מסכת סוכה דף מ״ג עמוד ב׳

תשבו יומם ולילה ולולב מצותו שעה אחת שלא נאמר בו אלא לקיחה:

מאי טעמא דוחה ולא גזור בה כי היכי דגזור בלולב דהא הכא נמי ליתא מן התורה בגבולין כשאר ימי החג לגבי לולב ואמאי לא גזור בה במקדש:

לפרסמה שהיא מן התורה לפי שאינה מפורשת מן התורה בהדיא שבקו לה רווחא למידחי שבת חד יומא כדי לפרסמה שמן התורה היא:

לולב נמי נידחו בשאר ימים במקדש כדי לפרסמו שהוא מן התורה כל שבעה דהא לא מפרשא בהדיא דאיכא למיטעי ולמימר דהאי ושמחתם לפני ה' שבעת ימים לאו שמחת לולב קאמר:

שלוחי בית דין מייתי לה מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא כהנים המקיפין בה את המזבח:

אי הכי דליכא למיגזר בה מידי והוא כל שבעה במקדש מן התורה:

כל יומא נמי דאיקלע בשבת נידחי מאי שנא חד יומא ותו לא:

אתי לפקפוקי בלולב לזלזולי בלולב משום דלא דחי בלולב אלא בחד יומא והא דחי כל יומא אתי למימר לולב לאו מצוה חשובה היא:

תשבו תשבו לגזרה שוה לא לגמרי יליף ממלואים דהתם אי אפשר לישן בעזרה כמו בחצר שהיה במקום עזרה דגמירי (סוטה ד' מא:) אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד ואילו כאן אסור לישן חוץ לסוכה:

שלוחי בית דין מייתי לה מע"ש ולמחרת אינה מצוה לכל אדם אלא הכהנים מקיפין בה את המזבח כדפי' בקונטרס דישראל אין יכולין להקיף כדתנן פ"ק דכלים (מ"ח) דאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולכך הוצרך בקונטרס לטעם זה שהכהנים מקיפין ואין ישראל שכן מוכח הלשון דקאמר לולב לכל מסור ועוד הבאת שלוחי ב"ד מה יש לו להועיל ועוד דא"כ ליתקן נמי בלולב שיביאום שלוחי ב"ד ולידחו אלא ודאי הדבר תלוי בזה שהכהנים זריזין הן ולא אתו לידי חילול שבת אבל לולב דלכל מסור כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי ומיהו קשה דפריך האידנא נמי לידחי והאידנא ערבה לכל מסורה ובקונטרס דחק לפרש לידחי ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב"ד:

לא איקלע שהיו מעברין אלול או אחד מן החדשים כשהיו רואים שאירע בשבת שביעי של ערבה והכי אמר בירושלמי ר' סימון מפקד לאלין דמחשבין הבון דעתכון דלא אתי תקעתא בשבתא ודלא אתא ערבתא בשבתא ואי דחיקתון עבדון תקעתא ולא תעבדון ערבתא משמע דחייש טפי יום ערבה מתקיעת שופר ולולב וגם עכשיו אנו מחשבין דלא מיקלע יום ערבה בשבת ואשופר ואלולב לא חיישינן אע"פ שיום ראשון דאורייתא ותימה דאיום ערבה שהוא זכר למקדש בעלמא חיישינן ואהני דאורייתא לא חיישינן וי"ל דאין הכי נמי דהני דכתיבי בהדיא לא אתי לפקפוקי בהו בשאר שנים אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה ועוד דמספק עבדינן תרי יומי וכי מיקלע יום ראשון בשבת אין שופר בטל לגמרי דתוקעין בשני אע"ג דכי באו עדים קודם המנחה לא עבדי בא"י אלא חד יומא מ"מ בחוצה לארץ עבדינן תרי יומי אבל שביעי של ערבה דליתא אלא חד יומא דלא אפשר למיעבד השמיני על הספק לפי שהוא י"ט אם היה בטל לגמרי משתכח תורת ערבה:

והביאו מרביות של ערבה מע"ש כאן לא היו מתנין כל מי שיגיע בערבה של חבירו הרי הוא במתנה כדתנן גבי לולב למ"ד בפירקין דלעיל (סוכה דף לד.) ערבה הלכה למשה מסיני לא גמרי משלכם ולאבא שאול נמי דדרש מדכתיב ערבי אחת ללולב ואחת למקדש אלמא בעי משלכם גבי מקדש כמו לולב מ"מ גבי לולב שכל אחד מביא לולבו להר הבית והחזנים מקבלין מידם היו צריכין להתנות אבל ערבה שלוחי ב"ד מייתו לה ואין אחד מהן זוכה בה עד למחרת בשבת ועוד דהכהנים מקיפין את המזבח ולא היו כל כך מרובים ועוד דזריזין הן:

ואליבא דר' אליעזר ביום למעוטי לילה אליבא דרבנן אבל לולב לא איצטריך קרא למישרי טלטול. ראשון ואפילו בגבולין הראשון שאינו דוחה אלא אותו יום הראשון בלבד. סוכה שנוהגת בלילות כבימים מנא לן בסוכה כתיב בסוכות תשבו שבעת ימים ובמלואים כתיב ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים מה להלן במלואים לילות כבימים. אף בסוכה חייבין לישב בה לילות כימים:

מתני' ערבה שבעה כיצד יום שביעי כו' ערבה בשביעי מ"ט דוחה את השבת. א"ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה כו'. ופשוטה היא. ואסיקנא אמרי' כיון דאפיקתיה מראשון אוקמה אשביעי ואקשי' אי הכי שערבה מן התורה היא שתהא ביום ז' ניטלת תדחה שבת אצל בני ישראל דידעי בקביעא דירחא ויודעי' שבודאי היום יום ז' של חג הוא. והנה ר' אבין וכל נחותי מערבא אמרי איקלע יום ז' של חג בשבת ולא נטלו בו ביום ערבה. ועלתה בקשיא.

ושני רב יוסף כיון דלא אשכחן דכתיב לקיחה בערבה בפירוש כי בהלכה מפורש מצות ערבה ודלמא בזקיפה היא וקיום מצותה בזקיפה. ולפיכך לא הוצרכנו לנטילת ערבה והלכך לא דחי נטילתה שבת. ומותיב אביי ממתני' דקתני לולב וערבה מה לולב בנטילה אף ערבה בנטילה. ומשני לא.

הא כדאיתיה והא כדאיתיה לולב בנטילה וערבה בזקיפה ואסיקנא א"ר אלעזר הא דתנן אותו היום היו מקיפין את המזבח שבעה פעמים בלולב ומותבינן מהא דתניא לולב דוחה את השבת בתחלתו וערבה בסופו פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מע"ש והניחום בלשכה כו' עד ושמטום מתחת האבנים והביאום וזקפום בצידי המזבח לפי שאין בייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת והא חיבוט דכי נטילה הוא ואמאי אמרת בזקיפה. ופרקי' לעולם יום ז' של ערבה מן התורה וכל מילתא דאנן בני חוצה לארץ לא דחינן ליה אינהו נמי בני א"י לא דחו ליה.

ערבה בז׳‎ מ״ט דחי שבת פירוש במקדש דקתני מתני׳‎ דאלו בגבולין לא תנן לה דמתני׳‎ במקדש היא והא דמיבעיא לן אמאי דחיא שבת ואע״ג דמדאורייתא היא מ״מ אית בה משום גזירה דרבה ולית׳‎ מדאוריית׳‎ וכל דלית ליה עיקר מדאוריי׳‎ בגבולין אע״פ שהוא מן התורה במקדש גזרינן ביה משום דרבה שהרי אפשר לו להפטר ממנה כשאינו במקדש כדאסיק תלמודא גבי לולב ובההיא מסקנא סמכינן השתא בבעיין:

ומהדרינן א״ר יוחנן כדי לפרסמה שהיא מן התורה ‎ פי׳‎ ‎לפי שהביתוסין חולקין בדבר שאינה מפורש בכתוב שתהא מצותה כל שבעה אפילו במקדש לא גזרו בה משום דרבה אף ע״פ שיש לחוש בה משום דרבה ופרכינן א״ה לולב נמי לידחי כדי לפרסמו שהוא מן התורה במקדש כל שבעה דהא מדכתיב ושמחתם לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת וגו׳‎ הוא דנפקא לן ואיכא לאוקומי בשמחת הרגל בלחוד ופרקינן דהתם משום גזירה דרבה לא חיישינן לפרסומה ואקשינן דערבה נמי איכא משום גזירה דרבה וקאמרת דלא חיישינן לההיא גזירה כדי לפרסמה שהוא מן התורה:

ופרקינן ערבה שלוחי ב״ד מייתי לה לולב לכל מסור פירוש טעמא דערבה דחיא שבת לאו משום פרסומא הוא כדקאמרינן מעיקרא אלא משום דלית בה משום גזירה דרבה דהא שלוחי ב״ד מייתי לה וק״ל כי מייתי לה שלוחי ב״ד מאי הוי דהא גזירה דרבה בשעת נטילה היא שהיא מסורה לכל אדם ועליה אמרו שהיא דוחה שבת דאלו הבאה מבע״י ורש״י פי׳‎ דערבה שלוחי ב״ד מייתי לה מע״ש ולמחרת אינה מצויה לינטל לכל אדם אלא כהנים מקיפין בה את המזבח לבדם ולא ישראל שאינם רשאים ליכנס שם ובכהנים ליכא למגזר משום דרבה דזריזים הם. ואין זה כלום חדא דא״כ לא הו״ל למתלי מלתא בהבאת שלוחי ב״ד והכי הל״ל שאני ערבה דליתא אלא בכהנים וכהנים זריזין הם שאין להבאתה ענין לזו ועוד א״כ מאי האי דפרכינן בסמוך א״ה האידנא לידחי שבת דהא ודאי השתא ליכא טעמא דלידחי שבת כדמעיקרא בב״ה דהשתא נטילת׳‎ ביד כל אדם ואית בה משום גזירה דרבה וכהנים בזמן הזה אינם זריזין יותר מישראל כדי שתהא ניטל׳‎ בכהנים דוקא ומה שפרש״י לקמן האידנא לידחי שבת ויטלוה ויחבטוה שלוחי ב״ד אינו כלום דליכא זכר כל היכי דלא עבדינן לנטילה כדהויא מעיקרא ועוד דהא ודאי למאן דסבר דערבה בנטילה כדס״ד השתא וכדאסיקנא לבסוף נטילתה ביד כל אדם היתה אלא שיתרים הכהנים שמקיפין בה את המזבח לפי שאין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ולא היה אפשר להם אלא בנטילה לבד. והנכון דהכי קאמרינן ערבה שלוחי ב״ד מייתי לה מבעוד יום והיא מזומנת לכל אדם למחר ואינו צריך לחזור אחריה וכיון שבמקדש הם נוטלין אותה ע״י שלוחי ב״ד שהם זריזין תו לית בה משום גזירה דרבה ודמי למאי דפרקינן לעיל גבי לולב הא תקוני ליה רבנן בביתו א״נ לתקנתא דשופר שתוקעין אותו בב״ד אחר התקנה דליכא משום גזירה דרבה משא״כ בלולב שהוא מסור לכל שיהא לולב משלו ויש בו משום גזירה דרבה והשתא אתי שפיר מאי דאקשינן האידנא נמי לידחו שבת ומהא תלמוד דבזמן הזה ג״כ ע״י שלוחי ב״ד הוא זכר למקדש וזהו שנהגו עכשיו שפרנסי הקהל מביאין אותה ביום ז׳‎ משל צבור ואין כל אחד מביא אותה לעצמו וזה נכון וברור:

א״ה כל יומא נמי לידחי ‎ פי׳‎ ‎במקדש שהיא מן התורה כיון דלית בה משום גזירה דרבה ופרקינן דא״כ אתי לפקפוקי בלולב פירוש לומר שאינו מן התורה כל שבעה במקדש כיון שאינו דוחה שבת כערבה וב״ד מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה ופרכינן ולידחי בי״ט ראשון אמרי לא מינכרא מלתא אמרי לולב הוא דקא דחי ואנן בעינן לפרסמה שהיא מן התורה:

ופרכינן א״ה האידנא נמי לידחי ‎ פי׳‎ ‎דהאידנא נמי ליכא משום גזירה דרבה כדכתיבנא לעיל וק״ל נהי דליכא משום גזירה דרבה הא איכא איסור טלטול מדרבנן וכיון דליתיה מדאורייתא אמאי דחינן טלטול דרבנן משום זכר למקדש בשלמא למ״ד ערבה יסוד נביאים א״ל דאתי דרבנן ודחי דרבנן אלא למ״ד מנהג נביאים בעלמא אמאי. ועוד מאי האי דפרקי׳‎ לא ידעי׳‎ בקביעא דירחא דהאי טעמא לא שייך אלא היכא דאיכא משום גזירה דרבה כדלעיל. והנכון שמצות ערבה חמורה היתה בעיניהם להקפיד בה לעשות לה פרסום שהיא מן התורה במקדש מפני הביתוסים שהיו חולקים בה ולהכי אקשינן דכיון דלית בה משום גזירה דרבה דאיכא נדנוד דאיסור תורה דין הוא שתדחה שבת ולא ניחוש לטלטול דרבנן כדי לפרסמה שהוא מן התורה כשרואין שאנו דוחין דברי חכמים מפניה ופרקינן דלא צרכינן להאי פרסומא דאע״ג דחזו בייתותי׳‎ דלא דחיא שבת לא תלו בה משום דליתא מן התורה אלא סבורין שאנו עושין כן מן הספק שאין אנו יודעין בקביעא דירחא ולא דחינן טלטול דרבנן משום ספיקא. ופרכינן אינהו דידעי בקביעא דירחא לידחו כדי לפרסומה ופרקינן דלא אקלע ופירושו כי כשהיו ב״ד יושבין בעבור שנה היו מכונים לעשות כן בענין שלא יחול ז׳‎ של ערבה בשבת לפי שהיה קשה בעיניהם שתהא דוחה שבת כיון שאין בה אפי׳‎ מצוה דרבנן ולא היו רוצין ג״כ שתדחה אותה שבת מפני הביתוסים ולא היו מכונים לעשות כן בשופר ולולב אע״פ שהם מן התורה מכיון שאין בה פקפוק בייתוסים ולא היו חוששין שידחו מפני שבת. וכן אמרו בירושלמי ר׳‎ סימן מפקד לאלין דמחשבין הבו דעתכון דלא תעבדון לא תקיעתא בשבתא ולא ערבתא בשבתא ואי אידחי תעבדון תקיעתא ולא תעבדון ערבתא ע״כ והיינו מטעמא דכתיבנא וכן המנהג בידינו שמסר לנו הלל זכור לטוב שאין שביעי של ערבה חל ביום שבת לעולם ואף על גב דהאי פירוקא אידחיא בגמרא דילן דהא אמרי׳‎ דרבנן וכל נחותי ימא אמרי איקלע ולא דחיה. הלל הזקן רא׳‎ דבריו של ירושלמי והתקין כן כפרוקא קמא דגמרא דאמרי לא אקלע ואפשר לב״ד לעשות כן כשרואין שהדבר צריך לתקנת העולם כדאמרי׳‎ התם אתם ואפילו שוגגין ואפילו מועטין אין לי מועדים אלא אלו:

אמר רב יוסף מאן לימא לן דערבה בנטילה דלמא בזקיפה יש שפירשו ומאן לימא לן שהערב׳‎ היתה דוחה שבת במקדש שמא לא היתה דוחה שאינה אלא בזקיפה ומערב שבת זוקפין אותה והואיל ובזמן ב״ה אינה דוחה שבת עכשיו שהוא בנטילה אין לנו לדחות את השבת שאין ראוי להחמיר בזמן הזה שהוא זכר למקדש יותר משעת המקדש. ול״נ דהא בהדיא תנן במתניתין דערבה דחיא שבת ביום שביעי ולא בשאר ימים אלמא אפילו למ״ד ערבה בזקיפה בלבד היתה שם דחיה לפי שהיו זוקפין אותה בכל יום ויום ולא מבערב וכך היתה מצותה. וזהו שדוחה שבת בשביעי לזקוף אותה בשבת והכא ה״פ ומאן לימא לן דערבה במקדש בנטילה כי היכי דניעבד לה בנטילה דלמא מצותה במקדש בזקיפה בלבד ואין אנו עושין לה זכר כלל בזה״ז ואפילו בחול כיון דלא אפשר לן בזקיפה סמוך למזבח שכן היתה מצותה שאין ענין לעשות נטילה זכר למקדש כך פירש מורי נר״ו. והוי יודע דמ״ד ערבה בנטילה לאו למעוטי שאינה בזקיפה דהא בהדיא תנן ובאין וזוקפין אותה למזבח אלא דקסבר דבר מזקיפה דעבדי כהנים במזבח איכא נמי נטילה וחבוט לכהנים סביב למזבח וישראל בעזרה ואסיקנא דערבה אף בנטילה מדאמרינן לפי שאין בייתוסים מודים שחבוט ערבה דוחה שבת אלמא יש חבוט ונענוע בערבה:

כבר ביארנו בשבת שבזמן שבית המקדש קיים היתה ערבה של הקפת מזבח דוחה שבת ושאלו בה בסוגיא זו מאי טעמא כלומר שאע"פ שהוא מן התורה הואיל ואין לה עיקר מן התורה בגבולין שהרי אין מזבח בגבולין יש לגזור בה כמו שחששו בלולב בשאר הימים אף במקום שהוא מן התורה הואיל ואין לה עיקר בגבולין ופירשו בה כדי לפרסמה שהיא מן התורה והוצרכו בכך שלא נכתבה בתורה בהדיא אלא מדכתיב ערבי אחת ללולב ואחת למזבח ואף זו לדעת אבא שאול שהיה דורש אחת ללולב ואחת למקדש דאילו לרבנן הלכתא הוא דגמירי לה ובלבד במקדש ומצד שלא נכתבה בהדיא הוצרכה לפרסמה ותיקנו בה שתהא דוחה שבת ביום אחד ושאלו בה וא"כ לולב נמי צריך לפרסמו שבשאר הימים במקדש מיהא מן התורה שהרי אפשר לומר במה שכתוב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים שלא מנטילת לולב הוא אומר כן אלא מן השמחה ותירץ בה שהלולב כל שאין לו עיקר מן התורה בגבולין לא תיקנו בו דחיית שבת מגזרת רבה אבל ערבה הואיל ואין בה גזרת רבה מכל וכל שהרי שלוחי בית דין מביאים אותה מערב שבת ואינה מסורה לכל ואף למחר כהנים מקיפים בה את המזבח ולא ישראל תיקנו בה שתדחה שבת יום אחד במקדש אע"פ שאין לה עיקר מן התורה בגבולין ואע"פ שיש לחוש שמא יביאוה אחרים הואיל ואין הדבר נהוג כן וחששא רחוקה היא הקלו בה כדי לפרסמה ואילו תקנו בה להיותה דוחה שבת בכל יום מימי המועד שאירע בו שבת יבואו לזלזל בלולב לומר שאינו מן התורה במקדש כל שבעה הואיל ואינו דוחה שבת בכל יום כערבה ומכאן אמרו שלא לדחות אלא ביום אחד ואילו תקנוה כשיחול שבת ביום ראשון היו אומרין שאין עיקר הדחייה משום ערבה אלא משום לולב ומאחר שניתנה לידחות אצל לולב נדחית אצל ערבה אגבו ומאחר שהוציאוה מראשון העמידוה על שביעי כמו שביארנו במשנה וחזרו ושאלו אי הכי האידנא נמי לדחי אע"פ שאינה בזמן הזה מן התורה הואיל ומ"מ יסוד נביאים הוא לעשות ממנה יום אחד הואיל ואין איסור בנטילתה ושיכולה לבא על ידי שלוחי צבור תדחה שבת בשביעי כדי לפרסם שבמקדש היתה מן התורה ותירץ לא ידעינן בקיבועא דירחא ושמא אינו שביעי ושאל אינהו דידעי לידחי ותירץ דלדידהו לא איקלע שמתקנין את החדשים תחלה שלא יארע כן וכן תירצו שאפי' יארע אינה דוחה שאין יסוד תקנת ערבה בנטילה אלא בזקיפה סביב המזבח והרי עכשיו אין מזבח אלא שהלכה כתירוץ ראשון שבזמן שיש שם נטילה והקפה ואחר שכן כשאין שם מזבח יש שם נטילה ואעפ"כ אינה דוחה שבת אף לאותם שיודעים דכיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחי כמו שביארנו בלולב ואע"פ שבפרק זה אמרו בענין לולב כשחל יום ראשון בשבת שהיו מביאין את הלולבין להר הבית מבערב ובפרק לולב הגזול אמרו לבית הכנסת דאלמא הא דהר הבית בזמן המקדש והא דבית הכנסת לאחר חורבן ונמצא לולב דוחה שם בראשון אף לאחר חורבן לא כי אלא שתיהן בזמן המקדש והא דהר הבית במקדש והא דבית הכנסה בגבולין שהרי בזמן [המקדש] היה לולב דוחה שבת בראשון אף בגבולין הא לאחר חורבן כלל כלל לא דחי שבת ובזמן הזה מ"מ אף אנו מתקנים בסוד העבור את החדשים שלא יארע שביעי בשבת ותדחה ערבה מכל וכל ואע"פ שלא תקנום בדרך שלא יחול ראש השנה וראשון של חג בשבת שלא להפקיע שופר ולולב מ"מ הואיל ויש כאן שני ימים אף בארץ ישראל אם לא נתקע היום נתקע למחר וכן בלולב אבל ערבה הרי מחרתו יום טוב ואם נדחית נדחית מכל וכל:

גמרא ערבה שלוחי ב"ד מייתו לה כו' מדלא קאמר אלא ערבה שלוחי כו' משמע דהאי טעמא דאר"י כדי לפרסמה קאי משום דאי לאו האי טעמא ה"ל למדחי ביו"ט ראשון וכדמסיק דלא מוכחא מלתא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה תחת האבנים ויודעים הם בחכמים שלא יטלטלו למחר האבנים עכ"ל ליכא לאקשויי הכא כדאקשינן לעיל בלולב טלטול בעלמא הוא ולדחי שבת דערבה במקדש כל ז' דאורייתא הוא די"ל דכל דבר שאפשר לעשותו מע"ש אסור לעשותו בשבת אפילו באיסור טלטול אבנים דהכא משא"כ באיסור טלטול דלולב דא"א לעשותו מעיו"ט והכי אמרינן בהדיא בפ' שתי הלחם בהך דסידור קנים ונטילתו אין דוחה שבת משום מוקצה כמ"ש התוס' שם אע"ג דהוי סידור קנים ונטילתן דאורייתא והיינו משום דאפשר לעשות מעיו"ט והא דאסרינן הכא שבות במקדש ע"ש בתוס' וק"ל:

תוס' ד"ה לא איקלע שהיו מעברין וכו' לפי שיטת ההלכה משמע שהיו מעברין כדי שלא תחול בשבת שאם היה חל היה דוחה והתוס' שמביאים מהירושלמי משמע שהיו מעברים כדי שלא תחול ואם היה חל בשבת לא היה דוחה וצ"ל דהירושלמי אתי לפי המסקנא דמסיק בשמעתין כיון דאנן לא דחינן אינהו נמי לא דחו:

בתוספות ד"ה תשבו תשבו לגז"ש לאו לגמרי יליף ממלואים דהתם א"א לישן בעזרה כו' כמו בחצר עד סה"ד. ולכאורה אין דבריהם מוכרחים דלסברתם פשטא דקרא דמלואים דכתיב תשבו יומם ולילה שבעת ימים היכי מפרשי' להו כיון דאין ישיבה בעזרה מיהו לשיטת תוספות ישנים ריש פ"ק דיומא ד' ו' גבי מביתו למה פירש שכתבו בשם הירושלמי שבשעה שהיה המשכן מפורק לא היה צריכים לישב במקום פתח אהל וכתב עוד שאף שהיה מושב לא היה שם קדושה עליו א"כ אין דבריהם כאן מבוארים שהרי יכולין היו לישן כשהיה מפורק וע"ש באריכות בחידושינו ובת"י:

ועוד דלסברתם כאן שהיו צריכים לישב פתח אהל יומם ולילה ממש א"כ בלא"ה הוי מצי לפ' ע"כ דלאו לגמרי יליף סוכה ממלואים דא"כ היה צריך לישב בסוכה תמיד בלי הפסק כמו במלואים מיהו אפשר דהך ג"ש דתשבו היינו דוקא במאי דכתיב בהאי קרא לחוד דהיינו בקום עשה משא"כ האי דלא תצאו שבעת ימים דכתיב בקרא אחרינא והוי בשב ואל תעשה ליתא בהך גז"ש כנ"ל ודו"ק:

פיסקא ערבה שבעה כיצד כו' אי הכי ערבה נמי נגזור ולכאורה יש לתמוה דלפי מה שפירש רש"י לעיל בעיקר מימרא דרבה בלולב דהא דגזרינן שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד מפרש רש"י ללמוד נענועו או ברכתו א"כ לא שיין הך מילתא בערבה כלל ונענוע מאן דכר שמי' ולענין ברכה נמי לא מיבעי' למאי דקיי"ל אין מברכין עליה ואפי' מברכין לא שייך נקיאות כלל דדוקא בלולב דאיכא ד' מינים אפשר דאין הכל נקיאין דאל"כ כל מצוה הצריך ברכה יהיה אסור לעשות בשבת או ב"יט. מיהו לולי פי' רש"י דלעיל היה נ"ל דאפילו במידי דלא שייך בקיאות אפ"ה שייך גזירה דרבה דילמא אתו למיטעי דעיקר מצותן דוחה שבת והא דנקט רבה טעמא דבקיאות היינו לרווחא דמילתא משום מגילה כנ"ל לפענ"ד וצ"ע:

ולפי שראיתי בחידושי הריטב"א ז"ל שהאריך מאד בהלכות הללו ולא הניח כמעט מקום להתגדר לכן קצרתי ואם ישאר מעט עוללות מכאן עד סוף המסכת דעתי לבאר בין שאר לקוטי חדושים שלי אי"ה:

סליק מסכת סוכה בעזרת השם האל יתברך

תָּא וְאֵימָא לָךְ מִלְּתָא מַעַלְיְתָא, דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ, דַּהֲוָה אָמַר אֲבוּךְ הָא דִּתְנָן: כָּל הַיּוֹם מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעַם אַחַת, וְאוֹתוֹ הַיּוֹם הָיוּ מַקִּיפִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, הָכִי אָמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב! יש להקשות על מה השבח השביח להלכה זו כל כך דקרי לה 'מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא' טפי משאר דברים דאמר רבה בר בר חנה? ונראה לי בס"ד כי למאן דאמר שמקיפין בלולב יש בדבריו דברי טעם ברמז נכון כי יום הושענא רבה שהוא יום שביעי נחשב במספר הקדמיי יום כ"ח כנודע, ולכן מקיפין בו שבע פעמים בלולב ולא בערבה לבדה, כי הלולב ומיניו הם ארבעה מינין וכשיקיפו בארבעתם ז' פעמים נמצאו פרטים של ההקפות כ"ח כי ד' פעמים ז' הוא כ"ח ודבר זה יהיה מכוון עם עצומו של יום שהוא נחשב יום כ"ח במספר הקדמיי שהוא אבג"ד הנזכר. ואמר לו הָכִי אָמַר אֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר: בְּלוּלָב! כי רבה בר בר חנה אמר דבר קצר שהוא תיבת 'בְּלוּלָב' דוקא לרמוז לשומע שהטעם הוא רמוז בלולב עצמו כלומר דוק בלולב ותמצא בו טעם! מה שאין כן למאן דאמר בערבה לבדה אין כאן טעם בזה, ובודאי רבא פירש לרב יצחק בריה דרבה בר בר חנה הטעם הנזכר דהוה מרמז ליה רבה בר בר חנה בגוף הלולב ובעבור הטעם הזה קרי לה 'מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא' ולכן אמר לו 'תָּא וְאֵימָא לָךְ' פירוש תָּא מחלק הפשט לחלק הרמז או לחלק הדרש וְאֵימָא לָךְ בזה מִלְּתָא מְעַלְּיָתָא, והש"ס לא פירש הטעם להדיא משום דאין דרך הגמרא לפרש רמזים כאלה.