מסכת שבת דף צ״ג עמוד א׳

עיגול וקורה גדולים הן ואין אחד יכול להוציאו:

ואם לאו שיכול אחד להוציאו:

נפש תחטא משמע נפש ולא נפשות:

חד למעוטי זה עוקר מרשות הרבים:

וזה מניח ברשות היחיד דכל כמה דלא כתיב אלא חד מיעוט מסתברא דהאי הוא דממעט דהאי קעביד פלגא והאי פלגא וליכא חד דמסייע בכולהו:

וחד יתורא למעוטי אף על פי דעבדי כי הדדי דהאי עביד כולה והאי עביד כולה ומיהו זה יכול וזה יכול הוא דממעיט דלאו אורחיה למעבדה בתרי:

וחד יתורא למעוטי תו זה אינו יכול וזה אינו יכול דאף על גב דאורחייהו למיעבד בתרי מעטינהו:

יחיד שעשה בהוראת ב"ד הורו ב"ד שחלב מותר והלך היחיד ועשה על פיהם דאנוס הוא ורבי שמעון לטעמיה דאמר בהוריות יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב:

תלתא מיעוטי כתיבי והא דנקט בעשותה בברייתא טפי מהנך משום שהוא מיעוט אחרון שבפסוק ובהא פליגי ולא ידע ר"י דאמאי נקט דמילתיה דר' שמעון יחיד שעשאה חייב כו' ולא נקט לישנא דלעיל העושה את כולה ולא העושה את מקצתה ושמא לישנא דשנים שעשאוה פטורין משמע טפי אפי' זה אינו יכול וזה אינו יכול:

חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וזה כתב אות אחת ובא חבירו וכתב אות שניה לא איצטריך קרא אלא אהוצאה דה"א אהכנסה ואהוצא' הוא דקפיד רחמנא וליחייב אפי' בלא הנחה: ה"ג ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא ול"ג ר"ש לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב כדפירש בקונטרס דהא תנן בהדיא בפ"ק דהוריות (ד' ג.) הלך ועשה על פיהן בין הביאו כפרתן בין לא כו' ר' שמעון פוטר ומפרש טעמא תולה בב"ד אנוס הוא:

אמר מר זה יכול וזה אינו יכול נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו אפי' בעל כח הרבה אלא שהוא נושא הקורה בענין זה בכי האי גוונא שאלמלא אחר לא היה יכול לנושאה לבדו כגון באצבע או תופשה בענין זה שאינו יכול לנושאה לבדו דמה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול לנושאה:

הי מינייהו מיחייב לא בעי למימר שיהא פטור אותו שיכול וליחייב שאינו יכול דאין זה סברא אלא קאמר דליתחייב נמי אפילו שאינו יכול כמו לר' יהודה ור"מ דאמרי לעיל זה אינו יכול וזה אינו יכול חייב:

אמר רב זביד משמיה דרבא אף אנן נמי תנינא פירוש דמסייע אין בו ממש קשה לר"י דהכא אית ליה לרב זביד דמסייע אין בו ממש וכן רב אשי בסמוך ובפ"ב דביצה (דף כב.) אמרינן אמימר כחל עינא על יד נכרי בשבת א"ל רב אשי מאי דעתיך כו' ואמר רב כהנא חולה שאין בו סכנה אומר לנכרי ועושה הא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח א"ל איכא רב זביד דקאי כוותך ושני ליה מסייע אין בו ממש משמע דרב זביד ורב אשי סוברים דיש בו ממש ואין לומר דהא דאמר הכא אין בו ממש לא שיפטר לגמרי אלא דאין בו חיוב חטאת דהא מייתי רב אשי דעבודתו כשרה משמע דאפי' פסולא דרבנן ליכא א"כ לענין שבת נמי מנלן שיש בו איסורא דרבנן ומיהו לרב אשי איכא למימר דבתר דשמעה מאמימר סברה אלא לרב זביד קשה דאיהו גופיה קאמר משמיה דרבא דאין בו ממש ואמימר היה הרבה אחר רבא ואפי' אחר רב פפא שהיה תלמידו של רבא ושמא בתר מעשה דאמימר שמעה רב זביד משמיה דרבא ולא מרבא עצמו ועוד אור"י דהכי פריך התם והא קא מסייע בהדיה דקא עמיץ ופתח ואע"ג דמסייע אין בו ממש בעלמא הא אית לן למימר דאסרו משום שחיקת סממנין ומשני דאין בו ממש אפילו לענין זה:

ור"ש מטהר פי' בקונטרס דר"ש לטעמיה דפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול [ואינו] נראה לרשב"א דשאני התם דגלי רחמנא דאיכא קרא לפטור ונראה דטעמא משום דבעי שיהיה רוב הזב נישא על כל אחד וכן משמע במסכת זבים פ"ד (משנה ה) דתנן הזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר"ש אומר ביחיד טמאין פי' כשאין אלא משכב אחד או מושב אחד במרובין טהורין שאין כ"א נושא רובו:

היה רוכב ע"ג בהמה בעומדת איירי דאי במהלכת כל שעה עוקרת רגל הא' ועומדת על ג' וטמא מה שתחתיהן שאינה יכולה לעמוד על שתים:

מפני שיכולה לעמוד על ג' וה"ל כל רגל אינו יכול והג' אחרים יכולין:

זב שהיה מוטל על ה' ספסלין או על ה' פונדאות לאורכן טמאין לרחבן טהורין. פירוש דבר זה מצוי בתוספתא (זבים פרק ד) זב שהיה מוטל על ו' כסאות לרחבן טהורות שאין אחד מהן נושא רובו ומשכחת לה בתורת בת"כ [סוף פ' מצורע] אשר ישב עליו עד שינשא רובו עליו:

בין בימינו ובין בשמאלו ובחיקו ועל כתפו הני ארבע דתנן חייב שכן משא בני קהת והוה אמרינן רבוואתא שכן הוה אלעזר בן אהרן נושא שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה ואשכחינן בתלמוד א"י שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד תלויה בזרועו ושמן המשחה ר' אבין בשם ר' אלעזר כמין צלוחה קטנה היתה תלויה באפונדתו:

א"ר אלעזר המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים חייב שכן משא בני קהת ומנ"ל דמשא בני קהת למעלה מעשרה טפחים דאשכחינן דמזבח עשר אמות היה גובהו וקא פרסו לוים פריסא עליה וכו' ופרשו עליו כסוי עור תחש ומיכן את למד ללוים שקומתן עשר אמות ואי לאו הכין לא יכלין למפרס פרסא אמזבח ומנ"ל דמזבח גובהו עשר אמות דאיתקש למשכן דכתיב ואת קלעי החצר ואת מסך [פתח] שער (המזבח) [החצר] אשר על המשכן ועל המזבח סביב מקיש מזבח למשכן מה משכן עשר אמות דכתיב עשר אמות אורך הקרש אף מזבח עשר אמות ואשכחן במשה רבינו שהיתה קומתו עשר אמות דכתיב ויפרוש את האהל על המשכן ואמר רב משה פירשו והא מלתא דגובהה דמזבח עשר אמות אע"ג דכתיב ושלש אמות קומתו מפרשא בגמרא דקדשים בפרק קדשי קדשים והכין אמרי' שם ר' יהודה לטעמיה דאמר מזבח משה גדול היה דתניא ה' אמות אורך וה' אמות רחב רבוע היה המזבח וגו' דברים ככתבן דברי רבי יוסי ר' יהודה [אומר] נאמר כאן רבוע ונאמר להלן רבוע מה להלן מאמצעיתו הוא מודד אף כאן מאמצעיתו הוא מודד ואמרינן ור' יוסי כי גמיר גזירה שוה בגובהא גמירי דתניא ושלש אמות קומתו דברים ככתבן דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר נאמר כאן רבוע ונאמר להלן במזבח הזהב רבוע מה להלן גובהן כשנים כרחבו אף כאן גובהו כשנים כרחבו א"ל רבי יהודה והלא כבר נאמר ארך החצר מאה באמה ורחב חמשים בחמשים וקומה חמש אמות אפשר כהן עומד ע"ג מזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ א"ל ר' יוסי ואתה אי אתה אומר כן גבהו והלא כבר נאמר אשר על המשכן ועל המזבח סביב מה משכן עשר אמות אף מזבח עשר אמות ואומר קלעים חמש עשרה אמה לכתף ומה ת"ל וחמש אמות קומתו משפת מזבח ולמעלה ומה ת"ל ושלש אמות קומתו משפת סובב ולמעלה ור' יהודה כי גמיר ג"ש ברוחבה לר' יהודה נמי קא מיתחזי כהן נהי דכהן מיתחזי עבודה בידו מי מתחזיא וכיון שקומת הלוים עשר אמות וראה שאפי' המזבח שגבהו עשר אמות הוא נשוי למעלה מי"ט משום דטבעות שהן בתים לבדים קבועות בסוף שליש העליון של מזבח וגמירי דכל טעונא דמידלי במטות תילתא מלעיל ותרי תילתא מלתחת ומשכחת תילתיה עילאה לעיל מן כתפיהן דהוא ג' אמות (ושליש) [וששה] מכתף לוי ולמטה והויא קומתם עשר אמות צא מהם שש אמות ושני שליש אמה שאר המזבח נשתייר ג' אמות ושליש שהן כי"ז טפחים והיינו דקא אשתכח דקא מידלי טובא ואי [בעית] אימא מארון דאמר מר ארון ט' וכפרת טפח ובדים למעל' משליש העליון נשתייר מכתפי לוים ועד סוף ארון פחות מז' טפחים ואפילו אין אנו למידין לגובהן של לוים שהוא עשר אמות אלא אמרינן קומתו מן כתיפו למטה ג' אמות שהן י"ח טפחים צא מהן ו' טפחים ושני שלישים לשני שלישי ארון שמלמטה נמצא המשוי למעלה מי"א טפחים ושליש ומקשינן למה לי דקא יליף לקומות הלוים מן קומת מזבח דאתי בהקישא ובגזירה שוה כדמפרש לעילא.

לכך נאמר (ויקרא ד, כז) בעשותה, יחיד שעשאה חייב שנים שעשאוה פטורין עיקר דרשא העושה את כולה ולא העושה את מקצתה, אלא הא דאמר הכא בעשותה יחיד שעשאה חייב, פירושו הוא לומר בעשותה העושה את כולה הוא לבדו ולא העושה את מקצתה וחברו מקצתה, כלומר: אף על פי שעשאוה כולה בין שניהם.

רש"י ז"ל גריס רבי שמעון לטעמיה דאמר יחיד שעשאה בהוראת בית דין חייב. ואין הגירסא מחוורת. דאדרבה בהוריות (ג, ב) תנינן הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן בין שלא הביאו כפרתן, והלך היחיד ועשה על פיהן ר"ש פוטר ר"א אומר ספק. ויש מתרצים דשאני התם דכיון שחזרו בהם וידעו שטעו, ידיעתן כידיעתו וכמי שנזכר הוא דמי שהרי עליהן היה סומך. והר"ם בר' יוסף תירץ דהתם הוא דאיכא כפרה הכא ליכא כפרה. ואינו מחוור. דמכל מקום מנא לן דר' שמעון אית ליה הכי, והיכן אמרה דנימא רבי שמעון לטעמיה. אבל רבנו האי גאון והגאונים ז"ל גורסים, ורבי שמעון יחיד שעשאה בהוראת ב"ד לא צריך קרא, כלומר: דפשיטא משום דאנוס הוא.

הי מנייהו מחייב וכו' רב המנונא אמר משום דקא מסייע בהדיה יש מקשים והיאך אפשר שזה שיכול ועושה המלאכה פטור, וזה שאינו יכול ואינו עושה המלאכה יהא חייב, והיאך אמר כן רב המנונא. ותירץ הר"מ בר יוסף ז"ל, משום דמספקא לן דשמא אותו שיכול חייב, לפי שהוא עושה עיקר המעשה, או שמא אותו שאינו יכול חייב, לפי שהוא עושה בכל כחו, ומחייבים ליה משום דמדמינן ליה לזה אינו יכול וזה אינו יכול דחייבין לרבי מאיר ורבי יהודה, (והלכך) [והיכול] לפטור מדמינן ליה לזה יכול ולזה יכול דפטור לרבי יהודה, ופשיט רב חסדא דזה שיכול יש לחייב מפני שהוא עיקר, ואמר ליה רב המנונא, דאדרבה זה שאינו יכול ומסייע בכל כחו יש לחייב, ואמר ליה מסייע אין בו ממש. ומכל מקום בין רב חסדא בין רב המנונא שניהם מודים דאין לחייב אלא האחד לבדו. ואינו מחוור. שהטעם בזה אינו יכול וזה אינו יכול אינו מפני שמסייע בכל כחו, אלא מפני שתלויה בכל אחד. ועוד קשיא לי דאי משום הא, שאינו יכול לר' שמעון אמאי חייב, דהא לר' שמעון זה אינו יכול וזה אינו יכול פטורין. ועוד יכול אמאי פטור לרבי מאיר, דהא זה יכול וזה יכול לרבי מאיר שניהם חייבין, וסתמא דמלתא הכא אינו חייב אפילו לרבי מאיר אלא האחד, וכולהו שוו בהא, דאינו סברא שיהיו שניהם חייבין לרבי מאיר ולא יהא חייב אלא האחד לרבי יהודה ורבי שמעון, שכיון דכיילינן ואמרינן זה יכול וזה אינו יכול דברי הכל חייב, משמע דכולן שוין בהא בין בחיוב בין במהות החיוב. ויש מפרשים דמשום דקתני דברי הכל חייב, הוה משמע להו דאינו חייב אלא האחד, ומשום כך שאלו איזה ראוי לחייב יותר, ואמר רב חסדא זה שיכול, שהמלאכה נעשית על ידו, דזה שאינו יכול בטל הוא אצל היכול, אע"ג דמחייב ר' יהודה בזה אינו יכול וזה אינו יכול הכא לא, ורב המנונא אמר דאפילו שאינו יכול חייב לרבי יהודה מפני שמסייע, וכדמחייב ר"י בזה אינו יכול וזה אינו יכול, ואמר ר"ח מסייע אין בו ממש, ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם המלאכה נעשית ע"י שניהם ואי אפשר להעשות ע"י האחד, ולפיכך אין אחד מהם מסייע אלא שניהן עושין מעשה. וגם זה אינו מחוור בעיני כל הצורך מן הטענה שכתבתי. דאי אפשר לחלק בדבר זה ולומר דאליבא דר"י קאמר רב המנונא ולאו אליבא דהנך, דלדידהו מאי איכא למימר, וכולהו שוין בדבר זה. ומסתברא ודאי דלרב המנונא אף מי שאינו יכול קאמר דחייב וכדברי הפירוש האחרון, אלא דהכי פירושא: רב חסדא אמר יכול חייב לכולי עלמא, ואפילו לרבי יהודה ור' שמעון מפני שהמלאכה כולה נעשית על ידו, ואינו דומה לזה יכול וזה יכול, דהתם כל אחד עושה מלאכה וראוי לעשות את כולה וכשלא עשאה כולה התורה פטרתו, אבל זה יכול וזה אינו יכול יחיד שעשאה קרינן ביה, ומי שאינו יכול אינו אלא מסייע ומסייע אין בו ממש ואפילו לר"מ, ואינו דומה לזה אינו יכול וזה אינו יכול, דהתם כל אחד עושה מעשה ואין אחד מהם מסייע אלא עושה מעשה כחבירו. ורב המנונא אמר שאפילו המסייע יש לחייב לכולי עלמא, לר"מ מפני שעושה מעשה בכל כחו, ור"מ בכל ענין מחייב, וזה גם כן עושה הוא מעשה בכל כחו, והוי ליה כזה אינו יכול וזה אינו יכול, והוא הדין לרבי יהודה מן הטענה הזו לדעת רב המנונא, ולרבי שמעון דפטר בכל ענין בין בשניהם יכולין בין זה לעצמו וזה לעצמו בין בזה אינו יכול וזה אינו יכול, סבירא ליה לרב המנונא דהכא מודה, משום דכשזה יכול וזה יכול והוי ליה לחד למעבד כולה ולא עבד, קרינן ביה העושה כולה ולא העושה מקצתה, והוא הדין והוא הטעם לזה אינו יכול וזה אינו יכול, כיון שאין אחד מהם יכול לעשותה, דלא קרינן בהו יחיד שעשאה, אבל בזה יכול וזה אינו יכול, היכול חייב על כרחו דבדידיה קרינן ביה יחיד שעשאה, וכיון שהיכול חייב, אי אפשר לפטור את השני משום שנים שעשאוה, שאם כן אף היכול ליפטר, וכיון שכן מחייבין אותו מיהא משום מסייע, ואמר ליה רב חסדא מסייע אין בו ממש ופטור.

היה יושב על גבי מטה וארבע טליות וכו' ורבי שמעון מטהר מה שפירש רש"י ז"ל בפירוש שני דטעמא דר' שמעון דבעיא שיעור זיבה לזה ושיעור זיבה לזה, כלומר: שיהא זב מכביד על כל אחד ואחד, אינו מחוור, דהא אתיא למפשט מהא דמתניתין דלא בעיא שיעור לכל אחד ואחד, ואם איתא תנאי היא דהא ר' שמעון בעי שיעור זיבה לכל אחד ואחד, אלא הלשון הראשון עיקר, דר"ש לטעמיה בזה אינו יכול וזה אינו יכול.

היה רוכב על גבי בהמה וכו' טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש פירש רש"י ז"ל: דכל אחד ואחד הוי ליה רביעי ואינו אלא כמסייע, וסתמא כר' יהודה דזה יכול וזה יכול קרי מסייע. ומסתברא דאפילו ר"מ מודה בהא דעד לא קאמר ר"מ אלא בזה יכול וזה יכול, דכיון דכל אחד יכול אנו רואין [כאילו] כל אחד עושה מעשה, דאיזה מהם יקרא עושה ואיזה מהם יקרא מסייע, וכן בזה אינו יכול וזה אינו יכול, כיון ששניהם צריכין לה הרי כל אחד עושה מעשה ואפילו לרבי יהודה, אבל כאן כיון שאין הרביעי צריך לשלשה ואותו הרביעי אינו מסויים נמצא שכל אחד מהם ראוי להקרא מסייע, ואינו כזה יכול וזה יכול שאין האחד ראוי ליקרא אלא מסייע. ולפי מה שכתבתי אני פטורין לכ"ע ואפילו לר"מ.

וכיון דזימנין עקרה הא וזימנין עקרה הא, ליהוי כזב המתהפך קשיא לי מאי כיון, דכשתמצא לומר דלא עקרה כל שכן דהיה לנו לטמא אליבא דמ"ד מסייע יש בו ממש, ולא הל"ל כיון, אלא ה"ל למימר אע"ג דזימנין עקרה לה לגמרי ליהוי כזב המתהפך, ונ"ל דה"פ דאם איתא דמסייע יש בו ממש, אלא דהכא אתי לטהורי' משום דזימנין דעקרה ליה לגמרי, אדרבה כ"ש שיש לטמויינהו לא מחמת מסייע אלא מחמת שהזב נשען עליו ממש דהוי כזב המתהפך, ואלומי הוא דאלים לקושייה.

בית דין הגדול שטעה בדבר ששגגתו חטאת להתירו ועשו רוב ציבור על פי הוראתם מביאין קרבן והוא הנקרא פר העלם דבר של ציבור אבל ב"ד שהורה וטעו ועשה היחיד על פי הוראתם חייב חטאת והב"ד פטורין כמו שיתבאר במקומו והוא הדין אם הורו לו לבד והתירו לו דבר ששגגתו חטאת:

זב שהיה יושב על המטה וארבע טליות תחת רגלי המטה טמאות מפני שאינה יכולה לעמוד על שלש ומעתה הרי זה כזה אינו יכול וזה אינו יכול שצירופן מחייבן היה רכוב על גבי בהמה וארבע טליות תחת ארבע רגלי הבהמה טהורות מפני שיכולה לעמוד על שלש ונמצאת הרביעית כמסייע שאין בו ממש ודנין אותה כמי שאינו נשען עליה כלל והואיל וכל אחת ראויה לומר עליה שהיא אותה שאינו נשען עליה לא הוחזקה טומאה באחת מהם ולפיכך כלן טהורות ויראה לי אף ברה"י וי"מ אותה ברה"ר ומספק טומאה ואע"פ שבאבן מושמא מטמאין כלים שתחתיה אע"פ שאינה מכבדת עליהן בזו מיהא יש אחת שהיא כמי שאינה וכתבו גדולי הדורות שכל שתחתיה גם כן טהור ולמדת מ"מ שאם היה טלאי אחד מונח תחת שתי רגלים שלה טמא שהרי ודאי נשא הזב על משכב זה שהרי אין הבהמה יכולה לעמוד בשתים וכן כל מה שתחתיה טמא לדעת האומר באבן מושמא שמטמאה אף בלא נגיעה:

זב שהיה מוטל על חמשה ספסלים או על חמשה פונדאו' והם כעין שקים ארוכים אם היו ספסלים מונחים לאורכם עד שהוא שוכב עליהם לאורכם טמאים שהרי נשא רובו עליהן על כל אחד מהם אבל אם היה שוכב עליהם לרחבם טהורים שהרי לא נשא רובו על כל אחד מהם ואם ישן עליהם בין כך ובין כך טמאים שמא נתהפך עליהם ונמצא רובו נשא על כל אחד ואחד וי"מ בפונדאות הנזכרים כאן שהם כיסים ארוכים מלאים מעות והם מפקיעים מהם דין עמוד ונעשה מלאכתנו מתוך שאיפשר לו להוציאם דרך פי הארנקי ואין הדברים נראין וי"מ את השמועה לנוסחא זו שאינו שוכב אלא על אחד מהם והואיל ויש שם אחד טמא בודאי ואין ידוע איזהו יש לספק בכל אחד מהם שזהו ומטמאים את כלן והראשון עיקר וכן כתבוהו גדולי המחברים ויש גורסין לארכן טהורים ופרשו בו מפני שרובו נשא על אחד מהם בודאי והוא יודע איזהו והוא טמא וכלן טהורים אבל לרחבן כלם טמאים שהרי שכב על כלם ואין זה כלום שהרי לא נשא רובו עליהם וסוף דבר הגירסא הראשונה עם הביאור הראשון הוא עקר:

בד"ה אמר מר זה יכול וזה אינו יכול נראה לר"י דהאי אינו יכול היינו כו' עכ"ל נראה דלעיל גבי זה אינו יכול וזה אינו יכול לא פירש כן לר"ש דפוטר משום דלעיל לא פוטר ר"ש משום דמסייע הוי אלא משום דגלי קרא לפטור אע"ג דכל אחד ואחד כולה מעשה עביד כמ"ש התוס' לקמן והשתא איכא למימר דתפשת מועט תפשת ולא פוטר קרא אלא באינו יכול כלל אבל תופסה בענין שאינו יכול ויכול הוא בכחו לא פטר קרא אבל הכא בזה יכול וזה אינו יכול לא פטר ליה קרא אלא דאנן מסברא פטרינן לזה שאינו יכול דה"ל מסייע א"כ מה לנו לכחו כיון דהשתא מיהא אינו יכול והשני יכול לא ה"ל זה שאינו יכול אלא מסייע בעלמא וק"ל:

בד"ה הי מינייהו כו' אפילו שאינו יכול כמו לר"י ור"מ דאמרי לעיל זה אינו יכול כו' עכ"ל אע"ג דר"ש פוטר בזה אינו יכול וזה אינו יכול ומשמע דלד"ה קאמר הכא לפטור מדכתבו דלהתחייב נמי זה שאינו יכול י"ל דר"ש דפוטר לזה אינו יכול וזה אינו יכול היינו משום דגלי קרא בעשותה כמ"ש התוס' לקמן אבל בזה יכול וזה אינו יכול כיון דזה היכול ודאי חייב אימא דלחייב נמי זה שאינו יכול כמו לר"מ ור"י כו' ודו"ק:

בד"ה מפני כו' כיון דזימנין עקרה כו' כזב המתהפך ואפילו בר"ה טמא עכ"ל ר"ל דליכא לאוקמא הך דתחת רגלי בהמה טהורות משום ספק טומאה בר"ה דטהור בעלמא דספק טומאה כה"ג דודאי איכא רגלים מינייהו דטמאות בשעה שעקרה אחת הני ג' אחרים טמאים אלא דלא ידעינן הי מינייהו יטמא אפילו בר"ה כמ"ש בכמה דוכתין מהך דב' שבילין וק"ל:

בפרש"י בד"ה מפני שיכול כו' ואינו אלא מסייע וסתמא כר"י דזה יכול כו' עכ"ל לכאורה פירושו תמוה כיון דמדמה הך דתחת רגלי הבהמה טהורות לזה יכול וזה יכול וסתמא כר"י ומייתי מיניה לזה יכול ולזה אינו יכול א"כ מדר' יהודה גופיה דסבר גבי שבת בזה יכול וזה יכול דפטור ה"ל לאתויי אזה יכול וזה אינו יכול דגבי שבת אבל התוספות נשמרו מזה דמדמין הך דתחת רגלי בהמה טהורות לזה יכול וזה אינו יכול דהשתא מייתו ליה שפיר אזה יכול וזה אינו יכול ויש ליישב פרש"י לפי מה שנדקדק דכתב טעמא לפטור זה יכול וזה יכול לרבי יהודה משום דלאו אורחיה למיעבד בתרי משא"כ זה אינו יכול וזה אינו יכול דאורחייהו למיעבד בתרי ול"ל האי טעמא הא איכא טעמא אחרינא דהיינו דזה יכול וזה יכול אינו אלא מסייע בעלמא משא"כ זה אינו יכול וזה אינו יכול דכל אחד כולה מעשה עביד כפירש"י הכא אלא דאי ליכא טעמא דזה יכול וזה יכול אלא משום דמסייע א"כ תפשוט מדרבי יהודה גופיה דפוטר זה יכול וזה יכול אזה יכול וזה אינו יכול אלא דליכא למפשט משום דאיכא למימר בזה יכול וזה יכול טעמא אחרינא דהיינו דלאו אורחייהו למיעבד בתרי משא"כ זה יכול וזה אינו יכול ולכך הוצרך לאתויי דתחת רגלי בהמה טהורות דזה יכול וזה יכול הוא ולית ביה טעמא אלא משום דמסייע וה"ה לזה יכול וזה אינו יכול וכיון דבזה יכול וזה יכול הכא ליכא טעמא אלא משום דמסייע אית לן למימר דזה יכול וזה יכול גבי שבת לפטור לרבי יהודה נמי טעמיה משום דמסייע הוא וסתמא דהכא כר"י ודו"ק:

ברש"י ד"ה לארכן כגון וכו' או פרקדן וארכו מוטל על אורכן כצ"ל:

בתוס' ד"ה אמר רב זביד וכו' קשה לר"י דהכא אית ליה וכו' כצ"ל:

בא"ד אמר ליה איכא רב זביד דקאי וכו' כצ"ל:

ד"ה ור"ש וכו' ואין נראה לרשב"א דשאני התם וכו' כצ"ל:

