מסכת תענית דף י״א עמוד ב׳

כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו כאילו כל מעיו קדוש ואסור להכחישן דהכי משמע בקרבך קדוש כלומר דאסור להתענות:

בקרבך קדוש רישיה דקרא קדריש בשביל שקדוש שרוי בצער לא אבוא בעיר של מעלה עד שאבנה ירושלים של מטה ורמיזא בעלמא הוא:

הא דמצי מצער נפשיה שיכול לסבול התענית משבחו הקב"ה אבל מי שאינו יכול להתענות נקרא חוטא:

נקרא חסיד המתענה דכתיב גומל נפשו איש חסיד מפריש עצמו ממאכל ומשתה כמו ביום הגמל את יצחק (בראשית כ״א:ח׳) שברי"ר בלע"ז מפי מורי אי נמי גומל לשון תגמול שמשלים נפשו לקונו:

ועוכר שארו המתענה ומכחיש בשרו נקרא אכזר:

שירותיה סעודתו כלבא ליכול סעודתו ולכך המתענה אינו מועיל לו אלא כמי שמתענה מפני שאין לו מה יאכל:

אין תענית צבור בבבל לענין איסורי חומרי תענית אמר ר' ירמיה למילתיה שהיו נוהגין בו כעין אבילות שהיו אוכלין מבעוד יום ואסורין בנעילת הסנדל אלא תשעה באב בלבד:

שממעט במלאכת שמים חלש הוא ואינו יכול ללמוד:

כאילו קדוש הקב"ה פירוש והא אמר לעיל שנקרא קדוש כלומר שהיושב בתענית נקרא קדוש ומשני לא קשיא:

גומל נפשו פירוש שגומל חסד לנפשו שאינו מתענה נקרא חסיד:

אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד פירוש שהיה להם הרבה גשמים:

יחיד שקיבל עליו תענית אע"פ שאכל ושתה כל הלילה מתפלל תפלת תענית תימה אמאי נקט יחיד דצבור נמי דאמרינן במתני' (לעיל תענית דף י.) דעושין שלשה תעניות ואוכלים משחשיכה וצ"ע:

לן בתעניתו פירוש שהתענה היום ובלילה לא אכל ולן בתעניתו אע"ג שהלינה היה מכח תענית שקיבל עליו אינו מתפלל תפלת תענית ובה"ג יש אוכל ומתפלל תפלת תענית ומפרש כמו הכא דבשחרית אומר תפלת תענית אע"פ שאכל כל הלילה ויש מתענה שאינו מתפלל כמו בערבית אע"פ שלא אכל ומפרש בהלכות גדולות דאין אומרין עננו בתפלת שחרית שמא נמצא שקרן בתפלתו דשמא לא יסיים התענית ולי נראה דלא נקרא שקרן כיון שהיה בדעתו להתענות אפילו אקרי אונס אחר כך ולא מצי לצער נפשיה לא גרע ממתענין לשעות וכן משמע מהא דתנן (לקמן תענית דף יט.) ירדו להם גשמים קודם חצות אינן משלימין ומסתמא משמע שאמרו תפלת תענית מכל מקום אין זה ראיה גמורה דשמא לא אמרוה ומהא דלקמן (תענית דף יב:) גבי רב הונא בריה דרב יהושע בריה דרב אידי דיתיב בתעניתא מדאמרו ליה ליזוף מר וליפרע ואמר להו תענית חלום הוא אמאי לא אמר מפני שאמר תפלת תענית אין זה ראיה לדברי ה"ג דלא היה דעתו להתענות מבעוד יום ולא קבל עליו וכתב הר"מ מי שלא קבל עליו מבעוד יום דאין אומר עננו אי לאו דתענית חלום הוא ונוהגים ששליח צבור אומרו בשחרית כדי להודיע לעולם ולהזכיר התענית אבל יחיד אינו אומר עד המנחה [ובטור אורח חיים (סי' תקסה) אומר שליח צבור אומר בכל פעם שאי אפשר שלא יתענו קצת מקהל עכ"ל]:

א"כ מה ת"ל מאשר חטא על הנפש בנזיר שנטמא הכתוב מדבר ומפני שנטמא נקרא חוטא. ור"ל אמר המונע עצמו מן התענית הוא חסיד שנאמר גומל נפשו איש חסד. הגומל טוב לנפשו איש חסד:

א"ר ירמיה אין ת"ח רשאי לסגף עצמו בתענית מפני שממעט (עצמו) במלאכת שמים.

אמר רב הונא יחיד שקבל עליו תענית ב' ימים זה אחר זה אפילו אוכל ושותה כל הלילה כו'. הדין במי שקבל עליו יום אחד או ב' ימים תענית דינם אחד מיהו נוח להתלמד להבין פירושו בשני ימים מיום אחד. וכן פירושו. אדם שקבל עליו להתענות שני ושלישי והתענה יום ב' ובערב אכל ושתה למחר עוד ביום ג' מתענה ומתפלל תפלת תענית אע"פ שמתענה רוב יום ג' מפני שלא קבל עליו מיום ב' להתענות יום ג' ונמצא תעניתו ביום ג' תענית שעות דהא לא קיבל תענית מאתמול. ועל זה מדקדק רב יוסף מ"ט דרב הונא. מי אמרינן קסבר רב הונא מתענה לשעות.

והמתענה לשעות אינו מתפלל תפלת תענית לפיכך אמר למחר אינו מתפלל תפלת תענית. או דלמא קסבר רב הונא אין מתענין לשעות ואינם תענית כלל. לפיכך אינו מתפלל תפלת תענית.

ואמר אביי לעולם קסבר רב הונא מתענין לשעות והמתענה לשעות מתפלל תפלת תענית. ושאני הכא דלא קביל עליה מעיקרא.

ועוד לא היה בדעתו להשלים תעניתו עד הערב וקיי"ל כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית לפיכך תמצא תענית שעות. ומסתברא דמי שנזדמן לו ולא אכל עד שעבר רוב היום וכיון שראה כך הסכים לצום ולהשלימו אותו יום בתענית זהו תענית שעות ומתפלל באותה שעה שהסכים להשלימו תענית שעות תפלת תענית עננו בשומע תפלה. ודווקא אחר שקבל עליו לעצמו שמתפלל תפלת תענית אבל מקודם לא:

ר"ע אקלע לגינזק בעו מיניה מתענין לשעות כו' ואסיקנא הלכתא המתענה לשעות מתפלל תפלת תענית וקנקנים (שלמים) [ישנים] ששימשו בהן עובדי כוכבים ביין שלהן לאחר שישפכו היין מהן אם ישארו ריקים י"ב חודש מותר לישראל להטיל בהן יין להשתמש בהן.

גרש״י ז״ל יחיד שקבל תעני׳‎ עליו אפי׳‎ אכל ושתה כל הליל׳‎ למחר מתפלל תפלת תענית לן בתעניתו והא קמ״ל דתפלת תענית היינו עננו לאו בענוי תליא מלתא אלא בקבלה תליא מלתא שהרי היום הראשון שקבלו עליו אע״פ שלמחר היה שבע מפני שאכל ושתה כל הלילה הרי הוא מתפלל תפלת תענית וכן דעת הרב בעל המאור ז״ל אבל רבינו אלפסי ז״ל סובר שאף בתפלת ערבית אומר עננו וראיותיו כתובות לפניו והדין עמו ושם נפרש טעם הדבר בש״ס והראיה שמביאי׳‎ מכאן לסברא דרש״י ז״ל אינה ראיה לפי גרסת הספרים שלנו והיא גר״ח ז״ל דגרסי הכי יחיד שקבל עליו תענית שני ימים בזה אח״ז ולמחר מתפלל תפלת תענית פי׳‎ למחר ביום ב׳‎ שקבל עליו ג״כ מתפלל תפלת תענית ואע״פ שלא קבלו אלא במנחה שקודם יום ראשון ההיא קבלה מהניא לב׳‎ ימים שקבל בפירש מכיון שהיו רצופים וכיומ׳‎ אריכתא דמי ואף על פי שאכל ושתה בין שניהם אין האכיל׳‎ מספקת בקבלה דהא תלמוד דין תענית היינו בלילי שבת לילו ויומו ועד שלא נגמ׳‎ הראשון מיד חל הב׳‎ ולפיכך אפילו למאן דסבר שהטרוד להתענות ימים רבים מפוזרים צריך קבלה בכל א׳‎ מהם בתפלת המנח׳‎ כל שהם רצופי׳‎ בקבלה א׳‎ סגי להו לכלם שיקבלם בכלל במנח׳‎ בתפל׳‎ הסמוכה להם והיינו רבותא דרישא דקתני למחר מתפלל תפלת תענית אע״פ שהפסיק באכילה ושתיה ואין צריך לומר שאומר תפלת תענית בליל כניס׳‎ השני שהיא קודם אכילה והיא סמוכה לתענית יום ראשון אבל אם לן בתעניתו ביום הב׳‎ שלא קבל עליו מתחלה אלא יום ראשון בלבד ולן בשני בתעניתו בלא שום קבלה אפי׳‎ למחר שהוא מעונה הרבה אינו מתפלל תפלת תענית וכ״ש בלילו סד״א כיון שלן בתעניתו ולא הפסיק בנתים כלום להוי כיומא אריכתא ויתפלל בו תפלת תעני׳‎ קמ״ל ובש״ס איבעיא לן אם מתענין לשעות ואם לאו והמתענה לשעות אם מתפלל תפלת תענית ואסיקנא שמתעני׳‎ לשעות ותמיהא מילתא אם מתענין לשעו׳‎ ומי המונע שלא יתענה כמו שירצה וא״ת דקא מיבעיא לן אם היא תעני׳‎ לענין תפלת תענית והא בתר דאמרינן מתענין לשעות איצטריכינן למימר אם הוא מתפלל תפלת׳‎ תענית וא״ת דקא מיבעיא לן המקבל עליו להתענות לשעו׳‎ אם הוא חייב לקיים דברו מה טעם שלא יתחייב בו בכל שהוא והלא תענית נדר הוא כדבעי׳‎ למימר במכלתיה אם נדרו קודם לגזרתנו ואמרי׳‎ נמי נדר להתענות ובנדרים אין הפרש בין לזמן מרובה בין לזמן מועט וכמה תשובות נאמרו בזה והאמת בזה כמו שפי׳‎ רבי׳‎ הגדול ז״ל כי ששאלו אם מתעני׳‎ לשעות היינו אם חייב לעמוד בדברו שאע״פ שהתענית הוא נדר אינו מנדרי איסר שהרי לא אסר חפצא עליה ואילו כן פשט שהוא בידו לאסור מאכל ומשקה כל זמן שירצה ואפי׳‎ רגע ויש בו משום בלא יחל דברו תדע שאמרו לפנינו לענין מגלת תענית שכל שגזרתם קודמת לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתם ואנן קיימא לן דנדרים חלי׳‎ על דבר מצוה כדבר הרשות ושנינו פותחי׳‎ לאדם בשבתות ובי״ט אלמא התר בעי ואין לפ׳‎ ידחה שישאל על נדרו ויתירו לו שאין זה במשמעו׳‎ הלשון ועוד שבירושלמי אמרו בפי׳‎ שאינו צריך התר חכם ואין לומר שחכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה לעקור לא יחל דברו דקונם מפני לקיים גזרתם שהרי אין חכמים מתנים לעקור מן התורה אלא בשב ואל תעש׳‎ וכ״ש בכיוצא בזה שאין גזרתם מתבטלת מפני אחר שיתענה בו אלא ודאי שאין זה מנדרי איסר על דבר מצוה כדבר הרשות אלא מנדרי הקדש שאסר עצמו להתענות ולא אמר כלום עליו אלא קבל לעשות מצוה כלשון נדרי הקדש שהם חיוב גברא שכל המקבל עליו לעשות מצוה נדר גמר נדר לאלהי ישראל כדאיתא בפ״ק דנדרים וכדכת׳‎ וזה שאמרו לוה אדם תעניתו ופורעו כי נדר הוא וללישנא בתרא אמרי׳‎ לא יהא אלא נדר וכדבעי׳‎ לפרושי קמ׳‎ ובודאי שהנוד׳‎ להתענות כדי לסגף עצמו ולהכניעו לעבודת הש״י או להכניע לעבודת השם או לשוב בתשוב׳‎ וכיוצא בזה דבר מצוה הוא ובנודר לעשות מצוה אבל דינו בשבועה שאינה חלה לבעל מצוה ולפיכך אמרו שאם גזרתם קדמה לנדרו ידחה נדרו מפני גזרתם שהם עשאוהו י״ט גמור לענין זה שלא יחול עליו נדר זה וכיון שכן שוב אין בדבר אלא נדר של מצוה כשם שאין מצוה לידור להתענות בשבת ואע״פ שאמרו היושב בתענית בשבת קורעי׳‎ לו גזר דינו של ע׳‎ שנה ואין זה בתענית חלום שהרי סתם אמרוה ולא הביאוה ג״כ בפ״ק דשבת לענין תענית חלום ההיא טעם אחר הוא למי שהגיע עליו בשבת צרה דחוקה והוא רוצה לחזור בתשובה לפי שזמנו עובר וחושב שזכות שבת תרחם ועל ענין זה התיר׳‎ תענית בשבת שבין ר״ה לי״ה או לפי שהיה עושה ימיו כחגים רוצה לעשות תשובה קיימת לכבוש יצרו לענותו בזמן שכל בני אדם בעונג כי הוא רוא׳‎ שיצרו מתגב׳‎ עליו וצריך להכניעו בכך אבל לשאר דברי׳‎ אין לו להתענות ביום אחר ולפי׳‎ התנו אף בימים טובים של נדרים דבריהם שידחה נדרו מפני גזרתם אבל כשנדרו קודם לגזרתם והיה הנדר על יום חול חל עליו כנדר בדבר מצוה ולפיכך תדחה גזרתם מפני נדרו שאין כוונתם לעקור נדרו לעשות חזוק לדבר הם מעתה מפני כן שאלו לענין תענית שעות אם יש בענוי זה דבר מצוה עד שיהא נדר לדבר מצוה אוי אינו חשוב ענוי למצוה אלא במקבל להתענות יום גמו׳‎ דשעות לא חשיבי והיתה התשובה שחל עליו נדר ומתענין לשעות והוצרכו עוד לשאול אם חשוב כדאי להתפלל בו תפל׳‎ תענית או אין תפל׳‎ תענית אלא בתענית יום גמור או אם הוא חשוב אף לתפלה כי אע״פ שאמר זעירי לן בתעניתו אינו מתפלל תפלת תענית היינו לפי שלא קבלו כלל כראוי שאף תענית יום שלם שהוא לאחר תענית גמור אינו כלום בלא קבלה וכל שכן בתענית שעות ומסקנא מתעני׳‎ לשעות:

ולעולם תלמיד חכם אל ירבה בתענית יותר מדאי שאי אפשר לו לעשות כן אא"כ ממעט במלאכת שמים וכ"ש שדבר זה אסור למלמד בשכר ובתלמוד המערב שבספר זרעים דמאי פ"ז ה"ג העידו על אחד ממלמדי תנוקות שראהו אחד מן הגדולים שפניו רעים ושאלו בו וספרו לו עליו שהוא יושב כל היום בתעניות ואמר לו אסור לך אל ישכור אדם עצמו ביום ויעשה מלאכה בלילה ונסח דבריהם ר' יוחנן חזא חד ספרא אטימיוס אמרו ליה כל יומא יתיב בתעניתא אמר ליה אסור לך וכו':

תענית צבור האמור בכל מקום הוא נאמר על אותן תעניות שאין אוכלין ואין שותין בהן משחשיכה ושאסורים בנעילת הסנדל וכיוצא בזה כמו שיתבאר בתעניות אחרונות של גשמים ודין זה הוזכר בגמרא שאינו בבבל אלא ט' באב בלבד ואין צריך לומר ביום הכפרים אלא שיום הכפרים אינו נזכר בדין תענית צבור שדברי תורה ודברי קבלה הן וקם ליה בדרבה מיניה וזה שאין תענית צבור בבבל אלא ט' באב פי' גדולי הרבנים הטעם מפני שהוא טבעני ואין צריכים למטר וי"מ לדעת זה ששאר ארצות שבגולה שצריכות למטר נוהגים בתענית צבור אלא שאפשר שרבותינו לא הקפידו על הגולה וגררוה כלה אחר דין בבל שהיתה ראש לכל האומות בכל אותו זמן ולכל הגולה ומ"מ קשה לפרש שא"כ שאר צרות מיהא למה אין תענית צבור בבבל אלא שגדולי המחברים כתבו שאף בארץ ישראל אין תענית צבור אלא לגשמים ונראה שהוציאוה מזה שאלו היה תענית צבור לשאר צרות אף בבבל היה מקום לתענית צבור אלא שאינו אלא לגשמים ומתוך כך אין לו מקום בבבל הא לשאר צרות אף בארץ ישראל לא ונראה הטעם מפני שהגשמים הם חיי העולם הזה דרך כלל ושאר צרות אינן אלא בפרט ואע"פ שאמרו בימי ר' יהודה נשיאה הוה צערא גזר תליסר תעניתא משמע שכסדר משנתינו היו ושלש שניות וז' אחרונות לדין תענית צבור אינו כן אלא תליסר גזר דין תענית צבור לא גזר ואע"פ שמצינו לשאר צרות חומר יותר משל גשמים והוא שבגשמים אין גוזרים אלא י"ג ובשאר צרות עד שיענו התם שכבר יצא זמנה של רביעה ושאר צרות אין לומר כן וכן מה שמצינו בהן חומר במה שאמרו סדר תעניות האלו האמור ברביעה ראשונה הא צמחים ששנו מתריעים עליהם מיד ואע"פ ששנוי צמחים ממין מטר הוא אף לדין תענית צבור מ"מ שאר צרות הוזכרו שם לחומרא יתירא מן הגשמים אף באלו מפני שהגשמים אין שעתן עוברת כל כך ומנהיגים את הענין כסדר מדרגה אחר מדרגה אבל שאר צרות שהיזק שלהם תכוף מחמירין בהן מיד להתריע ולשאר דברים אלא שלקצת חכמי הדורות ראיתי שהקשו בה ממה שאמרו בתלמוד המערב בפרק זה כל תענית שבית דין גוזרים להפסיק ר"ל להפסיק אכילה מבעוד יום אין עוברות ומניקות מתענות בו א"ר שמואל נראים הדברים בשגזרו כבר שלא להפסיק ר"ל על אותו דבר בעצמו הא אם גזרו מיד להפסיק מתענות בו ודאי בגשמים אין גוזרים להפסיק עד שגזרו שלא להפסיק ואלמא בשאר צרות היא שנויה והרי שב"ד גוזרים תענית צבור אף לשאר צרות וכן סיימו שם ותני כן עוברות ומניקות מתענות בט' באב וביום הכפרים ובתענית צבור ובג' שניות אבל בז' אחרונות אין מתענות אלמא יש תענית צבור בזולת תעניות של מטר ומ"מ נראה לי לפרשו על צמחים ששנו שמתריעים מיד ושהוא ממין תענית של מטר לדין תענית צבור כמו שבארנו במשנה א' של פרק ג' ומתוך כך אפשר לישב פי' גדולי הרבנים במה שאין תענית צבור בבבל אלא ט' באב ומ"מ גדולי המפרשים כתבו הטעם מפני שלא רצו להטריחם באיסור מלאכה מפני שהיו עניים ולא ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל מתוך שהיה אוירם מעופש והחליים מצויים בהם הא לתשמיש המטה מיהא אסורים ומכיון שבטל בהם בטל בכל הגולה מפני שרוב מקומות שבה דומים לה ושכלם נגררים אחריה ולדעתם בארץ ישראל מיהא מתענים תענית צבור אף לשאר צרות וי"מ הטעם מפני שעקר תענית צבור הוא לגזרת ב"ד וכדקאמר ב"ד גוזרים ודאי פירושו מומחין וסמוכים ואין כיוצא באלו בחוצה לארץ הא בארץ ישראל אף לשאר צרות כן והוא שאמרו בתלמוד המערב יצא חתן מחדרו זה נשיא וכלה מחפתה זה אב ב"ד א"ר יוסי הדא אמרה אלין תענייתא דאנן עבדין לית אינון תענייתא למה דלית נשיא גבן כלומר לית אינון תענייתא שיהא עליהם חומר תענית צבור ומ"מ נראה שכל שהצבור נמלכים בכך גזירתם קיימת בכל דבר שהרי בקבלו עליהם תענית צבור בפרט אמרו שאף יחיד יכול לקבלו כמו שנבאר אלא שאין שום מנהיג יכול לגזרו ומ"מ לענין כ"ד ברכות והתרעה ונעילה ושופרות כתבו הגאונים שרשאים בכל מקום ובכל מיני צרות כמו שיתבאר בפרק ב':

כל מה שכתבנו במה שאין תענית צבור בחוצה לארץ פירושו בסתם או תענית הנגזר מפי מנהיגים אבל כל שמקבל עליו בפרט תענית צבור הן יחיד הן צבור אף בחוצה לארץ ואף בשאר מיני צרות מתענים כדין תענית צבור הואיל ובהדיא קבלו עליהם כן:

תענית זה שאוכלים מבעוד יום פירשו הגאונים שאע"פ שפסק מלאכול חוזר ואוכל עד שיעריב השמש אפילו גמר בדעתו בשעת הפסק אכילה שלא לחזור ולאכל שהוא כאלו קבלו מאותה שעה שאין אומרים כיון דקבליה איתסר עליה אלא שקבלו בברכה או במעשה הנעשה לקדושת היום ומביאים ראיה מתלמוד המערב מר' יהודה בן בתירא שהלך בנציבים בערב יום הכפורים ובא ראש הכנסת לזמנו ואמר לו כבר אכלית ופסקית ואעפ"כ אכל עמו ונסח דבריהם ר' יהודה וכו' אזל בנציבים ערובא דצומא רבא אתא ריש כנישתא לזמוניה אמר ליה כבר אכלית ופסקית אמר ליה אשגח עלי דלא לימרו ההוא צורבא מרבנן לא אשגח עליה אזיל עמיה ואכל אכל עגול חד פתית ומכל תבשיל חד פס אמר ליה ולאו כדין אמרת אכלית ופסקית אמר ליה הדין הוא דשמא נפשא דהיא נפישא ומ"מ הרבה מפרשים חולקים לומר שאם גמר בדעתו שלא לאכל אח"כ נאסר לו לאכל ומפרשים זו שבתלמוד המערב בשלא גמר בדעתו על כך וכן היא שטת גדולי המחברים ומ"מ אם גמר כן בדעתו בטעות והוא שהיה סבור שהעריב שמשו וחזר ונתגלה חוזר ואוכל לדברי הכל שקבלה בטעות אינה קבלה:

שאר תעניות שאדם אוכל בהן משחשיכה יתבאר למטה שהוא אוכל ושותה עד שיעלה עמוד השחר אע"פ שכבר סלק שלחנו אם לא ישן אבל אם ישן שינה גמורה אינו חוזר ואוכל ונמצא הדבר תלוי בשינה וכן פסקו גדולי הפוסקים ומפני שהם פוסקים כלישנא בתרא וכן יש סעד לזה ממה שאמרו בפסחים ק"כ ב' אביי הוה יתיב קמיה דרבא בסעודתא אמר ליה רבה מינם קא ניים מר אמר ליה נמנומי קא מנמנימנא ותנן נתנמנמו יאכלו שאין הנמנום הפסק לעשות את החבורה כשתי חבורות הא שינה גמורה הוי הפסק ואע"פ שהם בתוך השלחן וכן בזו אע"פ שהתנמנם חוזר ואוכל ואם התנה שיאכל אפילו לאחר השינה פירשו בתלמוד המערב שהכל לפי תנאו יש מי שאומר שאם סלק השלחן אע"פ שלא ישן או ישן אע"פ שלא סלק אינו חוזר ואוכל מפני שהם פוסקים שני הלשונות לחומרא ויש אומרים בשני אלו שאוכל עד שיהיו שם שניהם ר"ל סלק וישן מפני שהם מפרשים דבשעלה עמוד השחר ודאי סלק וקאמר לא שנו דאף בסלק מותר אלא בשלא ישן והדעת מכרעת כשטה ראשונה ולדברי הכל משנאסר לאכל נאסר לשתות אפילו מים או שאר משקים אבל לטעום בלא בליעה עד רביעית מותר שעד כאן אדם שולט בלוגמיו שלא לבלוע ומ"מ יום הכפרים וט' באב אסורים אף בטעימה שהרי אף הושטת אצבע אסורה:

יחיד שקבל עליו תענית ב' ימים זה אחר זה כגון שהיה עומד ביום א' ובמנחת יום א' קבל עליו תענית יום ב' ויום ג' אע"פ ואכל ושתה לילה אמצעית ר"ל לילה שמחרתו יום ג' למחר ביום ג' מתפלל תפלת תענית אע"פ שאין קבלה ליום ג' זה מיום ב' שקבלת יום א' מועילה אף ליום ג' ואע"פ שיש בו הפסק אכילה הואיל וקבלת יום א' היתה כדינה לשני ולמחרתו שהוא רצוף לו מתענה ומשלים אותן הימים ואין הפסק אכילה מאבד את התענית שהרי לא הכניס הלילה בכלל התענית הא אם התנה והכניס הלילה בכלל התענית אבד תעניתו ומשלים ב' ימים אחרים ואין מתפלל תפלת תענית אבל אם לא קבל עליו תענית אלא ליום א' והתענה באותו יום שקבל ולן בתענית ולא אכל כל הלילה ומחרתו אינו מתפלל תפלת תענית למחר הואיל ולא התענה אלא מצד המלכתו ואין אומרים על שני הימים שתענית אחד הוא כדי שיתפלל תפלת תענית מפני שתענית זה של יום ב' אין בו קבלה ואפילו קבלה משחשיכה שאין קבלה אלא מבעוד יום כמו שיתבאר:

ממה שכתבנו אתה למד במי שנדר להתענות יום אחד והתחיל להתענות ושכח ואכל שאבד את תעניתו וצריך להשלימו ליום אחר בד"א בשנדר יום סתם אבל נדר ואמר יום זה בפרט מתענה ומשלים ומתפלל תפלת תענית וכן היא שנויה בתלמוד המערב והוא שאמרו שם נדר להתענות ושכח ואכל אבד את תעניתו ר' בא בשם רבנין והוא שאמר יום סתם אבל אמר יום זה מתענה ומשלים וכן הדין אם אמר שני ימים סתם ואכל ביום ב' שאבד את תעניתו כמו שכתבנו וכן אם אכל בלילה והתנה להכניס הלילה בכלל התענית ואכל בלילה שאבד את תעניתו כמו שכתבנו שאם אמר בכל אלו ב' ימים אלו שמשלימם ומתפלל תפלת תענית וכן נראה לי בנדר יום אחד או ב' ימים שבחדש זה בסתם והגיע לסוף החדש ב' ימים והתחיל להתענות בהם ושכח ואכל שמתענה בהם ומשלים שהרי אין עוד תשלומים בחדש זה ונמצא כיום זה או כימים אלו בפרט:

מה שפרשנו בשמועה זו ר"ל יחיד שקבל עליו תענית ובלן בתעניתו היא שטת גדולי הפוסקים והיא הנכונה וא"ת והאיך שאלו מאי קסבר אי קסבר תענית שעות לא הוי תענית וכו' ומאי תענית שעות איכא הכא והרי התענה כל מחרתו מ"מ הוא בא להתפלל עננו אף בשחרית של יום ב' מצד תענית הלילה אע"פ שאינו גומר בדעתו להתענות כל היום מצד תענית שעות ואח"כ נמלך והתענה עד הערב ובא לאמרו מדין תענית גמור ומ"מ גדולי הרבנים מפרשים יחיד שקבל עליו תענית ר"ל למחרתו אע"פ שאכל ושתה כל הלילה למחר מתפלל תפלת תענית שאע"פ שהלילה והיום יום אחד אין אכילת הלילה מעכבת אבל אם התענה ביום קבלתו ונמלך ולן בתעניתו ולמחר הוא סבור להתפלל עננו בשחרית מצד תענית הלילה אינו כלום והוא הדין אם התענה מצד המלכתו כל היום שאינו אומרו בערב הואיל ולא קבלו וא"ת רישא מיהא מאי קמ"ל וכי עד עכשו לא היינו יודעים שכל שאין בו תענית צבור אוכל משחשיכה מ"מ בא ללמד שאפילו אחר אכילתו עד סוף הלילה אומרו על השבע ובכרס מלאה בשחרית וכ"ש במנחה שכבר הרגיש בתעניתו וכל זה למה שהיו נוהגין מדין הלכה להתפלל עננו בשחרית אבל עכשו תקנו הגאונים שלא לאמרו בשחרית אלא ש"צ כמו שיתבאר:

גמרא גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו כו' לעולם קסבר רב הונא מתענין לשעות והמתענה כו' כצ"ל:

בפרש"י בד"ה כאילו קדוש כו' ולא אבוא בעיר של כו' רמיזא בעלמא הוא:

בד"ה בחלוק לבן כו' שלנו שבתי הידים כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה כאילו קדוש הקב"ה פי' והא אמר לעיל שנקרא קדוש כו' עכ"ל השתא לפירושם פריך שפיר מר"א אדר"א דהכא אמר כאילו קדוש שרוי כו' ולעיל קאמר שנקרא קדוש אבל לפרש"י לא ידעינן לכוין מאי פריך מר"א אדר"א הקפר דהא ר"א סתמא קאמר נמי לעיל דאיקרי קדוש וצריך עיון [א]:

גמ' הא דמצי לצעורי עי' לקמן דף כב ע"ב תוד"ה ר' יוסי:

שם למחר הוא מתפלל תפלת תענית מדברי רש"י שבת כד ע"א ד"ה ערבית נראה שלא היה לרש"י שם הגי' כאן תיבת למחר:

לְעוֹלָם (יִרְאֶה) [יָמֹד] אָדָם עַצְמוֹ כְּאִלּוּ קָדוֹשׁ שָׁרוּי בְּתוֹךְ מֵעָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: (הושע יא, ט) "בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ". נראה לי בס"ד לכן אותיות 'בֶּטֶן' במלואם יש בתוך בי"ת מספר 'קָדוֹשׁ' [410] ובתוך טי"ת מספר 'קָדוֹשׁ' ובתוך נו"ן מספר 'נָאֶה' [56] ולזה אמר 'בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ' בקרב שהוא הבטן שלך יש מספר קדוש כפול שנאה להיות לך קדוש כפול לגוף ולנפש.

הַאי בַּר בֵּי רַב דְּיָתִיב בְּתַעֲנִיתָא, כַּלְבָּא לֵיכוּל שֵׁירוּתֵיהּ נראה לי בס"ד הטעם דנקיט 'כַּלְבָּא' דהעוסק בתורה נקרא בן להקב"ה דכתיב (תהלים ב, ז) 'אֲסַפְּרָה אֶל חֹק הֳ' אָמַר אֵלַי בְּנִי אַתָּה', ולכן זה שמתענה שבזה מבטל עסק התורה שבעבורו נקרא בן, לכן 'לֵיכוּל כַּלְבָּא שֵׁירוּתֵיהּ' כי כלב [52] הוא מספר בן [52]. או יובן אמרו רבותינו ז"ל (שבת קנה:) צדקה עשה הקב"ה שמשהה אכילתו במעיו, ולכן זה שהוא מתענה שלא כדת דעל ידי התענית יבא לידי עיצור ששוהה אכילתו במעיו, יבא כלבא ששוהה אכילתו במעיו וליכול שירותיה. ועוד נראה לי בס"ד דידוע עסק התורה עושה תיקון ביצירה והתענית עושה תיקון בעשיה דוקא וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל וידוע דקליפת הכלבים היא בעשיה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה, כְּלָבִים אוֹמְרִים 'בֹּאוּ נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה לִפְנֵי הֳ' עֹשֵׂנוּ' (תהלים צה, ו), שאין אומרים 'בוראינו' או 'יוצרינו' אלא 'עושינו', ולכן זה שהשליך עסק התורה שעושה תיקון ביצירה ובחר בתענית שהוא מתקן בעשיה דוקא יבא כַּלְבָּא שקליפתו בעולם העשיה וְלֵיכוּל שֵׁירוּתֵיהּ.

בַּמֶּה שִׁמֵּשׁ מֹשֶׁה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים? לָא הֲוָה בְּיָדֵיהּ, אָזַל וְשָׁאִיל בֵּי מִדְרָשָׁא, אָמְרוּ לֵיהּ: בְּחָלוּק לָבָן. נראה לי בס"ד הטעם כי משה רבינו ע"ה היה בחינת הבל שהיה בסוד אור מקיף כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים פרשת בלק, ולכן לבש חלוק לבן בתכלית הליבון שרומז לאור מקיף בסוד לבונה זכה שהוא סוד אור מקיף וכן הוא סוד טלית לבנה שהוא סוד אור מקיף כנזכר בדרוש הציצית בספר הכונות. והוסיף רב כהנא לבאר שלא היה לו אִימְרָא, ופירש רש"י שהיה מחוט אחד כל החלוק ולא היה בו חתיכות תפורות, וזה ירמוז לאור מקיף שאינו מתחלק ליו"ד ספירות כאור פנימי, וכמו שאמר רבינו ז"ל בשער הכונות בסוד י"א סמני הקטורת.