מסכת תענית דף ז׳ עמוד א׳

למימרינהו לתרוייהו ברוך אתה ברוב ההודאות במרבית ההודאות האל של כל ההודאות משמע ומתחלה היה משמע רוב ממש ולא מרובות וכמו כן בישתבח אל מלך גדול בתשבחות אל ההודאות. מפי רבי:

רשעי עובדי כוכבים אינן חיין כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה (ישעיהו ס״ו:כ״ד):

ופליגא דרב יוסף דאיהו אמר כתחיית המתים ולא יותר שבה חיים בני אדם שהתבואה גדילה בו:

כמטר לקחי השוה לקח למטר:

יערף כמו אף שמיו יערפו טל (דברים ל״ג:כ״ח) ושחקים ירעפו טל (משלי ג׳:כ׳) שהיא מרבה הפירות:

כתיב תזל כטל דמשמע נחת:

ערפיהו כמטר הרגהו:

לשמה משום כאשר צוני ה' אלהי ולא כדי להקרות רבי:

וכל העוסק בתורה שלא לשמה תורתו נעשית לו סם המות וקשה והלא אמרינן (פסחים דף נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה אע"ג שאינה לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה ויש לומר דתרי שלא לשמה הוי דמה שאמרינן לעולם יעסוק בתורה אפילו שלא לשמה היינו כלומר כדי שיקרא רבי או כדי שיכבדוהו ומה שאמרינן הכא כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשה לו סם המות היינו מי שלומד לקנטר:

אם תלמיד חכם הגון ממנו תאכל פירוש למוד לפניו ואותו לא תכרות כלומר לא תפרד ממנו לילך לפני רב אחר ואם לאו לא תלמוד לפניו והא דאמרינן דלומדים מת"ח אע"פ שאינו הגון כר"מ שהיה לומד לפני אחר במסכת חגיגה (דף טו.) היינו דוקא תלמיד חכם (אחר) יכול ללמוד לפניו לפי שלא ילמוד ממעשיו אבל אם אינו תלמיד חכם אינו רשאי ללמוד לפניו:

אף דברי תורה וכו' וכן נמי אמרינן בעירובין פ' כיצד מעברין (עירובין דף נה.) לא בשמים היא ולא מעבר לים היא כלומר לא תמצא התורה במי שמגביה עצמו כשמים שדעתו גבוה ולא בסוחרים ההולכים במדינת הים בעבר הים דאי ספרא לא סייפא ואי סייפא לא ספרא והכי נמי איתא התם לא בסחרנין ולא בתגרין ולא באיסטרולגין כלומר באותן שרואין בכוכבים אמרו ליה לשמואל והא מר איסטרולגוס הוא אמר להו תיתי לי דלא מעיינא בהו אלא בעידן דנפקא למיא פירוש להטיל מים ולא אני מבטל לעצמי:

אבל אם באו כדבעו לה לברכה:

משיצא חתן לקראת כלה כשתרד הטיפה על הקרקע שכבר ירד בו מטר מעלת כמין אבעבועין היו מברכין ברכת גשמים:

א"ר אבהו גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה כו'.

כל העוסק בתורה לשמה נעשית לו סם חיים שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה והמתעסק שלא לשמה נעשית לו סם המות שנאמר יערוף כמטר לקחי ואין עריפה אלא הריגה א"ר יוחנן כתיב כי האדם עץ השדה אם ת"ח הוא הגון ממנו תאכל ואותו לא תכרות. ואם אינו הגון אותו תשחית וכרת.

דברי תורה אין מתקיימין ביחידי שנאמר חרב על הבדים ונואלו.

והקטנים מחדדים את הגדולים כו' ומתלמידי יותר מכולם.

אע"פ שכל בני אדם ראוי להם לעטר עצמם במדותיהם לתלמיד חכם ראוי ביותר דרך צחות אמרו שת"ח כשהוא הגון דומה לטל שאין אדם קץ בו אע"פ שהוא מתמיד לבא בכל יום ואם אינו הגון דומה למטר שאע"פ שאינו בא אלא לעתים אדם קץ בו תכף שנעשה ממנו מה שצריך לבריות בהכרח והוא שאמר כתוב יערוף כמטר וכתוב תזל כטל הא בתלמיד חכם הגון הא בתלמיד חכם שאינו הגון וכבר בארנוה בחבור התשובה:

ולעולם יתעסק אדם בתורה לשמה שכל העוסק בתורה לשמה מתכוין ללמדה על צד אמתי והוא שאמרו שנעשית לו סם חיים:

ויזהר שלא יתנהג עמה בגאוה שאין התורה שורה עמה בכפיפה אחת למה נמשלה לג' משקים אלו ר"ל במים ויין וחלב מה משקים אלו אין מתקיימים כל כך אלא בפחות שבכלים כך אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שדעתו שפלה וכשילמוד אל יאמר כבר למדתי כל צרכי ויתיאש מן התורה שדברי תורה משתכחין בנקל לכל מי שמסיח דעתו מהם:

ולעולם ישתדל אדם לעשות לו חבר שאין דברי תורה מתקיימים יפה ביחידי ואפילו חבר קטן מ"מ מתחדד הוא על ידו מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמיד קטן מחדד את הגדול ותלמידי חכמים הדרים בעיר אחת יהיו נוחים זה לזה בהלכה שבדרך זה יהא תלמודם עולה בידם וינחלו דרך אמת זה מזה:

גמרא לא תכרות וכתיב אותו תשחית וכרת הא כיצד כו' מחדדין זה את זה בהלכה כו' ולא עוד אלא שמטפשין שנאמר ונואלו ולא עוד אלא שחוטאין כתיב הכא ונואלו כו' אמר לה אבוך רמי חמרא כו' א"ל אלא במאי נירמי כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה שחוטאין כו' מהכא נואלו שרי צוען וגו' התעו את מצרים ותועה כו' בד"ה בפחות שבכלים במאני דפחרא הס"ד ואח"כ מ"ה במאני דפחרא בשחוק כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מאימתי מברכים כו' ומשנינן לה הא דחזי מחזי ק"ל הא דחינן שם הך תירוצא ומסקינן אידי ואידי דמחזי כמאן דאתא טובא וכו' וצ"ע:

אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים, דְּאִלּוּ תְּחִיַּת הַמֵּתִים לַצַּדִּיקִים. קשה איך יצוייר דבר זה בשכל שתהיה ירידת הגשם גדולה מתחיית המתים? ונראה לי בס"ד על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.) 'קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף' דלא על הפעולה איירי אלא הקושי הוא מצד המקבל שאינו ראוי להתפרנס ועם כל זה הקב"ה מפרנסו כמו שהיה בקריעת ים סוף דלא היו ראויים לאותו הנס שטען עוזא מה אלו אף אלו וכו' וכן כאן גדול יום הגשמים שהעולם אינו ראוי לגשמים ועם כל זה הקב"ה נותן להם ולכן הוא גדול מן תחיית המתים שתהיה בגמר התיקון שיהיו כולם צדיקים ועל זה אמר גדול שהוא גדול מצד הקושי הנזכר הנמצא בו. ולזה אמר הטעם דתחיה היא לצדיקים שכולם ראויים, דכתיב (ישעיה ס, כא) 'וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ' אך כאן בין לצדיקים בין לרשעים דאז על ידי כך ימצא קטרוג שלא ירדו גשמים וכיון דעם כל זה יורדין גשמים לכך 'גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים' מחמת הקושי הזה אשר נעשה מצד הקטרוגים. ומה שאמר רב יוסף 'שְׁקוּלָה כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים' מקשים מה יענה לטענה זו דטען רבי אבהו דזה לצדיקים דוקא? ותירץ בני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו, דהא איכא יתרון אחר בתחיית המתים שהם חיים חיי עולם מה שאין כן גשמים הם חיי שעה ולכן סבר רב יוסף שקולין הם דיש בזה מה שאין בזה.

גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה נראה לי בס"ד לאו בכוליה מילתיה גדול אלא איכא דבר אחד שוה אליו והוא דאיכא טענה לעשו דאין לבני יעקב בעולם הזה יותר מכדי חיותם בצמצום משום שכבר חלקו העולמות, והתשובה, ביום מתן תורה זכינו בכל טוב עולם הזה מדין מציל מזוטו של ים דאם לא היו ישראל מקבלים התורה היה עולם הזה אובד ועוד יש טענה כזאת לזכות בטוב עולם הזה מכח הגשמים דאין העולם מתקיים בלא גשמים והם יורדין בעבור ישראל ובזכותם נמצא כמו שיש זכות לישראל ברבוי הטובה בעולם הזה מכח יום קבלת התורה כן יש לישראל זכות מכח ירידת גשמים, לכך גדול יום הגשמים כיום שניתנה בו תורה. אי נמי אמרינן לקמן אין הגשמים יורדין אלא בשביל בעלי אמנה, ובתורה כתיב (הושע ב, כב) 'וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה' כלומר בזכות האמנה והאירוסין הוא מתן תורה כמו שנאמר (דברים לג, ד) 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב'.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, כְּטַל, וְאִם לָאו, עוֹרְפֵהוּ כַּמָּטָר נראה לי בס"ד לכך יש במספר מָּטָר [249] יתרון על מספר טַל [39] כמספר חֶרֶב [210] דעורפהו בחרב עשו, דהא הכי אתמר 'כְּשֶׁהַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב אֵין הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' וזה שלא היה לו בתורה קול יעקב אז ראוי לערפו בחרב עשו שהוא ברכת ידים שלו.

כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, תּוֹרָתוֹ נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים נראה לי בס"ד ההפרש בין 'סַם חַיִּים' [168] ל'סַם מָּוֶת' [546] הוא מספר חֲשֵׁכִים [378], כי תורה לשמה 'אור' כמו שנאמר 'כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר' ושלא לשמה חשכים שהוא הפך האור. ובזה יובן הכתוב בישעיה נו"ן (ישעיה נ, י) 'מִי בָכֶם יְרֵא הֳ' שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ' ופירשו רבותינו ז"ל שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ הוא היצר הרע, שבראו הקב"ה עבד לאדם, והוא שומע לקול עצת היצר ועובד את ה' מיראה ואינו עובד מאהבה וכל עבודה שהיא מחמת יראה היא שלא לשמה ולזה אמר אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים שלמד תורה שלא לשמה שיש לו חשכים וְאֵין נֹגַהּ לוֹ שאין לו תורה לשמה שהיא אור, הנה זה יש לו תקנה דעתה יִבְטַח בְּשֵׁם הֳ' וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹקָיו לעשות עבודה לשמה, ולכן אמר כאן הלומד לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, ושלא לשמה סם מות בר מינן. והתוספות פירשו האי שלא לשמה דנקיט כאן היינו שלומד לקנטר, והאמת אתם בזה, רמז לדבר קנטר [359] גימטריא שטן [359]. ואומרו תּוֹרָתוֹ היינו אפילו החידושים שהוא מחדש בתורה שנקראים תּוֹרָתוֹ גם כן נעשית לו וכו'.

אִם תַּלְמִיד חָכָם הָגוּן הוּא, "מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת" (דברים כ, יט). נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כא:) 'שיחתן של תלמידי חכמים צריכה תלמוד', פירוש התלמיד חכם גם מדברי חול שלו ילמדו העולם יראה וחכמה אך זה אינו אלא בתלמיד חכם הגון שהוא צדיק, ולזה אמר מִמֶּנּוּ תֹאכֵל 'ממנו' דייקא רוצה לומר מגוף העץ תאכל, שיהיה העץ ראוי לאכילה חוץ מן הפירות ולכן קראו בשם הָגוּן ולא אמר צדיק או כשר דהגון למפרע נוגה שיהיה מאיר לעולם שהכל נהנים ממנו.

מָה אֵשׁ אֵינוֹ דּוֹלֵק יְחִידִי, אַף דִּבְרֵי תּוֹרָה אֵין מִתְקַיְּמִין בִּיחִידִי נראה לי בס"ד לכן התורה התחילה בתיבת 'בְּרֵאשִׁית' (בראשית א, א) ודרשו בתיקונים 'בְּרִית אֵשׁ' כי תורה עם הכולל עולה מספר ברית [612] והיא כמו האש דאינו דולק יחידי. ובזה יובן הטעם שהתחילה בבי"ת ומסיימת בלמ"ד כי הלמ"ד רוצה לומר לימוד צריך להיות בבי"ת דהיינו בשנים ולא באחד.

מַאי דִּכְתִיב (ירמיהו נ, לו) "חֶרֶב אֶל הַבַּדִּים וְנֹאָלוּ"? חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. נראה לי בס"ד הכתוב אמר (בראשית כז, כב) 'הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו' ודרשו רבותינו ז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. ומה שכפל את הקול היינו לרמוז שצריך להיות הלימוד בשנים שהם שתי קולות אז יש בהם כח לבטל כח הידים של עשו שהוא החרב, והיינו כי שני פעמים קול [136] הוא מספר רעב [272], וחרב מספרו ר"י [210], ויש בו שני נקודות של סגו"ל שמספרם ששים, ועם הכולל שלהם הם ס"ב הרי סך הכל של חרב ונקודותיו הוא רעב, ולכן צריך ב' פעמים קול משני תלמידי חכמים לבטל החרב ועל כן כיון שלומדים יחידים ואין להם צירוף ב' קול לבטל החרב אז הוא חֶרֶב עַל שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים. ונראה לי חרב אותיות חבר, שאם לומד עם חבר ניצול מן חרב.

וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי, וּמֵחֲבֵרַי, יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי, וּמִתַּלְמִידַי, יוֹתֵר מִכֻּלָּם. נראה לי דקדק לומר 'הַרְבֵּה תּוֹרָה' דלא תימא לא אתרמי לרבי חנינא ללמוד מרבותיו הרבה ולכך לימודו מחביריו היה יותר, לזה אמר 'הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי' אדרבא אתרמי לי דהרבה תורה למדתי מרבותי ועם כל זה לימודי מחברי היה יותר, נמצא לפי זה הלימוד מן התלמידים עולה על כולנה. ונראה לי לכך כל חכם נקרא בשם תלמיד חכם לרמוז עיקר שלימות חכמתו הוא מכח התלמיד ולפי זה הלימוד יהיה על ידי שלשה שהם רב חבר תלמיד, וזה נרמז באמרו (שמות לב, טז) 'חָרוּת עַל הַלֻּחֹת' אותיות המבטא הם 'חרת' ראשי תיבות חבר רב תלמיד וחוט המשולש לא במהרה ינתק. ובזה יובן הטעם שנקראת אוריין תליתאי, כמו שאמרו (שבת פח.) 'בריך רחמנא דיהב אוריין תלתאי לעם תלתאי'. ובזה יובן (משלי ל, כט) 'שְׁלֹשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד' שהם רב חבר תלמיד שעל ידם 'אַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת' הם ארבעה חלקי התורה שהם פרד"ס [פשט, רמז, דרש, סוד].