מסכת שבת דף נ״א עמוד ב׳

הרי זה כזבל דמוסיף הבלא ואין טומנין בה אפילו מבעוד יום:

מיחם של נחשת:

קדרה משל חרס יש ספרים שכתוב בהן אבל לא מיחם על גבי קדירה ומפרשים טעמא מפני שהקדירה מרבה חמימות ומוספת הבלא למיחם אבל בתוספתא גרסינן ומיחם על גבי קדירה:

וטח את פיה בבצק הנילוש מבעו"י כל הנך מניחין נמי בשבת:

ולא שיחמו שיהא העליון צונן ונתנו כדי שיחום מחומו של תחתון:

אלא שיהו משומרין שהיו שניהן חמין ונתנו על גביו של זה כדי שיהא חומו משתמר בהן:

ואין מרזקין כמו מרסקין משברין לחתיכות דקות ברד גלצ"א בלע"ז:

כדי שיזובו מימיו משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו:

אינו נוטל ומחזיר נראה לרשב"א דהיינו כרשב"ג דאמר בפרק נוטל כל היכא דאיכא איסורא והיתרא בהיתרא טרחינן באיסורא לא טרחינן אבל לרבנן דפליגי עליה שרו במכוסות לגמרי ליטול בידים דבר שאינו ניטל דבפרק נוטל (לקמן שבת קמב:) מתני' דהיתה בין החביות מגביהה ומטה על צדה מוקי לה כרשב"ג משמע דרבנן דרשב"ג שרו לטלטל את האבן עצמו:

אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד מכאן יש ליזהר שלא ירחוץ ידיו בשלג וברד בשבת ופעמים שמתקרשים ויש ברד מעורב בהם אין לרחוץ בהן דאי אפשר שלא ירסק הברד וכל הזהיר בו תבא עליו ברכה:

מתני' במה בהמה יוצאה דאדם מוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח וגו' ומיהו לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך ליכא אלא במחמר אחר בהמתו כדמוכח בריש מי שהחשיך (לקמן שבת קנג.) ובריש נדרים (דף ב:) דייק בהך דהכא ובכל הני דלעיל דאיכא דוכתא דתנא ברישא הא דסליק מיניה ואיכא דוכתא דתני ברישא הא דפתח ביה:

חמרא לובא אומר ר"ת דלובא היינו מצרים דכתיב (נחום ג, ט) פוט ולובים היו בעזרתך ואמרינן בירושלמי גריס הבאים מלוב מהו להמתין להם שלשה דורות ומייתי עלה דהדא עלם מצראה דצווחין ליה לוב:

או דילמא כל נטירותא יתירתא לאו משוי היא וא"ת תפשוט ממתניתין דתנן ולובדקים בפרומביא אע"ג דסגי לה באפסר כדאמר בסמוך תנא לובדקים וגמל יוצאים באפסר ופרומביא עדיפא מאפסר דאמר לקמן חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת אלמא משמע דעדיף מאפסר וי"ל דלא הוי נטירותא יתירתא ואורחיה נמי בהכי ולא חשיב משוי:

קדמיה חמרא דלוי משמע שמכבדין בדרכים ובפ' אמר להם הממונה (יומא לז.) נמי אמרינן שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול מימינו וקטן משמאלו וכן מצינו במלאכי השרת שבאו אצל אברהם וכו' והקשה ר"ת דבפ' שלשה שאכלו (ברכות מז.) מסיק דאין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה ותירץ רבינו תם דהתם כשאין הולכים בחבורה אחת אלא כל אחד הולך לצורך עצמו אבל כשהולכים בחבורה אחת מכבדים בכל מקום:

ואסי' אע"ג דקיי"ל דשרי להטמין את הצונן וכל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בשולי נכרים. אדם חשוב לא איבעי ליה למיעבד הכי:

ת"ר אע"פ שאמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף [הבל] אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד ר"ש ב"ג אומר נוטל הסדינין ומניח [את] הגלופקרין כו' פשוטה היא ר' יהודה אומר נעורת של פשתן דקה הרי הוא כזבל ומניחין מיחם ע"ג מיחם וקדירה על גבי קדירה וקדירה ע"ג מיחם ומיחם על גבי קדירה וטח פיהן בבצק. ולא כדי שיחמו אלא כדי שישתמרו כו' רבי התיר להטמין את הצונן כו':

במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצאה הגמל באפסר כו' ונאקה בחטם נקתא חורתי בזממא דפרזלא. לובדקים בפרומפיא.

חמרא לובא בפגי דפרזלא לבדקם לובא חמור לוב ממקום ששמו לוב כדכתיב (דניאל י״א:מ״ג) לובים וכושים במצעדיו. כדגרסי' בירושלמי גרים הבאים מלוב מהו להמתין להו ג' דורות וקיי"ל כר' יוסי דאמר ארבע בהמות יוצאות באפסר בשבת הסוס והפרד והחמור והגמל:

ירושלמי אמר חזקיה וסמניך וכן תהיה מגפת הסוס וגו' למעוטי גמל בחטם שלא יצא.

רב אמר הלכה כר' יוסי ולית הלכתא כחנניה דתני כל נטירותא יתירתא לאו (משום) [משוי] הוא ושפיר דמי ואע"ג דאמר שמואל הילכתא כחנניה פליג רב עליה:

הא דתניא אין מרסקין לא את השלג ולא את הברד. פירש רש"י ז"ל: משום דקא מוליד בשבת ודמיא למלאכה שבורא את המים האלו, אבל נותן לתוך הכוס אע"פ שנמוח מאיליו. ומה שכתב הרב ז"ל משום דקא מוליד לאו למיסר משום נולד קאמר, אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה לפי שהוא כבורא ומוליד את המים הללו. אבל בספר התרומה (סי' רלד ורלה) כתוב שהוא אסור משום נולד, ולפיכך אסר ליתן קדרה או פנאדה שקרש שמנוניתא כנגד המדורה, משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול והוה ליה נולד. ולדבריו אפילו בחמה אסור דהוה ליה נולד. ואינו מחוור. דאם כן למה התירו לתת לתוך הכוס, דמכל מקום הרי הוא נפשר בתוך הכוס והרי הוא נולד בשבת ואסור. ועוד דהא פירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין לכתחילה (לקמן שבת קמג, ב. קמד, ב), ואפילו תותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר (לקמן שבת קמג, ב). אלא לעולם לא אסרו אלא לרסק ביד מפני סרך מלאכה. ולי נראה דמשום גזירת סחיטה בפירות העומדין למשקה נגעו בה מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט. ועוד הקלו בו לרסק בתוך הכוס כפירות דלאו בני סחיטה והתירו לרסק אפילו ביד לתוך הכוס וכדתני בתוספתא (פ"ד הט"ו) אבל מרסק הוא לתוך הקערה. וטעמא דמילתא, לפי שאף על פי שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו אלא מים הן מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן. כך נראה לי.

ארבע בהמות יוצאות באפסר וכו' מאי לאו למעוטי גמל בחטם לא למעוטי נאקה באפסר. כלומר: לא למעוטי שמירה מעולה קא אתי, אלא למי שדרכן להשתמר בשמירה מעולה דמותר לצאת בפחותה ממנה קא אתי, ולאשמועינן שיש מהן להקל, כגון סוס וחמור שדרך הסוס בשיר וחמור דהיינו לובדקים וכדמפורש במתני' בסמוך שדרכו לצאת בפרומביא ואפילו הכי שרי בפחותה ממנה דהיינו אפסר, אבל לעולם גמל בחטם דהיינו שמירה יתירתא שרי, ויש מהן להחמיר כגון נאקה באפסר לפי שאינה שמירה לו כלל. וקשיא לי דהוה ליה למימר לא למישרי סוס וחמור באפסר, דאילו נאקה באפסר הא משמע דפשיטא להו בלא הא דרבי ישמעאל דכיון דלא מינטרא ביה כלל משוי הוא והא לא אצטריכא אלא למישרי סוס וחמור באפסר ולומר דשמירה הויא להו. ויש לומר דאין הכי נמי דהכין עיקרא דצריכותא דרבי ישמעאל לפום מאי דדחינן השתא, אלא משום דאמר איהו מאי לאו למעוטי גמל בחטם נקט איהו נמי למעוטי. ואם תאמר אמאי לא מוכח מסוס וחמור דאף על גב דסגי להו באפסר אפילו הכי שריא בהו שיר ופרומביא. יש לומר דסוס דרכו בשיר ואע"ג דסגי ליה נמי באפסר אין זה דרכן של בריות לדקדק ולצמצם בשמירות לומר דאין משמרין אלא במה שהן נשמרין לא יותר מכן ולא פחות מכן, אבל חטם לגמל שמירה יתירתא היא מאד שאין דרכן של בריות לעשותה לסתם גמלים והיא היא דקא מיבעיא לן.

קדמיה חמריה דלוי וכו' הקשה ר"ת ז"ל דהכא משמע דמכבדין בדרכים, והכין נמי משמע ביומא בפרק אמר להם הממונה (יומא לז, א) דאמרינן התם שלשה שהיו מהלכין בדרך הרב באמצע גדול בימינו קטן בשמאלו וכו', ואילו בברכות פרק שלשה שאכלו (ברכות מו, ב) אמרינן אין מכבדין לא בדרכים ולא בגשרים. ותירץ דהתם בשאין הולכים לענין אחד והלכך אין אחד מהם צריך להמתין ולכבד את חברו, אבל כאן בשהולכין לענין אחד.

מניח אדם מיחם על גבי מיחם וקדירה ע"ג קדירה וכן מיחם על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם וטח את פיהם בבצק הנילוש מבעוד יום ומ"מ לא שיהיו העליונים צוננין לגמרי עד שהוא עושה כן כדי שיחמו מחומן של תחתונים אלא כשהם חמין מעט ועושה כן כדי להעמידן בחומם ומיחם פירושו כלי העשוי לחמם את המים וקדירה עשויה לתבשיל וי"מ קדירה של חרס ומיחם של נחשת ויש גורסין בכאן אבל לא מיחם על גבי קדירה ולא קדירה על גבי מיחם אלא שבספרים מדויקים היא כתובה כשיטתנו:

אין מרסקין את השלג ואת הברד ר"ל שאין משברים אותו לחתיכות להתיכן בידים ולעשותם מים מפני שהוא כמוליד אבל נותן לתוך הכוס בימות החמה כדי לצננו אע"פ שנימוח שם מאליו וכן לתוך הקערה ובתוספתא שנו אבל מוחק הוא לתוך הקערה ומ"מ אם הניחן בחמה או כנגד המדורה ונפשרו מותרים הן שאינו מוליד בידים ואין זה כמשקים שזבו שאף בעודן קרושים תורת מים עליהם וקצת חכמי צרפת כתבו שאסור ליתן קדירה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה הואיל ומתחלתו עב וקפוי ועכשיו נימוח ונצלל הרי הוא כנולד ולדעתם אף בחמה אסור ואין נראה כן שהשומן אוכל הוא ואפי' לרסקו לכתחילה מותר שהרי פירות שאינן בני סחיטה סוחטין אותן לכתחילה ואף בתותים ורמונים היוצא מעצמן אם לאוכלין מותר אלא ודאי הכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה בין במקומות שנשאר בהם חום מצד מה שהחמו בו מאתמול שכל זה מאליו הוא ולא גרע מנתינה לתוך הכוס ומשום חמום ליכא שאין זה אלא תולדת הפשר:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

פרק חמשי בעזר הצור:

במה בהמה יוצאה וכו' כבר ביארנו בתחלת המסכתא שהחלק הראשון שבה הוא לבאר המלאכות האסורות בו מן התורה וכבר ידעת שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כדכתיב למען ינוח ומ"מ אין בה איסור לאו ואע"פ שכתוב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ועבדך ואמתך ובהמתך פירשו בה דוקא כשהוא מחמר אחריה כמו שיתבאר בפרק אחרון וגדולי המחברים כתבו שהוא בעושה מלאכה בגוף הבהמה כגון חורש וכיוצא בה ומתוך כך כתבו שאין במחמר אחר בהמתו מלקות שהרי איסורו עשה דלמען ינוח ולא בחורש וכיוצא בו שלאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא וכן ביארנו שההוצאה היא מלאכה ושרוב הפרקים הבאים באו לבאר ענינה ולמדנו שאף הבהמה אנו צריכים ליזהר שלא תוציא הואיל ונצטוינו על שביתתה ומעתה באו לבאר בזה הפרק איזה דבר הוא הנקרא אצלה הוצאה עד שיאסר ואיזה אינו קרוי הוצאה עד שנתיר יציאתה עמו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר הדברים שמותר לנו להניחה לצאת עמהם והשני הדברים שאסור לנו להניחה לצאת עמהם וכלל הדברים בענין זה שכל ענין שהוא עשוי לשמירה ושהבהמה צריכה לשמירה זו מותר שזהו כעין תכשיט ומלבוש אבל מה שאינו עשוי לשמירה או שעשוי לשמירה ואינו צריך לה כגון שמירה מעולה ביותר או שעשוי לשמירה ואינה שמירה כגון שמירה פחותה ביותר הרי הוא משוי ואסור להניחה לצאת עמו:

זהו שורש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו קצת דברים ע"י גלגול כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם:

והמשנה הראשונה ממנו תבאר החלק הראשון והוא שאמר במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה יוצא הגמל באפסר ואנקה בחטם והלובדקס בפרומביא והסוס בשיר וכל בעלי השיר יוצאין בשיר ומזין עליהן וטובלין במקומן אמר הר"ם פי' אפסר הוא חבל שקושרין על פיות הגמלים וחטם הוא טס של ברזל שקושרים אותו על הלחיים ובלשון ערבי פח את פחי הזהב ומה שדקדק באנקה לבנה לפי שהיא חזקה יותר ותצטרך שמירה מעולה ולובדקס הוא מין מן החמורים שאינם למודים והוא בינוני בין חמור הבר וחמור היישוב ופרומביא הוא רסן של ברזל ושיר המתג וענין אמרו יוצאין בשיר ונמשכין בשיר שיוצאות הבהמות בעלי השיר וכליהן כרוכין על צואריהן ונמשכין בשיר כי הוא מותר למשכן במתג שלהן ומזין עליהם ר"ל על אותן המתגים כשנטמאו באהל המת ואמרו וטובלין במקומן בתנאי שלא יהיו חלקי אותן המתגים דחוקות קצתם אל קצתם ויהיה הריוח ביניהם מעט כדי שלא יעשו חציצה ודע כי העקר אצלנו כי כל מה שהוא מתכשיטי הבהמה אינו מקבל טומאה כאשר נבאר במסכת כלים ומה שאמרנו בכאן כי השיר וכיוצא בו יקבל טומאה לפי שהוא מכלי האדם בשעת הרכיבה לפי שהוא מנהיג בה הבהמה והוא ממשמשי האדם ולפיכך יקבל טומאה:

אמר המאירי יוצא גמל באפסר והוא הקרוי בלעז קבישטרי מפני שהוא עשוי לשמירה ודיו בכך אבל נאקה והוא מין פרדה לבנה וקורי' לה דרומי"ל אין שמירתה מספקת באפסר מפני שטבעה לברוח והיא צריכה חטם והוא זמם של ברזל שנוקבים את חוטמה ומכניסים בתוכו כמין טבעת ומתוך כך יוצאה בחוטם אבל לא באפסר שמאחר שאין האפסר שמירה אצלה הרי הוא משאוי ולובדקיס בפרומביא פי' לובדקיס מין חמורים גדולים וקלי התנועה ובאים מארץ לוב וקורין לו חמרא לובא ושמירתו קשה וצריך פרומביא הנכנסת לתוך פיו ולא דיו באפסר וחטם מיהא אין צריך לו ומתוך כך יוצא בפרומביא:

גמרא וקדירה ע"ג קדירה וקדירה ע"ג מיחם אבל לא מיחם ע"ג קדירה כו' כצ"ל לפי היש ספרים שכתב רש"י וכ"ה בספרים מדויקים ולפי התוס' ומיחם ע"ג קדירה יהיו כולהו להיתרא כמ"ש הרי"ף והרא"ש ומהרש"ל הבין לפי היש ספרים ולקיים הגירסא שלפנינו בגמרא ולדברי התוס' יהיה קדירה ע"ג מיחם אסור ואינו כן דבהדיא ראיתי בתוספתא שכתוב שם כולהו להיתרא כדברי הרי"ף והרא"ש ואין להאריך עוד בשאר דחוקיו שאין לשון רש"י סובל הבנתו וכוונתו וק"ל:

תוס' בד"ה אין מרסקין כו' בשלג וברד בשבת ומים שמתקרשים ויש ברד כו' עכ"ל כצ"ל:

בגמרא לובדקים וגמל יוצאים באפסר כו' והרי"ף והרא"ש כתבו שהביא תלמודא הך ברייתא הכא למפשט בעיין גמל באפסר אין בחטם לא אלמא כל נטירותא כו' ויש לדקדק דמאי אולמיה דהך ברייתא מהך ברייתא דלעיל דדחינן לה לא למעוטי נאקה באפסר וי"ל דהתם למנינא נחית ד' בהמות יוצאות באפסר כו' למעוטי נאקה באפסר משא"כ הכא דלא נחית למנינא וליכא למעוטי נאקה באפסר אלא למעוטי גמל (דנקט) בחטם וצ"ע:

בגמ' וקדירה ע"ג קדירה וכו' כך הוא בתוס' ולכך צריך לגרוס בגמ' לגירסת רש"י וקדירה על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם ומיחם על גבי קדירה ולפי הי"מ שכתב רש"י היה כתוב כך וקדירה על גבי קדירה וקדירה על גבי מיחם אבל לא מיחם על גבי קדירה ודו"ק:

בתוס' ד"ה אין מרסקין וכו' ופעמים שמתקרשים המים ויש ברד מעורב בהן וכו' כצ"ל:

במה בהמה פרק חמישי

במשנה במה בהמה יוצאה ובמה אינה יוצאה ויש לדקדק על סדר המשניו' בשני פרקים הללו במה בהמה ובמה אשה דלכאורה טפי הוי שייך להקדים במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה דשייך בהו חיוב חטאת ואיסור סקילה דקתני בהו להדיא במתניתין דפ' במה אשה משא"כ בענין יציאת הבהמה דאיירי בהו כולה פירקין דלא מיבעיא דלא שייך בהו חיוב חטאת ואיסור סקילה דאפילו לאו לית בהו אלא איסור עשה גרידא דלמען ינוח כמ"ש בתוספות. אלא דלע"ד נראה דאפילו הך עשה דלמען ינוח לא שייך אלא כשהבהמה עושה מלאכה גמורה משא"כ בהנך דקתני בפירקין דאינה יוצאה משמע דלא שייך בהו האי עשה כמו שאבאר בלשון התוס':

