מסכת תענית דף ו׳ עמוד ב׳

הנודר עד הגשמים דאמר קונם אם אהנה מדבר זה עד הגשמים:

עד שתרד רביעה שניה בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ואין קורין גשמים לראשונה עד שתרד שניה שמכאן ואילך מקולקלות הדרכים ומאוסות מפני הגשמים ל"א עד הגשמים משמע תרי דהיינו רביעה שניה:

כל אדם אפילו העשירים:

פרט לא תפאר אחריך (דברים כד) לא תטול תפארתו ממנו:

משילכו הנמושות בשדה דמכאן ואילך נתייאשו שאר העניים לפי שיודעין אם נשאר לקט שכחה ופאה נמושות נטלום:

נמושות לשון ממשש:

משילכו עניים בכרם ויבאו כלומר שלקטו וחזרו ובאו פעם שניה והשתא מסחי דעתייהו עניים:

משתרד רביעה שניה דעד ההיא שעתא לקטו הכל:

דאזלי אתיגרא פי' שהולכים במקלות ונשענים עליהם ואמר דתרגומא מחזיק בפלך דכתיב גבי יואב הוי באתיגרא:

בשבילי הרשות פי' בדרך שעשוי דרך השדות והכרמים:

עד שתדר רביעה שניה מכאן ואילך מזקי להו:

עד מתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית פירוש בשנה שמינית וכו' וס"ל כמ"ד ספיחי זרעים מותרים ולר' עקיבא דאמר ספיחי זרעים אסורים מקרא דהן לא נזרע ולא נאסוף כדמפרש במסכת פסחים פרק מקום שנהגו (פסחים דף נא:) צ"ל דמוקי לה ולבהמתך ולחיה וגו' בספיחי אילנות ולאו דוקא תבואה קאמר אלא כגון תבואת הכרם דהיינו אילנות אבל ספיחי זרעים אסורים:

לא אמרן אלא קודם ועצר דאורתא כלומר שירדו גשמים קודם ק"ש של ערבית אבל קודם של שחרית יש בהם משום ועצר כדאמר רב שמואל בר רב יצחק:

איכא דאמרי לא ביירי תרביצי שאין הגנות ריקים מזרעים:

(למאי הלכתא) נקראת שניה ובפרק ג' פירש כי רביעה א' וב' לשאול ג' להתענות וכן הלכתא. וא"ר זירא שניה לנודר דתניא הנודר עד הגשמים עד שתרד רביעה שניה רב זביד אמר לזיתים.

דתניא מאימתי כל אדם מותרין בלקט שכחה ופאה משילכו הנמושות בפרט ובעוללות משילכו עניים בכרם ויבאו. בזיתים עד שתרד רביעה שניה.

סבי דאזלו אתגרא זקנים המהלכים במשענת בנתיבי בני רה"ר.

מאי לשון רביעה שרובע לקרקע כדרב יהודה דאמר מטרא בעלה דארעא היא שנאמר והולידה והצמיחה.

רביעה [ראשונה] כדי שתרד בקרקע טפח שניה כדי לגוף בה פי חבית:

אמר רב חסדא גשמים שירדו כדי לגוף בה פי חבית אין בהם משום ועצר. וכן גשמים שירדו קודם ועצר. פי' קודם ק"ש שכתוב בה ועצר את השמים.

אמר אביי לא אמרן אלא קודם קרית של ערב אבל קודם שמע דצפרא יש בהן משום ועצר כלומר המטר היורד בשחר אינו כלום ועובר הוא כדכתיב חסדכם כענן בקר והני מילי במטר דקטיר בעננא. והוא שעמד והולך. אבל אם נתקשרו שמים בעבים בבקר אינו פוסק אותו היום מטר וזהו האמור בר חמרא מוך שקיך וגני. הצע השק שלך ושכב שאין לך היום הליכה. וטוביא דשתא דטבת ארמלתא דלא ביירא תרביצי. כגון הא דגרסי' (ב"ב ז א) חד מטיא תרביצא וחד מטיא אספלידא.

