מסכת תענית דף ח׳ עמוד ב׳

נאמרה עצירה באשה כו' כלומר על כולן מבקשים רחמים:

פלג בריכה:

כמין קובה אהל מלא מים:

אם לשבט אם גזר הקב"ה רוב גשמים לרעה אז יורדים בכח כשבט שמכה בכח וחזרו בתשובה הקב"ה מורידן על הרים וגבעות מקום שאין שם איש:

אבל אם לחסד שיורדין בנחת ימציאהו לארצו לארץ ישראל:

אתרתי לא בעינן רחמי אהדדי כדלקמן:

נבעי רחמי אכפנא דליתיב שובעא ומותנא ליבטל ממילא:

דכי יהיב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב לחיים ולא למתים דאינו מביא שובעא כדי להמית בני אדם אלא כדי שיחיו:

ונצומה ונבקשה מאלהינו ויעתר לנו פירוש מדקאמר על [זאת] משמע דאיכא מילתא אחריתא וכן פירש בסמוך על דנא:

אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' וגו' תימה דאמרינן פרק כל הבשר (חולין דף קה:) גבי הני שקולאי דדרו חביתא דחמרא בעו לאתפוחי אותבוהו תותי מרזיבא פקע חביתא ומפרש שם בשביל השד שהיה שם עד דאכפייה מר בר רב אשי לשד לשלם אמר ליה שידא למר בר רב אשי ליקבע לי מר זימנא דאיזיל ואשלם קבע ליה זימנא כי מטא זימניה איעכב ואמר ליה אמאי לא אתית בזמנך אמר ליה כל מידי דצייר וחתים וכייל ומני לית לן רשות למישקל מיניה אלמא בדבר המדוד והמנוי לית ליה רשות למשקל מיניה ובדבר הסמוי אית ליה רשות אלמא אין ברכה בדבר הסמוי וי"ל דלא קשה מידי דהא דקאמר התם היינו טעמא דלית להו אלא בדבר הפקר ולא דבר דכייל ומנוי או צייר וחתים היינו בשביל דאין ברכה מצויה בהני ולית בהו דבר הפקר והאי דבעלים נינהו אלא בדבר הסמוי והיינו מטעם דהברכה מצויה בדבר הסמוי ומה שמתרבה בשביל הברכה אית להו רשות למישקל בסמוי דהיינו כמו הפקר שאין לשום אדם זכות בו אי נמי הכא מיירי בדבר המנוי והמדוד בלא צייר וחתים ובהא אית להו רשותא והתם מיירי במדוד ומנוי וכייל וצייר וחתים ובהא לית להו רשותא:

גדול יום גשמים כיום קיבוץ גליות שנאמר שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב וגו'. ואם תאמר אמאי לא קאמר גדול יום הגשמים יותר מקיבוץ גליות דהא כאפיקים בנגב כתיב ומי נתלה במי קטן נתלה בגדול שאפיקים גדולים מיום קיבוץ גליות דהכי נמי אמר (לעיל תענית דף ז.) יערוף כמטר לקחי מי נתלה במי קטן נתלה בגדול וי"ל דה"פ אנו מתפללים הכי שובה ה' את שביתנו כאפיקים היורדין בנגב שגדול יום קיבוץ כאפיקים בנגב א"כ עשה עמנו לטובה אות בקבוץ גליות בהיות כי זה כמו זה ואפיקים בנגב תחדש בכל יום כיום קיבוץ גליות אבל יותר לא:

א"ר שמעון בן לקיש נאמרה עצירה ולידה ופקידה באשה וכנגדן ברקיע ובארץ פקידה שנאמר פקדת ארץ ותשוקקה. לידה שנאמר והולידה והצמיחה עצירה שנא' ועצר את השמים תנא כמין קובה יש ברקיע ומשם גשמים יורדים שנאמר פלג אלהים מלא מים:

הוה כפנא ומותנא אמרי לא אפשר למבעי רחמי אתרתי דכתיב ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת.

במערבא אמרי ורחמין למיבעי מן קדם אלהא על רזא דנא מכלל דאיכא (אחד) אחריתי:

אלא מיבעי רחמי אכפנא (ומותנא נסבול) דכי יהב רחמנא שובעא לחיי הוא דיהיב שנאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון.

בימי רבי זירא גזור שמדא ומנעום מלקבוע תענית א"ר זירא ניקבליה עלוון מהשתא ולכי בטיל שמדא ניתוב בתעניתא שנאמר ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום אשר נתת לבך להבין ולהתענות וגו'.

גשמים (בלילי) [בערבי] שבתות אפילו שנים כשני אליהו סימן קללה הן.

אין הברכה מצויה לא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי ולא בדבר השקול אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך וגו'.

א"ר יוחנן אין הגשמים נעצרין אלא בשביל פוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין וגו'.

צבור שארעה להם צרה מחדשת חייבים להתעורר עליה ולגזור תענית על הדרכים שהתבאר ואם ארעו שתי צרות ביחד אין רשאים להתפלל על שתיהן כאחד אלא יתפללו על הגדולה שבהן עד שיענו עליה שנאמר ונצומה ונבקשה מאלהינו על זאת וכן ורחמין למבעי מן קדם אלה שמיא על רזא דנא ואם אחת מהן כוללת את חברתה מתפללים עליה והרי האחרת בכלל והוא שאמרו בימי ר' שמואל בר נחמני הוה כפנא ומותנא אמרי היכי נעביד ניבעי רחמי אתרויהו תרתי מן שמיא לא יהבי אלא ניבעי אמותנא וכפנא נסבליה ואמר להו ר' שמואל בר נחמני נבעי אכפנא דכי יהיב רחמנא שבעא לחיי יהיב ומתוך כך היו רבותי גוערים בשם קצת רבני נרבונא באלו החזנים שבתענית של גשמים שמערבין בפסוקי דרחמי פסוקים של נקמת האויבים וכיוצא באלו:

יחיד או צבור שארעה להם סבה המונעתם מלעשות מצוה או מעשה שמחויבים לעשותו יהיו מתכונים להיות מחשבתם נקייה לעשות אותו כל זמן שיהיה בידם לעשותו כגון אם הוא עני ואי אפשר לו לעשות צדקה יהא מחשבתו מתעוררת בעצמו תמיד על ענין הצדקה ותועלתה ושיעשה כראוי לו ממנה כל זמן שיהיה בידו ספק לעשות וכל כיוצא בזה ותהא בכך שכר מחשבתו שמור לו כמעשה ועל דרך זה אמרו בכאן בדורות הראשונים שגזרו עליהם שמד שלא להתענות וגמרו ביניהם להיות מקבלים עליהם תענית מעכשו כשיבטל השמד והביאוה מן המקרא שנאמר בדניאל מן היום אשר שמת לבך להתענות לפני י"י אלהיך נשמעו דבריך מן היום אשר התענית לא נאמר אלא מן היום אשר שמת לבך:

רש"י בד"ה אם לשבט אם גזר כו' ובד"ה ניקבל עילוון כו' מהני לן בתעניתא כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אלא בדבר הסמוי כו' דבר דכייל ומנוי או צייר כו' כצ"ל:

נֶאֶמְרָה 'לֵדָה' בְּאִשָּׁה, דִּכְתִיב (בראשית ל, כג) "וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן". יש להקשות למה לא הביא פסוק קודם זה בפרשת בראשית (בראשית ד, א) 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן', וכן (בראשית ד, יז) 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ'? ואין לתרץ כי בחר בזה הפסוק מפני שמזכיר בו רק ג' תיבות ואותם פסוקים צריך להזכירם בארבעה שהוא בוחר לשנות בקצרה, דעדיין קשה לימא שתי תיבות דוקא, כמו שנאמר פסוק (ישעיהו נה, י) 'וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ', וכן כאן יאמר 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד'? ונראה לי בס"ד דאינו רוצה לזכור חצי פסוק דאין להזכיר חצי פסוק, אך ידוע אם יש אתנ"ח חשיב זה סיום פסוק, ולכן הביא 'וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד בֵּ֑ן' כי יש אתנ"ח תחת בן והרי זה סוף פסוק, ולכן לא הביא פסוק (בראשית ל, ה) 'וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד', מפני שבזה מזכיר חצי פסוק דליכא אתנ"ח בזה, ולכן לא הביא פסוק (בראשית כט, לב) 'וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן' דליכא אתנ"ח ואם יסיימו כולו יאריך, ולכן לא הביא 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן' דאין כאן אתנ"ח ואם ישלים כולו יאריך, וכן 'וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת חֲנוֹךְ' אף על גב דאיכא אתנ"ח צריך להזכירו מן 'וַיֵּדַע קַיִן אֶת אִשְׁתּוֹ' והיה מאריך, מיהו פסוק 'וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ' לא קפיד בזה כיון שהוא פסוק של נביאים וידוע מה שאמר התוספות דעל פסוקי נביאים אין להקפיד בכלל הזה וכן כתב בספר הכלבו.

נֶאֶמְרָה 'פְּקִידָה' בְּאִשָּׁה (בראשית כא, א), וְנֶאֶמְרָה 'פְּקִידָה' בִּגְשָׁמִים (תהלים סה, י). קשה הוה ליה למימר פקידה קודם לידה דכן הוא הסדר, עצירה ואחר כך פקידה ואחר כך לידה? ונראה לי בס"ד דבר קפרא לא נחת ללמדינו על הנאמר באשה דאין זה חידוש אלא החידוש הוא על הנאמר בגשמים ולכן נקיט לידה קודם פקידה כי לידה דגשמים מפיק לה מפסוק של נביאים ופקידה דגשמים מפיק לה מפסוק של כתובים ונמצא דנקיט בגשמים על סדר תנ"ך. ברם הא קשיא למאי אצטריך ללמדינו דבר זה? ורש"י פירש 'כלומר על כולם מבקשים רחמים' וקשה גם זה פשיטא דודאי צריך לבקש רחמים בכולם דאין לך חסרון טובה יותר מזה ומה יש ללמוד מדמיונות אלו לענין צורך בקשת רחמים? ונראה לי בס"ד דבא ללמדנו בדמיונות אלו דאם ראינו עת רצון שהשפיעו מן השמים בגשמים נכון להתפלל אותה שעה על אשה גם כן וכן להיפך כי כיון דדמו אהדדי אז כשיש עת רצון לזה יהיה עת רצון גם לזה.

תָּנָא כְּמִין קֻבָּה יֵשׁ בָּרָקִיעַ, שֶׁמִּמֶּנָּה גְּשָׁמִים יוֹצְאִים. נראה לי בס"ד 'פֶּלֶג' עולה מספר 'קוּבָּה' [113] לכן דריש זה על 'פֶּלֶג אֱלֹקִים מָלֵא מָיִם' (תהלים סה, י).

בִּימֵי רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי הֲוָה כַּפְנָא וּמוֹתְנָא אפשר דהתחיל כפנא קודם לכך נקיט להו כן, או אפילו אם התחיל מותנא קודם לא רצה בעל המאמר להתחיל בראשית דבריו במותנא. והא דאמרו לָא אֶפְשָׁר לְמִבָּעִי רַחֲמֵי אַתַּרְתֵּי נראה הטעם מפני דודאי הגזירות היו בדין ובמשפט ואם ישאלו על ביטולם אין להם טענה וזכות בשאלה זו אלא רק שואלין בתורת חסד וצדקה ולכן אם יש שתי גזרות ושואלין על שתיהם ביחד יקטרגו המקטרגים לומר אלו שואלין כן באיזה זכות המחייב על ביטולם ואיה זכותם? אך אם אין שואלין אלא על אחת מוכח דאין שואלין הביטול משום זכות שבידם אלא שואלין בתורת צדקה ולכן בושו לשאול על שתים ואז בזה אדרבה יהיה סנגורייא עליהם ממליצי טוב.

וּמְנָא לָן דְּלָא מַצְלִינָן אַתַּרְתֵּי? דִּכְתִיב (עזרא ח, כג) "וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹקֵינוּ עַל זֹאת". פירש רש"י 'בעזרא כתיב', וכן בפסוק על (דניאל ב, ל) 'רָזָא דְּנָה' פירש רש"י 'בדניאל כתיב' והדבר יפלא דאין דרכו של רש"י לציין פסוקים של הגמרא על מקומן ומאי שנא הכא שבא להיות מורה מקום לפסוקים אלו? ונראה לי בס"ד דמצאתי כתוב דאין הכלל הזה דלא מצלין אתרתי נאמר אלא רק בחוץ לארץ דהיא תחת ממשלת שבעים שרים שכל התפילות עולין באמצעותם ואי מצלו אתרתי יבואו לקטרג אבל בארץ ישראל ליתא לכלל הזה כי ארץ ישראל אינה תחת ממשלת השרים אלא היא 'אֶרֶץ אֲשֶׁר הֳ' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי הֳ' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה' (דברים יא, יב) ואין התפילות עולין באמצעות השרים, לכן יכולים להתפלל שם על שתים ושלש ויותר. ולפי זה מוכרח לפרש האי עובדא דהוה בימי רבי שמואל בר נחמני הוה בחוץ לארץ. ובזה ניחא דנחת רש"י ז"ל לפרש בעזרא כתיב ובדניאל כתיב, ללמד שפסוקים אלו נאמרו בחוץ לארץ, וכן עזרא הסופר ע"ה אמר על זאת בתפלה שהתפלל על הנהר (עזרא ח, טו) 'וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא' קודם שהחזיק בדרך ללכת לירושלים, ובא רש"י ללמד דשפיר מייתי הוכחה מהני קראי לכלל הזה דאתמר בחוץ לארץ. וראיתי בשם הגדולים דיש אומרים פירוש מסכת תענית אינו מן רש"י ואני כותב על הסתם.

בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי חַגַּי מֵהָכָא: (דניאל ב, יח) "וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָא דְּנָה". יש להקשות סתמא דתלמודא אמאי לא מייתי מהאי קרא דקדים לקרא דעזרא? ונראה לי בס"ד דלא ניחא ליה בהאי קרא משום דאיירי ביחידים דכתיב (דניאל ב, יז-יח) אֱדַיִן דָּנִיֵּאל לְבַיְתֵהּ אֲזַל וְלַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חַבְרוֹהִי מִלְּתָא הוֹדַע וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל רָזָא דְּנָה, ואפשר לומר דכח ציבור שאני דיכולים להתפלל על שתים ביחד, לכן הביא קרא דעזרא שהיו רבים מישראל עמו שכולם התפללו עמו. ועוד נראה לי בס"ד בהאי קרא אינו מפורש שהיה תענית גם כן כי אם רק תפלה אבל בקרא דעזרא מפורש שהיה תענית גם כן דכתיב (עזרא ח, כג) 'וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹקֵינוּ עַל זֹאת' ועם כל זה לא התפללו אלא על אחת. ועוד נראה לי בס"ד פסוק עזרא עדיף ליה דמסיים 'וַיֵּעָתֵר לָנוּ' שמע מינה דבא למידק מפני שלא התפללנו אלא רק על אחת לכך וַיֵּעָתֵר לָנוּ דאם היינו מבקשים על שתים לא היה נעתר. ובזה ניחא לפרש דברי התוספות ז"ל שהוסיפו 'וַיֵּעָתֵר לָנוּ' שנרגשו בזה ותירצו כדאמרן, דמשום הכי הוה ניחא ליה בהאי קרא טפי. והא דרבי חגי ניחא ליה בקרא דרגיל טפי, משום דהתם ידעינן בבירור דהוה מלתא אחריתי באמת וכמו שכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל בפירושו על שתי חלומות שפירש מה שאמרו 'מִכְּלַל דְּאִיכָּא אַחֲרִיתִי' הוא אותו חלום של אילן עיין שם. נמצא ידוע שהיה שתים, מה שאין כן בקרא דעזרא מדיוקא אמרינן דהוה שתים. ועוד נראה לי בס"ד דסבר רבי חגי בקרא דעזרא לא משמע לעיכובא אלא מעשה שהיה כך היה, שהם לא התפללו אלא על אחת ואפשר אם היו מתפללים על שתים היו יכולים, אבל בקרא דדניאל הוא מצוה אותם בלשון צווי שלא יתפללו אלא על אחת בלבד משמע דאיכא עיכובא בדבר זה.

וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת, צְדָקָה לָעֲנִיִּים. קשה מאי שייכות יש להא דרבי יצחק עם מאמרים אלו שמדברים בענין הגשמים? ונראה לי בס"ד דכאן הביא דברי רבא בר שילא דאמר קָשֶׁה יוֹמָא דְּמִטְרָא, כְּיוֹמָא דְּדִינָא וכו' וקשיא ליה למסדר הש"ס בזה שנראה הוא הפך כל המאמרים דלעיל שהשביחו מאד מאד ביום הגשמים! לכך הביא מאמר זה לישב הדבר והוא כי באמת מה שאמר שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לָעֲנִיִּים, אין זה דבר חלוט כי זה הוא דוקא בחורף שיש קור גדול שישבו בשמש ויתחממו אך בקיץ שהחום רב ואין להם מקום מרוח שאין שולט בו השמש כדי לישב בו שהשמש נכנס בכל חדריהם שכולם נקבים והשמש שורף אותם ודאי צער להם בשבת שהם יושבים כל היום בבית ואין להם מקום צל חשוב אך קרי לה צְדָקָה בשביל זמן הקור דוקא, וכן כאן קרי ליה יוֹמָא דְּדִינָא בשביל יום שיזדמן לאדם בו עסק של הליכה מרובה בשווקים וברחובות אבל בזמן שהאדם יושב בחנותו ועוסק במלאכתו מה אכפת לו מן הגשמים שאינו הולך ובא בשווקים וברחובות? לכן הביא מסדר הש"ס מאמר זה דרבי יצחק, כדי שגם דברי רבא בר שילא נפרש אותם על דרך זה ולעולם ודאי גדול הוא יום הגשמים. ומה שמביא ראיה מפסוק (מלאכי ג, כ) 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה' פירש רש"י: יראי שמי שומרי שבת, ופירש הגאון חיד"א ז"ל על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש (פרשת יתרו דף פח:) מהו שבת שמא דקב"ה שמא דאיהו שלים מכל סטרוי (מהו שם שבת, שבת הוא שמו של הקב״ה שם שהוא שלם מכל צדדיו) עיין שם. ועדיין יש להקשות מהיכא משמע דמדבר בעניים וכי העניים בלבד שומרי שבת? והלא גם העשירים שומרי שבת הן! ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בתיקונים בראשית 'ירא שבת' ופירשנו ענין המורא בשבת טפי ממצות אחרות הוא מפני כי השבת רבו בו איסורי המלאכות שכולם מותרים לאדם בימי החול ורגיל בהם ולכן בנקל יבא לידי שוגג להכשל בהם בשגגה ולכך צריך שיהיה לאדם מורא ופחד וחרדה גדולה בשבת ולזכור קדושתו ולהיות תמיד בין עיניו וחרוש על לוח לבו כדי שלא ישגה ויכשל בו. והנה העשיר אם שגג ונתחייב חטאת יש לאל ידו להביא אפילו עשרה חטאות ויותר אחר שבת אך העני אפילו חטאת אחת אין לאל ידו להביא ולכן יהיה לו מורא יותר במצות שבת ולכן דריש 'יִרְאֵי שְׁמִי' שהוא רוצה לומר יראי שבת על העניים טפי מן העשירים. ומה שאמר 'שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לָעֲנִיִּים' נראה לי בס"ד דרך צחות דהמינין טוענין (בבא בתרא י.) אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסן? והתשובה לזה הוא מה שנאמר (איוב יד, טו) 'לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף' שהקב"ה רוצה שבני אדם שהם מעשה ידיו דכתיב בהם (בראשית א, כו) 'נַעֲשֶׂה אָדָם' הם ישלימו את מעשיו, וראיה לזה מן השבת שהקב"ה קידש את השבת דכתיב (בראשית ב, ג) 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ' ועם כל זה צוה אותנו (שמות כ, ז) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ' הוי לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף! וכן יש הוכחה מן השמש שגזר הקב"ה שהיא תתן אור לירח ובאמת הוא הנותן את האור לשמש ולמה לא נתן גם לירח? הוי לְמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְסֹף! והנה כתיב (דברים יט, טו) 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים יָקוּם דָּבָר' כן הכא בהוכחה שיש מן השמש ובהוכחה שיש מן השבת אנחנו למידין על חיוב הצדקה לעניים דבטלה טענת המינים ולכך אמר 'שֶׁמֶשׁ בְּשַׁבָּת צְדָקָה לָעֲנִיִּים'. ובני ידידי כבוד הרב יעקב הי"ו פירש דהעניים בחול עוסקים במלאכה ואין מרגישין כל כך בצינה ובשבת שהם בטלים ירגישו בצינה ביותר ולכך השמש בשבת היא צדקה לעניים, ודריש דעליהם נאמר 'וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה'. אך ידוע דבעלי מלאכה יומא דלא עבדי חלשי וכן מי שדרכו להיות סובב והולך ברגליו בכל יום ממקום למקום אם יהיה יום אחד יושב בביתו ולא יקום להתהלך על רגליו אנה ואנה ירגיש ביום הבא אחריו חולשה באיבריו, ולכן סיים 'וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ' רוצה לומר מלבד שתחמם את העניים ביום שבת מחמת הצינה שירגישו בה ביותר עוד תתן להם רפואה באיבריהם שהם מלומדים בעסק והילוך רב בימי החול שלא ירגישו בהם חולשה אחר שבת, עד כאן דבריו נר"ו.

גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים, שֶׁאֲפִלּוּ פְּרוּטָה שֶׁבַּכִּיס מִתְבָּרֶכֶת בּוֹ נראה לי בס"ד בדרך הלצה כי היושבים בחנויות למכור אין דרכם למכור דברים קטנים שנמכרים בפרוטות דוקא אלא כל ממכרם הוא במחיר כספים אך אלו שהם סובבים ברחובות ובשווקים למכור דברים קלים של מיני מתיקה לילדים או חפצים קטנים וזולים שכל חפץ אינו מגיע ערכו יותר משלש או ארבע פרוטות וכן אלו המוכרים לפת שלוק או רוביא שלוקה וכיוצא בהם שכל מקחם הוא בפרוטות הנה כל אלו אין להם חנות לישב בו כי אין עסקם כדאי לשכור לו חנות ורק נושאים סחורתם על ראשם וסובבים והולכין במבואות וברחובות ממקום למקום למכור, ועל כן אלו רובם הם בטלים ביום הגשם דקשה עליהם הטלטול ממקום למקום ואיך יעברו ברחובות העיר והגשם דולף עליהם ורק ימצא מעט מהם שלא ישביתו עסקם גם ביום הגשם. והנה מאחר דכל אלו הכנסה שלהם היא פרוטות לכן נמצא אצלם פרוטות הרבה כי הקרן שלהם כולו פרוטות שהם מקבלים בעד דברים שמוכרים ובכל ימות השנה מי שרוצה להחליף מטבע כסף בפרוטות יחליף אצלם כי נמצא אצלם פרוטות נחושת ברבוי אך ביום הגשם שאין נמצאים בעלי עסק אלו הרבה אז גם הפרוטות יהיו מועטים ואם בכל יום יחליפו מטבע כסף בעשרה פרוטות, הנה ביום הגשם יתייקרו הפרוטות ויהיו כל שמונה פרוטות במטבע כסף מפני שאין נמצאים הרבה ונמצא לפי זה ביום הגשמים הפרוטה אשר יש בכיסו של אדם מתברכת שאם היה ערך הפרוטות עשרה במטבע אחד כסף הנה באותו היום יהיו שבעה או שמנה במטבע כסף. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כל דבר שתשלוט בו עין הרע אין הברכה שורה בו לכן כל דבר שהוא גלוי לעיני בני אדם אין בו ברכה ויש בני אדם שהם עניים אם רואין בעיניהם מעות אצל אחרים מטילין בהם עין הרע ואז ממילא אין ברכה מצויה באותם המעות אמנם ביום הגשמים תהיה עיניהם של עניים שביעה ואז אפילו מעות המונחים בכיסו של אדם שעל הרוב הם נגלין לעיני הכל כי תמיד הוא פותח כיסו בשוק כדי לקנות בהם ואז רואין כל העוברים ושבים שימצא בהם עניים הם רואים כיס המעות שלו לא תשלוט בהם עין הרע של עניים יען כי אותו היום עיניהם שביעות בראותם הגשמים ויודעים שטובה רבה באה לעולם והכל יהיה בזול ולכן תחול הברכה גם במעות שבכיס שהם גלויים לעיני הכל טפי משאר מעות, ולזה אמר אֲפִלּוּ פְּרוּטָה שֶׁבַּכִּיס מִתְבָּרֶכֶת בּוֹ, עד כאן דבריו נר"ו.