מסכת יומא דף כ״א עמוד א׳

וי"א אף רידייא מלאך הממונה על השקות הארץ ממטר השמים ממעל ומן התהום מתחת וקורא להן שנאמר תהום אל תהום קורא כדאמרי' במס' [תענית דף כד. ודף כה:] ואמרינן התם דדמי לעגלא ולכך נקרא רידייא לשון שור החורש מתרגמינן לא תחרוש לא תירדי (דברים כב):

כוותיה דר' שילא דאמר קרות הגבר קרא תרנגולא:

היוצא יחידי לדרך דמו בראשו מפני המזיקין:

דמו בראשו עון מותו על ראשו מוטל שהוא המית עצמו:

בתרנגול בינוני שאינו ממהר קריאתו ולא מאחר:

צפופים לשון צף מרוב העם היו נדחקים איש באחיו ואין לו מקום לנטות על צדו לכאן ולכאן וזקוף כקורה אף רגליו ניטלים מעל הארץ:

משתחוים רווחים וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות שלא ישמע איש וידוי של חבירו שלא יכלם:

נמשכין אחת עשרה אמה אחורי בית הכפורת נמשכין מתוך דוחקן ומתפזרין על פני אורך כל י"א אמה של מקום דריסת רגלי ישראל לצפון ולדרום ויוצאין ממקום דריסת רגליהם ונכנסין דרך בית החליפות בין צידי ההיכל לכותלי העזרה לצפון ולדרום ומשם נכנסין למערב באחת עשרה אמה שיש אויר אחורי בית הכפורת עד כותל מערבי של עזרה כדתנן במסכת מדות (פ"ה משנה א) ואמרינן לה לעיל בפרקין (יומא דף טז:):

נבלעין במקומן פירש הרב פורת דהוא הדין דישון מזבח החיצון ואין נראה לרבינו תם דמנא ליה האי סברא כיון דלא חשיב ליה בהדי הנך ועוד הא אמרי' בפרק כל שעה (פסחים דף כו.) ובשילהי תמורה (דף לד.) ואפר הקדש לעולם אסור באותן שטעונין גניזה כדתניא ושמו בנחת ושמו שלא יפזר אלמא דלא הוי נבלע במקומן מדטעון גניזה מיהו יש לומר קרא לאו אניסא סמך וה"ק אי לאו הוה ניסא שיהא נבלע במקומן טעון גניזה אי נמי נראה לי אם חפר שם והוציא אותו קאמר דאפר הקדש לעולם אסור וכן פירש רש"י בסוף תמורה:

וקול המונה של רומי וקול הנשמה כשיוצאה מן הגוף. וי"א קול רידיא. פי' רידיא הא דגרסי' באחרית פרק סדר תעניות האלו האחרון. אמר רבה בר בר חנה לדידי חזי לי ההוא רידיא ודמי לעיגלא תילתא. ופריקה שפותיה וקאי בין תחומא עילאה לתתאה. לתהומא תתאה אמר (בעמימך) [אבע] ולעילאה אמר חשור מימך שנאמר הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו פי' התור עגל שהוא שור.

היוצא קודם קרות הגבר דמו בראשו.

אמר רב כשהיו ישראל עולים לרגל היו עומדין צפופין ומשתחוים רווחין ואף ע"פ שנמשכין י"א אמה אחורי בית הכפרת. וזה אחד מי' נסים שבמקדש דתנן במס' אבות פרק אחרון עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש כו' ואקשינן פתח וא' עשרה נסים שבמקדש. ואו' בכללן שנים בירושלים הזיק נחש ועקרב.

וצר לי מקום.

ושני איכא תרתי אחרינייתא במקדש והן שלא כיבו גשמים אש המערכה ולא הזיזה הרוח עשן המערכה ותו ליכא והא תני רב שמע בקל. פי' כך שמו ומפורשים בזבחים פרק דם חטאת שניתז. וכי עושין אשפתות בעזרה אשמיטתיה הא רב שמע בקל שברי כלי חרס נבלעין במקומן.

וכן אמר אביי מוראה ונוצה כו'.

ודחי' פסולי תלתא הוו והם עומר ושתי הלחם ולחם הפנים חשבינהו כחד וכן הבלועין נמי תרתי חשבינהו כחד חסר חד עייל נס דלחם הפנים שהיה נשאר בחמימו ח' ימים שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו פי' לחם חום היה מסתלק כיום סדורו.

וי״א אף קול רידייא פי׳ במסכת תענית אמרי׳ לה לענין גבורת גשמים ושם מפורש דדמי לעיגלא תליתא והיינו וקול התור נשמע בארצנו וכדמתרגמי׳ לשור תורא ולהכי קרו ליה רידיא כשם שור החורש:

ה״ק אע״פ שעומדין צפופין ונמשכין אחת עשרה אמה אחורי הכפורת כשהן משתחוין משתחוין רוחין. פי׳ אע״פ שכשעומדין בלא השתחואה היתה עזרה קטנה מהכיל אותה ועומדין בדוחק גדול עד שצפין ונגבהין רגליהם מן הקרקע והיו צריכין לצאת משם מקצתם להתרחב בחיל שבצידי העזרה עד שנכנסין דרך בית החליפו׳ לי״א אמה שאחורי הכפורת מ״מ בשע׳ תפל׳ והשתחוא׳ היה נעשה להם נס יכולים באים לעזרה למזרח להשתחוות למערב ומשתחוין רווחין שיש לכל א׳ ד׳ אמות כשיעור מקום תפלה שלא ישמע אחד וידויו ושאלת צרכיו של חבירו:

לא הפילה אשה מריח בשר הקדש פי׳ מתאות בשר הקדש שהיה מוטל על גבי גחלים שבמערכה ונצלו שם:

ולא הסריח בשר הקדש מעולם פי׳ כשלא היה להם פנאי להקטיר כל הלילה כל האברים שנותרו מבערב שבת מעלין אותן בראשו של מזבח והיו עומדי׳ שם שנים או שלשה ימים עד שהיו פנויין לפי שאינה מועלת בראשו של מזבח ואעפ״כ לא הסריח מעולם:

ולא נראה זבוב בבית המטבחים שבעזרה ששם היו שולחנות של שיש שהיו מדיחין בהן את הקרבנות:

ולא אירע קרי אבל שאר טמאות אירעו לפי שהקרי היה מגונה ומכוער שפורש מגופו מה שאין כן בשאר טמאות דשרץ ונבלה וטמא מת וכגון יוסף בן אלפס שניתזה צינורא של עם הארץ על בגדיו:

ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים פי׳ לפי שאלו היה בהם שום פסול של טומא׳ או לעשותם שלא כהלכה לא היה לדבר תקנה שהרי העומר אי אפשר לקצירתו ולקיטתו אלא במוצאי יום טוב ראשין שהוא ליל י״ו כדאיתא במנחות ושתי הלחם צריכין לאפות מבעוד יום שאין אפייתן דוחה יום טוב כדאיתא התם ובפסחים וכן לחם הפנים ואלו היה בו פסול היה נדחה עד שבת הבאה שהרי אין סדורו אלא בשבת וא״ת ולמה אין תקנה לפסול העומר והא תניא לעיל שאם נטמאת אומר ואם יש שם אחרת מביאין תחתיה. י״ל כי פעמים שהיו קוצרין הרבה וטוחנין כדי שני שיעורים אבל זה לא היה מצוי על הרוב מפני שהיו צריכין לנפותו בי״ג נפה וטורח גדול היה בו כדאי׳ במנחות.

איכא תרתי אחרנייתא דהוו במקדש דתניא וכו' בכמה נוסחאות במשנת אבות גורסי׳ במשנה עצמה הני תרתי ומכאן נראה דטעותא היא וליתנהו במתני׳ דתנא דמתני׳ קצר בה ולא תני להו משום דהוו ידיעי טובא:

הרבה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ואלו הן א לא הפילה אשה מריח בשר קדש ב. שלא הסריח בשר קדש מעולם אע"פ שהיו שם שלמים שזמנן שני ימים ולילה א' ופעמים שהיה החום מתגבר ואעפ"כ לא היה הבשר מסריח וי"מ שלא הסריח את ידי הכהנים הממשמשין בבשר תמיד ג. שלא נראה זבוב בבית המטבחים אע"פ שדרכן בכך ד. שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים וזה שאמרו י"ב ב' ביוסף בן אילס שאירע פסול בכהן גדול ומינוהו תחתיו לא קרי היה אלא פסול מגע של טומאה ויש אומרים שניסים אלו לא נאמרו אלא במקדש ראשון ומעשה יוסף בן אילס היה בבית שני ה. שלא נמצא פסול בעומר שאלו היה כן לא היו יכולים עוד לקצרו ולהביאו שאע"פ שקצירתו דוחה שבת מ"מ לא היו מוצאין ממנו כל כך אלא בריחוק מקום ו. שלא אירע פסול בשתי הלחם שאילו אירע כן לא היו יכולים להביא אחרים שלא היתה אפייתם דוחה יו"ט ז. שלא אירע פסול בלחם הפנים שאילו אירע בו פסול אף בחול היה השלחן לן שעה אחת בלא לחם ח. עומדין צפופים ומשתחוים רווחים ר"ל כשהיו ישראל עולין לרגל עומדים צפופים ר"ל בדוחק כאדם שצף ומגביה את עצמו מרוב הדוחק עד שאף רגליו אין יכולות לעמוד בקרקע על שטח אורכן ורחבן אלא שסומכי' על גודלן שמתוך דוחקן היו מתפשטים לצד המערב בי"א אמה אויר שהיו אחורי הכפורת שתחילה היו מתכנסים על י"א אמה של דריסת רגלי ישראל ומשם נכנסין דרך בית החליפות בין צדי ההיכל לכותל העזרה עד שכל אותן אוירים מתמלאים מהם ומשם מתפשטין עוד לי"א אמה אויר שאחורי הכפורת ובכל מקומות אלו עומדי' צפופים ואעפ"כ נעשה להם נס בשעת השתחואה שהיה המקום מתרחב להם ארבע אמות בין כל אחד ואחד כדי שלא ישמע אחד וידויו של חבריו כדי שלא יתבייש ט. שלא הזיקו נחש ועקרב בירושלים אע"פ שהיו שם מצויים הרבה י. שלא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים אלא אלך ואלין חוץ לירושלים יא. שמעולם לא כבו גשמים אש של מערכה ומכאן אתה למד שמזבח החיצון שבעזרה לא היה מקורה יב. שעשן המערכה היה עולה ביושר ולא היו כל רוחות שבעולם מזיזות אותו יג. ששברי כלי חרס היו נבלעים במקומן מפני שצריכים היו ליגנז במקום קדוש דכתיב ואשר יזה מדמה ר"ל של חטאת על הבגד יכבס במקום קדוש ונאמר אח"כ וכלי חרס אשר יבושל בו ישבר ר"ל במקום קדוש גם כן ואלו לא היו נבלעין במקומן היו עושין שם אשפה יד א'. וטו א'. [וטז א'] ויז א' הם בענין זה והוא שמוראה ונוצה של עולת העוף ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה נבלעים במקומן ר"ל במקום שהוא נותנן והוא במזרחו של כבש וכמו שאמרו במסכת תמיד פ"א מ"ד הגיע לרצפה הפך פניו לצפון והולך למזרחו של כבש שנותנין שם מוראה ונוצה ודישון המזבח הפנימי והמנורה ועל זה נאמר במקרא במוראה ונוצה והשליך אל המזבח קדמה אל מקום הדשן יח. בלחם הפנים שסילוקו היה כסידורו שנאמר לחם חם ביום הלקחו יט. שמקום ארון לא היה מן המדה שהרי בית קדשי הקדשים לא היה אלא כ' אמה על כ' אמה והארון היה עומד באמצע הכותל וארכו אמתים וחצי ואעפ"כ כשהיה אדם מודד מצדו של ארון עד הכותל מכל צד היה שם עשר אמות ריוח כדתנן מגילה י' ב' ארון יש לו עשר אמות לכל רוח כ. שגוף הכרובים היה עומד בנס דכתיב וכנפיהם עשרים אמות פרוסות מקיר אל קיר חמש אמות כנף הכרוב האחד וחמש אמות כנף הכרוב השני (וכתיב) עשר אמות מקצות כנפיו [ו]עד קצות כנפיו נמצאו הכנפים מחזיקות כל החלל ונמצא עובי גופן אינו מחזיק כלום אלא בנס היה עומד כא. שהיה אש יורד מן השמים על המזבח:

בפרש"י בד"ה נמשכין י"א כו' ומשם נכנסין למערב בי"א אמה כו' ואמרי' לה לעיל כו' ובד"ה ה"ק כו' האי ונמשכים אחורי ארישא קאי קודם כו' אע"פ שנמשכין אחורי כו' לפני ההיכל ובריוח הס"ד כצ"ל:

תוס' בד"ה והיה קולו כו' וי"ל דבעשרה פרסאות לא היו מבינין כו' עכ"ל כצ"ל:

וְיֵשׁ אוֹמְרִים עַד שֶׁיְּשַׁלֵּשׁ. נראה לי בס"ד רמז לדבר (משלי ל, כט) 'שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד' כלומר אחר שנשמע שלשה קולות אז יטיבו צעדיו של אדם ללכת בדרך.

כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹלִין לָרֶגֶל, עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים, וְנִמְשָׁכִים אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת. נראה לי בס"ד הטעם שנמשכים י"א אמה כמספר ו"ה שכל התיקון שעושים בבית המקדש הוא בהם ועסק העבודה מגיע עד בית הכפורת. ונראה לי מה שעשו בבנין תחילה אַחַת עֶשְׂרֵה אַמָּה אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפֹּרֶת על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד (שמות כו, ז) 'עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת' כי בי' ספירות של קדושה נבלעת הקדושה בתוכם ולכן נחשבים לי' ספירות בלבד אבל בקליפות אין החיות הקדושה מובלע בתוכם כי אין קודש מתערב בחול אלא עומד על ראשם ומאיר להם ולכן נחשבים לאחד עשר. וכתב עוד דהאלופים של עשו שהיו י"א הם כנגד י"א הנזכרים שבקליפה יעוין שם. ולכן בבנין בית המקדש עשו בדבר ה' אחד עשר אמה אחורי בית קודש קדשים לרמוז לישראל בזה המספר על י"א אלופים דעשו שהם י"א של קליפה שאם יחטאו הרי פלשתים מאחור יבואו ויחריבו בית המקדש. ולזה אמר (ישעיה א, ד) 'נִאֲצוּ אֶת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחוֹר'.

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ נראה לי בס"ד טעם לעשרה כי אברהם אבינו ע"ה נתנסה בעשרה נסיונות ונסיון העשירי היה העקדה שנשלם במקום ההוא של בית המקדש לכן בזכות עשרה נסיונות שנשלמו שם זכה המקום ההוא להיות בו עשרה נסים. או יובן הטעם כי בעבודת בית המקדש נעשה יחוד וחיבור שם הוי " ה במלוי אלפי"ן [יו"ד ה"א וא"ו ה"א = 45] עם שם אדנ " י [65] שמספרם נֵס [110] בסוד מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קד.) מ"ם שבלוחות בנס היו עומדים. ופירש רבינו האר"י ז"ל נֵס על שם הוי"ה דאלפין ושם אדנ"י, וידוע כל דבר שבקדושה כלול מעשר לכך נעשה עשרה נֵס.

עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים פירש רש"י המקום מרחיב עד שיש ביניהם, רוצה לומר מן הצדדין, גם כן ארבע אמות שלא ישמע אחד ודוי של חבירו שלא יכלם. והגאון יעב"ץ ז"ל בביאור אבות פקפק בזה דמה צורך יש בהרחבת המקום מן הצדדין מאחר דמתפללין ומתוודין בלחש ורק הנס מוכרח להיות מלפניהם מפני השתחויה שהוא פשוט ידים ורגלים על הרצפה וכשעומדים צפופים אינם יכולים אפילו לכרוע מעט ולכך הוצרך הנס להרחיב המקום עד כאן דבריו. וצריך להבין באמת מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש על הצדדין גם כן? ונראה לי בס"ד דדייק דהוה ליה למימר 'עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים' וידענא דהנס הוא בהרחבת המקום לפניהם דאיך משתחוים שהוא פשוט ידים ורגלים אם הם עומדים צפופים, וכיון דהוסיף התנא לומר 'רְוֵחִים' שמע מינה דקא משמע לן על הרווחה יתירה שהיא מן הצדדין ולהכי אמר רְוֵחִים ולא אמר בְּרֵיוַח דקא משמע לן על שתי הרווחות, ועשה טעם לזה משום ודוי והיינו אף על פי דרובא דעלמא מתוודים בלחש לא יבצר מאיזה אנשים שיהיו מתוודים בקול רם.

לֹא הִפִּילָה אִשָּׁה מֵרֵיחַ בְּשַׂר הַקֹּדֶשׁ יש להקשות כולהו נסי הם מעלות שיש בהם תועלת לקודש עצמו אך נס זה אינו תועלת לקודש? ונראה לי בס"ד דמגיע מזה תועלת לקודש שלא יהיו נצרכים להאכילה מבשר קודש דאיתא בגמרא (יומא פב.) עוברה שהריחה בשר קודש יש תוחבין לה כוש ברוטב ומניחין לה על פיה אם נתיישבה דעתה מוטב ואם לאו מאכילין אותה וכו' שאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש עיין שם.

וְלֹא הִזִּיק נָחָשׁ וְעַקְרָב בִּירוּשָׁלַיִם מקשים אמאי נקיט נסים של ירושלים עם נסים של בית המקדש? ונראה לי בס"ד דקא משמע לן לא זכתה ירושלים לנסים אלו טפי משאר ארץ ישראל אלא בשביל בית המקדש שהיה בתוכה ולכן זכתה לנסים אלו שהם מעין נסים של בית המקדש, כי כנגד נס הרחקת הזבוב ומניעת הקרי שהיה בבית המקדש זכתה ירושלים שלא הזיק נחש ועקרב, כי שורש אחד הם, וכנגד נס מִשְׁתַּחֲוִים רְוֵחִים זכתה שֶׁלֹא אָמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: צַר לִי הַמָּקוֹם. ועוד מקשים אמאי אמר 'וְלֹא הִזִּיק' והוה ליה למימר 'וְלֹא נָשַׁךְ נָחָשׁ וְעַקְרָב'? ונראה לי בס"ד דבא לכלול בזה גם כן שלא נזדמן שהנחש הטיל ארס במאכל ומשקה ושתוהו בני אדם ועל זה לא שייך לומר נָשַׁךְ אלא הִזִּיק.

אִי הָכִי 'בְּלוּעִין' נַמִּי, תְּרֵי הֲווּ יש להקשות דקארי לה מאי קארי לה והאיך התרצן שתירץ אַפֵּיק תְּרֵי וְעַיִּיל תְּרֵי לא נרגש בזה הקושיא כיון דהוא עצמו קאמר דתלתא פסולי נחשבים אחד איך יסבור דתרי בלועי נחשבים בתרי? ונראה לי בס"ד דהתרצן סלקא דעתך דלא אמרינן תְּלָתָא חֲשִׁיבֵי כְּחַד אלא בהנך דפיסולי לפי ששלשתם לא היו נסים במעשה בעין אלא הנס הוא בהרחקת הנזק שלא יזדמן הפיסול וגם עוד אפילו לפי השערת השכל לא יתראה זה לנס אלא באורך הזמן ומשום הכי לא חשיבי כל חד נס גמור להביאם למנין לכל חד באפיה נפשיה ולזה שלשתם נחשבו בחד נס במנין הנסים, אבל תרי ניסי דבליעה כיון שהם נסים במעשה בעין שנעשה בגופם מעשה נס להבלע מאליהן הרי כל חד מנייהו הוא נס גמור ולהכי אף על גב דשניהם הוא ענין בליעה ראויים לבא כל חד למנין הנסים בפני עצמו ואין נכללים יחד כך עלה בדעת התרצן מעיקרא, אבל המקשן לא ניחא ליה בהאי חילוקא וסבר כיון דתרווייהו ענין בליעה לא שנא מהך תלתא דפיסולי דחשבינן להו בחד משום דחד עניינא נינהו.

נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בְּלֶחֶם הַפָּנִים, סִלּוּקוֹ כְּסִדּוּרוֹ נראה לי בס"ד לחם הפנים רמז לתורה שנקראת לֶחֶם והיא מזון הנפש וראוי שהאדם ישאר בהתלהבות וחשק התורה בסוף הלימוד כמו התחילת הלימוד ולכן נעשה בו נֵס שיהיה בעת סִלּוּקוֹ כמו עת סִדּוּרוֹ, והתורה נקנית במ"ח מעלות לכך הנס היה שישאר 'חם' שהוא מ"ח. ברם יש להקשות אמאי נקיט כאן 'נֵס גָּדוֹל' ואפילו בנס ארון וכרובים שהיו פלאים יותר לא נקיט נֵס גָּדוֹל וכן במ"ם שבלוחות נמי לא נקיט נֵס גָּדוֹל ואמאי בלחם הפנים נקיט 'נֵס גָּדוֹל'? ונראה לי בס"ד דכאן הוו תרי נסים בבת אחת שהיה נשאר רך ולח שלא היה מתקשה ומתייבש וגם שהיה חם הרי נֵס בְּתוֹךְ נֵס ולכן קרי ליה 'נֵס גָּדוֹל' דייקא, כי אותיות נֵס במילואם כזה נ" ן ס מ " ך גם המלוי הוא מספר נֵס [110] וזהו נֵס בְּתוֹךְ נֵס. ולפי דברי הריטב"א ז"ל היה בו עוד נס אחר שהיה יוצא ממנו הבל תמיד כמו עת יציאתו מן התנור הרי תלתא נסים נצמדים יחד ולהכי קרי ליה 'נֵס גָּדוֹל'. ונראה לי בס"ד לרמוז שתי נסים של לַח וְחַם באותיות לֶחֶם כי אות ח' תחברנה עם הלמ"ד בלבד ונקרא לַח ותחברנה עם אות מ"ם בלבד ונקרא חַם ולכך נקרא לֶחֶם הַפָּנִים שיש בו שני משמעות שהם לַח וְחַם. ולפי דברי הריטב"א ז"ל שהיה יוצא ממנו הבל נראה לי בס"ד לכך קראו הכתוב בשם חַלָּה דכתיב בפרשת אמור (ויקרא כד, ה) 'וְאָפִיתָ אֹתָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים יִהְיֶה הַחַלָּה הָאֶחָת' נמצא קראו חַלָּה לרמוז בו שלשה נסים הנזכר כי חַלָּה ראשי תיבות חַ ם לַ ח הֶ בֶל.