מסכת סוכה דף כ״ט עמוד א׳

כי הא כו' דבשמעתא איכא נמי ריהטא בלא טרחא ואיכא עיון בטרחא:

כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא בתר דאגמרינהו שמעתתא:

מרהטי בגמרא מה ששמעו מפיו דבר פלוני אסור דבר פלוני מותר:

והדר מעייני בסברא מה טעמו של דבר ואם יש להשיב כלום:

מאני משתיא כוסות:

במטללתא לפי שאינן מאוסים:

מאני מיכלא קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאן:

לבר ממטללתא חוץ לסוכה:

מנא דמיכלא קערות לאחר שאכלו בהן צריך להוציאם מן הסוכה משום מיאוס כך פירש בקונטרס וי"מ כגון קדירות ואגני דלישא וטעמא דכעין תדורו בעינן והני אין רגילין להיות בבית דירה אלא בית יש להם לבדם וכן פירש בה"ג כגון קדרי ושפודי ובי טוי ובי תפי:

ואמרי לה בר ממטללתא אין שרגא מעניינא דאחרים דמנא דמיכלא בר ממטללתא היינו בשעה שאין משתמש בהן דבשעת סעודה אוכל בקערה בסוכה אבל שרגא בעודו דולק ומשתמש לו לאורו אסור כדמוכח לקמן פרק לולב וערבה (סוכה ד' מח. ושם) דתנן גבי שביעי של חג גמר מלאכול לא יתיר סוכתו משום דאי מתרמי ליה סעודתא אכיל בגווה אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום שמראה כמכין עצמו לקראתו למקום שיסעוד שם הלילה ואמרינן בגמרא אין לו מקום להוריד כלי וצריך לאכול בה ביום טוב האחרון מה יעשה ויוכיח שאינו כמוסיף על המצוה לעשות סוכה שמונה ימים מדליק בה את הנר ומדחשיב לה היכירא בשעת הדלקה שמע מינה דאסור בחג ושמא היינו טעמא דמשום דמוקמינן בסוכה קטנה וחיישינן שמא תשרף סוכתו ותדע דהדלקה דוקא מדלא נקט מעייל את הנר כדנקיט התם מעייל בה מאני מיכלא:

מתני' כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע יש לו כלים נאים ומצעים נאות מעלן בסוכה אוכל ושותה בסוכה ומשנן בסוכה ואוקימנא למגרס ולעיוני בסברא דצריך קבע בסוכה וכן מקרא ומשנה אבל תנויי לארהוטי לישנא דגמרא בר ממטללתא ולא חיישינן כי הא דרבא בהדי רמי כי הוו קיימי מקמי רב חסדא הוו מרהטי לישנא דגמ' והדר יתבי ומעייני בסברא. אמר רבא מאני משתיא במטללתא מאני מיכלא בר ממטללתא. שרגא. שרי בסוכה גדולה בסוכה קטנה חוץ לסוכה.

ירדו גשמים מאימתי מותר לפנות כו' תנא משתסרח המקפה של גריסין וכן אי הוה נשיב זיקא וקא מייתי ציבי באפיה מותר לפנות:

ת"ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד ופסקו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור ויעלה עמוד השחר: ירושלמי לא סוף דבר שתסרח מקפת גריסין אלא אפי' מקפת כל דבר. תני כשם שמפנין מפני הגשמים כך מפנים מפני השרב ומפני היתושין. רבן גמליאל ור' אליעזר היו נכנסין ויוצאין כל הלילה חד מתלמידיהון דר' מנא הורי לחד מן קרובוהי דנשיא יצא אין מטריחין אותו לחזור ולא שמע הא דרבן גמליאל ור' אליעזר: פיסקא לעבד שבא למזוג כוס ושפך הקיתון לפניו.

תנא אמר לו אי אפשי בשמושך תני מפני ד' דברים בעלי בתים לוקין ונמסרין למלכות. על שמשהין בידם שטרות פרועין. ושמלוין ברבית. ושפוסקין צדקה ואינן נותנין. ושספק בידו למחות ואינו מוחה.

בזמן שמאורות לוקין סימן רע לעובדי כוכבים מלה"ד למלך שעשה סעודה.

בזמן שהחמה לוקה סימן רע לעובדי כוכבים [וכו'] שהאומות מונין לחמה לבנה לוקה סימן רע לשונאי ישראל. שישראל מונין ללבנה. לקו במזרח סימן רע לבני מזרח. במערב לבני מערב. באמצע לכל העולם. לקה כמין דם חרב בא לעולם.

כמין שק רעב בא לעולם לקה בכניסתו פורענות שוהה לבוא. ביציאתו פורענות ממהרת לבוא. וי"א חילוף. ובזמן שעושין רצון מקום אין מתיראין מכל אלו שנאמר ומאותות השמים אל תחתו וגו' עובדי כוכבים יחתו ולא ישראל יחתו:

ת"ר בשביל ד' דברים חמה לוקה על אב ב"ד שמת ולא נספד כהלכה. ועל נערה המאורסה שצעקה בעיר ואין מושיע לה. ועל משכב זכור. ועל ב' אחים שנשפך דמן כאחת. ועל ד' דברים מאורות לוקין על כותבי פלסטר.

אמר רבא מאני משתיי׳‎ במטללתא פירוש רשאי לנותנן שם דהכי אורחא לפעמים בביתו מאני מיכלא בר ממטללתא כלומר אינו רשאי ליתנם בבית שהוא אוכל וכענין תשבו כעין תדורו וזו סברת הרי״ף ז״ל שכתב לענין פסול סוכה בי״ט האחרון דפסיל לה במאני דמיכלא דמעייל לגוה משמע דבתוך החג מעכבין בידו מלהניחם שם ויש שפירשו מאני משתייא מצוה ליתנם בסוכה אבל מאני מיכלא אינו חייב להניחם בסוכ׳‎ שאין דרך להניח׳‎ בבית שהוא אוכל אעפ״כ אם רצה להניח שם הרשו׳‎ בידו:

שרגא אמרי לה כו׳‎ ולא פליגי כאן בסוכה גדולה כאן בסוכה קטנה בר ממטללתא דקא ממעטא ודאי בתשמישתא שצריך האדם להתרחק מהם ואסור להניחם שם:

תנא משתסרח המקפה של גריסין.‎ פירוש שממהרת ליפגם יותר וקולא היא והיכא דנשבא זיקא ומייתי צבוותא ואנינא דעתיה בהו מצי נפיק מהתם כדתי׳‎ בעובדא דרב יוסף וטעמא משום תשבו כעין תדורו:

ת״ר היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד אין מטריחין אותו לעלות ומינה שאם היה אוכל עדיין וראה גשמים באין ושמים מתקדרין בעבים שאוכל חוץ לסוכ׳‎ ואין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור כל סעודתו:

היה ישן בסוכה וירדו גשמים וירד ופסקו גשמים אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור איבעיא להו עד שיאור או עד שיעור. פירוש ואפילו בתוך הלילה שלא גמר שינתו ת״ש עד שיאור ויעלה עמוד השחר ואתמהינן תרתי פירוש דאי חד שיעורא נינהו למה לי למתנינהו בחד מינייהו סגי ואי לאו חד שיעורא נינהו כ״ש דקשיא דהוה תרתי דסתרי אהדדי. וגירסת הרב בעל המאור אימא עד שיעור משיעלה עמוד השחר אבל בספרים שלנו גרסי עד שיאור וכן היא בפי׳‎ ר״ח ובספרי הגאונים ז״ל כלומר עד שיאור משיעלה עמוד השחר שמתחיל האור שלא תאמר היינו כאור היום אח״כ וקודם עלות השחר אע״פ שניעור אין מטריחין אותו לעלות וה״ה שאם לא נעור אין מטריחין אותו אף משיעלה עמוד השחר עד שיגמור שינתו דלא גרע מסעודה דאמרי בה עד שיגמור סעודתו וכן דעת מורי נר״ו:

מי שפך למי כו׳‎ ק״ל דהא לפום לישנא דרישא משמ׳‎ להדיא דהרב שופך לעבד וי״ל דדלמא ה״ק מותר לפנות מן הדין מיהו העושה כן דומה לעבד שמשמש לרבו וכיון שרואה שרבו אינו מסביר לו פנים שופך לו מיד קיתון לו׳‎ איני רוצה לשמשך ואלו כן היה ראוי שלא יפנה מיד משתסרח המקפה אבל למאי דמסקי שהרב שופך לעבד אין לו להמתין מלפנות:

מאני מיכלא כגון קערות אחר שנשתמשו בהם אין לו לשהותם בסוכה אלא יניחם בחוץ לסוכה מתוך מיאוסן ושאין לו עוד צורך בהן מאני משתיא כגון כוסות וכלי זכוכית אין צריך להוציאם שהרי דרכו של אדם לשתות אף שלא בשעת אכילה ואין כאן מיאוס בהנחתם בסוכה ומ"מ הכד או הכלי שבו שואבים המים והם הקרויים כאן חצבא ושחיל חוץ לסוכה וקצת רבני צרפת פירשו מאני מיכלא כגון עריבות וקדרות שאין זה כעין תדורו שהרי אין דרך להעמידם במקום אכילתו אלא בבית מיוחד לאפות ולבשל אבל קערות ושפודים ושאר כלים הדקים אין צריך להוציאם ואף לפירוש ראשון אומר אני שאין צריך להוציאם עד שיגמור סעודתו שהוא צריך לישן ולטייל ולשנן וכל כלי מאכל מאוסים שם מתוך זוהמתם:

המנורה אם בסוכה גדולה היא בסוכה ואם קטנה חוץ לסוכה וי"מ נר של חרס הנקרא קורושו"ל ואין נראה לי שזה ודאי מקומו מועט ואף בקטנה בסוכה ומנורה זו יש אומרים שבקטנה אף כשהיא דולקת לצורך אכילה ובשעת סעודה דוקא חוץ לסוכה ומפני שמתירא שלא להתאחז בעצי הסוכה וי"מ שכל שהוא דולק לסעודה ודאי בסוכה ולא נאמר חוץ לסוכה אלא אחר סעודה ושכבתה ונראה כפירוש ראשון ממה שאמרו בפרק לולב וערבה אין לו מקום להוריד כליו האיך יעשה שלא יהא כעובר על בל תוסיף ותירץ בגדולה מעייל בה מאני מיכלא בקטנה מדליק בה את הנר אלמא אף בהדלקה נפסלה בכך וי"מ קטנה ששיעורה מצומצם והמנורה ממעטת בו:

בתלמוד המערב אמרו כשם שמפנין לגשמים כך מפנין מפני השרב או מפני היתושים וכן מפנין לנשירת העלין וההוצים מצד רוח כל שנופלים מהם כל כך שהתבשיל מתלכלך בהם בכדי שאדם מואס בו וזה שאמרו משתסרח המקפה לא סוף דבר שתסרח אלא בכדי שתסרח ר"ל שנפלו מים לתוכה שאילו נפלו לתוך הקערה היה התבשיל נפסד וכן פירשוה בתלמוד המערב ונוסח דבריהם לא סוף דבר שתסרח אלא בכדי שתסרח לא סוף דבר של גריסין אלא אף של כל דבר:

ירד מן הסוכה לסבה מן הסבות שהזכרנו והיה אוכל [בבית] ועברה אותה סבה קודם שיגמור סעודתו אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו וכן אם ירד לו וישן לו בבית ועברה הסבה אין מטריחין אותו לעלות כל אותה הלילה עד שיאור היום ואף לכשיאור אין מעירין אותו אלא לכשיעור אחר שיעלה עמוד השחר חוזר ומעלה לסוכה: ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה איבעיא להו עד שיאור עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל הכא דלא קאמר אלא עד שיאור ודאי דאית לן לפרושי עד שיאור קצת היום דהיינו עמוד השחר אבל לקמן דקתני עד שיאור וקתני נמי ויעלה עמוד השחר ע"כ דעד שיאור לאו היינו עמוד השחר דתרתי למה לי אלא משהאיר המזרח כפירוש רש"י ומש"ה קא מקשה תרתי דסתרי כו' וק"ל:

בִּזְמַן שֶׁהַחַמָּה לוֹקָה, סִימָן רַע לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים פירוש חַמָּה אותיות חֵמָה בציר"י תחת חי"ת והיינו רוצה לומר סימן חֵמָה בציר"י נראה בְּחַמָּהּ. ומה שאמר בלבנה רמז לדבר לְבָנָה אותיות בֶּן לָהּ כלומר ישראל שנקראו בן למקום כדכתיב (שמות ד, כב) 'כֹּה אָמַר הֳ' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל' הם חלקה שמונין לה. גם לְבָנָה אותיות הֵן לֵב כי ישראל הם לב ועשו כבד כנזכר בזוהר הקדוש. והנה מקשים דלקות חמה ולבנה הוא טבעי ונודע לתוכנים קודם שיתראה? ונראה לי דודאי הוא בטבע אך בזמן שיהיה לקות יתעוררו המקטרגים לקטרג ולכן הוא סִימָן רַע כי על ידו יתעוררו לקטרג כן דרכם. ועוד נראה לי דלעולם גוף הלקות טבעי אך כשיהיה יתהווה איזה שינוי מראה בחמה או בלבנה וזה השינוי אינו ניכר לכל אדם ורק לחכמים שיש להם סימנים וכללים בדבר זה ובזה השינוי יש סִימָן רַע לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. ובזה ניחא גם מאמר השני [בִּזְמַן שֶׁמְּאוֹרוֹת לוֹקִין, סִימָן רַע לְשׂוֹנְאֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל] והיינו כי לתירוץ ראשון צריך לומר כשלוקה בטבע יתעוררו המקטרגים לקטרג ולתירוץ השני יש לומר שיתהווה בחמה מראות קשים ונודעים לבעלי חכמה.

בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים חַמָּה לוֹקָה; עַל אַב בֵּית־דִּין שֶׁמֵּת וְאֵינוֹ נִסְפָּד כַּהֲלָכָה. כתב רש"י 'לא שמעתי טעם בדבר' ונראה לי בס"ד אַב בֵּית־דִּין הוא דוגמת השמש המאיר לעולם אך כתיב (קהלת א, ה) 'וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ' עַד שֶׁלֹא שָׁקְעָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל עֵלִי זָרְחָה שִׁמְשׁוֹ שֶׁל שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי (בראשית רבה נח, ב) וכתבו המפרשים ז"ל דאף על גב דודאי זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ דהיינו כשנפטר צדיק זה נולד צדיק אחר צריכים אנשי עירו להספידו לצדיק שנפטר מתרי טעמי חדא דזה הנולד הוא עודנו קטן ועד שיגדל הנה הם יושבים בחושך ועוד מי יאמר שנולד בעירם ושמא נולד במקום אחר ונמצא דהם חסרים מאור הצדיק לעולם עד כאן דבריהם. ולכן אַב בֵּית־דִּין שצריכין להספידו ולא הספידוהו כהלכה מוכרח לומר דהם חשבו כיון דזרח השמש שנולד אחר במקומו אין צריכין לבכות ולהספיד דנמצא לא חסרו כלום, ובאמת זה טעות דעל כל פנים עתה הם יושבים במחשך לכך לוקה חמה שתהיה חשוכה להם לרמוז להם טעותם שבאמת עתה הם בחושך וחסרים אור ולמה לא הספידו ובכו על חסרונם. ומה שלוקה נמי עַל הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָסָה שֶׁצָּעֲקָה בָּעִיר וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל כל ארוסה נותן לה הבעל בקידושין אור מקיף ובביאתו עליה נותן לה אור פנימי. ובזה פרשתי בס"ד טעם נכון למה שנוהגים לקדש בטבעת והיינו לרמוז כי עתה נותן לה אור מקיף נמצא התקשרות נערה מאורסה בבעלה בעודה ארוסה הוא באור מקיף דוקא לכך לוקה חמה שהיא אור מקיף לעולם כי השמש מקפת כל הכדור כולו בכ"ד שעות. ומה שלוקה על עון מִשְׁכָּב זָכוּר נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל שעון משכב זכור פוגם בתפארת שיתבטל כוחו ח"ו וכנזכר בשער רוח הקודש תיקון כ"ג דף כ' יעוין שם. וידוע כי החמה רומזת לתפארת שנקרא חמה ולכן לוקה חמה לרמוז על קלקול זה שנעשה בתפארת. ומה שלוקה בעבור שְׁנֵי אַחִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָם כְּאֶחָד נראה לי דידוע דחמה ולבנה נחשבים שני אחים והלבנה מקבלת אורה מן החמה ולכן קלקול שיהיה בחמה מגיע ללבנה גם כן ונמצא בלקות החמה הוא דוגמה לִשְׁנֵי אַחִים, שֶׁנִּשְׁפַּךְ דָּמָם כְּאֶחָד. ונראה לי זה באותיות חַמָּה כי ה' דחמה תחלקנה לשתי אותיות שהם א"ד ובזה יהיה אותיות חַמָּה 'דם אח'.

וּבִשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִכְסֵי בַּעֲלֵי בָּתִּים נִמְסָרִין לַמַּלְכוּת; עַל מַשְׁהֵי שְׁטָרוֹת פְּרוּעִים. פירש רש"י 'כדי לגבות פעם אחרת' והקשה מהרש"א דהא ודאי גזלה גמורה היא ולא היה לו לומר על משהה אלא הוה ליה למימר על הגובין שטרות פרועים? ונראה לי בס"ד דהמלוה אינו משהה שטר פרוע כדי שהוא עצמו יגבה בו דלא חציף אינש להעיז פניו לגבות מן הלוה שתי פעמים אך הוא משהה אצלו שטר פרוע כדי שאחר שיפטר יהיו בניו גובים אותו בחשבם שעדיין לא נפרע ולכן מדה כנגד מדה נמסר למלכות ואז לוקחת כל ממון הנמצא אתו וממילא תקח גם שטרות נמצא זה חשב להוסיף לבניו ממון בשטרות אלו באיסור אז גם ממונו העקרי ניטל ואבד מידו וכמו שאמרו (סנהדרין קו.) 'גַּמְלָא אָזְלָא לְמִיבָּעֵי קַרְנֵי, אוֹדְנִי דְּהָווּ לֵיהּ גְּזִיזַן מִינֵּיהּ'. והא דנקיט בלשונו בַּעֲלֵי בָּתִּים ולא אמר עשירים ללמד דכל ארבעה דברים אלו נעשים משום חימוד ממון ואם האדם רואה עולם הזה בסוג אושפיזא שאינה שלו לא יבא לידי ארבעה דברים אלו, אך הרואה עולם הזה בסוג בית שהוא קיים אצלו יהיה לו חימוד ממון ביותר וממילא יבא לידי ארבעה דברים אלו ולכן לעושי אלה קראם 'בַּעֲלֵי בָּתִּים', וכיוצא בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב (ויקרא יד, לה) 'וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת' ודוק.

עַכּוּ"ם יֵחַתּוּ וְלֹא יִשְׂרָאֵל יֵחַתּוּ מקשים מה מחדש המאמר על מה שפירש הכתוב עצמו? ונראה לי בא ללמד אל תחשוב כיון דעכו"ם יחתו יגיע פחד גם לישראל הדרים עמהם כמו עץ הלח אם תשמהו עם עץ יבש שנשרף, לזה אמר ולא ישראל יחתו כלל, יען כי העכו"ם יונקים מהמה רוצה לומר מן גלגלי השמים מה שאין כן ישראל ולכך לא יחתו כלל ועיקר.