כ"ד במה דברים אמורי' שיהו הקרבנות טעונים כהנים כ"כ ועל ידי פייס בקרבנות צבור כגון תמידין ופרים ואלים של מוספין אבל בקרבן יחיד אם רצה להקריב אפי' כהן אחד מקריב ואפי' בלא פייס הפשטן וניתוחן ר"ל בין של צבור בין של יחיד שוין ר"ל ששניהם כשרים בזר שאין מצות כהונה אלא מקבלת דם ואילך ואע"פ שמדרכן להיות כל הזוכים הולכים אחר השוחט ומפשיטין ומנתחין ומעלה כל אחד את שלו מ"מ כשרות הן בזר:
זהו ביאור המשנה וכולה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
Meiri on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown
מהרש"א — חידושי הלכות
בפרש"י בד"ה דמורי כו' בישראל הס"ד ובד"ה שזכה בו שחרית איש איש בעבודה כצ"ל:
תוס' בד"ה אלא כהן כו' והא ע"כ היה צריך להפיס ערבית בשביל סידור ב' גזירין כו' עכ"ל ויש לדקדק אמאי לא תקשי להו דהא ע"כ היה צריך להפיס ערבית בכל יום בשביל הקטורת דלא שנה בה אדם מעולם וי"ל דלא שנה בה אדם היינו ביומא אחרינא אבל באותו יום חד פייס הוה ומי שזכה בו שחרית זכה בו ערבית מיהו למאי דמשני כי תניא ההיא בקטורת ה"מ לאקשויי מקטורת דע"כ צריך להפיס ערבית אלא דניחא להו להקשות בעיקר מלתיה דר"י מב' גזרי עצים ודו"ק:
בא"ד נפישי להו פייסות לר' יוחנן לרשב"י נמי תקשי כו' עכ"ל כצ"ל:
בד"ה דתנן ראב"י כו' בתמיד פ"ה ולעיל בפ"ק דפריך כו' עכ"ל כצ"ל:
בא"ד דזמנין דבהעלות אברים מכבש ולמזבח זכה אחד מהנך שזכו להוליך לכבש כו' עכ"ל משום דלרבנן העלות אברים מכבש למזבח פייס אחרינא הוה חדשים עם ישנים ואפשר שיפול הגורל על הישן שזכה כבר להוליכם לכבש אבל כל הנהו מתני' בחג ביו"ד ובבין הערבים י"א ובשבת בחג י"ב לא הוי בפייס אחרינא אלא כהן שזכה בתמיד כולהו נמשכין אחריו וא"א שיפול הגורל רק כ"א מעבודות לכהן א' מיהו ק"ק אמאי לא תירצו בפשיטות דלא חשיב בהך מתני' אלא כולהו דהוו בפייס א' אבל העלות אברים מכבש למזבח לא תני ליה משום דהוה בפייס אחר וכצ"ל לקמן ע"ש ודו"ק:
בד"ה ואי משכחת כו' תימא כו' דחוזרין ומפיסין לתמיד של בין הערבים כו' א"כ היו חוזרין ומפיסין נמי להקטרת כו' ונפישי להו כו' עכ"ל ר"ל דהוו ששה פייסות אבל קשה דאכתי אין זה מספיק דאימא דההיא דתני חמש כראב"י אתיא וס"ל כרבי יודא ולא הוה בשחרית רק ג' פייסות ובערבית היו חוזרין ומפיסין לתמיד וחוזרין ומפיסין לקטורת והוו להו שפיר ה' פייסות בכל יום ודו"ק:
Chidushei Halachot on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
גליון הש"ס
רש"י ד"ה הא לא שכיחא ומסתברא כו' עי' מנחות נ ע"א תד"ה דלא שכיח מבואר דלא ס"ל כרש"י אלא כדברי תוספות ישנים כאן:
Gilyon HaShas on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain
חידושי רבי עקיבא איגר
תד"ה ואי משכחת, עי' מהרש"א, ולענ"ד קושייתו לק"מ, דהרי חזינן דתוס' לא העמידו קושייתם מקודם אפרכת הש"ס דבצרי להו פייסות, דדלמא ראב"י סבר דמפיסים בערב, ע"כ משום די"ל דפסיקא להו להש"ס דלכ"ע בשחרית ולא היה בציר מד' פייסות, א"כ ממילא ליתא לקושיית מהרש"א, ולכאורה עדיין יש להקשות דלמא ראב"י ס"ל דאין חוזרים ומפיסים לתמיד של בין הערבים אלא דלקטורת מפיסים כדמשנינן לעיל, ואף לפמ"ש מהרש"א לעיל לא הי' פייס ביחוד בין הערבים, אלא בשעת הפסת שחרית הפיסו ג"כ מי שיקטיר בין הערבים, מ"מ דלמא ראב"י ס"ל דהפייס הי' בערב וכקושיית תוס' דלעיל, ונראה דגם זה לק"מ, דא"כ היה ראוי לפייס ג"כ בין הערביים על ב' גזרי עצים ושוב הי' ששה פייסות:
Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain
בן יהוידע
לָא מַשְׁכַּחַת צוּרְבָא מֵרַבָּנָן דְּמוֹרֶה, אֶלָּא דְּאָתֵי מִשֵּׁבֶט לֵוִי אוֹ מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר. קשה והא הוה יהושע שעמד במקום משה רבינו ע"ה, והא הוה עתניאל בן קנז שלימד תורה הרבה והחזיר שבע מאות הלכות שנשתכחו באבלו של משה רבינו ע"ה והודו לו בהם שכיון להלכה, וכן כמה שופטים ונביאים משאר שבטים שהיו שלימדו תורה לישראל והורו חוקים ומשפטים טובים, וכן מצינו דהלכה כהלל והוא היה משבט יאודה וכן כמה תנאים. ועל כל זה לא שייך תירוץ מהרש"א ז"ל שכתב שאני דוד המלך ע"ה שהיה מלך. ונראה לי בס"ד דלעולם יודה רבא שיזדמן גם משאר שבטים חכם דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא אבל לא ימצא הרבה מהם בכל דור ורק משבט לוי או יששכר ימצא הרבה בכל דור ודור ובכל אתר ואתר. ונראה לי לרמוז ראש וסוף יִשְׂרָאֵל הוא ל"י שהוא ראשי תיבות לֵוִי יִשָּׂשָׂכָר ונשאר באמצע רֹאשׁ כי המורה נקרא רֹאשׁ.
וְאֵימָא נַמִּי יְהוּדָה דִּכְתִיב (תהלים ס, ט) "יְהוּדָה מְחֹקְקִי". הקשו התוספות ז"ל אמאי לא מייתי פסוק תורה (בראשית מט, י) 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו'? ותירצו ההוא בברכה הוא דכתיב. ומקשים והלא פסוק (דברים לג, י) 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ' דמייתי גבי לוי נמי בברכה כתיב. ונראה לי בס"ד ד'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ' לאו לשון ברכה הוא אלא מזכיר מנהגם ומלאכתם יען דאחרי זה אמר 'יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ' ובודאי זה לא אתמר לברכה דכבר זכו לזה מקדם קדמתא אלא שהוא מזכיר מלאכתם ועסקם והברכה תתחיל מן אומרו (דברים לג, יא) 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ' והכי קאמר כיון דעסקם ומלאכתם הוא עבודת הקודש שהם 'יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ' לכן 'בָּרֵךְ הֳ' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה' מה שאין כן 'לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו' ודאי הוא לשון ברכה שמברכם בכך. ועדיין קשה קושיית מהרש"א ז"ל דמה בכך אם בברכה אתמר דודאי נתקיימה ברכת יעקב אבינו ע"ה והוה ליה להביא האי קרא דתורה? ונראה לי בס"ד דברכה אפשר שתתקיים במקצת דהיינו באחד מן השבט ובפרט כי יעקב אבינו ע"ה נקיט לשון יחיד שלא אמר מחוקקים מבין רגליו מה שאין כן פסוק יהודה מחוקקי משמע דקרי ליה לשבט כולו בתואר זה ומשום חד או שנים לא יקרא השבט כולו בשם מחוקקי ודוק.
Ben Yehoyada on Yoma 26a · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0
מה תמצאו כאן
יחידת טקסט מלאה של מסכת יומא, דף כ״ו, עמוד א׳, בהיקף של כ־285 מילים ב־15 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.
המשך הרצף
מקורות מקבילים
שיעורים וכלי לימוד
מפת קטע אחר קטע של כל 15 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.
- קטע 118 מילים
נפתחת ב״לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה? נוֹתֵן…״
- קטע 218 מילים
נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַפַּיִיס הַשְּׁלִישִׁי: חֲדָשִׁים לִקְטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ.…״
- קטע 314 מילים
נפתחת ב״גְּמָ׳ תָּנָא: מֵעוֹלָם לֹא שָׁנָה אָדָם בָּהּ.…״
- קטע 426 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי טַעְמָא?…״
- קטע 57 מילים
נפתחת ב״אֲמַר לֵיהּ: הָא שְׁכִיחָא וְהָא לָא שְׁכִיחָא.…״
- קטע 641 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: לָא מַשְׁכַּחַתְּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּמוֹרֵי…״
- קטע 731 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְפַיְּיסִין עַל תָּמִיד…״
- קטע 811 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין לוֹ שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין…״
- קטע 917 מילים
נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין לוֹ שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין…״
- קטע 1012 מילים
נפתחת ב״אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: הָכָא…״
- קטע 1120 מילים
נפתחת ב״וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא, נְפִישִׁי לְהוּ פְּיָיסוֹת!…״
- קטע 1224 מילים
נפתחת ב״הָרְבִיעִי חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים וְכוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא…״
- קטע 1315 מילים
נפתחת ב״בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״בְּרׇב עָם הַדְרַת…״
- קטע 1425 מילים
נפתחת ב״אָמַר רָבָא: לָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב…״
- קטע 156 מילים
נפתחת ב״וְאִי מַשְׁכַּחַתְּ תַּנָּא דְּתָנֵי חָמֵשׁ —…״
חכמים הנזכרים בדף
- רבי אליעזר בן יעקב [השני] · דור שני לתנאים
מקור: מסכת יומא דף כ״ו עמוד א׳ · קטע 12 — “…בֶּן יַעֲקֹב. דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַמַּעֲלֶה…”
- שמואל · דור ראשון לאמוראים
שמו: שמואל הכהן בריה דאבא בר אבא.
מקור: מסכת יומא דף כ״ו עמוד א׳ · קטע 10 — “אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: הָכָא בְּשַׁבָּת עָסְקִינַן,…”
לשון המקור
לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: כֵּיצַד הָיָה עוֹשֶׂה? נוֹתֵן אֶת הַפֶּדֶר אַבֵּית הַשְּׁחִיטָה וּמַעֲלֵהוּ, וְזֶה הוּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד שֶׁל מַעְלָה.
מַתְנִי׳ הַפַּיִיס הַשְּׁלִישִׁי: חֲדָשִׁים לִקְטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ. וְהָרְבִיעִי: חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים — מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ לַמִּזְבֵּחַ.
גְּמָ׳ תָּנָא: מֵעוֹלָם לֹא שָׁנָה אָדָם בָּהּ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשֶׁרֶת.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ״, וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״בָּרֵךְ ה׳ חֵילוֹ״, אִי הָכִי עוֹלָה נָמֵי, הָכְתִיב: ״וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ״!
אֲמַר לֵיהּ: הָא שְׁכִיחָא וְהָא לָא שְׁכִיחָא.
אָמַר רָבָא: לָא מַשְׁכַּחַתְּ צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּמוֹרֵי אֶלָּא דְּאָתֵי מִשֵּׁבֶט לֵוִי אוֹ מִשֵּׁבֶט יִשָּׂשכָר. לֵוִי, דִּכְתִיב: ״יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב״. יִשָּׂשכָר, דִּכְתִיב: ״(וּבְנֵי) יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל״. וְאֵימָא יְהוּדָה נָמֵי, דִּכְתִיב: ״יְהוּדָה מְחוֹקְקִי״! אַסּוֹקֵי שְׁמַעְתָּא אַלִּיבָּא דְהִילְכְתָא קָאָמֵינָא.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין מְפַיְּיסִין עַל תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם, אֶלָּא כֹּהֵן שֶׁזָּכָה בּוֹ בְּשַׁחֲרִית זוֹכֶה בּוֹ עַרְבִית, מֵיתִיבִי: כְּשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין בֵּין הָעַרְבַּיִם! כִּי תַּנְיָא הָהִיא — בִּקְטוֹרֶת.
וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין לוֹ שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין לוֹ עַרְבִית! אֵימָא ״לָהּ״.
וְהָתַנְיָא: כְּשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין לוֹ שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין לוֹ עַרְבִית, וּכְשֵׁם שֶׁמְּפַיְּיסִין לָהּ שַׁחֲרִית כָּךְ מְפַיְּיסִין לָהּ עַרְבִית!
אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: הָכָא בְּשַׁבָּת עָסְקִינַן, הוֹאִיל וּמִשְׁמָרוֹת מִתְחַדְּשׁוֹת.
וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא, נְפִישִׁי לְהוּ פְּיָיסוֹת! מַיְיתֵי כּוּלְּהוּ מִצַּפְרָא אָתוּ, דְּזָכֵי בֵּיהּ שַׁחֲרִית — זָכֵי, דְּזָכֵי בְּעַרְבִית — זָכֵי.
הָרְבִיעִי חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים וְכוּ׳. מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: הַמַּעֲלֶה אֵיבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הוּא מַעֲלֶה אוֹתָן לַמִּזְבֵּחַ.
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: ״בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ״, וּמָר סָבַר: מְקוֹם שְׁכִינָה לָאו אוֹרַח אַרְעָא.
אָמַר רָבָא: לָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אִית לֵיהּ דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְלָא רַבִּי יְהוּדָה אִית לֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב. דְּאִם כֵּן, בָּצְרוּ לְהוּ פְּיָיסוֹת.
וְאִי מַשְׁכַּחַתְּ תַּנָּא דְּתָנֵי חָמֵשׁ —