מסכת סוכה דף כ״ד עמוד ב׳

הרי עשויה בידי אדם דרוח זה בידי אדם בא:

ספר וכתב לה ספר כריתות:

אין לי אלא ספר קלף:

מניין לרבות כל דבר לכותבו עליו כגון לוח עץ ועלה זית:

וכתב מכל מקום דמצי למיכתב ונתן בידה ספר כריתות:

אי הוה כתב וכתב לה כריתות בספר כדקאמרת דהאי ספר קלף הוא:

השתא דכתב ספר אין זה קלף ואין הכתוב מדבר שיהא נכתב עליו אלא דברי הגט קרוי ספר ספירת דברים כריתות דברים שיהו כורתין ומפרידין ביניהן:

ורבנן כיון דספר לאו קלף הוא האי וכתב לה לא אצטריך לרבות כל דבר דמהיכא תיתי לך לייחד דבר לכתיבתו דאיצטריך לאשמועינן שכל דבר כשר לך:

תלמוד לומר וכתב לה מכל מקום וא"ת אימא וכתב כלל ספר פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ועוד האמר בסוטה בפרק היה מביא (סוטה ד' יז.) אין כותבין לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא על המגילה שנאמר בספר והכא נמי כתיב ספר והכא נמי הוה ליה למיפסל כל דבר חוץ ממגילה ואין לחלק בין ספר לבספר ועוד דהכא נמי אמרינן ורבנן נמי אי כתב בספר כדקאמרת משמע שאז היה לו לרבות כל דבר שאין בו רוח חיים וי"ל דגבי סוטה דכתיב (במדבר ה) וכתב את האלות בספר הוה כלל ופרט אבל הכא ונתן בידה חזר וכלל אע"ג דבברייתא לא מייתי כללא בתרא דכוותה אשכחן בפ"ק דקדושין (ד' כא:) דקתני בברייתא אין לי אלא מרצע מניין לרבות הסול והסירה והמקדח והמכתב ת"ל ולקחת לרבות כל דבר הניקח ביד ומוכחא הסוגיא דמכלל ופרט וכלל דריש דונתת באזנו ובדלת חזר וכלל:

מה ספר שאין בו רוח חיים בפ' בכל מערבין (עירובין דף כז:) גבי מעשר שני דכתיב בבקר ובצאן נקט צד של פרי מפרי וגדולי קרקע ולעיל בפ"ק (סוכה ד' יא:) נקט מה חגיגה דבר שאין מקבל טומאה וגידולו מן הארץ בכל אחד כפי מה שדומה לחכמים ענין הראוי לו:

ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה אף ע"ג דאיצטריך לשמה תרי קראי כתיבי וא"ת ולרבי יוסי הגלילי אמאי צריכי תרוייהו דמההיא דלשמה דרשינן שפיר כלל ופרט ויש לומר דבפ' המגרש (גיטין ד' פז.) דרשי' וכתב לה ולא לה ולחברתה:

בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף הך דרשה לרבא אבל לאביי נפקא ליה מסברא בריש קדושין (ד' ה.) יאמרו כסף מכניס כסף מוציא יאמרו סניגור יעשה קטיגור ומ"מ לאביי נמי איצטריך וכתב לה שבכתיבה מתגרשת ולא בחליצה דבריש מסכת קדושין (ד' ג:) דריש לה מספר כורתה ואין דבר אחר כורתה וההיא דרשה כרבי יוסי הגלילי היא כדמשמע הכא וקצת תימה דלא נקיט התם לענין חליצה הך דרשא דכתב דהויא כרבנן וי"ל דאורחא דהש"ס הכי בכל דוכתא להביא דרשה הפשוטה לכאורה כדאשכחן פרק החובל (ב"ק דף פז.) דמייתי שבח נעורים לאביה גבי חבלה ובריש קדושין (דף ג:) משמע דבנעוריה בית אביה בהפרת נדרים כתיב וכן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לד:) ובפרק בא סימן (נדה דף נ. ושם) דדריש נגעים אין רואין אותן אלא ביום מביום הראות בו בשר חי יטמא כדאביי דפרק קמא דמועד קטן (דף ח. ושם) ושביק דרשה דרבא דדריש דכתיב לי ולא לאורי וכן פרק הקורא את המגילה למפרע (מגילה דף כ.) דדריש ולא מוהלין אלא ביום מדכתיב וביום השמיני ימול ובפרק ר"א אם לא הביא (שבת דף קלב. ושם) מפיק ליה מבן שמונת ימים ולא לילות וביום מוקי לה ביום אפילו בשבת:

על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות תימה והא אם מת (אביו) לא חשיבה תו בית (אביו) כדתנן בנדרים פרק השותפין (נדרים ד' מו.) קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או שמכרו לאחר מותר וי"ל דבית אביו קרויין כל יוצאי חלציו של אביו ואע"פ שמת כדאשכחן גבי תמר שהיתה בתו של שם וכתיב (בראשית ל״ח:י״א) שבי אלמנה בית אביך וכבר מת אביה כדמוכחי קראי:

ואידך מכרת כריתות נפקא קשיא לרבינו תם דבפ' המגרש (גיטין דף פג:) קאמר על רבנן דרבי אליעזר כרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי בכלל דרבנן ויש לומר דלא קאמר לא משמע ליה אלא לא דריש לההיא דרשה:

והא איכא נופו דעביד לה בהוצא ודפנא תימה דבפרק קמא דעירובין (דף טו.) דאמר רבא מחיצה העומדת מאליה לא שמה מחיצה ופריך מהכא ומשני בשנטעו מתחלה לכך הא על כרחך מוקמי לה הכא דעביד ליה בהוצא ודפנא ותו לא צריכין לנוטעו מתחלה לכך וי"ל דבין הכא בין התם דייק משום דמשמע ליה דאיירי בכל ענין בין היכא דהוי רוב הדופן מעץ האילן הקשה שאין הולך ובא ברוח בין הוי רוב הדופן מן הנוף ופריך התם מן הקשה והכא פריך מן הנוף והא דפריך הכא אי הכי מאי למימרא ולא משני דאשמעינן מחיצה העומדת מאליה שמה מחיצה ולא נטעו מתחלה לכך דכך הוא מסקנא דהתם דכולהו מודו במחיצה לא חשיב זה חידוש משום דקיימא לן כאביי בלחי העומד מאיליו דשמיה לחי וכל שכן מחיצה:

הא דקתני אין כותבין גיטי נשים על מי שיש בו רוח חיים או על מי שהוא אוכל דדייק לספר ורבנן דוחין הכי אי הוה כתיב וכתב לה בספר הוה שמעינן מינה האי סברא השתא דכתיב ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא כו' ואידך מכרת כריתות כו'. פי' היה לו לכתוב וכתב לה ספר כרת מ"ט כתיב כריתות כו'.

ואידך כרת כריתות לא משמע ליה כלומר טעם אחד הוא:

אמר רב אחא בר יעקב כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה. ואקשי' עלה ממתני' דתנן העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה והני ניידי ואזלי ואתו. ומשני האילנות חזקים וקשים דלא ניידי שנינו ונופו עביד ליה בהוצא ודפנא. כלומר נועץ הוצא ודפנא וקושר הנוף בהן כדי שלא יהא מתנודד והולך ובא. והא קמ"ל דלא חייש דילמא אתי לאשתמושי באילן המחובר לקרקע. ת"ש מהא דתניא גבי פסי ביראות היה שם גדר או אילן או מחיצת קנים נידון משום דיומד ושני התם דעביד בהוצא ודפנא. ת"ש מהא דתנן בסוף (עוקצין) [עירובין] אילן המיסך על הארץ אם [אין] נופו גבוה מן הארץ ג' טפחים מטלטלין תחתיו.

ומשני התם נמי דעביד בהוצא ודפנא.

אי הכי מחיצה מעליא היא אמאי אמר רב הונא בריה דרב יהושע התם אין מטלטלין בתוכו יותר מבית סאתים.

מ״ט דרבי יוסי הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כו׳‎ ת״ל ספר. פירוש לאו כלל ופרט הוא דא״כ אין בכלל אלא מה שבפרט ספר אין מידי אחרינא לא אלא רבי יוסי כלל ופרט וכלל דרש וכתב כלל ספר פרט ונתן בידה חזר וכלל והתלמוד קיצר לשונו ודכוותא בתלמודא:

ורבנן אי כתב בספ׳‎ כדקאמרת אבל השתא דכתיב ספר לישנא דספר אינו ענין כתיבה שיהא פרט אחר כלל אלא ענין סיפור דברים של כריתות שיכתוב בגט דברי כריתות וכגון הרי את מותרת לכל אדם:

ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה פירוש דליכתוב קרא ספר כריתות ונתן בידה והוה משמע שיתן בידה דבר כריתות ואנא ילפינא מקדושין דמתגרשת בשטר א״נ דממילא משמע דמידי בר נתינה הוא ולא דברים בלחוד ופרקינן דאה״נ דשמעינן מהכא דסגי בשטר מיהו הוה ס״ד דסגי בכסף נמי דומיא דקדושין קמ״ל וכתב שהוא מיותר לדרשא דבכתיבה מתגרשת ולא בכסף:

ורבי יוסי הגלילי האי נפקא ליה מספר ספר כורתה ואין ד״א כורתה ורבנן האי ספר כריתות מאי עבדי ליה. פי׳‎ דאי לספירת דברים לימא ספר גרושין מאי כריתות. ופריק מיבעי להו לדבר הכורת בינו לבינה שלא תהא אסורה מחמתו כל ימי חייה בשום דבר דאלו כל ימי חייו או חיי פלוני כריתות הוא כדפרישית בדוכתה:

דתניא ה״ז גיטך ע״מ שלא תשתי יין כל ימי חייכי לעולם דקתני סיפא אכלהו קאי שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. וא״ל שלא תלכי לבית אביך לעולם אמאי לא הוי כריתות דהא אם מכר אביה בית זה או נתנו לאחר או שמת יכולה היא לילך שהנודר לבית חברו שלא יכנס שם מת או מוכר מותר ליכנס שם כדאיתא בנדרים ואפי׳‎ אמר לבית זה שהוא של אביך דהשתא אע״ג דמית או מכרו אסורה לילך שם נפיל אזדא כדאמרי׳‎ במשכיר בית זה בפרק המקבל ומותרת לילך שם וכיון שאפשר בנפילה דמשתריא ביה כריתות הוי והכי איתא בירושלמי בהדיא וי״ל דהכא מיירי כשאמר לה שלא תלכי לבית זה של אביך דהשתא מיתסרא בה כל ימי חייה ואפי׳‎ נפל ותנא לא נקט לישנא דבעל בדוקא אלא דקתני שהתנה עליה שלא תלך לעולם בשום צד לבית שהוא של אביה ושאמר זה בלשון מספיק כראוי:

כל ל׳‎ ה״ז כריתות פי׳‎ ומותרת לינשא מיד ולא חיישינן שתבטל תנאה בידים כדברירנא בדוכתיה בס״ד:

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשרה פי׳‎ ואינה סמוכה עליהם כשרה:

א״ר אחא כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה פי׳‎ שהרוח מנענע׳‎ פסולה ומתני׳‎ אוקימנא באילנות קשין ודנקיט נופיהן בהוצא ודפנא:

האשה מתקדשת ומתגרשת בשטר אבל הכסף מתקדשת בו ואינה מתגרשת בו כמו שיתבאר במקומו ומעיקר הגט שיהיה ענינו דבר הכורת בינו לבינה אמר הרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין או שלא תלכי לבית אביך כל שלשים יום הרי זה גט שהרי יכול לבוא לידי כריתות לסוף שלשים אבל אם אמר על מנת שלא תשתי יין לעולם או שלא תלכי לבית אביך לעולם אינו גט שהרי כל ימיה בחשש זה ויש שואלים ממה שאמרו במסכת נדרים הריני מודר מביתך מת או מכרו מותר ליהנות בו וא"כ בזו אם מת אביה או מכר את ביתו אין זה ביתו והרי זה כאומר עד שימות פלוני שהוא כריתות ותירצו גדולי הדורות שאילו לא אמר לעולם הדין כן אבל כשאמר לעולם משמע אף לאחר מיתה ומכירה וי"מ אותה בשפירש כן בהדיא ר"ל אף לאחר מיתה ומכירה:

לענין פסי ביראות כל שהיה שם באחת מן הפיאות אילן שהיה עביו אמה לכל צד או גדר מרובע אמה על אמה או מחיצת קנים מחוברים זה לזה ועשויה כמין דיומן נידונת משום דיומד וכבר ביארנוה בשני של עירובין:

אילן המיסך על הארץ ר"ל שהוא גבוה וענפיו מתפשטים אילך ואילך עד שהם סוככים על שטח הארץ הרבה וראשיהם של ענפים מתפשטים וכפופים אצל הארץ אם אין נופו גבוה שלשה טפחים מן הארץ מטלטלין תחתיו שהרי נחשבו שפתות הנופים כלבודים בארץ והרי הן כמחיצות שאע"פ שהענפים נמוכים בראשיהם גבוהות הן באמצע ונמצאו כאן מחיצות עשרה ודוקא כשתקנם בהוצא ודפנא שלא ינדנדם ברוח מצויה וכן דוקא כשאין תחתיו אלא בית סאתים ואפילו נטעו מתחלה לכך שנמצא מוקף לשם הואיל ואינה עשויה לדירת עצמה ואין תשמישה אלא לצורך אויר שחוצה לשמירת השדות אין מטלטלין בה אא"כ היה כבית סאתים ואם יש בה יותר מבית סאתים אין מטלטלין בה אלא בארבע אמות וכבר ביארנוה באחרון של עירובין:

בד"ה ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה כו' וא"ת ולר"י הגלילי כו' וי"ל דבפרק המגרש דרשי' וכתב לה ולא לה ולחברתה עכ"ל ובפ"ב דגיטין ובפ"ק דעירובין כתבו דלרבנן מוכתב אחרינא דרשינן בכתיבה מתגרשת ומלה ולא לה ולחברתה עכ"ל ותימה לדבריהם דהכא שכתבו דמההיא דלשמה שפיר ילפינן כלל ופרט דא"כ מאי פריך הכא לר"י הגלילי האי סברא מנליה כו' דלמא קושטא דמלתא דמההוא דלשמה יליף כלל ופרט ומוכתב אחרינא דרש כמו לרבנן בכתיבה מתגרשת ומלה ולא לה ולחברתה וצ"ע:

בד"ה ע"מ שלא תלכי לבית אביך כו' תימה והא אם מת אביה לא חשיבא תו בית אביה עכ"ל כצ"ל מהרש"ל וכ"ה בתוספות פ"ק דעירובין דמאו מכרו שכתוב בנוסחאות התוס' לא תירצו מידי והיינו דלא קשיא להו ממכירה משום דאף אם מכר אביה ביתו אין זה כריתות דאפשר [א]שיקנה בית אחר וק"ל:

תוס' ד"ה ורבנן האי וכתב מאי עביד ליה וכו' עד וי"ל דבפ' המגרש דרשינן וכתב לה ולא לה ולחברתה וי"ל א"כ מאי פריך ג"כ לרבנן הא לרבנן נמי איכא לתרוצי הכי דבעינן תרי קראי חד לכתיבה לשמה וחד ללא לה ולחברתה וי"ל דללה ולא לה ולחברתה דהיינו שאין ב' נשים מתגרשות בגט א' להאי ילפותא לא הוי צריך למכתב וכתב דהא האי מלתא לא בכתיבה תליא ובשלמא לר' [יה"ג] אע"ג דמהאי קרא דלשמה הוי דרשינן גמי שפיר כלל ופרט מ"מ הואיל ובלאו הכי איצטריך למכתב לה למעט ולא לה ולחברתה כתב נמי וכתב למילף מיניה כלל ופרט בפ"ע אבל לרבנן קשה דלמה ליה למכתב האי וכתב כלל וק"ל ובדרך זה יתיישבו קושיות הרבה אשר א"צ בהן להאריך: