בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף ע״ח עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ע״ח עמוד א׳

    מסכת שבת דף ע״ח עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 9 קטעים ממוספרים, כ־381 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    וליתא לדרבי ינאי ור' שמעון בן אלעזר או או קתני או אבר קטן של גדול או להפך וכולה חד שיעורא הוא:

    ת"ש כו' ודרבי ינאי תנאי היא:

    מכדי כל מילתא דשכיחא ולא שכיחא כל ששיערו חכמים לענין שבת והוא ראוי לשני דברים חדא שכיחא וחדא לא שכיחא אזול רבנן בשיעורן בתר דשכיחא ואפילו היא קולא ששיעורה גדול אמרינן סתמיה להא עביד ולא אמרי' הואיל וחזי נמי למילתא אחריתי ששיעורה קטן ניזיל בתרה לחומרא ואע"פ דלא שכיחא:

    שכיחא ושכיחא והיכא דשכיחי תרוייהו אזלינן לחומרא ומשערינן בשיעורא זוטא:

    רפואתו לא שכיחא כגון לשוף בו קילור ואע"ג דחזי לה דאיכא דעביד בחלב אשה ואיכא דעביד במיא וחסין על היין שדמיו יקרים הלכך אזול בתר שתייתו ושיערוהו בכדי מזיגת כוס ואע"ג דלקולא שיש כאן שיעור גדול וכן חלב נמי חזי לאכילה ולשוף קילור ומיהו לא שכיחא שהרי אף המים ראויין לכך ויש עושין ממים הלכך אזול רבנן בתר אכילתו ושיעורו בכדי גמיאה ואע"ג דקולא היא:

    דבש רפואתו נמי שכיחא שאין משקה אחר ראוי לכתית:

    לחומרא הואיל ותרוייהו שכיחן לחומרא בעינן לשעוריה:

    רפואתו לא שכיחא שהרי שאר משקין ראויין לכך ויש שפין קילור בשאר משקין ושתייתו שכיחא שרוב שתיית מים הם שאין אדם שותה יין לכל צמאיו כי אם לסעודתו:

    ועוד 28 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 78a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    דם וכל מיני משקין ברביעית בתוספתא גרס ושאר מיני משקין וכן נראה דהא כל מיני משקין אינן ברביעית דיין ושמן ודבש ומים שיעורן כדתנן במתני':

    שכן כוחלין ליארוד אין נראה לר"י לפרש דהיינו תבלול דבתוספת' קתני בהך מילתא גופא שכוחלים לחורור ובבכורות (דף לח:) חשיב תבלול וחורור אלמא תבלול לאו היינו חורור:

    אטו מצניע לאו מוציא הוא פירש בקונט' דהוה מצי למימר הב"ע כשהצניעו והוציאו אלא דניחא ליה לישנויי בשלא הוציאו המצניע עצמו משום דאתיא כרשב"א וקשה דמנלן דאתיא כרשב"א אדרבה כרשב"ג אתיא דמיירי לבסוף ועוד דאמאי נקט בתלמיד שא"ל רבו אפילו אדם בעלמא נמי ודוחק לומר דלא מחייב רבי שמעון במחשבתו של זה אלא תלמיד במחשבתו של רבו לכך נראה דה"פ אטו מצניע לאו מוציא הוא דמדלא קתני אבל המצניע בכל שהוא דהוה משמע דהמצניע הוא המוציא כדדייק לעיל אינו חייב אלא המצניעו מתניתין דלא כרשב"א אלא קתני במצניע משמע אפילו אחר הצניעו חייב המוציא ולהכי קשיא ליה אטו מצניע לאו מוציא הוא דהא שום תנא לא מחייב אא"כ הוציאו המצניע אלא רשב"א לבדו ומתניתין דכלל גדול (לעיל שבת עה:) דהמצניע דלא כוותיה ומשני בתלמיד שאמר לו רבו דכה"ג כ"ע מודו שהתלמיד עושה הכל לדעת רבו:

    שופכין למאי חזו דוקא אברייתא קא בעי וכן משמע לקמן (שבת דף עט.) דאמר והא טיט דמקמי דליגבליה תנא מודים חכמים לרבי שמעון במוציא שופכין כו' והוינן בה שופכין למאי חזו משמע דבמתני' אתי שפיר ונרא' לר"י דהיינו טעמא משום דשופכין דמתניתין איכא למימר דחזו לכמה דברים לרחוץ בהם כוסות וקערות דלא מאיסי כולי האי אלא שאינן ראויין לשתיה אבל הכא דומיא דדם קתני דמאיסי טובא ולכך בעי למאי חזו:

    Tosafot on Shabbat 78a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    אמר אביי מכדי לענין שיעור הוצאה כל דבר שיש בו ב' צרכים ב' מדות. אחת מצויה ואחת שאינה מצויה הלכו חכמים בשיעור הוצאתו אחר ההנאה המצויה. אע"ג שהיא מרובה מן האחרת ונמצאת לקולא ואם שתיהן מצויות הלכו להחמיר. חלב שתייתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא אזול רבנן בתר שתייתו לקולא.

    יין שתייתו שכיח' ורפואתו לא שכיחא אזול רבנן נמי בתר שתייתו לקולא דבש אכילתו שכיחא ורפואתו שכיחא אזול רבנן אחר רפואתו לחומרא. ושאלו את אביי מים מכדי שתייתו שכיחא ורפואתו לא שכיחא מ"ט אזול רבנן בתר רפואתו ואמרו כדי לשוף בהן את הקילור.

    ואהדר אביי בדגלילא שנו כלומר מי גליל שהן ידועין שמועילין לעין בקילור שהן כמי דקלים שהן ידועין שמועילין לירוקה. אבל מים דעלמא ברביעית. רבא אמר אפי' תימא מים שבשאר מקומו' שיעורן כדי לשוף בהן את הקילור כדשמואל דאמר שמואל כולהו שקייני מעלו וסעדי בר מן מיא דמעלו וגרדי. וכן תורף הדברים שאין המים סועדין כמיני מאכל. אלא עיקר שתייתן כעין רפואה היא. לפיכך שיעורן כרפואה:

    דם ברביעית ודם של דוכיפת דא תרנגולא ברא או של עטלף כדי לכחול עין אחת ברקית. כאותה ששנינו השוכר את החמו' והבריק'. [ליארוד] חוורוור שמלבין שחור שבעין כרושתינא. תרנגולא דביתא וי"א אלכפאש ודמה מועיל לכאב שבתוך עין. ודם דוכיפת מועיל לכאב שמחוץ לעין:

    תנא במה דברים אמורים במוציא שהוציא דבר שלא קדם והצניעו שהוא צריך לשיעורין הללו. אבל הצניע דבר בחול לצורכו והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא. ר"ש אומר כל השיעורין הללו לא נאמרו אלא למצניעיהן שאם הצניע בחול בשיעורין הללו והוציאו בשבת חייב. אבל אם הוציא כלום מן כל אלו בין יין בין חלב בין דבש ובין מים שלא קדם והצניעו אינו חייב אלא על רביעית. ואקשי' אמר מר ר' שמעון אומר בד"א במצניע. אבל במוציא אינו חייב אלא ברביעי'. ואמרינן וכי מאחר שהצניעו לצרכו היאך אינו חייב אלא על הוצאתו. פי' בכל שהוא. והיאך צריך שיעור. פי' המוציא יין כו'. ואוקימנא לדר' שמעון בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי מקום לסעודה והלך ופינה כל מה שהיה שם והצניעו ובא רבו בשבת והוציא כל מה שהצניע לו תלמידו. אם הוציא הרב דבר שהוא חשוב לכל כשיעורין הללו הרי הוא חייב. ואם הוציא הרב דבר שאינו חשוב לכל ופיחת מן השיעורין הללו אילו הוא בעצמו הצניען חייב עליו בכל שהוא. אבל תלמידו הצניעו ופיחת הוא מן השיעורין הללו מוציאו פטור ואם הוציא מן המשקין מה שלא הוצנע אינו חייב אלא ברביעית שנמצאו דברי ר"ש שאמר לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן למי שהצניעם לו. (שמשו) ויש שמפרשין שמועה זו פי' אחר דהכין קאמר ר"ש לא נאמרו כל השיעורין הללו אלא לענין הצנעה. ולא סלקא. ויש שגורסין שיטה זו דאביי ארישא דברייתא.

    בד"א במוציא אבל במצניע כל שהוא ומקשי' הכי אטו מוציא לאו מצניע הוא. ומפרקי' פירוק דאביי ואנחנא לא קא סלקא לנא הכי וכלישנא דפרישנא דווקא. פי כוש קורין אותו בל' ארמי ריש פילכא ובלשון ישמעאל פלכה. שעושין על פי הכוש כמו כדור אצל הצינורה כדי שיכבד הכוש ויסוב ויש עושים אותו מן העצם ויש עושים אותו מן העץ. ויש שעושין אותו מן הטיט. ומקשי' כי מכדי שיעור טיט כדי לעשות פי כוש למה הוצרכו שיעור שופכין רביעית כדי לגבל בה את הטיט. והלא טיט של פי כוש מתגבל בפחות מרביעית. והשבנו אם הטיט מגובל ועומד סגי בזה השיעור. ואם צריך לגבלו אין אדם טורח לגבל טיט לעשות פי כוש:

    מתני' נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין [כו'].

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 78a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition

    מאירי

    המוציא טיט שיעורו בכדי לעשות פי כוש ר"ל לסתום פי הכוש הנקרא ווירט"יל שרגילין בכך מצד שהוא מתרחב יותר מדאי וסותמין אותו בטיט ותוחבין העץ הארוך שטווין בו לתוך הטיט והולמו שם בשיעורו והטיט נשאר סבי' הנקב ונשאר שם העץ הלום במדתו ויש גורסין פי הכור ויראה לפרש כן בכדי לחדש פי הכור שהפתילה יוצאה דרך בו וי"מ לעשות ממנו נר קטן הראוי לצרוף בו הנחשת וי"מ לסתום בו נקב שנותנין המפוח לתוכו ומדביקין אותו בטיט כדי להכניסו בדוחק להעמידו הלום לשם ומלת לעשות לפי' זה ולפי' ראשון ביאורה לסתום וע"ד מה שאמרו בפרק זה בזפת וגפרית כדי לעשות בו נקב ושמא תאמר אחר שהטיט ראוי לשיעור מועט כזה היאך שיערו בשופכין שחיוב הוצאתם מפני שראויות לגבל את הטיט לרביעית והיה לנו לשער בהן כל שיכול לגבל בהן בכדי לעשות פי כוש הואיל וכל עצמן אין חיובן אלא מפני שראויות לגבל בהן את הטיט אינו כן שכל שלא נתגבל אין אדם טורח לגבל מתחלה לעשות פי כוש אבל כל שנתגבל אדם מוציאו לכך:

    ומה שנאמר בסוגיא זו אטו מצניע לאו מוציא הוא ותירצוה בתלמיד שאמר לו רבו וכו' ואע"פ שאינה צריכה לנו לענין פסק כך פירושה שאמר תחלה בד"א במוציא אבל מצניע אינו צריך שיעור אלא שיעורו בכל שהוא הואיל והחשיבו בהצנעתו והיה המקשה סבור מצניע בלא הוצאה ושאל אטו מצניע לאו מוציא הוא והיאך יתחייב בהצנעתו בלא הוצאה וא"ת במצניע והוציאו קאמר היה לו להזכיר כן וכדתנן המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו חייב בכל שהוא ותירץ שלא רצה לשנות והוציאו שיהא במשמע שהמצניע עצמו יוציא מפני שרצה לחדש בו דין שיתחייב בו אף בלא הצנעתו והעמידה בתלמיד שאמר לו רבו לך ופנה לי מקום לסעודה והלך ופינה לו ורבו מלקט מה שהוא מפנה ומצניע ואח"כ הוציא זה התלמיד מה שרבו הצניע ואמר מידי דחשיב לכל חייב אף בלא הצנעת רבו והוא שאמר בד"א במוציא כלומר בלא הצנעה שאי אתה יכול לילך בה אלא בשיעורה אבל כל שיש שם הצנעה אפי' לא היה הוא המצניע אלא רבו חייב הוא בכל שהוא כמצניע עצמו ולא שיהא סבור כר' שמעון שאמר נתחייב זה במחשבתו של זה שאין בשאר בני אדם כן אלא בתלמיד שהוא נגרר אחר דעת רבו ומחשיבה בדעתו בהצנעת רבו וזהו שאמר אבל במצניע חייב בכל שהוא אף זה שאינו מצניע ונמצאו שלש מחלוקות בדבר שר' שמעון סובר שאף בשאר בני אדם אומרים נתחייב זה במחשבתו של זה ותנא של סוגיא זו סובר ששאר בני אדם פטורין אבל תלמיד אצל הרב ושראה או ידע בהציעת רבו חייב ותנא של פרק המצניע שהזכירו בה והוציאו משמע דוקא כשהוציאו המצניע סובר שאף תלמיד אצל הרב פטור וכן הלכה ולעולם אין שום אדם מתחייב בהצנעת אחר ויש בסוגיא זו הרבה פירושי' לבעלי החבורים והפירושים איש על מקומו:

    המשנה השניה המוציא חבל כדי לעשות אוזן לקפה גמי כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה ר' יהודה אומ' כדי ליטול ממנו מדת מנעל לקטן נייר כדי לכתוב עליו קשר מוכסין המוציא קשר מוכסין חייב נייר מחוק כדי לכרוך בו פי צלוחית קטנה של פוליטון אמר הר"ם פי' גמי הוא הגומא ובעברי תיבת גמא תלאי כמו בית יד שיתלה ממנו ונפה ידועה והיא דקת הנקבים וכברה היא שנקביה רחבים יותר וקשר מוכסין הוא הסימן שכותבין לוקחי המעשר ובעלי המכס להודיע כי זה פרע מה שנתחייב ושיעורם שתי אותיות וקרא אותו קשר כמו שקוראין אנשי דורנו הרשמים והצורות שמחשבין בהם הפנקסין עקר אלרו"מי בלשון ערבי ובלשון עברי קשר הרומיי ונייר ידוע ונייר פסול שטר של נייר שנתבטל ואין מוציאין בו חוב ופוליטון מר דרור והוא המוסק ואין הלכה כר' יהודה:

    אמר המאירי המשנה השניה והוא מענין שהזכרנו בשלפניה המוציא חבל שיעורו כדי לעשות אזן לקופה לאחוז אותה בו גמי כדי לעשות תלאי לנפה וכברה ר"ל לתלותו בו והוא שיעור מועט מעשיית אזן לקופה עד ששאלו בגמ' שאף בחבל נשער בתלאי לנפה וכברה לחומרא ותירץ כיון דחדיק במנא לא עבדי אינשי כלומר שהחבל אוכל העץ ומתוך כך נזהרים שלא לעשות ממנו תלאי לכלי עץ הדקי' כגון נפה וכברה אלא לקופ' שמעשיה רכין שנעשי' מלולבי תמרים ואין החבל אוכלתן אבל הגמי עושין ממנו תלאי לנפה וכברה שהם קלים ודבר מועט סובלם:

    ר' יהודה מחמיר בשניהם לומר ששיעורן כדי ליטול ממנו מדת מנעל קטן להראותו לאומן לומר כזה אני צריך וי"א לקשור טרסיותיו זו בזו שלא ישמט המנעל מרגלו והלכה כחכמים:

    נייר כדי לכתוב עליו קשר של מוכסים והוא שדרך המוכסים להיות אחד עומד במקום אחד קרוב יעיר ואחד עומד ברחוק שאם עבר ההולך על המכס ולא פרעו במקומו יהא זה חוזר וגובהו ומתוך כך כשזה פורעו לראשון במקומו נותן לו סימן שיראהו לשני והיה המנהג אצלם שהיה כותב לו שתי אותיות גדולות יותר משלנו על הנייר והוא כשיעור שתי אותיות שלנו עם בית אחיזה שלהם ר"ל הגליון והוא הנקרא בסוגיא זו גם כן לובן ולפיכך שיערו בהוצאתו כשיעור זה:

    Meiri on Shabbat 78a · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    גמרא חלב אכילתו שכיחא רפואתו לא שכיחא כו' יש לדקדק לפי הפי' שכתבו התוס' במתני' דכדי גמיעה היינו דוקא במפרש בהדיא לשתייה א"כ מאי אהני ליה הא דשכיחא דהא דומיא דהכי במפרש לרפואה דאזלי נמי רבנן בתריה וי"ל דנ"מ במפרש דלא הוציא לגבינה ואינו מפרש לא לשתייה ולא לרפואה אזלינן בתר שתייה דשכיחא טפי וק"ל:

    תוס' בד"ה אטו מצניע כו' דה"פ אטו מצניע כו' דמדלא קתני אבל המצניע כו' עכ"ל הוצרכו לפרש דברי המקשה לפי פירושם ולא ניחא להו כפשטיה כפרש"י דאל"כ לא הוה איצטריך ליה לאביי להוסיף בתירוצו דאיירי בתלמיד דכ"ע מודו ביה אלא דהו"מ לאוקמא כפשטיה כשהוציאו המצניע גופיה אבל לפירש"י ניחא כיון דאתא כרשב"א ניחא ליה לאוקמא אף בשלא הוציאו המצניע כיון דאשכחן בהדיא דרשב"א סבר הכי וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shabbat 78a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    בגמ' בגלילא שנו וכו' עיין לעיל בפרק כירה (שבת דף מ"ז) בתוס' ד"ה בגלילא שנו וכו' דפירשו שם התוס' הא דשמעתין דלא כפירש"י:

    אמר מר מודים חכמים לר"ש וכו' כצ"ל:

    ברש"י ד"ה ומטללי וכו' ונגלדין כמין דבק וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה אטו מצניע וכו' ודוחק לומר דלא מחייב ר"ש וכו' טעמם של התוס' שכתכו ודוחק לומר וכו' דמדקתני לעיל בברייתא (שבת דף ע"ו) כלל אמר ר"ש וכו' ש"מ דבכל מצניע קאמר:

    Maharam on Shabbat 78a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    פיסקא מים כדי לשוף בהן אמר אביי מכדי כל מילתא דשכיחא וכו' כבר כתבתי במשנתינו דמימרא דאביי בכל השקל' וטריא היינו דוקא במיני משקין השנויין במשנתינו אי משום שלא נאמרה בהן הל"מ מסיני כלל אפילו בשאר כל המשקין או משום דאפילו את"ל דשאר משקין הלכה למשה מסיני ברביעית אפ"ה ע"כ הנך אינך משקין דמתני' בכל חד וחד שיעורא באפי נפשה לאו הל"מ מסיני דא"כ אין מקום להשקלא וטריא דהכא אע"כ כדפרישית כיון דהנך משקין אין עיקרן לשתותן בעינייהו מש"ה הדבר מסור לחכמים והיינו כשקלא וטריא דהכא ואף דלכאורה לענין מים משמע דעיקרן לשתייה כמו שאר משקין כדאמר אביי מכדי שתייתו שכיח טפי מרפואה אפ"ה למאי דניחא ליה וקאמר בגלילא שנו אתי ליה שפיר דכיון דלקושטא דמילתא בגלילא הוי מצוי יין טובא כמ"ש התוס' לעיל ס"פ כירה דף מ"ז בד"ה בגלילא שנו והביאו ראי' מסוגי דנזיר ע"ש וא"כ דמים שכיח טפי לרחיצה שהוא חיי נפש לכל אדם וכ"ש למאי דאמרינן לקמן בפ' ח' שרצים דטובה טיפת צונן שחרית ורחיצת ידים ורגלים חמין ערבית מכל קילורין שבעולם משו"ה שיעורו כדי לשוף בהן את הקילור כיון שדרך רוב בני אדם בכך ובהכי א"ש נמי בשינויא דרבא כן נ"ל:

    בתוס' בד"ה אטו מצניע וכו' פירש בקונטרס וכו' עס"ה עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה באריכות:

    בד"ה שופכין למאי חזו דוקא אברייתא קבעי וכו' עס"ה עיין בתשובת הגאון מהר"ץ אשכנזי בסי' קי"ט שכתב דפי' ר"י תמוה ומשו"ה מפרש בענין אחר דהא דלא מקשה אמתניתין היינו משום דאיכא לאוקמי כמ"ד מלאכה שאצ"ל חייב ע"ש באריכות שדבריו ג"כ דחוקי' קצת. אמנם לע"ד נראה ליישב קצת על דרך פי' ר"י דהמקשה ודאי הוי ידע דרביעית שופכין חזו למידי אלא דעיקר קושיית המקשה אלישנא דברייתא דקתני ומודים חכמים לר"ש דמוציא שופכין ששיעורן ברביעית ולשון מודים משמע דהיינו מעין פלוגתייהו דאע"ג דבכל הנך דמתניתין סגיא לרבנן בפחות מרביעית היכא דחזו למידי אחרינא אפ"ה בשופכין מודו דבעינן רביעית ואם כן האי לישנא משמע דבשופכין נמי איכא שום שיעורא בפחות מרביעית דחזי למידי אחרינא ואפ"ה מודו רבנן דבעינן רביעית א"כ מקשו שפיר דשופכין בפחות מרביעית למאי חזו וא"כ מאי מודים דקאמר ובהא משני ר' ירמיה שפיר לגבל בהן את הטיט דבהא סד"א דאפילו בפחות מרביעית כל שיש בהן כדי לגבל בהן טיט כל שהוא לעשות פי כור נמי סגי וקמ"ל דאפ"ה בעינן רביעית והיינו כדמסיק לפי שאין אדם צורך ודו"ק :

    Penei Yehoshua on Shabbat 78a · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמ' שכן כוחלין לברקית עי' בכורות דף לח ע"ב תוס' ד"ה וסימנך:

    Gilyon HaShas on Shabbat 78a · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ע״ח, עמוד א׳, בהיקף של כ־381 מילים ב־9 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 9 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 156 מילים

      נפתחת ב״וְלֵיתָא דְּרַבִּי יַנַּאי. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַבִּי…״

    2. קטע 226 מילים

      נפתחת ב״מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶן אֶת הַקִּילוֹר. אָמַר…״

    3. קטע 336 מילים

      נפתחת ב״יַיִן, שְׁתִיָּיתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא —…״

    4. קטע 437 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא מַיִם, מִכְּדֵי שְׁתִיָּיתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא…״

    5. קטע 552 מילים

      נפתחת ב״וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית. תָּנוּ רַבָּנַן: דָּם…״

    6. קטע 636 מילים

      נפתחת ב״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוֹצִיא, אֲבָל בְּמַצְנִיעַ…״

    7. קטע 756 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוֹצִיא,…״

    8. קטע 846 מילים

      נפתחת ב״אָמַר מָר: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמוֹצִיא…״

    9. קטע 936 מילים

      נפתחת ב״מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא חֶבֶל — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    וְלֵיתָא דְּרַבִּי יַנַּאי. וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר סָבַר: אֵבֶר קָטָן דְּגָדוֹל וְאֵבֶר גָּדוֹל דְּקָטָן בֶּן יוֹמוֹ כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ, וְרַבִּי נָתָן סָבַר: אֵבֶר קָטָן דְּגָדוֹל אִין, אֵבֶר גָּדוֹל דְּקָטָן בֶּן יוֹמוֹ — לָא. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שֶׁמֶן כְּדֵי לָסוּךְ אֵבֶר קָטָן שֶׁל קָטָן בֶּן יוֹמוֹ.

    מַיִם כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶן אֶת הַקִּילוֹר. אָמַר אַבָּיֵי: מִכְּדֵי כׇּל מִילְּתָא דִּשְׁכִיחָא וְלָא שְׁכִיחָא, אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר דִּשְׁכִיחָא לְקוּלָּא. שְׁכִיחָא וּשְׁכִיחָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר דִּשְׁכִיחָא לְחוּמְרָא.

    יַיִן, שְׁתִיָּיתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא — אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר שְׁתִיָּיתוֹ דִּשְׁכִיחָא לְקוּלָּא. חָלָב, אֲכִילָתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא — אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר אֲכִילָתוֹ לְקוּלָּא. דְּבַשׁ, אֲכִילָתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ שְׁכִיחָא — אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר רְפוּאָתוֹ לְחוּמְרָא.

    אֶלָּא מַיִם, מִכְּדֵי שְׁתִיָּיתוֹ שְׁכִיחָא רְפוּאָתוֹ לָא שְׁכִיחָא, מַאי טַעְמָא אֲזוּל רַבָּנַן בָּתַר רְפוּאָתוֹ לְחוּמְרָא? אָמַר אַבָּיֵי: בְּגָלִילָא שָׁנוּ. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בִּשְׁאָר מְקוֹמוֹת, כְּדִשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל שַׁקְיָינֵי מַסּוּ וּמְטַלְּלִי לְבַר מִמַּיָּא דְּמַסּוּ וְלָא מְטַלְּלִי.

    וּשְׁאָר כׇּל הַמַּשְׁקִין בִּרְבִיעִית. תָּנוּ רַבָּנַן: דָּם וְכׇל מִינֵי מַשְׁקִין בִּרְבִיעִית. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: דָּם, כְּדֵי לִכְחוֹל בְּעַיִן אַחַת, שֶׁכֵּן כּוֹחֲלִין לְבַרְקִית. וּמַאי נִינְהוּ? דְּמָא דְתַרְנוּגְלָא בַּרָּא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: דָּם כְּדֵי לִכְחוֹל בּוֹ עַיִן אַחַת, שֶׁכֵּן כּוֹחֲלִין לְיָארוּד. וּמַאי נִיהוּ? דְּמָא דִכְרוּשְׁתִּינָא. וְסִימָנָיךְ: גַּוָּא לְגַוָּא, בַּרָּא לְבַרָּא.

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוֹצִיא, אֲבָל בְּמַצְנִיעַ — כׇּל שֶׁהוּא חַיָּיב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמַצְנִיעַ, אֲבָל בְּמוֹצִיא — אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא בִּרְבִיעִית. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמוֹצִיא שׁוֹפְכִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁשִּׁיעוּרָן בִּרְבִיעִית.

    אָמַר מָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמוֹצִיא, אֲבָל בְּמַצְנִיעַ — כׇּל שֶׁהוּא. אַטּוּ מַצְנִיעַ לָאו מוֹצִיא הוּא? אָמַר אַבָּיֵי: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בְּתַלְמִיד שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ: לֵךְ וּפַנֵּה לִי הַמָּקוֹם לִסְעוּדָה. הָלַךְ וּפִנָּה לוֹ. דָּבָר חָשׁוּב לַכֹּל — חַיָּיב עִילָּוֵיהּ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב לַכֹּל, אִי אַצְנְעֵיהּ רַבֵּיהּ — מִיחַיַּיב עִילָּוֵיהּ, וְאִי לָא — לָא מִיחַיַּיב.

    אָמַר מָר: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּמוֹצִיא שׁוֹפְכִין לִרְשׁוּת הָרַבִּים שֶׁשִּׁיעוּרָן בִּרְבִיעִית. שׁוֹפְכִין לְמַאי חֲזוּ? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְגַבֵּל בָּהֶן אֶת הַטִּיט. וְהָתַנְיָא: טִיט כְּדֵי לַעֲשׂוֹת בָּהֶן פִּי כוּר! לָא קַשְׁיָא: הָא דְּמִיגַּבַּל, הָא דְּלָא מִיגַּבַּל — לְפִי שֶׁאֵין אָדָם טוֹרֵחַ לְגַבֵּל טִיט לַעֲשׂוֹת פִּי כוּר.

    מַתְנִי׳ הַמּוֹצִיא חֶבֶל — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לַקּוּפָּה. גֶּמִי — כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לַנָּפָה וְלַכְּבָרָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִיטּוֹל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לַקָּטָן. נְיָיר — כְּדֵי לִכְתּוֹב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין. וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין — חַיָּיב.