ד"ה מפני שיכולה וכו' עד והג' אחרים כו' והוא סה"ד ומה שכתבו התוס' אח"כ וכיון דזימנין וכו' הוא חתחלת דבור אחר:

בגמרא במאי קמיפלגי כו' ר"ש סבר תלתא מיעוטי כתיבי חד למעוטי זה עוקר וזה מניח וכו'. הא דמשמע הכא דמיעוטא דקרא קמא דהיינו נפש ואוקימנא ליה למעוטי זה עוקר ולעיל בריש מכילתין דף ג' משמע דזה עוקר ממעטינן מבעשותה כבר כתבתי שם ליישב בלשון התוס' בד"ה בעשותה ע"ש. ויש לי לפרש עוד בדרך אחר דודאי אי לא הוי כתיב אלא חד מיעוטא הוי מוקמינן ליה טפי למעוטי בדדמי במאי דמסתברא טפי דהיינו זה עוקר משא"כ השתא דאיכא ג' מיעוטי ניחא לן טפי לאוקמא מיעוטא דקרא קמא לענין זה יכול וזה יכול דשייך נמי בשאר איסורי חיובי חטאת וכ"ש לענין אחד שעשה בהוראת ב"ד דשייך בכל איסורים משא"כ זה עוקר וזה מניח דלא שייך אלא באיסור שבת לחוד לא שייך למעט אלא מקרא בתרא דבעשותה אי משום דלשון עשייה שייך טפי בענין עשיית מלאכה או משום דכתיב בעשותה אחת ממצות ה' כן נ"ל. מיהו בעיקר מילתא דזה יכול וזה יכול נראה דלא שייך בשאר כל איסורים היכא דמשכחת לה בכה"ג דהא לענין שחוטי חוץ אשכחן דשנים אוחזין בסכין אחד ושחטו חייבים ובשנים שאחזו באבר אחד והעלוהו פטורים כדאיתא בזבחים בפרק השוחט והמעלה מקראי ע"ש אם כן לענין שאר איסורין צ"ע בסוגיית הש"ס:

שם בתוס' בד"ה ה"ג ור"ש כו' ולא גרסינן ר"ש לטעמיה וכו' עס"ה ועיין בחידושי רשב"א שכתב לתרץ בשם הר"ן בר יוסף דשאני התם דאיכא כפרה וכו' וכתב על זה דאינו מחוור דמ"מ מנ"ל דר"ש אית ליה הכי וכו' ע"ש. אבל מורי זקיני ז"ל בס' מג"ש כתב ליישב גירסת רש"י לנכון ע"ש באריכות:

תוס' ד"ה אמר רב זביד וכו' ולא מרבא עצמו עיין חולין קיג ע"ב ברש"י ד"ה הא דרביה:

גמרא, א"ר זביד כו' אף אנן נמי תנינא [דמסייע היינו זה שאינו יכול] אין בו ממש. וא"ת הא בפ"ק דביצה (דף כב) בכוחל עינו ע"י עכו"ם סובר ר"ז דאסור משום דישראל מסייע בהדי' דקא עמיץ ופתח, ובתוס' הקשו כן וי"ל דמה דקרי ליה התם מסייע הוא ענין אחר ואינו דומה לדהכא, דהא התם אלו לא פתח עינו לא הי' הנכרי יכול לכחול עינו, וא"כ הוי כזה אינו יכול וזה אינו יכול, והאי דפטור התם משום מסייע אין בו ממש צ"ל דזה אינו יכול וזה א"י אינו חייב אלא כששניהם עושים מלאכה ממש, אבל התם במה דעמיץ ופתח אינו עושה במלאכה כלום ואינו חלק מאיסורא דכוחל אלא שעושה הכנה לשיוכל הנכרי לכחול, וקרי להכנה זו מסייע, ומסייע כהאי כיון דהנכרי אינו יכול בלעדו סובר ר"ז דיש בו ממש, אבל ענין מסייע דהכא דחברו יכול ואינו צריך לו, מסייע כזה סבר ר"ז דאין בו ממש, ובתוס' דחקו ואיני מבין למה: