מסכת יומא דף י״ח עמוד א׳

ומאי ארבע או חמש מתי ארבע ומתי חמש:

לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה בפרק החליל (סוכה דף נו.) ואמרי משמר היוצא נוטל שש ומשמר הנכנס נוטל שש חלות ושכר הגפת דלתות לא שקיל משמר הנכנס נמצאו כולן באות ומחלקות וכהן גדול חולק עם שתיהן ומשנים עשר בעי מיפלג ומחצה שלם אינו נוטל בציר חדא מפלגא חמש שקיל:

לר' יהודה דאמר נכנס נוטל שתים בלא מחלוקת בשכר שהוא מגיף למוצאי שבת דלתות העזרה וחיל והיכל ולשכות שפתחו שחרית משמר שיצא לו מעשר בעי מיפלג שאין השתים באות במחלוקת כי שכרם הם:

בציר חדא מפלגא דעשר ושקיל ארבע:

כולה רבי היא דאמר פלגא שקיל:

וסבר לה כרבי יהודה דאין השתים מתחלקות לעולם:

אלא מאי ארבע הא חמש בעי למישקל לא קשיא הא דאיכא משמר המתעכב וכו' - פעמים שיום טוב חל בשני בשבת ויש משמר מקדים ובא מערב שבת ומתעכב עד הרגל שכל המשמרות באות ברגל או פעמים שמוצאי יום טוב ערב שבת והמשמרות הולכות למקומם בערב שבת ויש משמר שמתעכב שם עד מוצאי שבת ותנן במסכת סוכה (דף נה:) שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים וכן י"ט הסמוך לשבת בין מלפניה שאין יכולין לשוב בשבת למקומן בין מלאחריה שעל כרחן הן מקדימין לבא מע"ש היו כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים שהרי על כרחן שוהין שם והרי היא כשבת שבתוך הרגל חל יום אחד להפסיק בינתים או מלפניה כגון שכלה המועד בחמישי בשבת או מאחריה שהתחיל המועד בשני בשבת לא היה להם להקדים לבא מלפני השבת אינן שוות אלא משמר המתעכב בשבת בין שהוא משמר אחד בין שהוא משמרות הרבה נוטל שתי חלות והשאר מתחלקות למשמר היוצא ונכנס שזמנו קבוע לאותה שבת:

אי הכי דמציעתא רבי היא מאי לעולם חמש:

עיילא ליה מרתא בת בייתוס לינאי מלכא אין זה ינאי המלך (שבריש פ') האומר (קדושין דף סו.) שהרג חכמי ישראל דההוא דהתם כהן גדול הוה דקאמר הקם להם בציץ שבין עיניך ולא היה ממנה אחר במקומו:

וגנאי הוא הדבר לתת לכ"ג פרוסה לפיכך נותן לו בעצרת אחת שלימה. וד' או ה' דקתני הכי קאמר אי לרבנן ה'.

אי לר' יהודה ד' אי לרבנן דאמרו שכר הגפת דלתות ליכא י"ב חלות כלן בעי למיפלג פוחתין מן החצי אחת נשארו י"א חלות. גנאי הוא לו ליטול חצי חלה מעשר בעי למיפלג הלכך נוטל ה' מן העשר. אי לר' יהודה דתני בסוף מס' סוכה הנכנס נוטל ז' והיוצא נוטל ה' ואוקימנא הני תרתי יתירי שכר הגפת דלתות פי' כיון שמשמרה הראשונה פתחה בשחרית בשבת ויצאה אחר חצי היום ומשמרה הנכנסת [מגיפה] השערים שפתחה אותם היוצאות נוטלת בשכרה ב' חלות נשארו י' חלות פחות אחת מן החצי נשארו ט'. אין דרך ארץ ליטול פרס חלק בח' זה נוטל ד' ואלו כולן נוטלין (ד') [ו].

רבא אמר כולה ר' היא ור' סבר לה כר' יהודה דאמר הנכנס נוטל ז' כו' אי הכי אמאי ד' הא ר' הוא דאמר פלגא שקיל ה' בעי למשקל.

ושנינן בדאיכא משמר [המתעכב] דשקיל משמר הנכנס ב' בשכר הגפת דלתות והמתעכב עוד נוטל ב' אחרות כדתנן בסוף סוכה והמתעכב נוטל ב'. נשארו ח' שקיל החצי ד' משמונה. ואם אין שם משמר המתעכב נוטל משמר הנכנס ב' שכר הגפת דלתות נשארו י' חלות נוטל חציו ממש.

אי הכי כי רבי סבר פעמים נוטל ה' ופעמים נוטל ד' אמאי תני לעולם ה' ועלתה בקושיא:

מוסרין לו זקנים מזקני ב"ד כו' במקדש ראשון לא היו מעמידין כ"ג אלא מי שהוא גדול מכולן בכח בנוי בעושר בחכמה וכו'.

ובמקדש שני היה משחיד ונכנס אפי' אם אין בו המדות הללו לפיכך היו צריכין לבוחנו. אם יודע אם לאו: פירש דיאלא כגון ממונה במכס ועל הנכנסין והיוצאין והנושאין ונותנין ואם בא אדם להסתיר קרובו יודע בו ואינו יכול לגנוב דעתו. וכן א' בענין הממונים באכילת הפסח בסוף פ' כיצד צולין והוא דרגש בהו דיילא:

כל שבעת הימים לא היו מונעין ממנו מאכל כו' תניא יהודה בן נקוסא אומר מאכילין אותו סלתות וביצים כדי למסמסו כו'.

לרבנן דאמר נכנס נוטל שש ויוצא שש פי׳ וכהן גדול חולק עם כל אחד מהן שכר הגפת דלתות פי׳ ולא חשיבי ממנין החלוקה כלל וכאלו אין באין לחלוקה אלא עשר חלות בלבד. רבא אמר כולה ר׳ היא וא״ת והא מדסיפא ר׳ רישא לאו ר'. י״ל דהכי קאמר שר׳ אומר לעולם חמש. הא דאיתא משמר המתעכב פירוש המתעכב מרצונו מפני כבוד השבת או כבוד הרגל כגון שהרגל בשני בשבת ורצה להקדים לבא לרגל מערב שבת ואע״פ שהיה אפשר לו לבא באחד בשבת אי נמי שעבר הרגל בחמישי בשבת והיה אפשר לו למשמר ללכת לביתו בששי בשבת ולא רצה דכל כי האי גוונא נותנין לאותן משמרות המתעכבות שתי הלחם מלחם הפנים בין שהם מרובים או מועטים והשאר מתחלק למשמרה הנכנסת ולמשמרה היוצאה מה שאין כן בשבת שבתוך הרגל או בשבת הסמוכה ליום טוב מלפניה או מלאחריה שכל המשמרות שוות בלחם הפנים וכדאי׳ התם אי איכא משמרה מתעכבת משמונה הוא דבעי למשקל פי׳ דהא משמר המתעכב שקיל שתי לחם ושכר הגפת דלתות שתי הלחם פשו להו שמנה שקיל כהן גדול ארבע ומשמרה הנכנסת והיוצאה ארבע. ליכא משמר המתעכב דהיינו כל שאר שבתות השנה מעשר בעי למשקל שקיל חמש ושתי המשמרות חמש. וש״מ דמקמי דלישקלו משמרות חלקם פליג כהן אתרוייהו כחדא ושקיל פלגא כולהו דאי לא לבתר דשקיל כל משמרה חמש חלות היכי יהיב ליה תרתי ופלגא דהא לאו אורח ארעא למשקל כהן גדול פלגא אלא ודאי כדאמרן והא דאמרי׳ לעיל משמר׳ הנכנסת נוטל שש והיוצאת שש חשבי׳ מאי דנפיל לכל חדא וחדא מקמי דלישקיל כהן גדול חולקיה:

אי הכי מאי ר׳ אומר לעולם חמש ואסיקנא בקשיא פי׳ דקשיא כל דהוא דמ״מ הא איכא למימר דהאי תנא אחרינא הוא דנסיב לה אליבא דר׳ וסבירא ליה דליכא שכר הגפת דלתות א״נ חד תנא הוא ואליבא דר׳ וקתני כי פעמים נוטל חמש ופעמים נוטל ארבע מפני המשמר המתעכב ולמה נוטל מחצה משלם שר׳ אומר לעולם נוטל חמש כל היכא דליכא משמר המתעכב.

תרקבא דדינרי עיילה ליה מרים בת ביתוס לינאי מלכא פי׳ אין זה ינאי מלכא שבפ׳ האומר דקדושין שהיה ממלכי חשמונאי כי אותו ינאי הוא עצמו היה כהן ולא נתן כהונתו לאחרים אלא תרי ינאי הוו:

על דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי ואיכא דקשיא ליה דהכא משמע שזה לא היה כשר ואלו בפ׳ שני דב״ב קתני שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל ויש לתרץ כי אחרי כן הכשיר עצמו ואחרים תירצו דתרי יהושע בן גמלא והכא גרסי׳ ליהושע בן גמלא עוד י״ל דחסיד וכשר היה אלא שהיה שם כהן אחר שהיה גדול ממנו בחכמה ובמנין ובעושר או באחד מהן.

זב תולין לו במאכל פי׳ בראיה שניה ושלישית שבודקין אותו בשבעה דרכים שלא תהא ראיה באונס דמבשרו אמר רחמנא ולא מחמת אונסו לאפוקי ראיה ראשונה שאינה אלא כקרי בעלמא לטומאת ערב דלא בעיא בדיקה: אין מאכילין אותו פי׳ בין ראיה לראיה שהוא חושש שמא יגמור ראיותיו:

המשנה השלישית והכוונה בה בענין החלק השני ג"כ לבאר האיך היו מרגילין אותו בעניני עבודת היום כדי שלא יבא לידי מכשול ואמר על זה מסרו לו זקנים מזקני בית דין קורין לפניו בסדר היום ואומרין לו אישי כהן גדול קרא אותו בפיך שמא שכחת או שמא לא למדת ערב יום הכפרים בשחרית מעמידין אותו בשער מזרח ומעבירין לפניו פרים אילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה אמר הר"ם העקר אצלנו [כי כהן גדול] צריך שלא יהיה באנשי דורו מן הכהנים יותר שלם ממנו בחכמה ובאמונה וביופי ובעושר ובכח ואמר השם ית' והכהן הגדול מאחיו ובאה הקבלה שיהיה גדול מהם בנוי בכח בעושר ובחכמה ואם אין לו ממון מקבצין ממון מן הכהנים ונותנים לו עד שיהא עשיר יותר מכל אחד מהם אמר השם הגדול מאחיו שיגדילוהו אחיו אבל במקדש שני שהיו בו הדברים כלם בלתי שלמים כמו שידעת והמלכים לא היו הולכים על הדרך הישר היו ממנים הכהנים גדולים בחזקה ואפי' שלא היו ראויים לכך ובהם אפשר לומר שמא לא למדת ולזה הטעם נקראת הלשכה שמושיבין בה כהנים גדולים לשכת פרהדרין וענינו בית המחשבים ר"ל פוסקי השערים שממנין אותם המלכים על השוקים ומעבירין לפי שעה כרצון המלכים וכן היו עושים בכהנים גדולים מי שהיה יותר קרוב למלכות ונתקרב אליו בממון היה ממנה אותו כהן גדול:

אמר המאירי מוסרין לו לעמוד עמו זקני ב"ד וקורין לפניו בסדר היום ר"ל פרשת אחרי מות ואומרין לו אישי כהן גדול קרא אתה בפיך ומלת אישי ביאורה אדוני והיו עושין כל זה שהיו חוששין שמא שכח או שמא לא למד ויבא לידי מכשול ואע"פ שאמרו בכהן גדול שצריך שיהא גדול מאחיו בנוי בכח בחכמה בעושר ואפי' אין לו שאחיו הכהנים מגדלין ומעשירין אותו ואחר שכן האיך אפשר שלא למד ודאי הדין כך וכך היה המנהג במקדש ראשון אלא שבמקדש שני נתקלקלו הדורות והיו מעמידין תמיד כהן גדול שאינו הגון ע"י ממון שהיו נותנין למלך ועל אותו זמן נאמר מה שאמרו במשנה זו שמא לא למד:

עיו"כ בשחרית מעמידין אותו בשער מזרח ומעבירין לפניו פרים אלים וכבשי' כדי שיהא נותן ענין היום אל לבו ואיזו עבודה קודמת בו עד שיהא בקי ורגיל בעבודה באותו היום ומ"מ שעירים לא היו מביאין לפניו קודם היום ופי' בגמ' הואיל ועל חטא הם באים שמא יחלש דעתו ופירשו בו שיהא מפקפק שלא יקובל תפלתו ולי נראה שהוא רומז אל אמונה כוזבת שהיו רבים נכשלים בה בימי בית שני והיו מתיראין שמא יחלש שכלו ויחטא עיונו בראותו השעיר:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה דבר בגמרא שלא ביארנוהו:

המשנה הרביעית והכוונה בה בענין החלק השלישי לבאר בה הנהגתו קודם היום בענין מאכליו ומשתיו ואמר כל שבעת הימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה ערב יום הכפרי' עם חשכה לא היו מניחין אותו לאכל הרבה שהמאכל מביא את השינה אמר הר"ם פי' וכן לא יאכל ערב יום הכפורים דבר מן הדברים המרבים את הזרע והמוסיפים בקשיות האבר כדגים וחלב והביצי' המתובלין בתבלין וכן כל מה שיש בו נפח:

אמר המאירי כל שבעת הימים לא היו מונעים ממנו מאכל ומשתה אלא יאכל וישתה מה שירצה וכמה שירצה שאפי' היה רואה קרי דיו בטבילה והערב השמש אבל עיו"כ עם חשיכה ר"ל בסעודת הערב לא היו מניחין אותו לאכול הרבה משום מאכל שמביאו לידי שינה והיו נזהרים לשמרו שלא להרדימו בשינה שמא יראה קרי ויפסל לעבודה:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

כשם שהיו זהירין לשמרו שלא להרדימו בשינה כך היו זהירין לשמרו שלא להאכילו דברים המרגילים לידי קרי כגון סלתות מבושלות וביצים אתרוג ויין ישן או לבן ובשר שמן חלב וגבינה ומי גריסין ומורייס שום ושחליים ולגלוגות וגרגיר וכל כיוצא בהם ומאכילין אותו דברים כדי למצמצו ר"ל לשלשלו שלא יהא צריך לנקביו למחר:

גמרא לרבנן דאמרי נכנס נוטל שש כו' לר"י דאמר נכנס נוטל שבעה כו' וה"ה דהמ"ל דכולהו כרבנן דאמרי נכנס נוטל שש כו' והא דאמר חמש בדליכא משמר המתעכב ובצר חדא מפלגא חמש שקיל ודאמר ארבע בדאיכא משמר המתעכב ובצר חדא מפלגא ארבע שקיל וכן לקמן לאוקימתא דרבא דכולה כרבי הוי מצי למימר דכולה בדאיכא משמר המתעכב הנוטל ב' חלות ולרבנן דאמרי נכנס נוטל ו' כו' מעשר בעי למפלג ושקיל חמש ולר' יודא דאמר נכנס נוטל שבע כו' משמנה בעי למפלג ושקיל ארבע ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לרבנן דפליגי כו' וכהן גדול חולק עם שתיהן כו' בד"ה אלא מאי כו' והרי היא כשבת שבתוך כו' שהתחיל המועד בשני בשבת לא היה להם להקדים כו' כצ"ל:

בִּשְׁלָמָא ' שֶׁמָּא שָׁכַח ' לְחַיֵּי, אֶלָּא ' שֶׁלֹּא לָמַד ', מִי מוּקְמִינָן כִּי הַאי גַּוְנָא?. פירוש בִּשְׁלָמָא אם שָׁכַח אין כאן קושיא על הממנים איך מינוהו בכהן גדול דאפשר הם לא ידעו ששכח תלמודו וכבר הוחזק אצלם מעיקרא שהיה חכם ואוקמוהו אחזקתו ולא בדקו אותו, אבל אם לֹּא לָמַד הרי לא הוחזק אצלם בתורת חכם ואיך מינהו? דהוה ליה לבדקו בעת המינוי בחכמה!

"וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו", שֶׁיְּהֵא גָדוֹל מֵאֶחָיו, בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעֹשֶׁר וּבְחָכְמָה. יש להקשות למה הקדים הנוי והכח דנקיט להו קודם עושר וחכמה? ונראה לי בס"ד דשתים אלה הם מעשה שמים והם מעת הלידה מה שאין כן העושר אפשר שיעשרוהו אחרים, וכן אם אינו חכם שלא למד אפשר שיטרחו עמו אחרים וילמדוהו ויתחכם. ועדיין יש להקשות דצריך למנקט החכמה קודם העושר? ונראה לי נקיט העושר קודם כי יהיה העושר סיוע לקנות החכמה כמו שאמרו על רבינו תם ז"ל שהיה עשיר והיה דרכו להביא לפניו על השלחן קערה גדולה מלאה זהובים בעת שהיה לומד ועוסק בתורה בפלפול וסברה מפני שהעושר פותח את הלב לחכמה אבל גבי חכמה כתיב (קהלת ט, יא) 'לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר'. ונראה לי מה שצריך העושר לכהן גדול הוא מפני שעליו מוטלת מצות התוכחה יותר להוכיח לאחיו הכהנים ולשאר העם וכמו שנאמר ליהושע כהן גדול (זכריה ג, ז) 'כֹּה אָמַר הֳ' צְבָקוֹת אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי' וכן הנביא הוכיח את הכהנים בעבור התוכחה דכתיב (ירמיה ב, ח) הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה הֳ', ואם יהיה עשיר לא יעשה חנופה לשתוק מלהוכיח!

עַד דְּאוּקְמֵיהּ לִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא בְּכַהֲנֵי רַבְרְבֵי כתב הריטב"א קשה דכאן משמע שלא היה כשר וראוי ואילו בגמרא דבתרא (בבא בתרא כא.) קתני ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכחה תורה מישראל יעוין שם? ונראה לי בס"ד דחסיד וכשר היה והאריך ימים ושנים בכהונה גדולה דהא עשה תקנות גם כן, וכאן לא קאמר שהוא קנה הכהונה בדמים כי חלילה לאותו צדיק לזלזל בכהונה גדולה לקנותה בדמים אלא רק מִרְיָם בַּת בַּיְתוֹס נתנה מעצמה שלא מדעתו תַּרְקְבָא דְּדִינְרֵי לְיַנַּאי כדי למנותו כהן גדול ועשתה כן לכבוד עצמה כי כבר אירסה יהושע קודם שנתמנה ורוצה להתכבד שתהיה אשת כהן גדול. ואולי היה אדם אחר נותן ממון לינאי למנותו והוצרכה מרים להרבות בדינרים על דרך 'אתא חמרא ובטש בשרגא' (שבת קטז:) אך יהושע בעלה לא היה לו ידיעה בכל זה. ומה שאמרו ביבמות (יבמות סא.) דאמר רב יוסף 'קטיר קא חזינא הכא' [=רב יוסף העיוור אומר: אני רואה במינוי זה קשר, קנוניא של רשעים] הוא מצד ינאי המקבל ומצד מרים הנותנת זה כיון להנאת ממון וזו כיונה בשביל הכבוד ואחר שקיבל ינאי תַּרְקְבָא דְּדִינְרֵי מינה את יהושע בעלה בעל כרחו מאחר שקבל הממון ואין מצידו שום אשמה בזה.