מסכת שבת דף ע״ז עמוד ב׳

גראינין מתניתין דפרקין דלעיל חוץ מקליפתן וגרעיניהן:

ונגרע והגרעינין זורקין ונגרעין מתוך האוכל:

אוממות גבי גחלים מייתינן ליה בכיצד צולין גחלים יכול עוממות ת"ל אש אי אש יכול שלהבת כו':

עממוהו לא החשיכו מראיתו להיות הם נאים ממנו:

מאמצין לקמן גבי עינים של מת בפ' שואל (שבת דף קנא:):

במשיפה של קילור שרגילין לשופו בחלב של אשה:

כדי לשוף במים לשני עינים:

כדי שיפה או כדי אחיזה ושיפה מה שנדבק באצבעותיו לבד מה שנותן בעיניו:

דרבי שמעון בן אלעזר סבר אבר קטן של קטן בן יומו כו' תימה דאדרבה איפכא מסתברא דר' נתן דקאמר אבר קטן משמע טפי של קטן בן יומו מרשב"א דאמר אבר קטן וקטן בן יומו דהא לעיל פריך ארבי ינאי דמפרש אבר קטן דמתניתין אבר קטן של קטן בן יומו דהוי כלישנא דר' נתן מברייתא דקתני בה כלישנא דרשב"א ויש לומר דלמאי דמשני הוי סברא איפכא ונקט הכא כדמסיק לעיל ואית ספרים דגרסי איפכא ואין נראה דהא מסיק דלרשב"א אבר קטן של קטן בן יומו ולמאי דגרס איפכא לא הוי כמסקנא לא לפי דמייתי השתא ולא לפי מה שדוחה לא דכולי עלמא כו':

(שייך לקמן שבת דף עח ע"ב) אסור לשהות שטר פרוע א"ב משכחת לה במסכתא דכתובות בפ' האשה שנתארמלה (כתובות דף יט) אמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שישהה שטר פרוע בתוך ביתו שנא' (איוב י״א:י״ד) ואל תשכן באהליך עולה וכן עוד תמצא בזה הפר' עיקר הדברים במודה בשטר שכתבו אמר רב הונא אמר רב מודה שכתבו אינו צריך לקיימו אמר ליה רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר' מאיר אימא כר' מאיר אמר ליה ומר היכי סבירא ליה אמר ליה כי אתו לקמן אמרי' להו קיימו שטרייכו ונחותו לדינא והלכתא כרב נחמן שצריך לקיימו. בכותבין שובר קמיפלגי משכחת לה בפרק גט פשוט (בבא בתרא דף קעא) דקעביד ר' חנינא בר (פאסי) [פפי] כר' יוחנן וריש לקיש דקאמרי כותבין שובר וכן כי אתא רבין אמר ר' אלעא כותבין שובר וכן הלכה ומישתכח עוד בפרק האשה שנתאלמנה (כתובות דף טז) אמר ר' אבהו כותבין שובר ובפרק הכותב (גט) לאשתו (שם דף פט) אמרו במקום דלא אפשר ודאי כותבין שובר:

אבל דם דסמיך שהוא עבה כשיקרוש רביעית יהא בה [יותר מכזית] אי נמי עד כאן לא קאמר ר' יוסי ב"ר יהודה שרביעי' דם לכשתקרוש יהא בה רביעית אלא בדם דסמיך. אבל יין דקליש אין כזית יבש בא אלא מהרבה רביעיות. והלכך לר' יוסי ב"ר יהודה אם הוציא פחות מכזית יבש חייב דאפשר הוי כוס רביעית:

כתית הוא הנקרא בלשון ישמעאל דומל ולא נודע לנו על הכתית כולה להוציא סביבין.

או על פיו להוציא מורשא שלו שהיו גבהן כולן והוא גופו שבלול אמרו הוא דביש שנקרא חבלילו. חפיפית בל' ישמעאל וקובה והוא דבר שמתכנס על העור מן הטינוף. מפגיע חיה קטנה שהיא מהלכת בין רגלי הארי וצועקת בקול גדול ומבהלת הארי ונקראת אל פרת אך. סבונית שנקרא בלשון ישמעאל אלכט נאף. מ"ט רחלות מיכסיאן באליה ועיזי מיגליאן. א"ל רחלות גזוזות צמר ואנן מכסין מהן אבל עזים לא מכסין. כסי קוצים קוצים. דרגא סולם. מסיכלא. ספל קטן של מים.

שמן כדי לסוך אבר קטן של תינוק בן יומו והא דתניא כדי לסוך אבר קטן וקטן בן יומו לא פירושא ב' סיכות אבר קטן וקטן נמי בן יומו. אלא אבר קטן. והקטן ההוא בן יומו:

המוציא את הקילור שיעורו כדי הראוי לשופו במים ולהכניסו לעין ופרשו גדולי הרבנים לשתי עיניו ולא יראה כן שכל הדברים אחר רגילותם אנו דנין ואין קילור בא אלא מצד חולי והרבה מיחושין רגילים בעין אחת שאין חבירו נעשה לו ערב ואין צריך בזה לכדי אחיזה ר"ל מה שנדבק באצבעותיו אלא בכדי שיפה לבד:

מפנות הדת ומיסודות האמונה הוא שלא ליחס לשם ית' פעל הבטלה ואע"פ שהרבה דברים נעלמה ממנו סיבת מציאותם והוא שרמזו בסוגיא זו כל שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר א' לבטלה ברא שבלול והוא החומט הנקרא לימאק לכתית כשמגיע להוציא מורסא מניחי' שבלול כתוש עליו ומתבקע וכן ברא זבוב לצרעה שמי שעקצתו צרעה כותש זבובים ומניחו על העקיצה ומשקיטו מכאב העקיצה וכן יתוש לנשיכת נחש ונחש לחפפית ר"ל ספחת וסממית והוא הנק' ארני"יה לנשיכת עקרב וכן הרבה כיוצא באלו:

בד"ה דרשב"א סבר אבר כו' וי"ל דלמאי דמשני הוי סברא איפכא כו' עכ"ל אע"ג דלמאי דמשני נמי לישנא דמתני' דהיינו לישנא דר' נתן אבר קטן של קטן משמע ליה מ"מ כיון דע"כ למאי דמשני לישנא דרשב"א משמע אבר קטן של קטן דהיינו איפכא מסברת המקשה ע"כ לישנא דרבי נתן נמי איפכא משמע דאל"כ במאי פליג ר' נתן עליה דרשב"א ודו"ק:

בגמ' ולובן של ביצה כדי לסוך במשיפה קילור כדי וכו' כצ"ל:

דבש כדי ליתן על הכתית תניא כדי ליתן וכו' כצ"ל:

לימא כתנאי שמן כדי לסוך וכו' לא דכ"ע וכו' וליתא דר' ינאי וכו' סוגיא זו תמוה דהמקשה פריך לימא כתנאי והתרצן משיב דאפי' כחד מינייהו לא אתי וצ"ל דהכי פריך לימא כתנאי ואתי ר' ינאי כרשב"א וא"כ קשה לימא ר' ינאי סתמא הלכה כרשב"א ותו לא ומשני דנוכל לומר דכ"ע ליתא דר' ינאי ובהא פליגי וכו' ולכך הוצרך ר' ינאי להשמיענו דבריו בפירוש ולא ר"ל סתמא הלכה כרשב"א וק"ל:

ברש"י ד"ה קמצא וכו' קמצא נמלה כצ"ל:

גמ' משיא כלתא עי' רש"י ע"ז דף נא ע"ב ד"ה דסחיפא:

כָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, לֹא בָּרָא דָּבָר אֶחָד לְבַטָּלָה; בָּרָא שַׁבְּלוּל לְכָתִית. נראה לי בס"ד, נקיט להו מעילא לתתא, דְ'שַׁבְּלוּל' הוא שקורין בערבי זרנטא"ח, והוא גדול מִזְבוּב, וְהַזְבוּב גדול מִיַתּוּשׁ, וכיון שזכר את הַנָחָשׁ במכה חזר והזכירו ברפואות, ונקטיה קודם סְמָמִית שהוא גדול ממנה. ועוד נראה לי תחלה נקיט כְּתִיתָה שמתהוה מן הגוף עצמו מבפנים, ואחרי זה נקיט נָחָשׁ שהוא מכה הבאה מבחוץ, וחזר ונקיט חֲפָפִית שמתהוה מן הגוף עצמו, וחזר ונקיט עַקְרָב שהוא מכה הבאה מבחוץ, ונמצא 'נחש המזיק הוא עצמו מרפא' כמו שנאמר (ירמיה ל, יז) וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ. ולמדנו בזה שעל ידי תשובה ומעשים טובים יהיה הקטיגור סנגור!

יַתּוּשׁ לְנָחָשׁ נראה לי בס"ד הטעם שעשה הקב"ה שמכת הנחש תתרפא ביתוש, כדי שיזכור האדם דמעשה נחש גרמה הווית היתושין בעולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל אחר שחטא אדם הראשון בפיתוי הנחש נתקללה הארץ שתוציא יתושין ודומיהן. ובזה יובן מאמר רבותינו ז"ל (סנהדרין לח.) למה נברא אדם אחרון, שאם חטא אומרים לו 'יַתּוּשׁ קְדָמְךָ' וקשא וכי לא יש בריה קטנה מיתוש ולמה נקיט יַתּוּשׁ? ועוד הלא היתוש נתהווה אחר חטא אדם הראשון בקללת הארץ, אך בדברי הגמרא כאן מתורץ שפיר, כי כל הקלקולים שאדם חוטא ומקלקל הוא מסיבת זוהמת הנחש שנעשה באדם וחוה מקודם, והצדיקים מקיימים התורה והמצות ובזה מרפאים המכה הזאת שבאה מן הנחש הקדמוני, על כן זה החוטא שאינו עושה רפואה למכה זו, אלא אדרבה מגדיל אותה, נמצא היתוש שהוא מרפא נשיכת הנחש עדיף מניה וקדמו בפעולה זו של רפואת מכת הנחש, ודע כי 'סְמָמִית' יש מפרשים כמו שממית שהוא הקורין בערבי ענכבו"ד, ויש מפרשים שהיא הלטאה שקורין בערבי אבו כרי"ץ, וְ'סְנוּנִית' זה עגור.

חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הֵן קשא מניינא למה לי? ונראה לי בס"ד לרמוז שעשה אלו כְּנֶגֶד 'חֲמִשָּׁה אוּמוֹת' שֶׁשָּׁלְטוּ בְּיִשְׂרָאֵל, דְּאֵימוֹת וְאוּמוֹת חד הוא. תחלה גלות בבל זה נבוכדנצר שנקרא 'אַרְיֵה' דכתיב (ירמיהו ד, ז) עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ, וסוף נתבטל לכך עשה אֵימַת מַפְגִּיעַ עַל אֲרִי. ואחריו גלות מדי, שנעשה בו גזירת כליה על ידי אחשורוש בעצת המן, וזה אחשורוש ידמה לָעַקְרָב שנושך כבהמות ולא בכונה, כן אחשורוש כמו שכתב מהר"י ז"ל, ונתבטל גם זה לכך עשה אֵימַת סְמָמִית עַל עַקְרָב. ואחריו גלות יון, שהיתה מלחמות שלהם בפילים כנודע, וגם זה נתבטל לכך עשה אֵימַת יַתּוּשׁ עַל הַפִּיל, ואחרי זה גלות אדום וישמעאל וידוע באדום כתיב (עובדיה א, ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וגו', לכך עשה אֵימַת סְנוּנִית עַל הַנֶּשֶׁר, ולויתן כנגד ישמעאל שנלוה עם ישראל בברית מילה שגם הם נימולים, לכך עשה אֵימַת כִּלְבִּית עַל לִוְיָתָן. ונראה לי בס"ד לכך ברא הקב"ה חמשה אצבעות באדם שבהם נלחם האדם, כמו שנאמר (תהלים קמד, א) הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה, כדי שהאם יזכור חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הנזכרים, שבריה קטנה שולטת בבריה גדולה ובזה לא יתגאה האדם בכח ידיו! גם מן חֲמִשָּׁה אֵימוֹת הנזכרים עולה מוסר לאדם שלא יתגאה בחמש חושיו. ונראה לי בס"ד אֵימָה [56] עולה מספר נ"ו, ו'חֲמִשָּׁה אֵימוֹת' הם ה' פעמים נ"ו [280] שהם כנגד [ה' גבורות כנגד ה' אותיות דמנצפ"ך] ה"ג מנצפ"ך [280] שכל חלק הוא נ"ו כידוע, ולכך אמר חמשה אימות הן, והא דיליף זה מפסוק (עמוס ה, ט) הַמַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז, נראה לי דריש אות ה"א של הַמַּבְלִיג על חֲמִשָּׁה אֵימוֹת, וזה שנאמר ה"א מַּבְלִיג שֹׁד עַל עָז.

אֵימַת מַפְגִּיעַ עַל אֲרִי עיין פירש רש"י ז"ל [חיה קטנה וקולה גדול ושומע וירא שתהא בריה גדולה ובורח], אך העולם אומרים מפגיע זה מין חיה שקורין בלשון ערבי ני"ץ, והוא כמו חתול שקורין בזו"ן ני"ץ בנו"ן ולא בגימל, ויש לה בכפות ידיה בכל כף יותר משלשים צפרנים קטנים וחדים מאד יותר מסכין, וזה הני"ץ כשרואה הארי קופץ עליו ויושב על כתיפיו, ומשם עולה על גולגלתו וחופר בגולגלתו בצפרנים החדים שלו עד שנוקב עצם הגולגלת ומוצא המוח ואוכלו, והארי מפיל עצמו לארץ בעת שרוכב זה על כתיפו כדי לרמסו ולא יכול לו, כי זה הני"ץ תיכף נשמט לצידו השני, ובמעט רגעים גומר מלאכתו בצפרניו, וזאת החיה שקורין בערבי ני"ץ נקראת בלשון חכמינו ז"ל בשם מפגיע וזה מתיישב יותר מפירוש רש"י ז"ל, וזה נמצא פה עירנו בגדא"ד לפעמים בבתי השרים, ויש בני אדם שהעידו שראו בעיניהם מעשיו הנזכר שעשה בָּאֲרִי אצל שר אחד שהביא שניהם לשחק בם.

רַבִּי זֵירָא אַשְׁכַּח לְרַב יְהוּדָה, דַּהֲוָה קָאִי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהָ, וְחַזְיֵהּ דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיה וְאִי בָּעִי מִינֵיהּ כָּל חֲלָלֵי עָלְמָא, הֲוָה אָמַר לֵיהּ. נראה לי בס"ד הוצרך מסדר הש"ס להזכיר מקום שהיה עומד בו, ללמדנו דאף על גב דרבי זירא כונתו בשאלות אלו לרמוז בדברים של תורה, עם כל זה האמת כי לפי פשוטם לעיני הרואה הם דברים במילי דעלמא, לא מלאו לבם לשאל אותם מרבו בעת היותו יושב בבית המדרש אלא רק כשראהו קָאִי אַפִּיתְחָא דְּבֵי חֲמוּהָ, וגם כאן לא שאל אותו באלו אלא רק אחר שראה דַּהֲוָה בְּדִיחָא דַּעְתֵּיה, ששיער רבי זירא דאם היה שאלו אותה שעה שאלות רבות על כל דברים הנמצאים בְּחֲלָלֵי עָלְמָא לא היה מקפיד עליו.

מַאי טַעְמָא, עִזֵּי מַסְגָן בְּרֵישָׁא, וַהֲדָר אִימְרֵי פירש הרב עט"ר מו"ר [עטרת ראשי מורי ורבי] אבי זלה"ה [זכרונו לחיי העולם הבא] דְ'קַיִן' שהיה סוד הגבורות נולד תחלה, וְ'הֶבֶל' שהיה סוד החסדים נולד אחריו? והשיב לו כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּבְרֵישָׁא חֲשׁוּכָא וַהֲדָר נְהוֹרָא כן בגבורות נאחזים סיגים שהם 'חשך' לכך נולד קין תחלה ואחר כך הבל שהוא חסדים שהם 'אור כי טוב' שאין נאחזים בהם הקליפות. וחזר ושאל מַאי טַעְמָא הַנֵי החסדים מִיכַסְּיָין וְהַנֵי הגבורות מִיגַלְּיָין בסוד (משלי כז, ה) טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת? והשיב הַנֵי החסדים דִּמְכַסִּינָן אנחנו ישראל דוקא מִינַיְהוּ שאין לאומות העולם יניקה מן החסדים לכך הם מְכַסְּיָין כדי שלא יהיה יניקה מהם לחיצונים, וְהַנֵי הגבורות דְּלָא מְכַסִּינָן מִינַיְהוּ לבדם אלא אנחנו יונקים מהם בצירופם עם החסדים ולא מן הגבורות בהיותם לבדם לכן מִיגַלְּיָין כי הגבורות אחר צירופם ומיתוקם בחסדים אין החיצונים יכולים לינק מהם לכך 'מִיגַלְּיָין' כי אין פחד מצד יניקת החיצונים. ושאל עוד מַאי טַעְמָא 'תּוֹרָא' [607] מספר רפ"ח וש"ך [608] נִתְאָרְכָה הַגְּנִיבָה שלהם בסיגים, שלא נשלם בירורם ותיקונם עד עתה? והשיב דְּדָיְרִי בְּאַגְמֵי בבי"ע [בריאה, יצירה, עשיה] שעדיין לא נתקנו מתערובת טוב ורע וּבָעִי לְכַרְכּוּשֵׁי בַּקֵּי, 'כַרְכּוּשֵׁי' לשון משיכה כנזכר בגמרא, 'בַּקֵּי' אותיות 'יַבֹּק' [112] בסוד (בראשית לב, כג) מַעֲבַר 'יַבֹּק' שהוא חבור 'הוי"ה אהי"ה אדנ"י' [112] שהם סוד נר"ן [נפש רוח נשמה] והם סוד בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה]. ושאל מַאי טַעְמָא קַרְנָא דְּקַמְצָא רַכִּיכָא? רמז לכתר שהוא נקודת קָמָ"ץ, 'רַכִּיכָא' שהוא רחמים פשוטים. והשיב מִשּׁוּם דְּדָיְרָא בְּחִילְפֵי רמז לחו"ג [חסד וגבורה] שהם מחולפים כנודע והוא למעלה ולכן הוא רחמים פשוטים, אי נמי אחלפי הם חו"ב [חכמה ובינה] שמתחלפים חסדים דאימא יהיו גבורות דאבא, וגבורות דאבא חסדים דאימא, והכתר הוא למעלה מן חו"ב שהם או"א [אבא ואימא] ולכך הוא רחמים פשוטים. ושאל מַאי טַעְמָא הַאי תִּמְרָא דְּתַרְנְגוֹלְתָּא וכו' 'תִּמְרָא' [641] 'ש"ך' ו'ש"ך' [641] שיש בז"א [בזעיר אנפין] בסוד (תהלים פד, יב) כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן וכו', מִדְלִי לְעֵילָא? שרוצה תמיד לבא לו שפע ומוחין מלמעלה. והשיב דְּדָיְרִי אַדַּפֵּיהּ [100] בגימטריא מאה שרוצה להשתלם בי"ס [י' ספירות] שהם מאה עד כאן דבריו ז"ל, ודפח"ח ש"י. ובאופן אחר נראה לי בס"ד המאמר מַאי טַעְמָא, עִזֵּי מַסְגָן בְּרֵישָׁא, וַהֲדָר אִימְרֵי? וכו', רמז 'עִזֵּי' על העשירים, דכתיב (משלי יח, כג) וְעָשִׁיר יַעֲנֶה עַזּוֹת, ו'אִימְרֵי' על החכמים, דכתיב (קהלת ט, יז) דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים, ורצונו לומר אם עושין ועד בקבוץ חכמים ועשירים למצוא עצה לתיקון העיר והכללות, הנה דרכם של עשירים לפתוח פיהם תחלה לגלות דעתם בעצה הצריכה ואחר כך דברי החכמים! והשיב לו הטעם כִּבְרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם דקדם החשך ואחר כך נראה האור, והיינו כי בזה ניכר חשיבות האור ויקרתו ומעלתו יותר מאד, כי אין האור ניכר אלא מתוך החשך, וכן הענין כאן כי העשירים אין להם שכל רחב וגדול לומר דברים מתוקנים ועצה נכונה כמו החכמים, על כן החכמים יתנהגו בכבדות, לעצור מליהם בראשונה עד שידברו העשירים דבריהם ואחר כך יגידו החכמים דעתם בעצה נכונה ומתוקנת, ובזה יגדל יקר תפארת דברי חכמים כפלי כפלים. ובזה יובן (משלי כט, יא) וְחָכָם בְּאָחוֹר יְשַׁבְּחֶנָּה לעצתו כאשר יגידנה באחור שאין האור ניכר אלא מתוך החושך. ושאל עוד מַאי טַעְמָא, הַנֵי מִיכַסְּיָין וְהַנֵי מִיגַלְּיָין? פירוש החכמים אין מתגאים במלבושים נאים שיהיו מורין עליהם שהם אנשים חשובים, אך העשירים הם מצויינים במלבושים נאים ויקרים אשר בהם נגלים לעיני הכל שהם אנשים חשובים ועשירים. והשיב לו הַנֵי דִּמְכַסִּינָן מִינַיְהוּ, מכסיין פירש החכמים שכל העולם נהנים מתורתם לכך הם מכסיין מצד המלבושים, שאין צריכים ללבוש לבושים יקרים שיגידו ויעידו על חשיבותם, כי הם ידועים לכל המון העם מחמת תורתם המלמדין דעת ומורין לכל העם, אבל הַנֵי העשירים דְּלָא מְכַסִּינָן מִינַיְהוּ שאם הוא עשיר בעל ממון אין יוצא הנאה להמון העם ממנו, ועל כן אם לא יקשט עצמו בבגדים יקרים לא יכירו בו המון העם שהוא עשיר כדי שיכבדוהו ויקומו מפניו, ועל כן הוצרך לעשות סימן לעצמו שהוא עשיר על ידי בגדים יקרים, מה שאין כן החכם תורתו מכרזת עליו והכל יודעים שהוא חכם, כי נהנים ומתכסים מתורתו, ולכן אפילו אם ילביש בגדים פחותים יכבדוהו ויקומו מפניו. ושאל עוד מַאי טַעְמָא גַּמְלָא זוּטְרָא גְּנוּבְתֵּיהּ? נראה לי בס"ד גָּמָל רמז לעם הארץ, יען כי הגמל יש בו סימן אחד מן השני סימנים של טהרה, וישראל יש להם שני סימני טהרה, שהם חלק התלמוד, וחלק המעשה, שעליהם נחלקו חכמי ישראל (קידושין מ:) חד אמר 'תלמוד גדול' וחד אמר 'מעשה גדול' וכל בני ישראל חזקתו אדם כשר בחלק המעשה, ורק בחלק התלמוד אין הכל שוים כי יש בישראל בני אדם שהם עמי הארץ אבל מעשה יש להם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז.) על פסוק (שיר השירים ו, ז) כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ 'אפילו רקנין שבך מלאים מצות כרמון'. נמצא עם הארץ יש לו סימן אחד של טהרה בלבד שהוא חלק המעשה, ולכן ידמה לגמל שיש לו סימן אחד משני סימני טהרה. והנה ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (בבא מציעא לג:) על פסוק (ישעיהו נח, א) וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם, אלו תלמידי חכמים ששגגתם חשיבה זדון, וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם, אלו עמי הארץ שזדונם חשיב שוגג. וידוע כי העון נקרא בשם גניבה שהיצר הרע גונב דעתו של אדם בו, ועוד על ידי העון תגנוב הסטרא אחרא מן הקדושה למעלה, בסוד (בבא מציעא כב.) ירדן שנטל מזה ונתן לזה, ולכן שאל מַאי טַעְמָא גַּמְלָא הוא עם הארץ זוּטְרָא גְּנוּבְתֵּיהּ, העון שלו נקטן שנחשב זדונו לשוגג? והשיב לו מִשּׁוּם דְּאָכַל כִּיסֵי, והיינו כי ידוע מה שכתב רבינו האר"י ז"ל שיש בכל המאכלים הן הצומח הן בעלי חיים גלגולים של נפשות רשעים, וכן סיגים הרבה יש בתוכם, והתלמיד חכם על ידי עסק תורתו יוכל להפרידם באוכלו אותם ולבררם, ולא יזיקו לו גלגולים הרעים והסיגים שבתוכם, אבל עם הארץ שאין לו תורה לא יוכל לבררם ולנקותם, ולכן באוכלו המאכלים יתאחזו בו הסיגים וגלגולים רעים שבהם והם יחטיאוהו, ונמצא הוא אנוס בדבר זה ולכן זדונותיו נחשבים כשגגות! ולזה אמר דְּאָכַל כִּיסֵי רמז לסיגים וגלגולים רעים שיש במאכלין ומשקין שאוכל ושותה מהם מזיקין כקוצים וברקנים. ושאל עוד מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵּיהּ? פירוש 'תּוֹרָא' קאי על תלמיד חכם שנקרא שור בכתוב (משלי יד, ד) וְרָב תְּבוּאוֹת בְּכֹחַ שׁוֹר, וכתב רד"ק ז"ל על מה שנאמר (דברים לג, יז) בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, שכל אדם גדול ומשובח נקרא 'שׁוֹר' מַאי טַעְמָא תּוֹרָא אֲרִיכָא גְּנוּבְתֵּיהּ דחטא שלו מתגדל דאמרו שגגת תלמידי חכמים עולה זדון וכנזכר לעיל? והשיב מִשּׁוּם דְּדָיִר בְּאַגְמֵי רמז לבתי מדרשות ששם נמצא מים רבים זו תורה שנמשלה למים, וגדלים שם תלמידי חכמים הרבה שנמשלו לקנים, כמו שנאמר (משלי ד, ה) קְנֵה חָכְמָה קְנֵה בִינָה, על כן בתי מדרשות נקראים 'אַגְמֵי' והחכם כל דרתו ועסקו הוא בבית המדרש שנמצא שם התורה שהיא תבלין של היצר הרע, וכיון דמשכנו במקום תורה בָעִי לְכַרְכּוּשֵׁי בַּקֵּי הם כוחות היצר הרע המחטיאים שהם נקראים 'יתושין' העוקצין את האדם, והכונה כיון דדייר בבית המדרש ששם נמצאת התורה שהיא תבלין של היצר הרע, היה לו לְכַרְכּוּשֵׁי בַּקֵּי הם כוחות היצר הרע, ולמה לא דחה אותם ונכשל בחטא מאחר דכלי זיינו מצוי אצלו? ולכך גם שגגתו תגדל להיות נחשבת כערך הזדון! ושאל עוד מַאי טַעְמָא קַרְנָא דְּקַמְצָא, רַכִּיכָא? נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרב חיים לראש ז"ל בשם הרב סרה"י, שהארבה הוא כנגד דבר 'לֹא תִגְנֹב' מפני שהארבה גוזלת וחומסת עיין שם. ועל כן ישמעאל נמשל לארבה שגם הוא אומנתו לגזול, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי דברים פיסקא שמג) קודם מתן תורה אמר הקב"ה לשר ישמעאל אם יקבלו אומה שלו את התורה, אמר לו מה כתיב בה, אמר לו לֹא תִגְנֹב! אמר לו אם כן אי אפשי לקבלה, כי הוא אומנתו וברכתו בכך, דכתיב (בראשית טז, יב) וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ, נמצא הוא דומה לארבה, והנה הגלות והשעבוד מכונה בשם 'קֶרֶן' שהוא כקרן המנגח, כמו שנאמר (דברים לג, יז) וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, ולזה שאל לָמָּה קַרְנָא דְּקַמְצָא פירוש גלות ישמעאל שגלו אצלו ישראל הוא רַכִּיכָא? שלא יגזרו שמדות על ישראל להעבירם על דת כמו אדום, והוא נחשב רך לגבי גלות אדום! והשיב מִשּׁוּם דְּדָיְרָא בְּחִילְפֵי וכו', פירש 'חִילְפֵי' הוא הערבה שהיא רמז לעמי ארצות שנמשלו לערבה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל במדרש על ד' מינים שבלולב, ורצונו לומר משום שיש בגלות ישמעאל בישראל עמי ארצות הרבה, ואם היה הגלות קשה לגזור עליהם שמדות להעבירם על דת ביד חזקה הוה נָדְיָא וּמִתְעַוְּרָא, פירוש היה הגלות שהוא נמשל לקרנא נדייא את החלפי אלו העמי ארצות מאמנותם, ומתעוירא עיני השכל שלהם, לכך מן השמים לא נתנו שליטה גדולה לבני ישמעאל על ישראל בהיותם גולים אצלם. ושאל עוד מַאי טַעְמָא הַאי תִּימְרָא דְּתַרְנְגוֹלְתָּא מִדְלִי לְעֵילָא? נראה לי בס"ד, התלמיד חכם נמשל לתרנגול הנקרא 'גֶּבֶר' וכן התלמיד חכם הוא גבר בגוברין בעסק התורה, גם התרנגול מחשב עתות הלילה שעומד וקורא בחצות הלילה, וכן התלמיד חכם מחשב עתים לעמוד בחצות לילה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ע"פ (תהלים קלד, א) הָעֹמְדִים בְּבֵית הֳ' בַּלֵּילוֹת, וכן דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קיט, סב) חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ, גם תרנגול דרכו לעמוד במקום גבוה וקורא בקול גדול, וכן בתורתו של תלמיד חכם כתיב (משלי א, כא) בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (שם כ) בָּרְחֹבוֹת תִּתֵּן קוֹלָהּ, ולכן תַּרְנְגוֹל [689] עולה מספר לֶחֶם תּוֹרָה [689], הנה כי כן תרנגול הוא רמז לתלמיד חכם. ולזה שאל לָמָּה תִּימְרָא וכו', פירוש אם מצערים להחכם הן בדברים הן בממון, הוא תיכף ומיד נושא עיניו לשמים למסור דינו להקב"ה שיתבע עלבונו, מה שאין כן המון העם אם יגיע להם נזק מאחרים הן בממון הן בבזיון, הם בעצמם רודפים לנקום נקם, הן בפיהם הן בידם הן בקובלנא לפני הממשלה, ורק החכם הוא קובל לפני הקב"ה ונושא עיניו לשמים לתבוע דינו מלפני השם יתברך. והשיב דְּדָיְרִי אַדַּפֵּיהּ וכו' פירוש התלמידי חכמים שנמשלו לתרנגולים דירתם ומשכנם ב בבית המדרש אצל דפים של הספרים, כי תחלה לא היה הדפוס, וגם לא היה המלאכה של הנייר, והיו כותבים ספרי הקודש של הלכות ואגדות על לוחות של עצים, ולכן עתה גם הניירות של הספרים נקראים דפים על שם לוחות העצים שהיו נוהגים בהם, כי אלו נקראים 'דַּפִּים' והתלמיד חכם דירתם היא אצל דפים של ספרי הקודש בבית המדרש, כי זו מלאכתם ועסקם בימים ובלילות! ולכן אִי עַיִיל קִטְרָא שהוא רמז לצער, הן מצד בזיון, הן מצד ממון, שאם יכנס בו צער מזה וכיוצא אז מִתְעַוְּרָא עין השכל שלו שלומד בה, כי יתבלבל דעתו מחמת הקוטרא הוא הצער שמצערים אותו אחרים, ויסתמו עיני שכלו וחכמתו ולא יוכל ללמוד, ועל כן הוא קובל על המצערים אותו לפני הקב"ה, שהוא יתברך בעלה של תורה שהוא יתבע עלבון התורה, כי הצער הזה אשר צערוהו הוא נוגע לתורה ואינו קובל על הנוגע לגופא, וכמו שאמר רבי אלעזר למר עוקבא בעבור הצער שהיה מצערו גניבא באומרו (תהלים לז, ז) דּוֹם לַהֳ' וְהִתְחוֹלֵל לוֹ, שהוא יתבע עלבון התורה מאלו המצערים אותך, ואמרו בגמרא (גיטין ז.) 'הדבר יצא מפי רבי אלעזר ונתנוהו לגניבא בקולר' ולכן התלמיד חכם מִדְלִי עיניו לְעֵילָא.

'דָּשָׁא' דֶּרֶךְ שָׁם נראה לי בס"ד, השער הוא סוד המלכות, שהיא סוד שם אֲדֹנָי אשר במלואו תרע"א [במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד עולה 671] שהוא לשון שַׁעַר בתרגום, וכל התפילות ותיקונים שיהיו בעסק התורה והמצות נכנסים דרך שם, שהמלכות נקראת 'שם' בסוד (שמואל ב' ח, יג) וַיַּעַשׂ דָּוִד שֵׁם, ולכך אומרים קודם תפילה פסוק (תהלים נא, יז) 'אֲדֹנָי' שְׂפָתַי תִּפְתָּח, גם שם מניחין מזוזה שדי הוי"ה [340] מלבר ומלגאו עולין מספר 'שם' [340]. ואמר עוד 'דַּרְגָּא' דֶּרֶךְ גַּג, פירוש אחר שהכנסנו התפילות ועסק התורה ומצות דרך השער הנזכר אז נעלה אותם של חג"ת נה"י [חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד], שהם שלשה ספירות תחתונות ושלשה ספירות אמצעיות, וזהו דֶּרֶךְ גַּג שלש ושלש. ולכן סידרו אנשי כנסת הגדולה תפילת העמידה ג' ברכות ראשונות, ושלוש אחרונות שהם חג"ת ונה"י, ואמצעיות הם בסוד תוספת, ונרמז זה ב'דַּרְגָּא' שהוא סוֻלָּם [136] שעולה מספר קוֹל [136], כלומר קול התפילה עולה דרך גג הנזכר.

'מַתְכּוֹלִיתָא' מָתַי תִּכְלֶה דָּא עיין רש"י [לכשיכלה מה נאכל ולי נראה מתי תכלה דא לפי שאינו כלה עד זמן ארוך שאינו נאכל אלא מעט מעט], ולפי פשוטו נראה לי, שהיה דרכם להביא אחר ברכת המוציא כלים של חומץ לטבל בהם הפת כדי לעורר תאות האכילה, ואחר כך יביאו לפניהם התבשילין לאכול, ולפי טבע האדם יתאוה לדבר חמוץ והוא מטבל בו פת הרבה, וממילא ימלא כריסו מן הפת ואינו יכול לאכול הרבה מתבשילין של בשר, לכך יאמרו מָתַי תִּכְלֶה דָּא הוא כלי החומץ, כדי שלא יאכלו עוד פת הרבה וישבעו בו. ועל דרך הרמז נראה לי בס"ד, רמז בטיבול זה על טיבול פת באפר בערב ט' באב, וטיבול כרפס בחומץ בליל פסח שהוא זכר לגלות, ואומרים מָתַי תִּכְלֶה זכרונות אלו כי יבא מלך המשיח ונעשה מזכרת לנסים של ימי מלך המשיח, וכמו שנאמר (ישעיהו נד, ד) וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד.