מסכת שבת דף נ״ה עמוד א׳

זקנים סנהדרין:

רישך בקרירי אני שאני רבך איני נכוה אבל מר עוקבא שהוא ראש לי ולך ואב ב"ד יכווה בחמין:

דכתיב בית דוד וגו' לא ענש אלא מי שבידו לשפוט:

חוץ מדבר זה שנא' במקרא זה שהוציא דבור לטובה ומפני עונש תוכחה חזר בו:

והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה אלו צדיקים:

שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה שאני רוצה לשלוח בעיר:

היינו דכתיב מעיקרא ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו ולבסוף וממקדשי תחלו:

ממקודשי שהודה למקטרג מדת הדין וחזר מן הטוב:

ואע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר היינו היכא דספק אי מקבלי כדאמר בסמוך לפניהם מי גלוי אבל היכא דודאי לא מקבלי הנח להם מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידין כדאמרינן בהמביא כדי יין (ביצה דף ל. ושם) ובפרק שואל (לקמן שבת דף קמה:) גבי תוספת יוה"כ:

ועל הרשעים תי"ו של דם לא מקרא קאמר הכי אלא מסבר' דהא דכתיב והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה היינו בצדיקים גמורים:

מזבח נחשת בימי שלמה מי הוה כדכתיב ששלמה הסירו כי היה קטן מהכיל וא"ת והא כתיב בדברי הימים (ב ') ויעש שלמה את מזבח הנחשת וי"ל דדרשינן ליה כי הכא מזבח שאומרים לפניו שירה בכלי נחשת:

קצף אף וחימה קשה לרשב"א דאמר בפ"ק דמסכת ע"ג (דך ד. ושם) כתיב חימה אין לי וכתיב נוקם ה' ובעל חימה ומשני כאן לישראל כאן לנכרים אלמא דאין להקב"ה חימה על ישראל ואההיא דמס' ע"ג קשה דבס"פ ארבעה נדרים (נדרים דף לב.) אמר חימה משה הרגו דכתיב חימה אין לי ופריך והא כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ומשני תרי חימה הוו:

ושמואל אמר תמה זכות אבות ורבי יוחנן אמר תחון זכות אבות אומר רבינו תם דזכות אבות תמה אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב (יקרא כו) וזכרתי את בריתי יעקוב אף לאחר גלות ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות אלא הברית ומפרש דשמואל דאמר מימי חזאל דייק מדכתיב למען בריתו ולא למען זכותו ואומר ר"י דבויקרא רבה (פ' לו) דייק מעד עתה כדפי' בקונטרס ולר"י נראה דלא פליגי שמואל ור"י אלא שמואל קאמר דלרשעים תמה אבל לצדיקים לא תמה ובצדיקים איירי ר"י תדע דהא ר"י אמר בסמוך דמימי חזקי' תמה זכות אבות והכא קאמר דאף בשעת חורבן דבתר הכי תחון זכות אבות ועל זה אנו סומכין להזכיר זכות אבות ובשלהי ויקרא רבה רבי אחא אומר לעולם זכות אבות קיימת ולעולם אנו מזכירים אותם וכן הוא אומר כי אל רחום וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך וגו':

אין מיתה בלא חטא פי' (מיתה) לפי שהגזרה באה אף על השגגה ואין יסורים בלא עון של מזיד כדאמר ביומא (דף ו:) חטאים אלו השגגות עונות אלו הזדונות ואף על גב דאמר (שבועות דף ח:) גבי שעיר של יה"כ להגין עליו מן היסורים משמע דיסורים באים על שוגג הכא מיירי ביסורי נגעים שהן מכוערים כדמייתי קרא:

דאמר ר' חנינא חותמו של הקב"ה אמת תמצא עיקר דברי ר' חנינא בפרק בא לו כהן גדול (יומא דף סט) במס' יומא ובפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סד) במס' סנהדרין ובתלמוד ארץ ישראל במסכת סנהדרין (בראש פ"א) אמרו בדבר זה טעם נאה ביותר ונראה לי לכתבה הנה והכי אמרו מהו חותמו של הקב"ה רב ביבי בשם ר' ראובן אמר אמת מהו אמת אמר ר' אבין שהוא אלהים חיים ומלך עולם אמר ר' שמעון בן לקיש אלף ראשה דאלפא ביתא מם באמצעיתה תיו בסופ' לומר (ישעי' מד) אני ה' ראשון שלא קיבלתי מלכותי מאחר ומבלעדי אין אלהים שאין לי שותף ואת אחרונים אני הוא שאין אני עתיד למוסרה לאחר ואיתא נמי בבראשית [רבה] דר' אושעיא (פרשה פא):

ד' מתו בעטיו של נחש כבר פירשנוהו:

אעפ"י שהגדול ראוי למחות ביותר והוא הראוי ליענש ביותר מ"מ אף הקטנים ממנו הואיל ובידם למחות נענשים אלא שהגדול נענש יותר וכן בכל דבר שראוי להם לפקוח עין עליו ומעלימים עיניהם הימנו והוא שאמרו רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל אתיא ההיא איתתא לקמיה צוחה ולא אשגח בה אמר ליה לא סבר לה מר האי דכתיב אוטם אזנו מצעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה אמר ליה רישך בקרירי ורישא דרישך בחמימי כלומר אני שאני ראש שלך נענש מעט אבל מי שהוא ראש שלי ואב ב"ד קבוע הוא נענש יותר הא מר עוקבא דיתיב אב ב"ד וכתיב בית דוד כה אמר י"י דינו לבקר משפט:

אע"פ שאדם משער בעצמו שלא יקבלו הנוכחים ממנו הואיל ולא נתברר לו שכן אין לו לימנע שלא להוכיח והוא שאמרו דרך הערה אמרה מדת הדין לפני הקב"ה מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים הם אמרה לפניו היה להם למחות אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא קבלו מהם אמרה לפניו אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי כלומר והיה להם למחות עד שיתברר להם שלא יקבלו מהם הא כל שנתברר להם כן אין נענשים כלל ולא עוד אלא שהשתיקה נאה להם והוא שאמרו במסכת יבמות ס"ה ב' כשם שאדם מצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע:

מעיקרי הדת להאמין שכל מה שיקרה לאדם מטוב ועד רע הכל מושגח מאתו ית' השגחה פרטית מצד פעולות האדם ולא יבלבל זה מה שנראהו מהעדר הסדור למראית עינינו בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו וכן מאמר מקרה אחד לצדיק ולרשע הנאמר גם כן למראה עינינו שאופני המשפט נעלמים ממנו ולא נדע במה יענש זה ובמה יגמל זה שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אם לגמול אם לעונש והוא שאמרו אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עון ואל יבהילך מאמר ד' מתו בעטיו של נחש ר"ל מה שנקנסה מיתה בסיבת הנחש והונחה בטבע שלא נאמר בטבע אלא דרך הפלגה למיעוט עונותיהם עד שלא היו ראויים לעלות במאזנים ואף זו לא נאמרה אלא למראה עיני בשר ודם ומי יודע לבות בני האדם עד שיחלצוהו דברי פינו וישללוהו מכל חטא ונמצאת מכחיש מאמר אין אדם שלא יחטא וכן אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואע"פ שנשאר דעת האומר כן בתיובתא אין עיקרי האמונות תלויות בראיות של פשוטי מקראות ואגדות וכבר ידעת שאין משיבין באגדה ומה נכבד מאמר אף משה ואהרן בחטא מתו מכאן ואילך ימחלו האחרים על כבודם:

בגמרא ומיד והנה ששה אנשים באים וכו' לפי גירסא זו דקאמר ומיד וכו' משמע דקאי אדלעיל דהיינו לאחר שאמר הקב"ה וממקדשי תחלו על זה קאמר ומיד והנה ששה אנשים אבל יש לתמוה דהא האי קרא והנה ששה אנשים כתיב קודם האי קרא דוהתוית תיו על מצחות האנשים וגו' ועוד מאי קאמר ומיד וכו' הא כבד כתיב וממקדשי תחלו ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית דמשמע מיד שאמר הקב"ה וממקדשי תחלו דהיינו הצדיקים עשו כן והתחילו באנשים הזקנים הצדיקים ואי לא מסתפינא אמינא דטעות סופר הוא הא דכתיב בספרים ומיד והא דקאמר והנה ששה אנשים ענין בפני עצמו הוא ודו"ק:

בתוס' ד"ה ועל הרשעים וכו' היינו בצדיקים גמורים ר"ל אבל לא כתיב בקרא כלל שצוה לרשום תיו על מצחות הרשעים:

ד"ה קצף אף וחימה וכו' ואההיא דע"ז קשה וכו' עיין מה שכתבתי ע"ז בפ"ק דמס' ע"ז:

בגמרא דאמר ר' אחא בר חנינא מעולם לא יצא מדה טובה מפי הקב"ה וחזר לרעה חוץ מדבר זה כו'. ונראה דצריך ליתן טעם לדבר זה דהא בברכות ובכמה דוכתי אמרינן דכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפי' על תנאי אינו חוזר אע"ג דנשתנה הענין מהיפך להיפך א"כ כ"ש היכא דאותן צדיקים גמורים היו בצדקתן מתחילתן ועד סופן והאי עון דהיה להם למחות ולא מיחו מתחילה כשיצא הדיבור מפי הקב"ה נמי הוי בהו האי עון גופא א"כ למה חזר בו הקב"ה ע"י הקטרוג. ונראה דודאי הכי הוא ובאמת דיבורו של הקב"ה הוי כמעשה ומש"ה אע"פ שנשתנה הענין ע"י תנאי אפ"ה אין התנאי מבטל המעשה כדין כל תנאי שיש בו מעשה בתחלתו שהתנאי בטל והמעשה קיים משא"כ הכא דודאי בתחילה נמי אותן הצדיקים גמורים היו ראוין לאותו עונש כיון שעברו על מצות עשה דהוכח תוכיח אלא מה שלא הענישן הקב"ה על כך בתחילה היינו משום דאיתא במנחות בפרק התכלת (דף מ"א ע"א) בהא דאשכחיה מלאך לרב קטינא ואמר ליה דלא מענש הקב"ה אעשה אלא בעידן ריתחא (והיינו כפשטא דלישנא בגמרא וכמו שהוגה בפירש"י בעין יעקב החדשים ודלא כפירוש התוספת שם) ומשום דמעיקרא לא הוי עידן ריתחא מש"ה לבסוף בשעת הקטרוג אפשר דהוי עידן ריתחא ומש"ה חזר הקב"ה והענישן על אותו עון עצמו דהוי בהו נמי מעיקרא כן נ"ל:

ובזה נתיישב לי היטב מה שאמר הכתוב וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכי' בלוט לאמר קום קח את אשתך וגו' פן תספה בעון העיר והקשה במדרש הרי מלאכי רחמים היו שנפטרו מאברהם לאחר שש שעות והמתינו חצי היום וכל הלילה לעשות רע א"כ מפני מה אמר ויאיצו כו' ע"ש במדרש ולמאי דפרישית א"ש דבאמת לוט לא היה ראוי להענישו בעון העיר ע"י שלא מיחה בהם דאכתי לא הוי אלא מצות עשה ואין עונשין אלא בעידן ריתחא וההיא שעתא לא הוי עידן ריתחא אבל לאחר שעלה השחר שהוא קרוב להנץ החמה שהוא עידן ריתחא שמלכי מזרח ומערב משתחוים לה כדאיתא בברכות ומכ"ש בסדום דאשכחן שהיה עובדים לחמה כדאיתא במדרש לכך מיהרו המלאכים ויאיצו בו ואמרו לו מהר קח את אשתך פן תספה בעון העיר על שלא מחית בהם כשיגיע עידן ריתחא בצאת השמש והיינו דכתיב השמש יצא על הארץ ולוט בא צוערה כן נ"ל ודו"ק:

שם אמר ר' אמי אין מיתה בלא חטא כו' דכתיב הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב וגו'. נראה דהא דאיצטריך לאתויי כוליה קרא היינו משום דע"כ עיקר מימרא דר' אמי דאמר אין מיתה בלא חטא היינו שאם לא חטא אינו מת לעולם ע"י שנגזר מיתה על אדם הראשון בעטיו של נחש דאם נפרש מימרא דר' אמי דהא דקאמר אין מיתה בלא חטא היינו שאינו מת קודם זמנו בלא חטא אבל אם חטא מת אפילו קודם זמנו כמ"ד לא זכה פוחתין לו דלפ"ז לא הוי מקשה הכא בסמוך מידי לא מברייתא דמלאכי השרת ולא מבריית' דד' צדיקים אע"כ כדפרישית והיינו מדמייתי האי קרא דבן לא ישא בעון האב דהוא קרא יתירא כיון דכבר כתיב הנפש החוטאת היא תמות אע"כ היא גופא אתי לאשמועינן דבן לא ישא בעון האב היינו כ"ש שאינו מת בעון אדם הראשון ולפ"ז מקשה שפיר מהנך ברייתות מיהו לבתר דאיתותב מברייתא דד' מתו בעטיו של נחש דלפ"ז ע"כ הא דכתיב בן לא ישא בעון האב אמיתה ממש קאי דהא קמן דאפילו בחטא אדם הראשון בני אדם מתין לדורות אפילו צדיקים גמורים אע"כ דהא דכתיב לעיל מיניה הנפש החוטאת היא תמות נמי לאו אמיתה ממש קאי אלא כל מיני יסורים ומאורעות נקראין מיתה כמ"ש התוספת בפ"ק דר"ה גבי צדיקים נכתבים לחיים ורשעים נכתבים למיתה ומכ"ש לענין נגעים דאיירי בהו הכא שמנוגע חשיב כמת כדכתיב אל נא תהי כמת א"כ לפ"ז ממילא דאיתותב נמי ר' אמי במאי דקאמר אין יסורים בלא עון דהיינו מזיד דהא בהדיא כתיב הנפש החוטאת היא תמות והיינו שוגג ומשמע דיסורין באין על שוגג כן נ"ל נכון ליישב קושיית התוספות בסמוך בד"ה וש"מ:

גמ' ר"י הוה יתיב עי' ב"ב דף י ע"ב תוס' ד"ה עליונים:

שם א"ל ר"ז לר' סימון לוכחינהו עי' מדרש רבה איכה שני ד"ה ולא זכר הדום רגליו:

שם אמר רב מימות הושע בן בארי ירושלמי פרק חלק ושם איתא הך לימוד בשם שמואל:

תוס' ד"ה מזבח נחושת וכו' שירה בכלי נחושת עי' זבחים דף ס ע"א תוס' ד"ה ה"ק:

שם ד"ה ושמואל וכו' ומפרש דשמואל דאמר מימי חזאל אולם בירושלמי פ' חלק מסיים עד עתה עד אותה שעה הזכות קיימת והיינו כפי' רש"י:

הָא יָתִיב מַר עוּקְבָא, אַב בֵּית דִּין עיין תוספות בתרא דף יו"ד דמחמת האי עובדא ראה רב יוסף בריה דריב"ל בההוא עלמא לשמואל יתיב קמיה דרב יהודא תלמידו עיין שם. [בבא בתרא דף י: תוספות ד״ה עליונים למטה ותחתונים למעלה: פירש רבינו חננאל דאמרו הגאונים שקבלה בידם רב מפי רב דעולם הפוך היינו שראה שמואל דהוה יתיב קמיה דרב יהודה תלמידיה משום דמיחה בשמואל בפרק במה בהמה (שבת דף נה.) גבי ההיא איתתא דאתיא וצוחא קמיה דשמואל ולא אשגח בה אמר ליה רב יהודה לית ליה למר אוטם אזנו מזעקת דל וגו'] ונראה לי דעשו לו מדה כנגד מדה, דרב יהודא שמיחה ביד שמואל כאן אף על פי שהיה ראש שלו, הוה יתיב למעלה משמואל שלא רצה למחות בראש שלו שהוא מר עוקבה בעבור דין אותה אשה, ועל כל פנים נראה לי דלא היה דבר זה לעולם, אלא כך נגזר על סך שנים ידועים שיהיה שמואל יושב קמיה תלמידו לכפר לו על דבר זה.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְגַבְרִיאֵל לֵךְ וּרְשֹׁם עַל מִצְחָן שֶׁל צַדִּיקִים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ, שֶׁלֹּא יִשְׁלְטוּ בָּהֶם מַלְאֲכֵי חַבָּלָה. קשא מה שאמר לרשום על צדיקים, דאין צריך לרשום אלא על רשעים, ויצוה למלאכי חבלה מי שיש עליו רושם ימיתהו, וכל מי שאין עליו לא יגעו בו? ועוד קשא והלא לא שייך חזרה אצל הקב"ה, כי הוא יודע מעיקרא מה שטענה מדת הדין, ומאחר שהסכים לדבריה אם כן למה אמר לו בתחלה לרשום על צדיקים שיחיו? ונראה לי בס"ד דכתבתי לעיל על דף למ"ד דצדיקים גמורים אין נחבלים על ידי מלאך המות, ורק בשעת מיתה עומד לפניהם ומראה להם כלי זעמו בר מינן, ומחמת פחדם מוסרין עצמן לד' ומתים בנשיקה על ידי אור שכינתו יתברך. וידוע כי תמיד יש בישראל צדיקים גמורים ובינונים, וידוע דהבינונים נידונין ברוב זכיות, וצדיקים בחוט השערה, ורשעים גמורים לוקין בשביל רובי עונות. ובזה מובן הענין דתחלה אמר לו לרשום על צדיקים גמורים 'תָּיו' ולא לפטרם ממיתה לגמרי, אלא כדי שידעו מלאכי חבלה מסימן הזה שהם צדיקים ולא יבאו לשלוט בהם להמיתם בידים, אלא רק יבאו ויעמדו לפניהם ויראו להם כלי זעמם. וסימן של רשעים הוא כדי שישלטו בם מלאכי חבלה שממיתים אותם בחרבם ממש, ועל בינונים לא ירשום כלל, כי אלו נידונים לפי הרוב, ומלאכי חבלה מצווים כל מי שאין עליו רושם לא יגעו בו, ומדת הדין קטרגה מַה נִּשְׁתַּנּוּ אֵלּוּ שאתה עושה להם סימן כפני עצמם, אמר להם אָמַר לָהּ: הַלָּלוּ צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וכיון ששמעה מדת הדין שקראם צַדִּיקִים גמורים קטרגה עליהם 'שֶׁלֹא מִחוּ' אך מדת הדין לא ידעה כונתו יתברך ברושם זה על הצדיקים גמורים מה הוא? וחשבה שרוצה להצילם לגמרי מן המיתה בסימן זה. ומה שאמר רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי סִימוֹן מֵעוֹלָם לֹא יָצְתָה מִדָּה טוֹבָה מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְחָזַר בָּהּ לְרָעָה, חוּץ מִדָּבָר זֶה וכו' היינו לפי פשוטן של דברים אלו, דלפי הנראה מה שאמר תחלה לעשות הסימן לצדיקים הוא לפטרם לגמרי. ונראה לי בס"ד מה שרשם על צדיקים גמורים תָּיו שֶׁל דְּיוֹ היינו שהצדיקים הם עֲרֵבִים, וידוע מ"ש במדרש רבא בראשית פרשה כ"ו אין לשון יַד אלא ערב, שנאמר (בראשית מב, ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ, עיין שם. לכן הצדיקים נקראים 'יָדוֹת' והיינו שרמז באות תָּיו שֶׁל דְּיוֹ, כלומר תתחבר ת' עם אותיות דְּיוֹ ויהיה צירוף 'יָדוֹת' שהוא כינוי לצדיקים שנקראים 'יָדוֹת'. אבל לָרְשָׁעִים תָּו שֶׁל דָּם, שישראל נמשלו לענבים שיש בהם הנאת אכילה ושתיה, והרשעים נמשלים לתמד שאין בו לא אכילה ולא שתיה ורק יש מעט לחלוחית יין אשר נשאר בו, ואם תצרף אות ת' עם אותיות דָּם יהיה 'תמד'. ועוד נראה לי בס"ד הטעם, כי הרשעים גורמים להפריד האל"ף בתואר אָדָם שיש לישראל דוקא וישאר דָּם, לכך רושם הרשעים בדם, אבל צדיקים אדרבה מחברים אל"ף עם 'דָּם' ונשלם בהם תואר אָדָם, ולכן אמר לו לרשום בדיו, כי אות אל"ף יש בו ב' צורות הא' צורת יו"י, והב' צורת יו"ד, כנודע מן כונת האכילה של מ"ו נ"ח ד"ך, ועל כן רושם בדי"ו מורה על תיקון שעושים באות אל"ף לחברו בדם ונשלם אדם. ובזה יובן מה שאמר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁקִּיְּמוּ אֶת הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, מֵאָלֶ"ף וְעַד תָּ"ו, וקשא בשלמא התי"ו כתובה על מצחן אך האל"ף מאן דכר שמיה, ובזה ניחא שהאל"ף נרמז בדי"ו ודו"ק. והרב עט"ר אבא מארי ז"ל בספרו מדרש אליהו פירש המאמר על פי מה שאמרו חכמינו ז"ל שהרשע אי אפשר שיכנס בחמשים שערי טומאה עד שירשיע ת' יום רצופים, ולכן רשם תי"ו ברשעים על אשר הרשיעו ת' יום ונכנסו בטומאה, ועל הצדיקים רשם תי"ו שהם נהגו בקדושה והכניעו ת' כוחות דסטרא אחרא שהם כנגד ת' ימים של רשעת הרשע, וכנגד זה נאמר (בראשית לג, א) וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ, עיין שם דפח"ח [דברי פי חכם חן]. ונראה לי עוד טעם אחר בכתיבת אות ת', כי הצדיק נקרא 'מַשְׂכִּיל' [400] שהוא מספר ת', והרשע להפך, שיהפך מַשְׂכִּיל לאותיות מַכְשִׁיל שהוא גם כן מספר ת'.

אָמַר רַב 'תָּו' תִּחְיֶה. 'תָּו' תָּמוּת. קשא לפי זה הוה ליה לרשום אלף שגם כן יהיה בו הרמז כך אלף אחיה וכו', או ירשום נו"ן וגם כן יהיה בו הרמז כך נו"ן נחיה וכו'? ונראה לי בס"ד כי באלף או נו"ן לא יהיה תיבה שהיא פועל יוצא לאחרים, אלא כאלו זה הרושם אומר על עצמו אחיה נחיה, אבל בתי"ו יהיה תיבת תִּחְיֶה וכן תיבת תָּמוּת שהוא פועל יוצא לאחרים שאומר הרושם כן לאותו הנרשם.

וּשְׁמוּאֵל אָמַר תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת. אין הכונה תַּמָּה לגמרי והלא גם עתה אנחנו מתפללין בזכות האבות, אלא הענין הוא כי מקודם לא היה צריך סיוע תפלה ועכשיו צריך סיוע תפלה. והנה מדברי התוספות נראה דשמואל נקיט תַּמָּה על תָּי"ו שנרשם ברשעים וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר תָּחֹון על תָּי"ו של צדיקים, כלומר זו משמעותה תַּמָּה וזו משמעותה תָּחֹון, ועל כן נראה לי בס"ד טעם נכון למה שאמר לו לרשום תָּי"ו של רשעים בדם, כי אות תָּי"ו של רשעים צריך לצרף עמה אותיות 'מה' ולקרותה תַּמָּה, ולכן אמר לו שירשום אותה בדם כי דם עם הכולל מ"ה [45], להורות שעם זאת צריך לצרף מ"ה ולקרותה 'תַּמָּה' אך בצדיקים אמר לו בדיו כי אות ת' של צדיקים צריך לצרף עמה אותיות 'חן' ולקרותה 'תָּחֹון' והנה אותיות 'חֹון' [64] הם מספר ס"ד, וזה נרמז בדיו שהוא ד' י"ו, כלומר ד' פעמים י"ו [16×4=64] הם מספר 'חֹון'.

חוֹתָמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'אֱמֶת' נראה לי בס"ד אותיות אֱמֶת במילואם אל"ף מ"ם תי"ו מספר תר"ז [607]. ובזה יובן (ישעיהו מ, יב) וְשָׁמַיִם בַּ'זֶּרֶת' תִּכֵּן, רצונו לומר בחותם אֱמֶת שהוא מספר זֶּרֶת, ואותיות אֱמֶת במילואם הם מספר עֲנוּ אֱמֶת לִי [607], רצונו לומר הקב"ה אומר לבריות עֲנוּ אֱמֶת לִי שלא תשקרו גם בדבר הנוגע לִי, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל ביומא על ירמיה ודניאל בשביל שידעו שהקב"ה אמיתי לא כזבו לו, ולכך לא אמרו הַגִּבּוֹר או הַנּוֹרָא.

וְ'אִישׁ' לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי (הושע כ, יב) נראה לי בס"ד א' אברהם, יו"ד יצחק, ושי"ן יעקב, שיש לו ג' שמות שראשי תיבות שלהם יודי"ן שהם ישראל יעקב ישורון, ואלו הן שלשה יודי"ן של אות שי"ן.

אֵין מִיתָה בְּלֹא חֵטְא עיין הרי"ף ז"ל, ונראה לי בס"ד דנקט חדא כדנקט קרא (יחזקאל יח, ד) הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת, אמנם כונת הכתוב על מזיד, כי לפעמים יכנה הכתוב את המזיד גם כן בשם חֵטְא בסתם, והטעם דאמרו רבותינו ז"ל אין אדם חוטא במזיד אלא אם כן נכשל בשוגג תחלה, וכמו שכתב רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל על פסוק (תהילים א' א') אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד.