מסכת סוכה דף מ״ב עמוד א׳

לא שנו דפטור אלא שלא יצא ידי חובת נטילה קודם שהוציאו דהשתא טרוד במצוה וטעה בדבר מצוה אבל יצא בו קודם שהוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הוא ולא טרוד מהשתא במצוה לעשותה:

ה"ג הא מדאגבהיה נפיק ביה אמר אביי כשהפכו הכי קשיא ליה ה"ד לא יצא בו הא לא הוציאו אא"כ הגביהו ומדאגבהיה נפק ביה ידי חובת לקיחה וקתני פטור אמר אביי כשהפכו כשהגביהו הפך העליון למטה והאגד למעלה ואמרינן לקמן אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן:

דרך כבוד כגון בסודר שכורך ידיו בסודר כדאמרן לעיל (סוכה ד' לז.):

ודרך בזיון כגון בקערה:

אומר היה רבי יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים נראה בעיני דהאי בין אגפיים אינו אלא לשון עופות עולת העוף שנמצאת בין עופות המלוקים לחטאת המפרכסין אצל המזבח שפעמים שהן נעשין על קרן אחת כדתנן בשחיטת קדשים (זבחים ד' סג.) חטאת העוף היתה נעשית על קרן מערבית דרומית ושלשה דברים היתה אותה הקרן משמשת מלמטה וג' מלמעלה מלמטה חטאת העוף והגשות ושירי הדם ומלמעלה ניסוך המים והיין ועולת העוף כשהיא רבה במזרח שעיקר מקום עולת העוף בקרן דרומית מזרחית וכשהיו כהנים רבים עומדים ומולקים עולת העוף במזרח באים למערב ונעשית שם בקרן חטאת העוף אלא שהעולה למעלה מחוט הסקרא והחטאת למטה:

וכסבור הכהן חטאת העוף היא:

ואכלה ונמצא שמעל בקדשי שמים בשוגג:

פטור מקרבן מעילה הואיל דעם החטאת נמצאת ואכילתה מצוה דכתיב (שמות כ״ט:ל״ג) ואכלו אותם אשר כפר בהם הוה ליה טועה בדבר מצוה ופטור:

אמר אביי כשהפכו מדאיצטריך לשנויי הכי משמע דסבירא ליה דמצות אינן צריכות כוונה דהא קאי אמוציא לרשות הרבים והתם אין שייך מתכוין לצאת כל כמה דלא בירך ועוד דאיירי בהולך אצל בקי ללמוד ותימה דבסוף ראוהו ב"ד (ר"ה ד' כח:) דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא ושמא אביי קיבלה מיניה:

עולת העוף שנמצאת בין אגפיים למאי דאמרי' בשילהי אלו דברים (פסחים ד' עב:) דלא פטר רבי יוסי בלולב אלא משום דזמנו בהול צריך לומר דהאי נמי זמנו בהול כדי שלא תבא חטאת לידי נותר:

מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה אבל הכא טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אימא לא קא משמע לן. פלוגתא היא בפסחים פרק אלו דברים (שם) דמחייב התם בנתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו ואית ספרים דגרסי מהו דתימא הני מילי מצוה דרמי עליה אבל מצוה דלא רמי עליה אימא לא כלומר לולב דלא סגי ליה דלא שקיל דאי אפשר על ידי אחרים אבל חטאת אפשר שיאכלנה אחר:

שאינו מבוקר כהלכתו ואפי' נמצא תם משום דטעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה דבפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) יליף לה מפסח בגזרה שוה:

היודע לישאל ברשות היחיד ספקו טמא אבל אינו יודע לישאל אפילו ברשות היחיד ספקו טהור כדדרשינן בסוטה פרק כשם (ד' כח:):

היודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות מקמי הכא אין חולקין לו בגורן אבל משגרין לו לביתו אם יודע לשומרה בטהרה והכי תניא בגמרא דנושאין על האנוסה ביבמות (ד' צט: ושם) עשרה אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות וקא חשיב חרש שוטה וקטן וקתני סיפא משגרין להן בבתיהן ובבית הגרנות אין חולקין לו שבזיון תרומה היא שאין כל רואיו בקיאין בו שיודע לשומרה בטהרה אבל לביתו משגרין לו הבקיאין בו ומי שיודע לפרוס כפיו ופורס בצבור הכל יודעין שהביא שתי שערות שאין קטן פורס את כפיו כדתנן במגילה (דף כד.) כך פי' בקונט' ולא משמע הכי אלא בקטן ממש איירי דומיא דהיודע לדבר אביו מלמדו תורה והיודע לשחוט וכן כולהו אחריני והא דאמר בנושאין על האנוסה (יבמות דף צט: ושם) דאין חולקין תרומה לקטן בבית הגרנות היינו כשאינו יודע לישא את כפיו והא דתנן בפרק הקורא את המגילה עומד (מגילה דף כד. ושם) דקטן אינו נושא את כפיו היינו בפני עצמו אבל עם הגדולים נושא כדאשכחן גבי שיר של מקדש פרק אין נערכין (ערכין דף יג:) דתנן בין רגלי [הלוים] היו עומדים וצעירי הלוים היו נקראים והא דאמרינן בשילהי פרק קמא דחולין (ד' כד: ושם) נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח צבור ולירד לפני התיבה ולישא את כפיו עד שיתמלא זקנו איכא לאוקומה ביחידי שאין עמו אחר אי נמי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים כגון ביום הכפורים ובתעניו' ובמעמדות וכן צריך לחלק נמי משום לירד לפני התיבה דבהקורא את המגילה עומד (מגילה ד' כד.) תנן קטן קורא בתורה אבל לא פורס על שמע ולא יורד לפני התיבה ולא נושא את כפיו משמע הא גדול יורד לפני התיבה ואף על פי שלא נתמלא זקנו אלא על כרחך צריך לאוקומה ההיא דחולין כגון ליעשות שליח צבור קבוע ולירד לפני התיבה ביום הכפורים ובתעניות ובמעמדות:

פיסקא ר' יוסי אומר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת שכח והוציא הלולב ברה"ר פטור מפני שהוציא ברשות א"ר אמי ל"ש שפטור אלא שלא יצא בו מקודם שנמצא מוציאו עכשיו לצאת בו ולפיכך פטור אבל יצא בו חייב חטאת ואוקמה אביי כשהפך הלולב בשמאל ואתרוג בימין. ורבא אוקמה בשהוציאו בכלי דכי האי גוונא לא נפק ביה בהגבהתו כי דרך בזיון הוא.

והא דאמר רבא בשמעתא דמקמי הא דאי נקטיה בסודרא נפיק ביה ידי חובתו דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה הני מילי כגון סודר דהוא דרך כבוד אבל לקיחה בכלי דהוא דרך בזיון לא.

אמר רב הונא אומר היה ר' יוסי עולת העוף שנמצאת בין אגפיים פי' שנמצאת מלוקה בין אגפיים וכסבור חטאת העוף היא ואכלה פטור פשיטא מהו דתימא גבי לולב טעה בדבר מצוה ומ"מ עשה מצוה אבל עולת העוף דלא עשה מצוה כי אכילת העולה אינה מצוה ליחייב קמ"ל דפטור. ואותיבנא על רב הונא ר' יוסי אומר השוחט תמיד שאינו מבוקר כהלכתו בשבת חייב חטאת כו'. הנה ר' יוסי טעה בדבר מצוה מחייב ומשני בר מההיא דהא אוקמה כגון שהביאו מלשכת הטלאין שאין מבוקרין לפיכך חייב:

מתני' מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה לולב ומחזרתו למים בשבת כלומר אפי' אשה שאינה בת נטילת לולב והייתי אומר אסורה לטלטלו קמ"ל אפי' אשה מותרת לטלטלו וכ"ש איש. ומחזירתו למים בשבת ולא גזרינן משום השקת זרעים: ירושלמי תני מטלטלין עצי בשמים להריח בהן לחולה בשבת רבנן דקיסרי אמרין ערבה מותר להניף לחולה בשבת. ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביום [טוב] מוסיפין במועד מחליפין. יש מי שאומר מחזירין ומוסיפין ומחליפין הכל במים ויש מי שאומר דמחליפין ומוסיפים בהדס הוא ומסתברא כמ"ד במים דהא מחזירין ומוסיפין ומחליפין קתני היכא דמחזירין בשבת תמן קתני דמוסיפין בי"ט ותמן קתני דמחליפין במועד ואמאי אין מוסיפין מים בשבת משום דנראה כמשקה זרעים בשבת: פיסקא כל קטן היודע לנענע בלולב חייב היודע להתעטף בציצית חייב היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין.

היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו וגו' ופסוק הראשון מק"ש היודע לשמור ידיו אוכלין ע"ג ידיו טהרות היודע לשמור גופו אוכל ע"ג גופו טהרות.

גמ׳‎ אמר אביי ל״ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו כבר בביתו קודם שיוציאנו חייב דלאו טועה בדבר מצוה הוא שכבר השלים מצותו ופרכינן כי לא יצא בו מעיקרא הא נפיק ביה השתא כי אגבהיה מקמי דליפוק ביה דהא מדאגבהיה נפיק ביה ופרקי׳‎ בשהפכו י״מ שנטלו ביד שמואל וליתא שאין זה מעכב בדיעבד אלא פירושו שהפכו מלמעלה למטה ואין יוצאין אלא כדרך גדילתו כדאיתא באידך פרקין ורבה אוקמה בשנטלו בכלי דרך בזיון ולא יצא בו דלא הויא לה לקיחה תמה ומדדחקי׳‎ בהני שנויי כוליה האי ולא אוקים בשלא נתכוון לצאת בו כשהוציאו שמעינן דקי״ל דמצות אין צריכו׳‎ כונה לצאת והיינו דפרכי׳‎ נמי להדיא והא מדאגביה נפק ביה וזו ראיה גמורה מיהו אע״ג דכיון דאגבהיה נפק ביה שפיר מצי מברך עליה בתר הכי כיון שיש עליו לנענע עדיין שהוא שיורי מצוה וא״צ להפכו עד שיברך כמו שסבורים רבים והיינו דתקינו ברכ׳‎ בעל כדמוכח בפסחים משום דהגבהה קודמת לברכה לדין תורה ולפטרו מברכ׳‎ א״א משום כל הברכות כלן מברך עליהן עובר לעשייתן שלא נאמר אלא לאפוקי לאחר גמר עשייתן דלא אבל כל זמן דלא גמרו מעשהו לגמרי שיש בו שיירי מצוה מברך עליו ולא מבעיא בעודן בידו אלא אפילו הגביהו ע״מ שיטלנו וינענענו קודם שיתכוין לצאת בו ונתנו לחבירו אין בכך כלום וכשמחזירו לו נוטלו בברכה ומה שאמרו עובר לעשייתן ולא אמרו קודם עשייתן אין הכונה אלא כדי שלא יקדים ברכה למעשה אלא בתוך המעשה כדי שיגמור כל הברכה והרמב״ם ז״ל שגג בזה הרבה:

הב״ע שהוציאו בכלי פי׳‎ ‎ומשום הוצאת כלי לא מחייב דבטל הוא לגבי לולב כדתנן המוציא אוכלין פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי שהכלי טפלה לו את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ה״נ הכלי טפל ללולב:

א״ר הונא אומר היה ר״מ עולת העוף שנמצאת בין אגפים וקסבר חטאת העוף היא ואכלה פטור. פי׳‎ בין אגפי׳‎ שתי מקומות היו בכבש באחת מניחין עולת העוף שכולה לגבוה ובאחת מניחין חטאת העוף שיש בה זכיה לכהנים וביני ביני מקרי בין אגפים. ואמרינן מאי קמ״ל דטעה בדבר מצוה פטור. פי׳‎ דהכא נמי זמנה בהול שסבור שהיא חטאת ומתיירא שמא תבא לידי נותר היינו הך גירסת הספרים מהו דתימא התם הוא דטעה בדבר מצוה ועבד מצוה פי׳‎ לגבי לולב שיצא בו אחר כך וקיים מצותו אבל הכא גבי חטאת דלא עבד מצוה אימר לא ורש״י ז״ל גורס התם הוא דמצוה דרמיא עליה אבל חטאת העוף לא רמיא עליה בלחוד דאפשר בכהן אחר וגירסת הספרים עיקר. וכ״ת דליתני ההוא דחטאת העוף וכ״ש הא דרמיא עליה א״נ דעבד מצוה הא לא קשיא דההוא מימרא דרב הונא הוא ולהכי הוא דק״ל מאי קא משמע לן דהא ממתני׳‎ נפקא לן דאלו תנא לא תני לה בסמוך אהא דהכא:

גירסת הספרים היודע לשמור ידיו אוכלין על ידיו טהרו' פי׳‎ שכיון שיודע לשמור ידיו שלא יגע בטהרות עד שיטלם אע״פ שראינוהו שנגע בטהרות הרי הן טהורות ואין חוששין שמא נגעם בטומאה וכן אם יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ולא ידעי׳‎ מאי איכא בין שמירת ידיו לשמירת גופו שהרי הידים מכלל הגוף הם ואם יודע לשמור ידיו ואינו יודע לשמור גופו מטומאה מה תועלת יש בו הרי הוא טמא על מגע ידיו. ויש לומר דשמירת ידיו עדיף שאפילו לא נגע בטומאה אחר נטילה נפסלין בהסח הדעת משא״כ בשאר גופו ולפיכך כשאינו מוחזק אלא בשמירת גופו וידיו מטומאה אם אינו יודע לשמור ידיו גם מהסח הדעת אין אוכלין על ידיו טהרות אלא על גופו אבל כשיודע לשמור ידיו אף מהסח הדעת אוכלין טהרות אף על ידיו יודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות ורישא ה״ק שאע״פ שהוא טמא בודאי אם יודע לשמור אוכלין מטומאה לומר שנגעה טומאה בהם ואמר לו שלא נגע בהם הוא ולא שום טומאה נאמן אלינו ואוכלין על עדות שמירתו טהרות ואע״ג דקטן לא מהימן כלל באיסורין כדאיתא התם בפ״ק דפסחים וכדאמרינן לקמן והוא שגדול עומד על גביו ולא סמכינן עליה גופיה דאמר לן דשחיט כראוי י״ל דכי לא מהימן במלתא דהוה קאי בחזקת איסור מעיקרא והוא מעיד שיצא מאיסור להיתר כהאי דשחיטה דבהמה בחיי׳‎ בחזקת איסור עומדת שאין לו היתר עד שיודע כראוי מפי עד גדול שראוי להעיד אבל שמירת הטומאה דלאו סהדותא ממש הוא אלא אחזוקי טהרות בחזקת טהר׳‎ דמעיקרא מהימן מכאן יש ללמוד שסומכין על הקטנים בשמירת דברים שמביאין ממקום למקום או ששומרין בשר כשר שנתנו ביד עכו״ם וכיוצא בו מדברים דלית בה חזקה של איסור אלא חששא שלא יתחלף או שלא יגע בו עכו״ם מכיון שבא לכלל דעת שמיר׳‎ ואפשר שה״ה בחלב שחלבו עכו״ם וקטן כזה רואהו דהא ליכא בחלב גופיה חזקה דאיסורא אלא דחיישינן לאיערובי מפי ר׳‎ נרו. והא דאמרינן קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב והוא שגדול עומד על גביו והיודע לפרוס ידיו חולקין לו תרומה בבית הגרנות ק״ל כשהוא קטן איך נושא כפיו דהא תנן במסכת מגילה קטן קורא ומתרגם אבל אינו עובר לפני התיבה ואינו נושא כפיו וליכא למימר דהכא גדול שהביא שתי שערות כדפירש הראב״ד ז״ל דהא קטן תניא ועוד אם גדול הוא אפי׳‎ אינו יודע לפרוס כפיו חולקין לו תרומה אלא כך י״ל דהכא קטן היודע לפרוס קאמר ולא שיהא פורס אלא כיון שיש לו דעת לפרוס חולקין לו תרומה וההיא דאמרינן ביבמו׳‎ חש״ו אין חולקין להם תרומ׳‎ בבית הגרנות כשאינו יודע לפרוס. ואפשר לומר עוד שפורס את כפיו ולא בפני עצמו אלא שמבסם קולו בקול אחיו הכהנים וכענין שאמרו בערכין גבי שיר של לוים שהיו לוים קטנים מסייעים להם ונקראים צעירי הלוים ואמרי לה סועדי הלוים שהיו סועדין וסומכין קולם וכן אמרו שם אין עולין למנין ואין עומדין לדוכן אלא בארץ היו עומדים וראשיהם בין רגלי הלוים וצעירי הלוים היו נקראין:

כבר ידעת בעולה שדינה להיות כליל וחטאת העוף נאכלת נמצאת עולת העוף בין אגפים ר"ל בין חטאות של עופות וקורא אותם אגפים על שם שהעוף בעל כנפים וכסבור חטאת היא ואכלה הרי זה כנהנה מקדשי מזבח בשוגג שמביא קרבן מעילה שהרי אין אומרין טועה בדבר מצוה פטור אף במקום שמקיים מצוה כמו שביארנו במשנה וכל שכן בזו שאינו מקיים מצוה אע"פ שהוא סבור כן ושמא תאמר האיך נתערבה ערלה עם חטאות והרי עולת העוף נעשית בקרן דרומית מזרחית ואינו מספיק להם היו עושין אותן במערבית דרומית:

כבר ידעת שבעל מום אינו קרב לגבי מזבח וכן ידעת שאין פוחתין בלשכת הטלאים מששה טלאים מבוקרים ואעפ"כ צריך לבקרו בשעת שחיטה וכל ששחט תמיד שאינו מבוקר אע"פ שהביאו מלשכת המבוקרים אחר שלא בקרו בשעת שחיטה פסול וצריך להביא תמיד אחר ואפי' נמצא תם לאחר שחיטה שהרבה מומין יש שאין להם בדיקה אחר מיתה שסימנין עשויין להשתנות ומעתה אם שחטו בשבת חייב חטאת שהרי שלא לצורך קרבן שחט:

כך היא שיטתנו ומפני שאין אנו פוסקים כר' יוסי לא בלולב ולא בעולה שנמצאת בין אגפים אלא בלולב חייב חטאת ובעולה חייב אשם מעילות ובשבת חייב חטאת אע"פ שהביאו מלשכת המבוקרים הואיל ולא בקרו בשעת שחיטה ומ"מ יש פוסקים כר' יוסי ופטור בכולם ואע"פ שבפסחים משמע שלא אמרה ר' יוסי אלא בלולב שזמנו בהול אף עולה שנמצאת בין האגפים זמן החטאות בהול שמתיירא הוא שיבואו לידי נותר ואף בהקרבת התמיד כן ואף הם פוסקים בתמיד שאין צריך תמיד אחר אע"פ שלא בקרו בשעת שחיטה הואיל ומלשכת המבוקרים הוציאו הא כל שהוציאו מלשכת שאין מבוקרים אין זה טועה בדבר מצוה כלל ואף ר' יוסי מודה בה שחייב חטאת:

המשנה השתים עשרה והיא גם מענין החלק הרביעי והוא שאמר מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזרת למים בשבת ר' יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין כל קטן שיש בו דעת לנענע חייב בלולב אמר הר"ם בתנאי שיוציא אותו הפוך או שיוציאנו בכלי שהרי לא יצא ידי חובתו אבל אם נטלו בידו והוציאו שוגג חייב חטאת כי העקר אצלנו מדאגבהיה נפק ביה וכיון שיצא ידי חובתו לא נאמ' להוציאו ברשות והלכה כר' יוסי והלכה כר' יהודה:

אמר המאירי מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה את הלולב ומחזרת למים בשבת ר"ל בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שיו"ט ראשון בשבת שהיה לולב דוחה שבת במדינה ובכל מקום שנתברר בו יום שנתקדש החדש בהגעת שלוחים לשם ולמדנו מכאן שתים להיתר אחת החזרתו למים בשבת להרטיבו ואין דנין אותה בהשקאת זרעים ואע"פ שמעמידו בלחותו והשנית שמותר אף על ידי אשה ואע"פ שאינה בת חיוב ואין אומרין הואיל ואינה בת חיוב אין ראוי לטלטלו שכל שראוי לאנשים מותר לנשים לטלטלו או שמא הואיל ואף נטילתו רשות של מצוה אצלם ור' יהודה חדש בה דברים שבשבת מחזירין הואיל ומשם נטלוהו ביום וביו"ט מוסיפין אבל לא מחליפין מכל וכל ובמועד מחליפין וכן הלכה ובזמן הזה מיהא שאין לולב ניטל בשבת כלל אם הוציאו אדם מן המים אסור להם להחזירו ואין אומרים לדון עכשיו האנשים כנשים באותו זמן שהרי עכשיו אינו ראוי לא לאנשים ולא לנשים:

קטן היודע לנענע חייב בלולב ר"ל שאביו חייב לחנכו מדברי סופרים ומתורת חנוך:

זה ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

קטן היודע לנענע אביו חייב לחנכו בנטילת לולב וכן היודע להתעטף חייב על דרך זה בציצית ר"ל שאביו חייב לחנכו וכן בכולם אלא שבזו לא אמר אביו לוקח לו טלית שאין החיוב אלא בשיש לו בגד בן ארבע כנפים ואף הגדול אינו צריך לחזר אחריו:

בד"ה מ"ד התם הוא דטעה כו' פלוגתא היא בפסחים פרק אלו דברים כו' ואית ספרים דגרסי מ"ד כו' עכ"ל נראה קצת מלשונם דלאית דגרסי אין אנו צריכין לאוקמי מילתא דרב הונא בפלוגתא ואינו כן דהא איכא מאן דמחייב התם בלא עשה מצוה ורב הונא פוטר הכא ונראה לפרש דמשמע להו דחוק דרב הונא אשמעינן הכא מילתא דתליא בפלוגתא אבל לאית דגרסי אף שהוא פוטר אפילו בלא עשה מצוה מ"מ לא נחית לאשמעינן הך מלתא אלא מלתא אחריתא אשמעינן דפוטר אפילו במצוה דלא רמיא עליה ודו"ק:

בד"ה היודע לפרוס כו' איכא לאוקמא ביחידי שאין עמו אחר כו' עכ"ל להאי תירוצא לא דייק להו הא דמשמע קטן אינו נושא כפיו הא גדול נושא ואע"ג שלא נתמלא זקנו אלא דכל שלא נתמלא זקנו קטן מקרי ואינו נושא כפיו בפני עצמו מיהו להאי תירוץ שני שכתבו א"נ נושא כפיו היינו בקביעות כו' ודייק להו מיורד לפני התיבה דמשמע הא גדול יורד כו' מהך מילתא גופה דנושא את כפיו ה"מ לדיוקי הכי ואפשר במה שכתבו וכצ"ל נמי משום לירד כו' ר"ל דמנושא את כפיו דיורד לפני התיבה נמי וכ"ה בר"ן פרק הקורא עומד ע"ש ודו"ק:

בתוספות ד"ה אמר אביי כשהפכו כו' ותימא דבסוף ראוהו ב"ד דאמר רבא מצות אינן צריכות כוונה קא מותיב ליה אביי טובא כו' עכ"ל. ואף שאיני כדאי מ"מ ללמוד אני צריך דלע"ד לא דמי כלל דאפילו למ"ד דמצות צריכות כוונה היינו לאפוקי היכא שלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא כמתעסק בעלמא או בתוקע לשיר וכן במצה דלא נתכוין כלל לשם מצוה אלא לאכילה בעלמא משא"כ בהאי דשמעתין נהי דלא נתכוין לצאת בו מיד אלא להוליכו לבהכ"נ לברך עליו שם היינו לפי מה שטעה באיסור שבת שהיה סבור שמותר לצאת בו דרך ר"ה אבל מ"מ עיקר הולכת הלולב היה לשם מצוה ואילו היה נזכר מאיסור שבת היה דעתו לצאת בו לאלתר וא"כ כשהוליכו אח"כ ד' אמות בר"ה הוי כשוגג גמור שלא בדבר מצוה כיון דכבר נפיק ביה בדיעבד כן נ"ל ועפ"י מה שכתבתי שם בפרק ראוהו ב"ד יש ליישב עוד בדרך אחר:

לולב וערבה פרק רביעי

במשנה לולב וערבה כו' ההלל והשמחה שמונה והקשו בתוספת וא"ת זמנין דאינן נאכלין כל ח' כגון שחל י"ט ראשון דסוכות באחד בשבת כו' עד סוף הדיבור. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה באריכות ובסוף דבריו ואיך שיהיה התוס' דהתם סותרים דבריהם דהכא וכן פרש"י דהתם סותר פירושו דלקמן שפירש שיש שמחה ביום שמונה עכ"ל. ולע"ד נראה ליישב בפשיטות דאף לפמ"ש התוספת שם בפרק אלו דברים דשייך שמחה נמי ביום שמיני אין כוונתן שצריך לזבוח שלמים ביום שמיני משום שמחה דהא ודאי ליתא דמה"ת הא בעינן זביחה בשעת שמחה ובשמחה כתיב בהדיא ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ודרשינן לקמן בין ללולב בין לשלמים ואפילו למאן דלא בעי זביחה בשעת שמחה אפ"ה בפשטא דקרא שבעת ימים כתיב דמשמע שבעה ולא שמונה אלא מ"ש התוספת שם דשייך שמחה ביום שמיני היינו שיזבח שלמים מעי"ט שהוא שביעי לצורך ליל שמיני ויומו דהשתא הוי שפיר נמי זביחה בשעת שמחה נמצא דלפ"ז יפה הקשו התוספות כאן דזמנין דלא משכחת שמונה והיינו כשחל שביעי בשבת דהשתא ליכא אכילת שלמים לא בליל שמיני ולא ביום שמיני כיון שעיקר הבאת שלמים אינו אלא שבעה ימים ובזה נתיישב ג"כ הך ברייתא דלקמן ודפ' אלו דברים דתניא והיית אך שמח לרבות ליל שמיני לשמחה ולכאורה יש לתמוה דאדרבא כל אכין ורקין מיעוטין הם ולמאי דפרישית א"ש דנהי דאיתרבי שמיני לאכילת שלמים אפ"ה שייך נמי מיעוטא דאך לענין שאין לזבוח בשמיני עצמו אלא בשביעי לצורך שמיני ולפ"ז פירש"י ופי' התוספות דהתם בפרק אלו דברים ודהכא הכל עולין בקנה א' כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

תוס' ד"ה אמר אביי וכו' אינן צריכות כוונה עיין לעיל דף לט ע"א תוס' ד"ה עובר:

גמרא לא שנו (דפטר ר' יוסי ביו"ט ראשון שחל בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה) אלא שלא יצא בו, אבל יצא בו חייב (דשוב לא טריד בטרדה דמצוה, ומקשה) הא מדאגביה נפקביה. תימא הא מ"מ בשעת העקירה היה בכלל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה וא"א לחייבו על העקירה, ומש"ה אינו חייב כלל דהוי כהנחה בלא עקירה, וכמו בהיה מזיד או אנוס על העקירה דפטור הכי נמי הכא, וה' יאר עיני:

קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ תָּנוּ רַבָּנָן: קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְנַעְנֵעַ, חַיָּב בְּלוּלָב. לְהִתְעַטֵּף, חַיָּב בְּצִיצִית. לִשְׁמֹר תְּפִלִּין, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין. יוֹדֵעַ לְדַבֵּר, אָבִיו מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה וּקְרִיאַת שְׁמַע. קשה הוה ליה למנקט האי ברישא דזה קדים לכולהו בזמן! ועוד יש להקשות למה נקיט לוּלָב קודם צִיצִית? ונראה לי בס"ד דנקיט בדרך לא זו אף זו והיינו דמצות נַעְנוּעַ היא ברגע אחד ואין שם צורך שימור אבל עטיפת צִיצִית היא בכל יום וגם צריך בה שימור קצת שיהיה נזהר שלא ינהוג בטלית מנהג בזיון וגם שלא יהיו ציציותיו נגררין בקרקע, ולהכי נקיט לולב ברישא לומר לא מבעיא שהיא ברגע אחד ואין בה צורך שימור כלל אלא אפילו טלית שהוא בכל יום ובעי שימור קצת אפילו הכי חייב בו הקטן אם הוא יודע להתעטף בו. ולא מבעיא צִיצִית דאין איסור וחיוב כל כך בשמירתו אלא אפילו תְּפִלִּין דבעי שימור טפי ואיכא איסורא רבא בהפחה דשכיחה טובא ואיכא למיחש בקטן דילמא פשע בהכי עם כל זה אם יודע בו שיוכל לשמור תפיליו חייב ליקח לו תפילין. ולא מבעיא כל הני שהם נמצאים בקטן בזמן שהוא בן שמנה או שבע שאז יש לו דעת לידע לשם מי עושין המצות ולמי מברכין דמסתמא כשיגיע לשיעור חיוב מצות אלו הוא מגיע לדעת זו אלא אפילו בזמן שהוא קטן הרבה שהוא בזמן שהתחיל ללמוד הדיבור דודאי אותו זמן אין בו דעת להכיר ולהבין שמו של הקב״ה ומה הוא משמעות שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ופסוק (דברים לג, ד) 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' עם כל זה חייב אביו ללמדו פסוקים אלו אף על פי שהם בפיו כמו זמר כדי לחנכו.

לִשְׁמֹר תְּפִלִּין, אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ תְּפִלִּין מקשים למה בלולב וציצית קתני חייב וכאן אמר 'אָבִיו לוֹקֵחַ לוֹ' ולא אמר 'חַיָּב בִּתְפִלִּין'? ונראה לי בס"ד דנקיט חייב בלולב וציצית כדי שכל אדם הרואה אותו יתן לו לולב לנענע בו בתורת שאלה ויתן לו ציצית להתעטף בו לפי שעה דכל שהרואה משער בדעתו ממראהו וגובה קומתו שהגיע לשנים שהוא חייב להתחנך במצות אלו יזכהו במצות אלו לפי שעה אבל בתפילין שצריכין גוף נקי אף על פי שהרואה אותו משער בדעתו שהגיע לשנים שראוי להתחנך במצות תפילין לא יהיה מזכה במצות תפילין לתת לו תפילין להניחו לפי שעה בתורת שאלה כדרך שעושה לגדול בר חיובא יען אולי זה אין לו גוף נקי ואינו יודע לשמור עצמו מהפחה ורק אביו אשר דר עמו ביחד ומכיר בטבעו והנהגתו אם הוא יודע שראוי לכך חייב ליקח לו תפילין לחנכו, וכן בלימוד פסוק תורה שהוא מזמן שהתחיל לדבר נקיט אביו מלמדו תורה כי באותו זמן הקטן הוא סגור בבית ואין מצוי אחר עמו אלא רק אביו ולכן אמר אביו מלמדו תורה. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש דנקיט בתפילין 'לוֹקֵחַ לוֹ אָבִיו' כי לולב וציצית אפשר שיקח משל אביו או של אחרים ויקיים המצוה אך אי אפשר ללבוש תפילין של אחרים כי ראשו קטן ולא אפשר ללבוש תפילין של ראש גדול עד כאן דבריו.

תּוֹרָה', מַאי הִיא? אָמַר רַב הַמְנוּנָא (דברים לג, ד) "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". יש להקשות למה נקיט פסוק זה ולא אמר פסוק ראשון של התורה שהוא (בראשית א, א) 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים' דהוא גם כן ז' תיבות. כמו פסוק זה? ונראה לי בס"ד מפני שפסוק 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' לא יש בו אזכרה וגם עוד שנזכר בו שמו של משה רבינו ע"ה שקבל לנו התורה וגם בשמו נרמז שם א"ל שד"י [א"ל 31+ שד"י 314=מֹשֶׁה 345] שהוא שם המאיר במקום שבאה התורה משם שהוא הבריאה. ועוד נראה לי בס"ד נבחר פסוק זה טפי שבו מפורש שכל ישראל אנשים ונשים וקטנים חייבים בתורה דכתיב בה 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' לא אמר זֶרַע יַעֲקֹב או עֲדַת יַעֲקֹב אלא 'קְהִלַּת' יַעֲקֹב, והיינו על פי מה שאמר בס"ד במקום אחר דשם קְהַל כולל על אנשים ונשים וקטנים שהם ג' מיני אדם כי תואר אָדָם ניתן לישראל דוקא והאנשים הם מין בפני עצמו ונשים מין בפני עצמו וקטנים מין בפני עצמו וג' פעמים 'אָדָם' [אָדָם 45×3=קְהַל 135] עולה מספר 'קְהַל', וכאן בפסוק זה מפורש 'מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' דקאי על קְהַל שהוא שם הרומז על אנשים ונשים וקטנים. גם עוד ראשי תיבות פסוק זה הוא 'תָּקִים צֶלֶם' רמז מעת שאמר התינוק פסוק זה נעשה קימה לצלם שלו ולכן יש בו שבעה תיבות על דרך מה שאמר הכתוב (משלי ט, א) 'חָכְמוֹת בָּנְתָה בֵיתָהּ חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה'. ועוד נראה לי בס"ד טעם לפסוק זה כי מצאתי כתוב בכ"מ [בכמה מקומות] סגולה שתתעבר האשה בבן זכר שיכוין הבעל קודם הזווג בעוד ידיו טהורות בשם זה בנקודות אלו והוא 'תּצֶלַמֵּמקֻיָ' ושם זה יוצא מן ראשי תיבות 'תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב' עד כאן. נמצא לפי זה בפסוק זה יש שייכות להוויית הזכר בעולם ולכך כשיתחיל התינוק לדבר שהוא זכר וחייב בלימוד תורה מלמדו אביו תחלה פסוק זה שיש בו שייכות למציאות הזכר והווייתו.