וי"א דלא ביירי תרביצי ביירי מלשון בורה כדכתיב והאדמה לא תשם ומתרגמינן וארעא לא תבור כלומר שהשקה ונשאר בה לחלוחית עדיין (משתיב) חורשין אותה וזורעין אותה היינו דלא ביירי תרביצי. פי' טבת ארמלתא שלא ירדו גשמים בטבת שהגשמים הם בעל לארץ שנאמר והולידה והצמיחה (הן) [אין] מניחין האכסדרא בורא (שדה) בור שוכנין בה מפני שלא באו גשמים ליכנס בבית אלא יושבין באכסדראות כמו אלמנה שאין לה ישיבת בית איכא דאמרי דלא שקיל שיבתנא כלומר לא נסתלק החום אלא ישינים בפתחים פתוחים מפני חוזק החום איני כי טוב היא כאשר לא יבא המטר בטבת והאמר רב חסדא טבא דטבת מטולתא כלומר בעת שיהו בני אדם מטונפים את רגליהם ובבגדיהם בטיט בזה טובת השנה ושנינן אם היו גשמים במרחשון וכסלו הטוב שלא יהיו בטבת גשמים ואם לא היו גשמים במרחשוון וכסלו (הוו ביה תשתא) [טוביא דשתא] דטבת מטולתא. ועוד א' גשמים שירדו על מקצת מדינה אין בהם משום ועצר איני והכתיב חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא תמטיר עליה תיבש ואמר רב שתיהן לקללה ושנינן אי אתא טובא ומתכנשין תמן מיא לקללה. כדכתיב [תמטר] שם יהיה המטר כנוס כלומר נקוים שם המים כגון שנתון במקום האשבורן.

רב האיי ז״ל הא דאיתמר מברכין על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מהו חתן ומהו כלה כו׳‎ ועד כאן ראינו קדמונינו כשרואי׳‎ לחלוחית בארץ כו׳‎ י״מ כי בלחלוחית הארץ בגשמים שנבלעו בו אין הטפות של אחרי כן נבלעים לאלתר וכשימיר טיף טיף כנגד טיף טיף נוצצות אבעבועות כנפי למעל׳‎ כנגד טפה העליונה והבאה מן השמים היא הכלה והיוצאת מן הארץ לקראתה הוא החתן ואע״פ שלמעלה מזה אמר מטרא בעלה דארעא והקרקע הוא הנמשל לאשה והמטר לבעל זהו בדמיון הכללי בין המטר והארץ להוליד הצמחים שלכך נקראת רביעה אבל בגוף המטר עצמו בתחל׳‎ באו קודם שיוליד בנים יש שם בטפות הגשם דמיון החתן והכלה על הדרך שהזכרנו ושני ענינים הם. והרמ״בם ז״ל פי׳‎ משירבו המי׳‎ על הארץ ויעלו אבעבועות אבעבועות על פני המים וילכו האבעבועו׳‎ זו לקראת זו וזה נכון:

א״ר אבהו מאימתי מברך על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה מאי מברך אמר רב יהודה מודים אנחנו לך כו׳‎ בפ׳‎ הרואה מתברר עיקרו של ענין זה ושם מוכיח בפי׳‎ שברכה זו ברכת גשמים היא שהיא חובה תמיד על כל יחיד ויחיד אף בגשמים הבאים בלא תענית. ואין בזה ענין אומרים הלל הגדול צבור על הגשמים כדאי׳‎ במכלתי׳‎ דהלל הגדול אינו אלא בצבור ועל הגשמים הבאים אחר תענית ובנפש שבעה וכרס מלא׳‎ כדלקמן ואין להם חיוב לומר מדין ההלל אלא הלל הגדול דהיינו מזמור הודו לי״י כי טוב עד סופו ולא הזכרה בו ברכה חותמת כדאיתא לקמן בהדיא אבל ברכ׳‎ זו של מודים אנחנו לך הוזכרה בפרק הרוא׳‎ כי היא חובה על כל יחיד בכל מקום ובכל זמן על הדרכים שנזכיר ולא הוזכרה לפנינו בעניין ההלל של גשמים אבל נהגו העם לאומרה אחר הלל הגדול ואח״כ או׳‎ מודי׳‎ אנחנו לך כו׳‎ ואלו פינו מלא כו׳‎ עד הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו את שמך מלכנו וחות׳‎ ובישיבו׳‎ נהגו להוסיף בה מפני הצבור להשלים בסדר השבת עד כי לך נאה י״י אלהינו שיר ושבחה הלל וזמרה וחותם בא״י אל ההודאות רוב ההודאו׳‎ אבל היחיד אינו מאריך כ״כ אלא אומ׳‎ ואלו פינו עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחותם בא״י אל ההודאות רוב ההודאות. וטעם מנהג זה כי לפי שכל יחיד ויחיד חייב בברכה זו מניחי׳‎ אותה לאומרה עד שעת ההלל כדי לאומרה בצבור ברב עם הדרת מלך ובכל כיוצא בזה בברכה של שבח רשאי׳‎ לשהותה אעפ״כ אם רצה לאומרה היחיד בזמנה קודם ההלל וקודם שיאכל אמרה ושוב אינו אומרה בצבור וזה דבר מבואר מאד אלא שהוצרכתי לבאר לפי ששנו רבים וגדולים

והרמב״ם ז״ל הזכיר בברכה זו על הגשמים על כל יחיד ויחיד בהלכות ברכות ובהלכו׳‎ תעניות לענין הלל הגדול לא הזכירה וזה עולה יפה עם מה שכתבנו והיא האמת ובפ׳‎ הרואה שקלינן וטרינן טובא בהא וההלכה שם מקופחת ויש בה שנוי גרסאו׳‎ ורבוי פירושים ושם ביררנוה כל הצורך והיוצא שם מהצעתה של הלכה שאין ברכת מודים אנחנו לך אלא מן דחזא מחזא אבל שמע משמע אומר הטוב והמטיב כדתנן על הבשורות טובות אומר הטוב והמטיב והאי אוקמתא לא אידחיא הת׳‎ כלל ואפי׳‎ היכא דחזא מחזא אמרי׳‎ התם דהיכא דלית ליה ארעא כלל אמר מודים אנחנו לך שהרי טובתו מגעת לו בכל הגשמים בכלל ולפיכך תקנו לשונה על כל טפה וטפה שהורדת לנו אבל אי אית ליה ארעא לדידיה בלא שותפיתא שותפ׳‎ אומר שהחיינו ואי איכא שותפא בהדיה כלומ׳‎ בההיא ארעא גופא דאי לא לא סגיא דליכא שותפא שאין כל העולם שלו ואין השותפות חשוב בענין זה אלא בההיא ארעא גופיה דמטרא דהאי ארעא לחוד ומטרא דהאי ארעא לחוד אבל כי הוי שותפי בהאי ארעא אף טובת הגשמים משותפת ביניהם ואומר הטוב והמטיב כדתנן על שלו הוא או׳‎ שהחיינו ועל שלו ועל של חברו או׳‎ הטוב והמטיב ועל זה שנינו על הגשמים הוא או׳‎ הטוב והמטיב זהו פשוטה של שמועה זו לפום חדא גרס׳‎ ולפי זה אין ברכת מודים אנחנו לך אלא במי שאין לו קרקע שאינו אדם וזהו דעת רבי׳‎ אלפסי ז״ל והרמב״ם ז״ל אבל לפום נסחי עתיקי שלא עבר עליהם קולמוס של מגיהי ספרי׳‎ עדיין יש חלוק ברכות דכי אית ליה ארעא נמי שמברך שהחיינו יש לו לברך עוד מודים אנחנו לך על טובת הגשמים המגעת לעולם כלו וגם לו בכללם שאין ברכת שהחיינו שהיא פרטית לו פוטרתו מברכת הכלל ולא ברכת ההלל מברכת הפרט וכן אם יש לו קרקע בלא שתוף וקרקע בשתוף מברך שתים שהחיינו והטוב והמטיב אבל אין צריך לברך מודים אנחנו לך דכיון דמברך הטוב והמטיב שהיא כללית קצת ראוי הוא ליפטר מברכ׳‎ מודים שהיא טובה כללית יותר אבל ברכת שהיא על טובת כל העולם בכלל אינו פוטר מידי הטוב והמטיב שהוא חייב לברך על הטובה הפרטית המגעת לו בשדה של שיתוף והיכא דאית ליה שותפא דמברך הטוב והמטיב לא סוף דבר שיהא שותפו עמו בשעת ברכה כדעת רבים אפי׳‎ אינו עמו ולא אמרו דאיכא שותפ׳‎ בהדיה אלא ללמד שיש לו שותף באותה שדה עצמה וכדאי׳‎ לעיל ומאי דקתני תנא דמתני׳‎ התם על הגשמים הטוב והמטיב טפי מאידך ברכות דאיתנהו בגשמים נמי מסתבר לי טעמא דמלתא משו׳‎ דברכ׳‎ שהחיינו היא פרטית ולא שכיחא כולי האי ואיהו בעי למתני ברכה כללית ואלו ברכת מודי׳‎ אנחנו לך כיון שהיא על מי שאין לו קרקע שאינו אדם לא בעי למתניי׳‎ וקתני הטוב והמטיב שהיא כללי׳‎ וכמי שיש לו קרקע ומוציאה מידי מודים אנחנו לך ולהכי דיי לה בהדי בשורות טובות ותנא דברייתא הדר פריש דרך כלל דין שאר ברכות שעל כל טובה שלו אומ׳‎ שהחיינו ועל שלו ועל של חברו אומר הטוב והמטיב ואף ברכת גשמים בכלל ועל שאין לו קרקע פירשו ברכת מודים ומשום דהא שייכא בתעניות לעניין ההלל כדכתב לעיל אתי והא כנ״ל וכבר הארכנו בזה במקומה כל הצורך:

שם רבי יוחנן מסיים בה הכי ואלו פינו כו׳ עד אמר רב פפא נמרינהו לכלהו ופי׳‎ רבי׳‎ אלפסי ז״ל דנימא הכי בדרך רוב ההודאות ואל ההודאות ונראי׳‎ דבריו ולא כדברי בעל המאור ז״ל שכתב דנמרינהו לתרוייהו היינו דנימא לדרב יהודה ולדר׳‎ יוחנן דנימא מודים אנחנו לך ואלו פינו שזה אינו נכון שהרי אף רבי יוחנן אומר שניהם כדאמר רבי יוחנן מסיים בה ואלו פינו ולא היה לו לרב פפא לומ׳‎ לשון זה דנמרינהו לתרוייהו או דנמרינהו לכולהו אינו אלא במקום מחלוקת שזה אומר כך ולא כך וזה אומר בהפך ולא במקום שהא׳‎ מוסיף על דברי חברו אלא ודאי אמאי דאיפלגו הכא בחתימה דמר חתים רוב ההודאות ומר חתים אל ההודאות:

אמר רב פפא ונמרינהו לתרווייהו רוב ההודאות אל ההודאות וא״ת וא״כ הדרא קושיין לדוכתה רוב ההודאו׳‎ ולא כל ההודאות זו ודאי קשיא ואנו מוסיפין להקשות עוד היכי ס״ד מעיקרא למיחתם ברוב ההודאות ומה טעם לשון זה והתשובה על שאלה כי לפי שברכה זו נתקנה על הטובה הכללית שהיא בטוב׳‎ כל העולם שמתברכין בגשמי׳‎ בכל טפה וטפה רצו להזכיר בחתימתה ג״כ לשון רבוי ההודאות כרבוי הטובה ושנאמר רב ההודאות מלשון רבוי הדבר כמושנ׳‎ את כבוד עשרו ורב בניו וברוב חסדיו וברוב גאונך שכל אלו לשון רבוי ולא לשון רב ממש ולא כל ולא כלן והתלמוד חשש שמא יטעה אדם לומר שהוא מלשון רוב ממש שפירושו רוב ההודאות ולא כל כענין ורצוי לרוב אחיו ואין לנו לתקן מלה שיש בהספק לשון לספק גדול כזה ח״ו שנאמ׳‎ שיהא ברוב ההודאות ולא בכולם אלא ודאי שנא׳‎ אל ההודאות שהוא לשון תוקף ויכולת ויהא זה במקום רבוי. ורב פפא ראה דברי שניהם שנזכיר רוב שהיא לשון רבוי ההודאות אמר דנימרינהו לתרווייהו בא״י אל ההודאות רוב ההודאות כי כיון שנזכיר סמוך לברכה ממילא משמע דרוב ההודאות אאל ההודאות קאי שהוא לשון רבוי ובתוספ׳‎ היו אומ׳‎ שאין צריך לומר ההודאות שני פעמים אלא שנאמר בא״י אל רב ההודאות דכיון שהוא מזכיר אל תו לא משמע אלא שהוא גדול ואל ברבוי ההודאות ולשון הגון הוא וכן בסדור הרמב״ם ז״ל אלא שאין לנו לזה ובזה ובכיוצא בזה מששת הגאונים ז״ל כי מנהגם תורה והם קבלו סדרי ברכות מישיבתם של רבינא ושל רב אשי נמצאת או׳‎ שיחיד מברך על הגשמים על הדרך שאמרנו למעלה מודים אנחנו לך י״י אלהינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו וכו׳‎ ואלו פינו מלא שירה כים וכו׳‎ עד הן הם יודו ויברכו וישבחו את שמך מלכנו וחות׳‎ בא״י אל רוב ההודאות כדברי התוס׳‎ או בא״י אל ההודאות רוב ההודאות כדברי הגאונים ז״ל ובגשמים הבאי׳‎ ע״י תענית חובה על הצבור לומר הלל הגדול שהוא מזמור הודו לי״י כו׳‎ ואומר אותו בנעימה מ״מ אם ברכו יחיד ברכת מודים אנחנו לך שוב אין לצבור לומר אלא הלל הגדול בלבד אבל כל זמן שלא ברכו על הגשמים בשעתן ושהו ברכת גשמים כדי לאמרו בצבור בו ביום אחר שמשלימי׳‎ לומר הלל הגדול אומר כלן ברכת גשמים מודים אנחנו לך ואלו פינו כו׳‎ וחותמים כדין יחיד שברכת השבח אפש׳‎ להשותה בו ביום כדי לאומרה בציבור וכמו שנהגו במקצת מקומות בברכ׳‎ אשר יצר את האדם שאומר אות׳‎ בצבור בשחרית כדי לסדר׳‎ עם שאר ברכות בצבור וזה אינו בודאי אלא כשלא אמרה כל יחיד ויחיד בשעתו ואע״פ שברכה זו תקנוה על היוצא מבית הכסא אפשר להם לשהותה עד שיהיו בבית הכנס׳‎ להתפלל ויש מן החכמים ז״ל שהיה סובר כי לעולם אפי׳‎ בגשמים הבאים בתענית יש לכל יחיד ויחיד חובה לברך ברכת מודים אנחנו לך משיצא חתן לקראת כלה ואחר שיאכלו וישתו אומר הלל הגדול בלבד בצבור וזו שיטת הראב״ד ז״ל ואחרים מן האחרונים אומר שאע״פ שברך כל יחיד ויחיד ברכה זו יש לו לציבור לחזור ולאומרה מדין ברכת צבור על הגשמים אחרי ההלל שכל כיוצא בזה יש לשבח עליו בפרט וכלל והן בברכת אשר יצר ושאר הברכות הסמוכו׳‎ לה ומה שלא הזכירו לפנינו עם ההלל ברכה זו לפי שלא הזכירו שם אלא התוספת שיש לצבור על היחיד שהוא מדין הודא׳‎ צבור אבל ברכת גשמים פשי׳‎ שהוא בצבור בכללם כמו שהוא ביחיד ומה שכתבנו נראה יותר נכון לקיים המנהג וכן קבלתי מרבותי שיחיו וכבר כתבתי בס׳‎ ברכות שאע״פ שאמרו כל הברכות כלן פותחות בברכות וכו׳‎ שאין זה אלא ברכת המצות או ברכ׳‎ הנהניים אבל בברכות של שבת או תחנוני׳‎ פעמים שיש להם חותמת ולא פותחת בברכה זו של מודים אנחנו לך ובברכת אלהי נשמה ובברכת צרכי עמך מרובים ושם הארכתי בזה בס״ד ית׳‎ וית'.

הנודר על איזה דבר עד הגשמים זמנו עד זמן שתתחיל לירד רביעה שניה וכבר הארכנו בענינה בח' של נדרים במשנה השלישית:

וכן משתרד רביעה שניה מותר כל אדם ואפילו עשירים בזיתים הנשארים לעניים שמאותה שעה ואילך נתיאשו העניים מהם ובלקט שכחה ופאה של תבואה משילכו הנמושות והם עניים זקנים ההולכים על משענותם ומתוך שהם שחויי קומה והולכים בנחת מרבים בעיון ומתיאשים העניים מהם ובפרט ועוללות של כרם משילכו עניים ויחזורו:

עד מתי נהנין בתבן וקש של שביעית הבאה שלא מן השמור הן לשרוף הן להנאה אחרת עד שתרד רביעה שנייה משם ואילך כבר כלה לחיה שבשדה שכבר נעשית אותה שבשדה זבל גמור והוא צריך לכלות לחיה שבבית יש שואלין האיך אתה מוצא תבן וקש בשביעית והלא אין זורעים בשביעית ואם מששית הנכנסת לשביעית הרי אין בה קדושת שביעית אפשר להעמידה בתבן הבא מספיחי שביעית או מששית הנכנסת לשביעית והביאה שליש בשביעית או משביעית הנכנסת לשמינית ויש גורסים בשמועה זו דרך אחרת והוא שידוע שאוכלים של שביעית אין מפסידין אותן אפילו אינן ראויים לאדם הואיל ומ"מ ראויים לבהמה הא כל שנסרח ויצא מתורת אוכלי בהמה מאבדים אותו ונהנים ממנו דרך הפסדו אף לאחר שכלה לחיה שבשדה ואמר על זה עד מתי נהנין בשרפת תבן וקש של שביעית אחר שכלה לחיה שבשדה משירדה רביעה שנייה שכבר נסרחה ויצאה מתורת אוכל בהמה ובתלמוד המערב אמרו מכיון שנסרח מה שבשדה הותר מה שבבית ואמרו עוד שם תבן של שביעית אין נותנים אותו בכר נתנו בכר בטל והוא שישן עליו:

מהלכים בשבילי השדות עד רביעה שנייה מכאן ואילך הרי הוא נידש ברגל ומקלקלים אותו ובסוף מסכת שביעית נזכרו עוד בדין זה דברים אחרים ומהם שהמשכיר בית לחבירו עד הגשמים זמנו עד שתרד רביעה שנייה:

כל שאמרנו שזמנו ברביעה שניה יראה לי שאין בדבר חלוק בין ירדו בין לא ירדו אלא אפילו לא ירדו נדון לאותו דבר כאלו ירדו ויש בזו חולקין בקצת דברים מצד שהטעם אצלם בקצת דברים אלו סבת הגשמים כעין שתאמר בהיתר הנאת תבן וקש מפני שהגשמים עשאום כזבל גמור כמו שפירשנו וכן בהיתר זיתים הנשארים לעניים מפני שהגשמים המאיסום ונתיאשו העניים מתוך כך ואחר שכן אין קרויה רביעה שניה אא"כ ירדו גשמים ואף אחרים פי' בה אא"כ ירדו בראשונה שאין שניה אלא אחר הראשונה ומ"מ יראה לי שאפילו לא ירדו שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים ומ"מ לענין נדרים מיהא יתבאר בח' של נדרים שאם אמר עד הגשם בלשון מיוחד אין כונתו אלא על הזמן אבל אם אמר עד הגשמים בלשון מקובץ אסור עד שיגיע זמן רביעה שניה ושירדו בה גשמים הכל כמו שביארנו שם ויראה שאף בדברים אחרים כן אלא שהכל לפי מה שעיני הדיין רואות:

זה שנאמר בכאן רביעה ראשונה כדי שתרד בקרקע טפח שניה כדי לגוף בה פי החבית ר"ל בלא טורח גדול י"מ שלענין הוראה באמרה והוא שגדולי הרבנים פירשו שכל שירדו ברביעה ראשונה בשיעור זה אין צריכים להתענות ולא יראה כן שמאחר שהתחילו לירד אף בפחות משיעור זה אין מתענים וגדולי המפרשים פירשוה בענין מה שיתבאר שאם היו מתענים וירדו גשמים קודם חצות לא ישלימו ואמר עכשו דוקא כשירדו בקרקע טפח ואע"פ שאין מתענים בראשונה אלא עד שלישית כך היא שטת הדברים שאם נתאחרה רביעה ראשונה עד הזמן שמתחילים להתענות וכשהתחילו להתענות ירדו דינה כשיעור זה אלא שבשניה מיהא אין מתפרשת יפה שאם ירדו בראשונה אין כאן תענית ואם לא ירדו עד שהתחילו להתענות דיה בטפח וי"מ אותה בשהה בין גשם לגשם מ' יום שמתריעים עליהן כמו שיתבאר ואמר שכל שירדו אחר מ' יום בשיעור זה שמפסיקים בהתרעה וכן מה שאמרו אח"כ גשמים שירדו קודם ועצר ר"ל קודם ק"ש אין בהם משום ועצר ואמרו עליה דוקא קודם ועצר של ערבית שעבר פרשוה גם כן בענין זה שאם גזרו תענית והיו מתענים והתחילו גשמים לירד קודם זמן ק"ש אע"פ שפסקו ולא ירדו עד לאחר חצות אין אומרים בזו ישלימו הואיל והתחילו לירד קודם התענית ר"ל קודם זמן ק"ש של ערבית שעבר אבל אם לא התחילו לירד אלא לאחר זמן זה ופסקו ולא חזרו עד לאחר חצות ישלימו ודברים אלו כלם אע"פ שגדולי המפרשים אמרום לא מצאנום בחבורי הפוסקים וכן אין הדברים נראין לנו ולדעתינו לא נאמרו דברים אלו לשום הוראה אלא להודיע טבע ותכסיס של רביעות אלו על איזה צד יהא לבו של אדם בטוח בהן לעשות כראוי להן ואמר שלא יבא ענינם לשלימות גמור אלא בדברים אלו וכן נראה לי בזו האמורה למטה גשמים שירדו על קצת מדינה ועל קצת מדינה לא ירדו שכל זמן שירדו על מקצת זה בנחת אין בהם משום ועצר שלא בא אלא להודיע טבען של רביעות שאי אפשר שלא לירד על כלה ולא נאמר במקרא חלקה אחת תמטר וחלקה אחת לא תמטר ואמרו עליהן ששתיהן לקללה ר"ל הן אותה שהומטרה הן אותה שלא הומטרה אלא כשבאו על מקצת זה רוב גשמים ובשטף גדול עד שמקלקלים אותה והוא דרך עונש וגדולי המפרשים נמשכים אף בזו לשיטתם לומר שעל אותו מקצת שירדו בהן אין בהן משום ועצר ואין מתענים ומ"מ לדעתם אותו מקצת שלא ירדו בהם מתענים ומתריעים:

מאימתי מברכים על הגשמים משיצא חתן לקראת כלה ר"ל שכשיורדת טיפת גשמים מבעבעים המים שהטפה יורדת לשם ובולטת אחרת כנגדה ואיזו ברכה מברך מודים אנחנו לך י"י אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו וכו' כמו שכתבנוה בפרק הרואה וכבר ביארנו שם שיש בירידת גשמים מטבעות אחרים של ברכה ושם ביארנו הכל:

בד"ה רוב ההודאות כלומר רוב ההודאות כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה עד מתי כו' דאמר ספיחי זרעים אסורים כו' כצ"ל:

רש"י ד"ה מאימתי מברכים כו' ומשנינן לה הא דחזי מחזי ק"ל הא דחינן שם הך תירוצא ומסקינן אידי ואידי דמחזי כמאן דאתא טובא וכו' וצ"ע:

גמרא, מאי מברך (על הגשמים) מודים אנחנו לך, כתב רש"י ז"ל בפ' הרואה פרכינן הא מברכינן הטוב והמטיב, ומשני הא דחזי מחזא והא דשמע משמע. קשה לי, הא דחינן שם הך תירוצא דשמע הוי בכלל בשורות טובות, ומסיק אידי ואידי דחזי, הא דאתא פורתא, (מברך מודים אנחנו לך), הא דאתי טובא, (הטוב והמטיב):

מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַגְּשָׁמִים? מִשֶּׁיֵּצֵא חָתָן לִקְרַאת כַּלָּה עיין רש"י שני אופנים [רש״י: שירדו כל כך שכשהטפה נופלת יוצאה אחרת ובולטת כנגדה, מפי מורי. לישנא אחרינא שהשווקין מקלחין מים שוק מקלח וזה מקלח כנגדו] וצריך להבין למה דימה מי גשמים בדמיון חתן וכלה, הן לפירוש ראשון הן לפירוש שני, וכי לא יש בעולם שנים יוצאים זה לקראת זה אלא רק חתן וכלה? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שיורד עם הגשמים מלמעלה כח אור הנקרא מ"ד [מיין דכורין] וכנגדו עולה אור מן מים התחתונים שהם ניצוצי קדושה הסגורים למטה ואלו הם נקראים מ"ן [מיין נוקבין], וכנזכר לעיל, נמצא בירידת הגשמים נעשה חיבור וזווג מ"ד במ"ן כדוגמת חיבור חתן וכלה כי מן החתן יוצא מ"ד ומן הכלה מ"ן, ולכן דימה את הגשמים בדמיון חתן וכלה. ועוד נראה לי בס"ד שהגשמים יורדין בחסד באתערותא דלעילא קודם שתקדים אתערותא דלתתא והוא כדמיון החתן שהוא זכר והוא בחסד והוא המשפיע שיוצא לקראת כלה שהיא הנשפעת והוא המתחיל בהתעוררות כי הוא היוצא לקראתה להביאה אצלו ולא היא יוצאה לקראתו להביאו אצלה וכמו שאמרו חז"ל (קידושין ב:) 'כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה' (דברים כד, א) משל לבעל אבדה מי מחזר על מי? וכן נהג יעקב אבינו ע"ה שהוא החתן יצא לקראת כלה שיצא מארצו (בראשית כד, י) 'וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם' לקראת כלתו ויקחנה ויביאנה אצלו לארצו, מה שאין כן יצחק אבינו ע"ה לא נהג כן שלא יצא לקראת כלתו. וידוע דאנחנו בית ישראל יש לנו עם הקב"ה כביכול דין אשה ובעלה, ונרצה שיתנהג עמנו כמנהג יעקב אבינו ע"ה, ולכן אומרים (איכה ה, כא) 'הֲשִׁיבֵנוּ הֳ' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה' ולא תאמר (מלאכי ג, ז) 'שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם'. ובזה יובן הפסוק בישעיה (ישעיה מט, כו) 'וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ וְגֹאֲלֵךְ אֲבִיר יַעֲקֹב' כלומר אתנהג עמך כמנהגו של יעקב. ועוד נראה לי חָתָן יוֹצֵא לִקְרַאת כַּלָּה, אם תניח אותיות חָתָן לקראת אותיות כַּלָּה, יהיה מזה צירוף כ"ח ת"ל ה"ן, וידוע שהיסוד נקרא תל בסוד (שיר השירים ד, ד) 'לְתַלְפִּיּוֹת' תל שכל פיות פונים בו (ברכות ל.), ודו"ק. נמצא לפי זה גשמים שיהיה מהם שבע וברכה הם היוצאים חתן לקראת כלה, וידוע שהגשמים נקראים בשם 'שָׁלוֹם' וזהו שנאמר (תהלים קכב, ז) 'יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ', כלומר 'חֵילֵךְ' ראשי תיבות חָתָן יוֹצֵא לִקְרַאת כַּלָּה כיון שהגיעו הגשמים שהם שָׁלוֹם לשיעור זה שמברכים עליו אז שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ שכל אדם שקט ושאנן ונח ביום הגשמים. ומה שאמר עַל כָּל טִפָּה וְטִפָּה, הכונה מודים לך דאף על פי שטיפות הגשמים מרובין הם, אתה מבדיל בין טיפה לטיפה, כדי שלא יהיו מטשטשים את הארץ.