מסכת תענית דף ח׳ עמוד א׳

שלמודו קשה עליו כברזל שקשה לו מרוב קושיות בשביל משנתו שאינה סדורה לו ואינו זוכר מה כתיב בה ולפיכך אינו יודע לפרק אי נמי שגורסה בטעות פוטר על החיוב ומחייב על הפטור ומקשי עלה מדוכתא אחריתי והכי משמע קרא והוא לא שאינו יודע שמועתו מפני שפנים קלקל שקלקל במשנה שהיא קודם לגמרא:

ירבה בישיבה שיסדירו בני הישיבה משנתם שנאמר וחיילים בין תלמידים שהן חיילות חיילות:

ויתרון הכשיר כשסידר משנתו מתחילה:

כנגד מ' יום שניתנה התורה שתתקיים בידו והדר עייל קמיה דר' יוחנן למיגמר גמרא:

כנגד תנ"ך שהן כ"ד ספרים:

שפנים קלקל שהראה לו פנים רעות:

ירבה עליו רעים לפייס הימנו שיסבור לו פנים:

משתכין עליו כנחושת מאדימין פנים כעין רודיליי"א כדאמרי' בבבא מציעא (דף כו.) דשתיך טפי שהעלה חלודה שנעצרין (מלהוליד) טל ומטר:

אם ראית דור שהשמים משתכין עליו כנחושת מלהוריד גשם עליו וכו' מכאן מוכיח ר"ת דהא דאמרי' בבבא בתרא (דף יט. ושם) אין טומנין בסלעים מ"ט משום דמשתכי ליה לקדירה ר"ל משתכי מקלקלים המאכל שבקדירה ובלע"ז אורמשי"ר והא דאמר לקדירה לאו דוקא לקדירה אלא למאכל שבקדירה דהכי נמי קאמר (שבת דף יח:) האי קדרה חייתא שרי ואין לפרש כפרש"י שפי' התם משתכי משברים הקדירה דא"כ מאי קאמר הכא שהשמים משתכין ר"ל שהשמים משתברין אלא ודאי משתכים ר"ל מעלין חלודה כמו דבר שבטל ממלאכתו ימים רבים ומחליד ובלע"ז ראוליי"ר:

ואי לוחש ועלתה בידו ומגיס דעתו מביא אף לעולם שנאמר יגיד עליו ריעו וגו'. כלומר אם יגיד עליו ריעו שעל ידו באו הגשמים והוא מגיס דעתו מקנה אף עולה כלומר הוא קונה אף ועולה כלומר אם עולה שמגיס דעתו עליו הוא מקנה האף:

בחולדה ובור כך בהקב"ה על אחת כמה וכמה פי' מאמין בחולדה ובור מעשה היה בנערה אחת היתה רוצה לילך לבית אביה והיה בור בדרך ונפלה ובא בחור אחד ואמר אם אני אעליך תנשאי לי אמרה לו הן ונשבעו ביניהן שהוא לא ישא אשה אחרת והיא לא תנשא לאיש אחר ואמרו מי מעיד בינינו והיתה חולדה אחת הולכת לפני הבור ואמרו אלו שנים בור וחולדה יהיו עדים בינינו והלכו לדרכם והיא עמדה בשבועתה והוא נשה אשה אחרת וילדה בן באת חולדה ונשכתו ומת וילדה לו בן שני ונפל לבור ומת אמרה לו אשתו מה זה המעשה שהגיע לנו שלא כשאר בני אדם נזכר השבועה וסיפר לאשתו כל המעשה אמרה לו א"כ חזור וקחנה וכתב לה גט והלך ונשא את הבתולה והיינו דאמרי המאמין בבור וחולדה שהעמידו עדותן:

והוא לא פנים קלקל תלמיד שתלמודו קשה עליו מפני שאין רבו מסביר לו פנים בהלכה:

אם ראית הגשמים נעצרים ומתכסין שאין בדור לוחש לחישות כראוי כו'.

ואין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמונה שנאמר אמת מארץ תצמח א"ר יוחנן כל המצדיק עצמו מלמטה ומחזיק דרך החסידות אפילו מעט אם יטה מדקדקין עליו מלמעלה ולוקחין הדין ממנו שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף ועוד מהכא וכיראתך עברתך. לפי דקדוקן ביראתך כן מדקדקין עליהם בעברתך ועוד מהכא בדרכיך יזכירוך. כפי דרכך מזכירין אותך מלמעלה.

אריב"ל כל ששמח ביסורין הבאין עליו מביא ישועה לעולם שנאמר הן אתה קצפת ונחטא בהם עולם ונושע. הן קצפת והכית אותנו בשביל חטאתינו שחטאנו שמחנו בהן כלומר הודינו כי הכאה זו בשביל עונותינו היא עולם ונושע ראויה זו להיות ישועה לעולם.

כל שרואה בטבעו שתלמודו קשה עליו ירבה ויתמיד בהתבודדות ובזה נוצח הכל כבר אמרו יגעתי ולא מצאתי אל תאמן:

צבור שאין בהם מי שבקי בתפלה וסודותיה כל כך ראוי להם לילך אצל חסיד להרבות בתפלה וכל שכן בזמן הצרות ודבר זה אינו אלא להיות אותו חסיד מסדיר לפניהם תפלותיהם ומודיעם דרכי התשובה והתפלה והיא הכונה בכל צבור וצבור למנות עליהם שליח צבור להיות שאר הקהל מתעוררים על ידו עד שמתוך הדרכתו יגיעו להיות כלם קדושים ובתוכם י"י או שזכותו תגין על בני דורו אם הוא ראוי לכך והזהר שלא לחייב במנויו סבה אחרת ואף אם דומה למלאך י"י צבאות:

גמ' ואמר ר' אמי מ"ד אם ישוך הנחש בלא לחש וגו' אם ראית דור שהשמים משתכין [עליו] כנחושת כו' לחישות שאין בדור ומאי תקנתיה ילך אצל מי שיודע ללחוש ומי כו' מביא אף לעולם שנאמר יגיד עליו רעו כו' מקנה כו' אל כפים איני והא אוקים שמואל אמורא עליה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה שלמודו קשה כו' והוא לא שאינו יודע כו' ובד"ה משתכין שהעלה חלודה כו' ובד"ה וכיראתך עברתך על מי שהוא ירא אותך אתה מחזיק עברתך כדי כו' בד"ה פגעת את שש ועושה צדק במי ששמח ועושה צדק שהן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה אם כו' והא דאמר לקדירה לאו כו' משתכי משברים הקדירה כו' אלא ודאי משתכים ר"ל כו' כצ"ל:

מַאי תַּקַּנְתֵּיהּ? יַרְבֶּה בִּתְפִלָּה יֵלֵךְ אֵצֶל חָסִיד שֶׁבַּדּוֹר וְיַרְבֶּה עָלָיו בִּתְפִלָּה. פירש בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו הטעם שמחליט התקנה של ירידת הגשמים בתפלה מפני כי גשמים הראשונים שירדו לעולם לא ירדו אלא על ידי תפלה של אדם הראשון כמו שאמרו רבותינו ז"ל (חולין ס:) שהדשאים כשנבראו עמדו על פתח הקרקע, ולא יצאו עד שבא אדם הראשון והתפלל וירדו גשמים ויצאו, וכמו שנאמר (בראשית ב, ה) וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר וכו' עד כאן דבריו נר"ו.

אִם רָאִיתָ תַּלְמִיד, שֶׁתַּלְמוּדוֹ קָשֶׁה עָלָיו כְּבַרְזֶל, בִּשְׁבִיל מִשְׁנָתוֹ שֶׁאֵינָהּ סְדוּרָה עָלָיו. נראה לי נקיט בַּרְזֶל אותיות 'לֵב זָר' כלומר לבו בתורה כמו לב איש זר דאין דברי תורה מתקבלים ומתיישבים עליו.

כִּי הָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ הֲוָה מְסַדֵּר מַתְנִיתִין אַרְבְּעִין זִימְנִין, כְּנֶגֶד אַרְבָּעִים יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה, וְעַיִּל לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. נראה לי כדי שיגין עליו זכות לימוד משה רבינו ע"ה שלמד בהר תורה מהקב"ה בארבעים יום. אי נמי כדי שתתייסד התורה בארבעה יסודות שבו, וכל דבר כלול מעשר שבקדושה.

רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מְסַדֵּר מַתְנִיתִין עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע זִימְנִין, כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְעַיִּל לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. עיין מהרש"א שכתב אין כאן טעם מבורר עיין שם. ונראה לי בס"ד תורה שבעל פה ששה סדרים ונדרשת בארבע חלקים פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד] ולפי זה ארבע פעמים ששה הם כ"ד הרי מכוון בה החשבון כנגד כ"ד ספרים שהם תורה שבכתב. אי נמי תורה שבעל פה היא בסוד שם אדנ־י שיש בו כ"ד צירופים, ותורה שבכתב כ"ד ספרים הרי 'כדכד' וזהו שנאמר (ישעיהו נד, יב) 'וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ'. או יובן השכחה בא מכח זוהמת הנחש וידוע (זוהר חלק ח' דף קכד.) דזוהמת הנחש שורשה מן כ"ד זיני דמסאבותא, כמנין וְאֵיבָה [24], דכתיב (בראשית ג, טו) וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וכו' ולכן ניתנה תורה שבכתב בכ"ד ספרים להעביר ולדחות מעל ישראל כ"ד זיני דמסאבותא כנודע, ולכן הוה תני כ"ד זמנין כנגד כ"ד ספרים כדי שימשך לו כח מן כ"ד ספרים לדחות מעליו כ"ד זיני דמסאבותא דהשכחה באה מצידם שעל ידי כך לא ישכח ולא יתקשה בלימודו ולכן כתיב (יחזקאל ג, כא) 'צַדִּיק וְהוּא לֹא חָטָא חָיוֹ יִחְיֶה', חָיוֹ מספר כ"ד, רמז לקדושת כ"ד ספרים יחיה בהם.

אִם רָאִיתָ דּוֹר, שֶׁהַשָּׁמַיִם מִשְׁתָּכִין עָלָיו כִּנְחֹשֶׁת מִלְּהוֹרִיד טַל וּמָטָר, בִּשְׁבִיל לוֹחֲשֵׁי לְחִישׁוֹת שֶׁאֵין בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר. נראה לי בס"ד נקיט לְחִישׁוֹת לשון רבים, דכל תפלה צריכה להיות בשתים דהפשט והנגלה שלה על צרכי עולם הזה והנסתר שלה הוא בעולמות העליונים, נמצא התפלה היא לחש שכולל שתי לחישות.

וְאִם לָחַשׁ וְעָלְתָה בְּיָדוֹ וְהֵגִּיס דַּעְתּוֹ עָלָיו, מֵבִיא אַף לָעוֹלָם נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב נחל קדומים בפרשת נצבים, קודם שברא הקב"ה העולם היה אות א' במילואו 'אף' וראה הקב"ה דאין העולם מתקיים באף הטיל למ"ד ונעשה 'אלף'. ובזה פירשו (תהלים צג, א) 'אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט' עיין שם. והנה נודע כי אות ל' הוא גבוהה יותר מכל האותיות ולכן מי שהוא מגיס דעתו עליו בחשבו שהוא גבוה מכל אדם לכן מסלק את הלמ"ד שהוא גבוה מהכל מן מלוי 'אלף' וישאר 'אף' וזהו שאמר מֵבִיא אַף לָעוֹלָם, ולכן הביא זה על פסוק (איוב לו, לג) 'מִקְנֶה אַף עַל עוֹלֶה' כי עוֹלֶה [111] גימטריא אל"ף. ובזה יובן נמי דברי רבא, 'שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁאֵין נוֹחִין זֶה לָזֶה בַּהֲלָכָה, מִתְקַנְּאִין בָּאַף וּמַעֲלִין אוֹתוֹ' דכיון שפוגמים בלימוד שלהם שרמוז באות למ"ד לכך יסתלק למ"ד מן מלוי 'אלף' וישאר 'אף'.

אָמַר וּמַה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י, יא) קשה הוה ליה למימר וּמַה 'הֲנָאָה' לְבַעַל הַלָּשׁוֹן, דהם אמרו לו 'מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ?' ועוד למה המספר לשון הרע נקרא 'בַּעַל הַלָּשׁוֹן', וכי הוא לבדו יש לו לשון? והלא גם המספר טוב יש לו לשון ומספר בלשון! ונראה לי בס"ד דהלשון נקרא כלי ה', כי פעולת הלשון שהוא הדיבור לא יוכל שום אדם לברא אותו אפילו על ידי ספר יצירה, ולכן הדיבור נקרא כח ה' כי הוא מיוחד להשי"ת לבדו שלא נתן הקב"ה כח לשום נברא לברא כח זה ועליו נאמר (דברים ח, יח) וְזָכַרְתָּ אֶת הֳ' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ 'כֹּחַ' זה הדיבור לַעֲשׂוֹת בו חָיִל, נמצא שם שמים נקרא על הלשון. לכן לָּשׁוֹן גימטריא שְׁכִינָה עם הכולל [386] ואם האדם יטמא לשונו בלשון הרע יוסר שם שמים מעליו ולא יהיה נקרא כלי ה' אלא יתיחס לאדם, וכיון שנטמא הלשון בלשון הרע יסתלק ממנו מספר כֹּחַ [28] כנגד כ"ח אותיות דשם הוי"ה במלואו ומלוי מלואו וישאר בלשון מספר נָּחָשׁ [358], דאז נעשה האדם שהוא בעל הלשון הזה כמו נחש ממש! לזה אמר הנחש 'וּמַה יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן' כלומר זה המספר לשון הרע שהלשון יתייחס אליו אחר שנטמא מה יתרון יש בו על מספר שמי? כי בטומאת לשונו יוסר מן מספר הַלָּשׁוֹן שלו מספר כֹּחַ שהוא רמז לשם שמים, ואז ישאר בלשון מספר נָּחָשׁ, ואם כן למה תשאלו ממני 'מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ?' הלא יש אתכם עוד נחש אחר, תשאלוהו מָה הֲנָאָה יֵשׁ לְךָ?!

אֵין תְּפִלָּתוֹ שֶׁל אָדָם נִשְׁמַעַת, אֶלָּא אִם כֵּן מֵשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ נראה לי בס"ד הנפש הוא סוד המלכות שהיא סוד דבור ומי שמקיים דבורו להביאו לידי מעשה מתקן בזה את נפשו, ולכן מדה כנגד מדה תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת שמייקר הקב"ה את דבורו כשם שהוא מייקר דבורו להביא לידי מעשה שכל מעשה תתייחס לכפים. או יובן אחיזה בכף היא אחיזה מעליא מה שאין כן באצבעות בלבד היא אחיזה רפויה והמשים נפשו בכפו רוצה לומר אוחז תיקון נפשו אחיזה מעליא כדמיון האחיזה בכפים אז התפילה שהיא סוד נפש נשמעת. ועוד נראה לי בס"ד הממון נקרא נפש בעליו כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא קיט.) על פסוק (משלי א, יט) 'נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח' זה ממון של נגזל, וזהו מֵשִׂים נַפְשׁוֹ רוצה לומר ממונו בכפו לחלקו לעניים כי הצדקה תתייחס לכפיים.