מסכת תענית דף כ׳ עמוד א׳

ועכשיו ירדו גשמים בתמיה:

בוני שמו:

נקדרה זרחה לשון מקדיר שהיתה חמה קודרת ברקיע וזורחת פירטוצ"ר בלע"ז:

הכי גרסינן נקדימון בן גוריון הא דאמרן:

אתיא אחל אחל כתיב במלחמת יהושע (יהושע ג׳:ז׳) אחל גדלך ובמלחמת משה כתיב (דברים ב׳:כ״ה) אחל תת פחדך מה יהושע נקדמה לו חמה במלחמתו כדכתיב בהדיא אף משה כן שכן דרך הכתובין למד סתום מן המפורש ברמז בדיבור דומה לחבירו וגזירה שוה אחת מן י"ג מדות שניתנו לו למשה מסיני ובתחילת סיפרא מפורש:

שתיהן לקללה אקרא קאי האי דכתיב על עיר אחת אמטיר ועל עיר אחת לא אמטיר שניהם לקללה אותה שימטיר עליה רוב גשמים שמקלקלין את התבואה ואת שלא ימטיר אין גשמים ואין תבואה גדילה אשר לא תמטיר עליה מוסב הדבר על העב שהעב בלשון נקיבה דכתיב (מלכים א יח מד) הנה עב קטנה ככף איש עולה מים:

ולא אלמנה גמורה דהא לא כתיב אלמנה אלא היתה כאלמנה כאשה העומדת באלמנות חיות על בעלה שהלך ועתיד לחזור:

דלא מוקמי מינן רישי נהרי מוכסין:

נקדרה כמו מקדר בהרים (עירובין נח.) כלומר שמנקב הרקיע:

גזיריפטי פירוש סרדיוטין ושוטרי העם במקל:

ונעתרות נשיקות שונא פירוש כלומר נאמנים פצעי אוהב וחילופיהן בשונא ונעתרות לשון הפוך בעתר פורק"א בלע"ז שמהפכין בה את התבואה והכי פשטיה דקרא פצעי אוהב נאמנים שהוא עושה לטובה אפילו כשמכה חבירו מתכוין לטובה ונשיקות שונא הם להיפך שעושה הכל לרעה וי"מ פשטיה דקרא הכי נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא כלומר ונעתרות לשון ריבוי כלומר נשיקות שונא דומים הם למשא כלומר הם מרובות ולמשא לעולם וי"מ הכי כשאוהבים עושים מריבה ושונאים זה את זה השנאה נאמנה והכי פירוש נאמנים פצעי אוהב הפצעים זהו השנאה שבין אוהבים הם נאמנות ונעתרות נשיקות שונא פי' דכששונאים עושים שלום זה לזה השלום והפשרה שביניהן אמנה וקיימת והיינו נעתרות נשיקות שונא כלומר נשיקות שונא נעתרות:

מה ארז זה פירוש דאע"ג דכתיב ביה בקרא עלי מים ההוא לאו בלעם קאמר ליה אלא מלאך וכן כולהו בלעם אמר כנחלים ומלאך אמר נטיו דאינן מתייבשים וכן עלי נהר:

ומפני שנקדמה לו חמה נקרא נקדימון והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר.

אמרו שתיהן לקללה זו שגשמיה מרובין יותר מראי מטשטשין הארץ ואינה עושה פירות. ומי שגשמיה נעצרים אינה מצמחת.

היתה ירושלם לנדה לברכה שיש לה היתר לבעל כנדה. היתה כאלמנה שגער בה בעלה. לא אלמנה ממש.

נבזים ושפלים לברכה שאין מהן שרים למלחמה ולהשתמש אותם לעבודת המלך.

קנה במים שרשיו מרובים וגזעו מחליף הולך ובא עם הרוחות כו'.

מתני׳‎ וכן עיר שלא ירדו עליה גשמים כדכתיב והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר הא ודאי לא נסבי׳‎ להאי קרא בכדי אלא ללמד שבמשנתי׳‎ דומה לכתוב שלא ירדו גשמים של עיר זאת אבל וירדו על סביבותיה וא״כ תמה על עצמך סביבותיה מתענות כלל אם על צרות חביריהם אין להם להתריע אלא בפה בלבד כדתנן על אלו מתריעין בשבת על עיר שהקיפוה עובדי כוכבים ומזלות וכו׳‎ וההיא התרעה בפה דשופרות בשבת ליכא ואף בחול נמי כדבעי׳‎ למימר קמן ואין לומר דההי׳‎ לרחוקי׳‎ שבהפרכי׳‎ והא דהכא לסביבותיה אלא מכה דהא ודאי כל שאין לו חלק בצרה אלא שמצטער על צרת אחיו בית ישראל אין הפרש בין רחוק לקרוב וההיא בהפרכיא אחרת היא שהרי הצרות התם צרות יחידות הן שאין שיתוף בהן לאחרים כלל ומכה שאינה מהלכת ואין להפריש בהן בין הפרכי׳‎ להפרכיא ואם נפשך לומר דמתני׳‎ דהכא על צרת עצמו הוא שהגשמים שלהם היו לקללה וכדאמר רב יהודא בש״ס אהאי קרא ושתיהן לקללה תקשי לך א״כ למה אין מתענין ומתריעין על רוב הטובה אף התרעה ולא תעני׳‎ כלל לא ליעבדו ויש מתרצין דמתני׳‎ ודאי בשירדו גשמי׳‎ לסביבותיה של ברכה ומתעני׳‎ על צרת אחיהם ואע״פ ששנינו על אלו מתריעין בשבת כו׳‎ ואין שם אלא צעקה שאני התם שבעלי הצרה עצמן אין מתעני׳‎ ולא מתריעין עצמן א״כ די לאחרים שיצעקו עליהם בלבד אבל במשנתי׳‎ שבעלי הצרה מתענין ומתריעין יש לסביבותיהם ליטול חלק בצערם להתענות או להתריע בשופרות למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואין הדעת נוחה בתירוץ זה דמתני׳‎ דהתם שאין בעלי הצרה מתענין ומתריעין על עצמן אינו מחמת יאוש דעת ומיעוט חשש שא״כ אף לצעוק בפה אין לנו עליהם וחייבין הם להוסיף עליהם מכות כענין שאמר הכתוב ואם תלכו עמי בקרי וכו׳‎ אלא הטעם לפי שאין להם פנאי ושהות מפני דחק הצרה וכמו שמוכיח מפרטי הצרות שהזכיר התנא שהם כלם מן הזה וכיון שיש עלינו חובה להתענות על צרת אחינו כ״ש שהיה לנו להתענות ולהתריע יותר כשבעלי הצרה אין להם פנאי לבקש רחמים על עצמן כשבעלי הצרה מתענין ומתריעין על צרתם ואחרים מן הגאונים ז״ל פי׳‎ שאין לגזור לעולם תענית ולא התרעה על הצבור מפני צרת אחרים שאין להסתלק בצרה ההיא ולא פחד שהגיע אליהם ודי להם בצעקה בפה בלבד דמתני׳‎ דעל אלו מתריעין בשבת אבל חייבים לצעוק בפה ואפילו בשבת ובלבד כהנהו שאין להם פנאי להתענות ולהתריע על צרתם אבל כשיש להם פנאי די לאחרים שיצעקו עליהם בפה בחול בלבד אבל לא בשבת והיינו דפריט התם תנא הנהו וכשאמרו במשנתינו שסביבותיה מתענות או מתריעו׳‎ בשופרות אינו מפני צרת אחיהם בלבד אלא שיש להם לרתת על עצמן שלא תחול עליהם המכה ההיא ויש להם לזרז את עצמן כיון שהם סביבותיה באותה הפרכיא וקרוביה להיו׳‎ באותה גזירה ואף על פי שפירשנו למעלה דמתני׳‎ בשסביבותיה ירדו להם גשמי׳‎ כענין שכתו׳‎ לא שירדו להם גשמים כדי צרכם וכענין הנוהג שא״כ למה לא פי׳‎ התנא וכן ב׳‎ עיירות בא׳‎ ירדו גשמים ובא׳‎ לא ירדו גשמים אלא ודאי שירדו להם קצת גשמים והוא בודאי זמן גזרה לעיר שלא ירדו עליה גשמים כלל כדכתיב לעיל וגם אלו שירדו להם קצת יש להם לחוש שמא הם בכלל הגזרה וימנעו מהם עד שיעבור זמנה של רביעה ואפשר ג״כ שילקו בכללם שאינם צדיקים כ״כ לנהוג נפשם מן המכה וממדת הדין של מכה כללית של עיר א׳‎ או תחום א׳‎ פעמים שאף מי שלא יתחייב לגמרי מעצמו לוקה בכללם אם אינו צדיק גמו׳‎ ולפי זה הוצרך הב״ה לומ׳‎ על מכת בכורות ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כדי להציל ישראל שלא ילקו בכללם מפני חמת המשחית ושמא החלה המכה באחיהם ותגמור בהם מ״מ כיון שעדין לא החלה בהם המכה דיין בתענית או בהתרעה בשופר ולא שיתריעו ויתענו כבעלי הצרה עצמה. וזה נראה נכון:

וא״ת והיאך אפשר לפרש שסביבותיה לא ירדו להם גשמים של קללה דהא תנא קרא דנסיב ללמד על דין סביבותי׳‎ הוא ורב יהודה פריש בש״ס אקר׳‎ ושתיהן לקללה וי״ל דרב יהודה אקר׳‎ קאי למדרשיה משו׳‎ דכתיב בסופיה חלקה א׳‎ תמטר וחלקה אשרי לא אמטיר עליה תיבש משמע דשתיהן לקללה ורב יהודה קר׳‎ בעלמא דריש איידי דאיירי ביה תנא ולאו דמתני׳‎ מיירי בהכי דא״כ הוה לתנא למנקט בהדיא. עוד י״ל דודאי שתיהן לקללה שסביבותיה נתקללו ברבוי גשמים וכשמתענין לא על רעה זו שהרי אין מתענין על רוב הטובה אלא כיון שרואים אחיהם מצער עוצר גשמים והם ג״כ עליהם גזרה מצד אחר יש להם לחוש שמא אף עליהם תחול הצרה האחרת אבל לפי שעדין אינם באותה צרה אין מתענין ומתריעי'. ומ״מ הרי כל א׳‎ סימן לחברתה שיש עליהם גזרת שמים. ומראשון יותר נכון. והא דקתני אותה בני העיר מתענה ומתרעת בדין הוא דמיסתייה דליתני אותה העיר מתרעת לפום מאי דפרוך דתענית בכלל הכרעה אלא דאיידי דבעי למתני וכל סביבותי׳‎ מתענות ולא מתריעות נקט בריש׳‎ בהדיא מתענה ומתרעת ור׳‎ עקיבא אומר מתריעות ולא מתענות וזה ודאי הוצרך לפ׳‎ ולא מתענות שלא נאמר שיש תענית בכלל התרעה. מי׳‎ אין זו ראיה אלינו שיש לומר דאיידי דקתני ת״ק מתענות ולא מתריעות נקט ר׳‎ עקיבא מתריעות ולא מתענות ומשמע ודאי דלכ״ע תענית לחודיה חמור מהתרעה לחודיה ור׳‎ עקיבא להקל בא כי דיין להתריע בשופר ונראה כשמתריעות בשופרות בלא תענית אינו על סדר כ״ד ברכות שלא תקנום אלא בתענית אלא שאומר דברי תחנוני׳‎ וצעקה מעין הצרה ומתריעי׳‎ ובירוש׳‎ פי׳‎ דת״ק סבר שכן בי״ה מתעני׳‎ ולא מתריעים ור׳‎ עקיבא סבר שכן בר״ה מתריעי׳‎ ולא מתענין וזה סיוע לפי׳‎ שכתבנו למעלה שאף סביבותיה מפני חשש עצמן מתענות או מתריעות מפני פחד הש׳‎ וגזרתו וזה דומה למה שאנו מתעני׳‎ בי״ה. ומתריעות בר״ה מפני יראת הדין וזה שהביאו ראיה משם כי די למי שאינו בצרה אלא למי שמתיירא ממנה בתענית או בהתרעה ואין הלכה כרבי עקיבא כי יחידאה הוא:

גמרא אהובים בעולמך כו' וכשם שעשית לי נס זה כך תעשה לי באחרונה מיד כו' אמר רב יהודה אמר רב לברכה כו' ירושלים יש לה היתר כו':

בפרש"י בד"ה שתיהן לקללה כו' אשר לא אמטיר עליה מוסב הדבר על העב כו' ובד"ה ונעתרות כו' במסכת סוטה ויעתר לו מה עתר זה כו' כצ"ל:

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹדַע שֶׁיֵּשׁ לְךָ אֲהוּבִים בְּעוֹלָמְךָ קשה והלא נודע זה בנס הראשון שירדו גשמים? ונראה לי בס"ד אותו נס אינו ניכר שנעשה בעבור אהבה כי היה מוכרח להיות שאם לא היו גשמים יורדין היה מפסיד נקדימון סך גדול בשביל ישראל אבל נס השני אם לא היה נעשה לא היה נקדימון מפסיד כלום בדין יען כי טענת ההגמון היא טענת ספק האיך יוכל לברר שירדו גשמים אחר שקיעת החמה ושורת הדין מחייבת בכל מקום המוציא מחבירו עליו הראיה ורק הנס הועיל שלא נשאר פתחון פה להגמון לדבר כלום ולא עשה תביעה בדינא ודיינא אך ודאי היה זוכה נקדימון משום דטענת ההגמון היא של ספק והמוציא מחברו עליו הראיה ואם כן בנס זה ניכר שנעשה מאהבה.

"הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם" (איכה א, יז) אָמַר רַב יְהוּדָה, [אָמַר רַב] לִבְרָכָה, כְּנִדָּה, מַה נִּדָּה יֵשׁ לָהּ הֶתֵּר, אַף יְרוּשָׁלַיִם יֵשׁ לָהּ תַּקָּנָה. ועוד נראה לי דמיון הנדה לברכה, דהנדה אם תתעבר יפסק דם נידות וכשתלד יתהפך הדם לחלב שהוא מאכל הולד וכן ישראל כשמתעוררין בתשובה אשר התעוררות זו היא נחשבת דמיון הריון אז תפסק הטומאה מהם וכשעושין מצות ומעשים טובים יתהפכו העונות לזכיות כמו הדם שנהפך לחלב ולכך אומרים זה בקינה מפני שדבר זה מסור בידם ואין עושין טוב לעצמן.

כְּאַלְמָנָה וְלֹא אַלְמָנָה מַמָּשׁ הנה בזה פרשתי בס"ד הפסוק (ירמיהו ד, לא) 'קוֹל בַּת צִיּוֹן תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ' רוצה לומר כאשר תקונן במגילת איכה תפרש אותיות הכפי"ן כְּאַלְמָנָה ושל כְּאוֹיֵב שלא יבולעו בקריאתם. ובזה פרשתי (ישעיהו מט, טז) הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ, רמז בזה על כ"ף של כְּאַלְמָנָה וכ"ף של כְּאוֹיֵב שאמרתי תיבות אלו בתוספת כפי"ן וזה הוכחה שלא אטוש אותך לעולם, אלא חוֹמֹתַיִךְ הם נֶגְדִּי תָּמִיד להחזירם ליושנם, וארמון על משפטו ישב כבראשונה. ובזה יובן בס"ד מה שאמר דוד המלך ע"ה, (תהלים מז, ב) 'כָּל הָעַמִּים תִּקְעוּ כָף' שלא תבלעו אותו בקריאה בשתי תיבות הנזכרים. ומה שאומרים בקינה (איכה א, א) 'הָיְתָה כְּאַלְמָנָה' אף על פי שהוא דבר טוב כאשה שהלך בעלה למדינות הים ולא נתאלמנה היינו מפני שיוצא מדבר זה חיוב עליהם כשהם מתערבים עם העכו"ם דנמצא בזה דינם כאשה שמזנה תחת בעלה.

(מלכים א' יד, טו) "וְהִכָּה ה' אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה [בַּמַּיִם]", מַה קָּנֶה זֶה עוֹמֵד בִּמְקוֹם מַיִם. נראה לי בס"ד ישראל הם מקום מים שהם זרע אברהם שהוא בחסד בסוד מים וגזעו מחליף שהם זרע יצחק שהוא בגבורה שתתחלף על ידי המיתוק ושרשיו מרובין שהם זרע יעקב אשר שרשיו מרובין למעלה שאחוז בשלשה פרצופין ושמותיו מרובין כמו שאומרים בכל יום בתפלה 'עֲדַת יַעֲקֹב בִּנְךָ בְכוֹרֶךָ שֶׁמֵּאַהֲבָתְךָ שֶׁאָהַבְתָּ אוֹתוֹ וּמִשִּׂמְחָתְךָ שֶׁשָּׂמַחְתָּ־בּוֹ קָרָאתָ אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל וִישֻׁרוּן' ונמצא שרשיו מרובין. וידוע כי אותיות השם של האדם הם צנורות השפע שלו.

וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁזָּכָה קָנֶה לִטֹּל הֵימֶנּוּ קוּלְמוֹס, לִכְתֹּב בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. נראה לכן כתיב (משלי ד, ז) 'קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה' והיינו קנה חכמה הוא קנה שכותבים בו תורה וקנה בינה הוא קנה שכותבים בו נביאים וכתובים נמצא זכה קנה לשלש שהם תנ"ך לכן נמשלו בו ישראל שהם עם תליתאי.