והנלע"ד דהא דקתני פ' במה בהמה קודם לבמה אשה היינו לפמ"ש התוס' בריש מכילתין בטעם הסדר של משניות דמסכתא זו וכתבו דראוי להקדים תחילה מה שנוהג בע"ש ממה שנוהג בשבת עצמו ע"ש. א"כ לפ"ז שפיר מצינן למימר דהאי פירקא דבמה בהמה עיקר הדינים שייכים מע"ש דכיון שדרך הבהמה לצאת בלתי ידיעת הבעלים א"כ ודאי הוי הלכתא רבתי לשבת וכל אדם צריך ליתן עיניו מע"ש בבהמתו ובמה שעליה שלא תוציא משוי לר"ה אפילו בדברים המותרים יש מהם שצריך לקשור מע"ש כגון מרדעת ובאוכף למאן דמתיר ע"י קשירה מע"ש ויש דברים שצריכין להדקן יפה מע"ש משא"כ בדיני יציאת האשה עיקר הדינים אינם נוהגין אלא בשבת עצמו לפי שהיא עצמה יודעת ליזהר שלא תצא לר"ה בדברים האסורים וכ"ש למאי דקי"ל דבחצר מותרת להתקשט בכולם כמ"ש התוספת לקמן דף ס"ד ע"ב כן נ"ל נכון ודו"ק:

בפירש"י בד"ה במה בהמה יוצאה לפי שאדם כו' ומידי דמינטרא ביה בהמה הוי תכשיט כו' עס"ה. לכאורה אין הלשון מדוקדק דמה ענין מינטרא לתכשיט ואדרבה הוי כמו דבר והפוכו כדאמרינן לקמן לנוי אסור לשמרו מותר אלמא בתכשיט אסור טפי מלשמר ואפילו לרב דפליג היינו דשניהם שוין אבל ליכא למ"ד דלנוי שרי טפי מלשמר וא"כ תלי תניא בדלא תניא אלא דלקושטא דמילתא נראה דרש"י לשיטתו דנהי דנוי גרע מלשמר היינו במידי דלאו אורחא אבל במידי דאורחא שדרכן תמיד לצאת לנוי ודאי דעדיף מלשמר כמו שפירש"י להדיא בד"ה וכל בעלי השיר דהיינו לנוי משום דאורחא וכה"ג מפרש רש"י נמי לקמן בד"ה יוצאין כרוכין כיון דלא אשכחן מאן דפליג בהו ומסברא נמי אית לן למימר הכי דתכשיט במידי דאורחא עדיף מלשמר כדאשכחן באדם דבתכשיט שרי טפי מש"ה כתב רש"י בהאי לישנא דהוי תכשיט ואורחא וכוונתו דכי היכי דפשיטא דבתכשיט דאורחא שרי מש"ה נמי שרינן במידי דמינטרא היכא דאורחא דהוי לגבייהו כמו תכשיט כן נ"ל ברור בכוונת רש"י וכן נראה מלשון הרשב"א והר"ן ז"ל ודלא כמ"ש התוספות בד"ה או יוצאין כרוכין ולקמן אבאר עוד בזה:

בתוס' בד"ה במה בהמה יוצאה דהא דמוזהר על שביתת בהמתו דכתיב למען ינוח כו' עכ"ל. כבר כתבתי בסמוך דהאי דמוזהר שכתבו התוס' מלמען ינוח היינו עשה גרידא כדמסקו התוס' דלאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך לא איירי אלא במחמר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"כ מהלכות שבת אלא במאי דמשמע לכאורה מל' התוספת שאם יצאה הבהמה לר"ה בהנך דקתני אינה יוצאה שייך בה נמי הך אזהרת עשה מיהו כי דייקינן שפיר מספקא לי הך מילתא טובא דהא ודאי מילתא דפשיטא היא דשביתת בהמתו לא שייך בכל אבות מלאכות דשייך באדם שהרי מותרת לתלוש תבואות ועשבים מן הקרקע כמ"ש רש"י ז"ל בפי' החומש בפ' משפטים וז"ל למען ינוח שורך וחמורך תן לו נייח להתיר שיהא תולש ואוכל כו' או אינו אלא יכבשנה בתוך הבית אמרת אין זה נייח אלא צער עכ"ל. וא"כ לפ"ז אין טעם וסברא לומר לאסור טפי לצאת בדברים העשוים לנוי מדברים העשוים לשמרה שלא תברח ואדרבה איפכא מסתברא. ועוד דהא הוצא' לר"ה אפילו באדם מלאכה גרוע' היא ולאו בכלל לא תעשה כל מלאכה היא אי לאו דילפינן לה באפי נפשה מקרא דלא יצא דכתיב במן או מקרא דויעבירו קול במחנה דכתיב במשכן כדאיתא לקמן בר"פ הזורק לפ' גירסת הספרים שלנו וכמו שאבאר שם אי"ה וא"כ משמע דלא שייך הך מילתא בבהמה כלל מדאוריית' אלא מדרבנן והכי משמע בפ"ק דעכו"ם ד' ט"ו וט"ז דלא שייך איסור שביתת בהמה דאורייתא אלא כגון חרישה וטחינה וכיוצא בה. ולפ"ז אפשר דלשון מוזהר שכתבו התוס' אעיקר מילתא קאי ולא אהך מילתא דקתני אינה יוצאה ומה שהחמירו חכמים לנוי טפי מלשמר אבאר בסמוך בשמעתין כן נ"ל ודו"ק:

בא"ד ובריש נדרים דייק כו' דאיכא דוכתי דתניא ברישא כו' עס"ה ונראה לי דהא דדייק הש"ס בנדרים אהא דקתני הכא במתניתין יוצא הגמל כו' ברישא והדר קתני אין החמור יוצא היינו דוקא אליבא דמ"ד לקמן בשמעתין דהלכה כחנניא דנטירותא יתירתא לא הוי משוי וא"כ לפ"ז כל הנך דנקיט לה במתניתין דהכא במה שהבהמה יוצאה לגופייהו קתני להו ולא לדיוקא וכמו שאבאר משא"כ למ"ד דנטירותא יתירתא נמי הוי משוי וא"כ לפ"ז הא דקתני הגמל באפסר ונאקה בחטם כו' לדיוקא קתני להו דדוקא בהנך יוצאות שהן דרך שמירתן ולמעוטי איפכא שאינה יוצאה לא בשמירה פחותה מזה ולא בשמירה יתירתא וא"כ שפיר שייך למיתני יוצא הגמל ברישא כיון דמינה שמעינן ממילא במה שיוצאה ובמה שאינה יוצאה כן נ"ל. ובזה יש ליישב הסוגיא דנדרים דמייתי התם מעיקרא הא דקתני במה מדליקין ובמה אין מדליקין במה טומנין ובמה אין טומנין ובמה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה והשמיט מתניתין דהכא במה בהמה יוצאה אלא דבתר הכי מקשה הש"ס מהך מתני' דהכא בקושיא באפי נפשה ולמאי דפרישית א"ש ואין להאריך והמעיין יבין ודו"ק:

בגמרא מאי נאקה בחטם ופרש"י מאי נאקה ומאי חטם וכוונתו מבואר מלישנא דרבה בר ב"ח גופא ועוד נראה שבא ליישב ג"כ סדר לשון המשנה דלכאורה אין הסדר נכון כיון דמעיקרא קתני אפסר דהוי שמירה זוטרת' ובתר הכי קתני חטם דהוי שמירה מעולה ביותר מפרומביא כדמוכח מברייתא דלובדקים וגמל בסמוך וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ז"ל וכמו שאבאר בסמוך וא"כ טפי הוי שייך להקדים הך בבא דלובדקים בפרומביא מקמי הך דנאקה בחטם דהא פרומביא עדיף מאפסר וגרע מחטם והוי שלא כסדר מיהו למאי דמסיק רבה בב"ח דנאקה היינו נאקתא חיוורתא שהיא גמלא נקבה כמו שנדפס בגליון בש"ס חדשים בשם הערוך וכן הובא בתוי"ט מש"ה שייך למיתני טפי נאקה בתר גמל לחלק בין גמל זכר לנקבה כן נ"ל:

שם אמר רב יהודה אמר שמואל מחליפין לפני רבי של זו בזו מהו כו' פשטא דלישנא של זו בזו יש לפרש בא' משני פנים או שנאמר דקאי אכל הנך דמתניתין דמספקא להו בשאילתם אי דוקא קתני להו שלא יצא כל אחד בשמירה פחותה מזו או יתירה ממנה או דלמא דלא דוקא אלא הא דנקיט להו בכה"ג היינו משום דכל אחד אורחייהו בהכי לצאת בחול וקמ"ל דשרי לצאת במידי דמינטרא דהוי כמו תכשיט כדפרישית בל' רש"י. ולפ"ז ממילא אפשר דאין קפידא בכך אם יוצאה בשמירה מעולה מזו או בפחותה ממנה ויש לפרש עוד בדרך אחר דהאי מחליפין של זו בזו לא קאי אלא אהנך דקתני ברישא דמתני' שהן גמל ונאקה וכמו שפירש"י להדיא בד"ה מחליפין דבנאקה באפסר וגמל בחטם מבעיא להו והיינו משום דאי אפשר לפרש כפירוש ראשון שכתבתי דא"כ אין מקום למאי דקאמר נאקה באפסר לא תבעיא לך ולא במה שהשיב רבי ישמעאל בר"י משום אביו דבין למאי דבעי למימר דאתי למעוטי גמל בחטם ובין למאי דבעי למידחי דאתי למעוטי נאקה באפסר לעולם משמע דלא איירי אלא בהנך תרי לחוד והיינו כפירש"י אלא דלפ"ז צריך לומר דתלמידיו ודאי ששאלו לרבי דבתרוייהו מספקא להו כדמשמע פשטא דלישנא של זו בזו כדפרישית והשיב להם רבי דבנאקה באפסר לא תבעי לכו דאסור והיינו דמסברא דנפשיה פשיט להו הכי או משום דהוי קים ליה הך מימרא דר' יוסי דאמר ד' בהמות עכ"פ איכא למיפשט מיניה דנאקה באפסר אסור אלא דרבי ישמעאל בר"י לא משמע ליה מילתא דר' יוסי אביו אלא דוקא בכה"ג דאתי למעוטי גמל בחטם משום דקס"ד דנאקה באפסר מילתא דפשיט' היא ודחה ליה רבי דלעולם אפשר דלא אתי למעוטי אלא נאקה באפסר דאפשר דלא הוי מילתא דפשיטא כ"כ וכמו שאבאר כנ"ל ברור בכוונת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש לפי מה שנמצא בס' הרב אלפס דגריס של זו בזו ושל זו בזו מהו דמשמע להדיא דבתרוייהו מספקא להו דהא ליכא למימר שכוונת הרי"ף לשני מיני שמירה יתירה הא ודאי ליתא דהא לקושטא דמילתא פרומביא לא הוי שמירה יתירתא לגבי חטם כדמסיק הרי"ף גופא וכ"ש דשיר לא הוי שמירה יתירתא ועוד דהא משמע מלישנא דגמרא דכל השקלא וטריא לא איירי אלא מגמל ונאקה אע"כ דכוונת הרי"ף ג"כ כפירש"י וכדפרישית והוצרך לפרש כן אם נאמר שכתב כן דרך פי' ולא משום שכך היתה נוסחאתו בגמ' והיינו משום דנפקא מיניה נמי לדינא כמו שאבאר: