בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף נ׳ עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף נ׳ עמוד א׳

    מסכת שבת דף נ׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 19 קטעים ממוספרים, כ־468 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    נוטל את הכיסוי אלמא בהנך דטמן נמי קאסר לטלטולי אלא על ידי כיסוי:

    יחדן להטמנה לעולם:

    רבינא אומר לעולם כדקאמר רבא אם טמן בהן מותר לטלטל דכמאן דיחדן להכי דמו ורבא לאו אמתניתין קאי דמתניתין בגיזין של הפתק דודאי עתיד להחזירן משם ולא יחדן לכך:

    הפתק מערכה גדולה שעורכין ומושיבין להקצותן לסחורה שקורין ט"ש בין של בגדים בין של צמר בין של חגבים ובשר מלוח:

    חריות ענפים קשים כעץ משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להן חריות:

    שגדרן כל (לקיטת) [קציצת] תמרים קרי גדירה:

    צריך לקשר לקשרם יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה עומדים ואם לא קשרם יחד אסור לטלטלן למחר דלא הוי יחוד במחשבה:

    ורב אסי אמר ישב עליהן מבעוד יום:

    ועוד 24 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 50a · Sefaria

    תוספות

    אלא אי איתמר כו' אין גירסא זו נכונה דלכאורה משמע שלרבא עצמו היה מקשה וטפי הוי ניחא אי הוה גרס אלא אמר רבא אבל לפי זה הוה צריך לומר דרבינא לפלוגי אתא:

    רבינא אומר בשל הפתק שנו ומילתא דרבא כדקאמר מעיקרא ובשאינה של הפתק ותימה דרבא קאמר לא שנו משמע דאמתניתין קאי והא מתניתין מיירי בשל הפתק וי"ל דרישא מיירי בכל גיזי צמר בין של הפתק בין שאינם של הפתק דאין מטלטלים אותן וקאמר רבא לא שנו בהנהו שאינה של הפתק אלא שלא טמן בהן אבל טמן בהן מטלטלים אותן והא דקתני סיפא כיצד הוא עושה כו' בשל הפתק קאמר ואע"פ שטמן בהן אין מטלטלין כיון שלא הזמינן:

    ורב אסי אמר ישב אע"פ שלא קשר ושלא חישב רבינו שמשון הזקן פסק כרב אסי מדקאמר בסמוך רב אשי שהוא בתראה מתני' נמי דיקא ור"ת פוסק כרב מכח קושיא כמו שמפורש בפרק כל הכלים (לקמן שבת דף קכו. בד"ה ר"י אומר ושם):

    בפקורין ובציפא פר"ח כיפה שיש בה שער ונותנין אותה בראש הקרח ונראה שהוא שער ראשו:

    אבל לא צבען בשמן אין יוצאין בהן לאו דוקא אין יוצאין דאפילו לטלטלם אסור לפי שאינם מוכנים אלא נקט אין יוצאין אגב רישא ובסמוך נמי דקאמר אבל יצא בהן שעה אחת מבעוד יום לאו דוקא יצא דהוא הדין ישב בהן בביתו:

    ואם יצא בהן שעה אחת כו' אע"פ שלא צבע ולא חישב היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא חישב ולא קישר קשה לר"י רישא דקתני יוצאין בהן בזמן שצבען מאי אריא צבען אפילו חישב נמי דהא כיון דמתיר יצא אע"פ שלא צבע ולא חישב כל שכן חישב ולא צבע דלכאורה ישיבה גריעא ממחשבה וכן נמי יציאה ותירץ דהאי דקאמר צבען לא לצאת בהן בשבת אלא כדי לצאת בהן מבעוד יום ואחר כך נמלך ואפ"ה יכול לצאת בהן בשבת:

    ולא ידענא אי בית האבל הוה פי' אי משום בית האבל התיר אי משום בית המשתה:

    Tosafot on Shabbat 50a · Sefaria

    רבנו חננאל

    וקיי"ל כרבא דאמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן דהא ר' נמי תני כוותיה. ורבינא דהוא בתראה אוקמה למשנתנו בשל הפתק. פי' הפתק לשון יוני הוא. כגון אוצר המוטל לסחורה. כדתנן בע"ז (ל"ט:) החגבים הבאים מן הסלילה אסורין ומן ההפתק מותרין ותני' (שם מ:) חגבין והקפלוטאות הבאים מן ההפתק ומן האוצר ומן הספינה מותרין.

    כדתנינן גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין אותן אם התקינן בעל הבית להשתמש בהן מותר:

    חריות של דקל שגררן לעצים ונמלך עליהן לישיבה אוקימנא ר' חנינא בן עקיבא אומר צריך לקשר. ר' שמעון בן גמליאל אומר אין צריך לקשר. אמר רבה בר בר חנה הלכתא כרשב"ג ואע"ג דאמר רב יקשור הא אמר שמואל יחשוב כרבה בר בר חנה. ודר' אסי נמי דאמר כי האי תנא דתני יוצאין בפיקריון ובציפא כו' פי' פאה נכרית והוא שיער שעושה בקפח והקרח נותנן בראשו ונראה כי אותו שיער שבקפח שיער ראשו הוא ואם יצא בהן שעה אחת מבעוד יום דיו והא דאמר רב אסי עדיפא מדשמואל. ונמצא רב לגבייהו יחיד ויחיד ורבים הלכה כרבים:

    הא דאמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר כבר פרשתי' במס' י"ט ולא (אכרע בהא מילתא) [בר מיעבדא ביה מעשה]:

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 50a · Sefaria

    רשב"א

    אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן. כתב רבנו האי גאון ז"ל: והלכה כמו שאמרנו משמיה דרבא בשנייה שאם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, וקאי רבינא כוותיה דקאמר משנתנו בשל הפתק, עד כאן. ולא הבנתי דבריו, דהא משמע דרבינא קאי כלישנא קמא דרבא ולתרוצה למתניתין דלא תקשי אדרבא הוא דאתו, דאילו בשייחדן להטמנה אפילו בשל הפתק נמי מטלטלין אותן. אבל הרב אלפסי ז"ל הביא אוקמתא בתרייתא דרבא ולא הביא דברי רבינא. והוא מן התימה, דרבינא בתראה הוא וקיימא לן כוותיה. וכן פסק הרב רבנו יונה ז"ל דבשל הפתק אם יחדן להטמנה מטלטלין אותן, דהא דתני ר' יוסי בן שאול אמר רבי לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה בשל הפתק הוא כרבינא, אבל במוכין וגיזי צמר שאינן של הפתק אפילו לא יחדן להטמנה אם טמן בהן מטלטלין אותן כדאמר רבא בקמייתא. ואף על גב דרבא אמתניתין קאי כדמשמע מדקאמר לא שנו, ומתניתין הא אוקימנא בשל הפתק. יש לומר דמתניתין בכל מוכין וגיזי צמר קא מיירי, ורישא הכי קאמר טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן אם לא טמן בהם, ואם טמן בהם מטלטלין אותן אם אינן של הפתק, ואם של הפתק אין מטלטלין אותן. והרב בעל ההלכות ז"ל גם הוא כתב דמוכין שטמן בהן מטלטלין אותן. ודאמר (רבא) [אביי] לעיל (שבת מח, א) וכי מפני שאין לזה קופה של תבן מפקיר קופה של מוכין ההיא נמי בשל הפתק.

    ורב אסי אמר יושב אף על פי שלא קשר ואף על פי שלא חשב. מדקאמר ישב ואף על פי שלא חשב מסתברא דמוסיף הוא על דברי שמואל, דטפי עדיף חשב ולא ישב מישב ולא חשב, ומדסייעיה רב אשי לרב אסי (מדתניא) [מדתנן] הקש שעל המטה מנענעו בגופו וכו' שמע מינה הלכתא כרב אסי וכל שכן אם חשב עליהן כשמואל ואף על פי שלא ישב. וכן פסק רבנו האי גאון ז"ל, וזה לשונו: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאם חשב אף על פי שלא קשר מותר, ומאי ניהו קשר שקשר חוטי החריות אחד באחד. ואף על גב דרב סבר לה כתנא קמא, הכא קמו להון שמואל ורבה בר בר חנה בחד טעמא והלכה בהדיא איתמרא קמיה דרב, ודרב אסי הלכה ניהו דהא סייעה רב אשי ממתניתין ואמר שמע מינה. עד כאן. ומורי הרב רבנו יונה ז"ל כתב כן ומסתברא לן דרב אסי אפילו ישב קאמר וכ"ש חשב דמיחדי לישיבה טפי. והא דתניא יוצאין בפיקרין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה, ואילו מחשבה לא מהניא. התם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו ומיחזי כמוציא בשבת, אבל יצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא. ופירוש ציפה ופיקרין פירש רבנו האי גאון ז"ל פאה נכרית שעושה איש קרח לכסות את ראשו כמי שיש לו שער. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

    Rashba on Shabbat 50a · Sefaria

    מאירי

    חריות של דקל שקצצן לצורך עצים הרי הן אסורות לטלטלם בשבת ואם חשב עליהם מבעוד יום לישיבה מותרות אע"פ שלא עשה בהם מעשה ר"ל שלא קשרם לתקנם לישיבה שמחשבה בלא מעשה מועלת בכך וכן הדין במעשה בלא מחשבה כגון שישב עליהם מבעוד יום במקרה ולא בכונה ומחשבה לישב עליהם למחר או לייחדן לישיבה הרי הן מותרות לישב עליהן ולטלטלן ואע"פ שגיזי צמר שטמן בהם נאסרו הואיל ולא ייחדן להטמנה שאני גיזי צמר שחשיבותן גדול לעשיית בגדים ואין מעשה שבמקרה מועיל בו:

    מה שכתבנו שהמחשבה מועלת בלא מעשה יש שואלין בה ממה שאמרו בסוף עירובין איזהו נגר הנגרר שנועלין בו במקדש אבל לא במדינה כל שקשור ותלוי וראשו האחד מגיע לארץ ר' יהודה אומר זו אף במדינה מותר אלא איזהו שבמדינה אסור כל שאינו לא קשור ולא תלוי ושומטו ומניחו בקרן זוית ואמר רבא והוא שקשור בדלת אלמא כל שאינו קשור אסור וודאי טעמא דמילתא שכל שלא עשה בו מעשה אסור לטלטל ותירצו שבנגר הנגרר לא מתורת טלטול נגעו בה שאלו כן במחשבה לבד היה מותר לטלטל אלא משום בנין נגעו בה שכל שאינו קשור הרי הוא כבונה ואין נועלים בו וענין נגר הוא כמין יתד שתוחבין באסקופה לנעול הדלת והנגרר הוא שקשור בחבל ארוך ואינו נראה כקשור וכל שארוך כל כך שאינו עומד בתליה אלא ששומטו ומניחו בקרן זוית הרי הוא כמו שלא נקשר כלל ואין כאן הוכח שלנעילה הוא עומד והרי הוא כבונה ומ"מ במקדש מותר והוא שיהא קשור בדלת עצמה ששבות בעלמא הוא אבל אם לא היה קשור בדלת אלא במזוזה אין זה כלום והרי הוא כבנין הגמור ושמא תאמר מה ענין שבנגר אסור בלא קשור ופקק החלון מותר בלא קשור וכמו שאמרו קנ"ז א' שפוקקין וקושרין ומודדין יש לומר שהפקק צריך תקון למדת המאור והתקנתו זהו כעין קשורו ונמצאו שתיהן במדה אחת:

    מותר לצאת בשבת בפוקרין ר"ל פשתן סרוק שנותנים על המכה וי"מ צמר גפן וכן בציפי צמר ר"ל צמר מנופץ שנותנין על המכה גם כן בד"א בשצבען מבעוד יום בשמן וכורך עמהם משיחה לכרכה בה על המכה שגלה בדעתו שלמכה הוא מכינם ומניחם בשבת ואין כאן משום רפואה שאין עקרו משום רפואה אלא שלא יסרטו המלבושים את מכתו והרי זה כמלבוש אחר אבל אם לא צבען בשמן אין זה מלבוש ואין זה נראה כעושה שלא לשרוט המלבושים את מכתו שאף הם בעצמם שורטים אחר שלא נטבלו בשמן ומ"מ אם יצא בהם שעה אחת מבעוד יום אע"פ שלא צבען בשמן מותר לצאת בהם שהרי מ"מ עשאן מלבוש מבעוד יום:

    מה שאסרנו כריכה זו בשלא נצבעו יש אומרים דוקא באלו שאינם ראויים לבגד אבל סמרטוטי בגדים שאדם מניח על גבי מכתו כשחתך בשרו בסכין אע"פ שאין שם סכנה מותר לצאת בהם אבל אותו בגד שתולין בצואר למי שיש לו מכה ביד גדולי המפרשים הצריכו בו למעשה שיצא בה שעה אחת מבעוד יום וקצת חכמי צרפת אוסרים בכריכת בגד על האצבע שנחתך בה בסכין משום צובע בדם וכן אסרו לדחקו להוציא דם משום רפואה:

    הקש סתמו לטיט או להיסק והרי הוא אסור בטלטול בכל מקום שהוא היה על גבי המטה שהניחו שם במקרה ובא הוא בשבת לשכב עליה וצריך לנענע את הקש שלא יהא קשה לו מתוך שהוא צבור במקום א' לא ינענענו בידו לפי שאסור הוא בטלטול אלא ינענענו בגופו שהוא טלטול כלאחר יד ואם היה עומד למאכל בהמה מותר לטלטלו וכן אם היה עליו כר או סדין ר"ל ששכב עליו מבעוד יום אע"פ שלא ייחדו לכך ולא חישב עליו אלא שנזדמן כן מנענעו בידו ששכיבתו עליה התירתה אף בלא מחשבה והוא הדין אם שכב עליו בלא כר וסדין אלא שדבר בהווה:

    מכניס אדם מערב שבת מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו בשבת ר"ל לכסות צואה או גרף של רעי או מה שירצה מפני שמוכן הוא והוא שייחד לו קרן זוית אבל אם לא ייחד לו קרן זוית הואיל ודריסת בני הבית עליו בטל הוא אגב קרקע ומוקצה הוא שאין במלא קופה הוכח בפני עצמו שלצרכיו הכניסו אא"כ בייחוד קרן זוית:

    בכל משפשפין את הכלים בשבת כדי לצחצחן חוץ מכלי כסף בגרתקון והוא שמרים היבשים שסביבות החביות של יין וי"מ אותו עפר הנקרא אלום מפני שעיקר תיקונם באלו והכסף נגרר על ידי צחצוחם והוא ממחק שהוא אב מלאכה ואע"פ שאינו מתכוין מ"מ פסיק רישיה הוא אבל נתר וחול מותר שאין תקונו בכך ואין כאן גרירה ואע"פ שאף באלו הוא נגרר לפעמים מ"מ אין כאן פסיק רישיה ומשום טלטול אין כאן כגון שחישב עליהם לזו או שהכניס ממנה מערב שבת וייחד לו קרן זוית שהרי אין אנו צריכים להכנה זו מעשה בגוף העפר לשנותו מכמו שהיה כמו שביארנו בחריות שאין אנו צריכים בהם לקשור:

    Meiri on Shabbat 50a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה ואם יצא כו' מאי אריא צבען אפילו חשב כו' כיון דמתיר יצא כו' עכ"ל ורבותא טפי מאי אריא צבען אפילו יצא לא קשיא להו כיון דקתני יצא בסיפא ניחא דתני צבען ברישא בדרך לא זו אף זו אבל חישב ה"ל למיתני ברישא במקום צבען דהוי רבותא טפי ועיין בזה ברא"ש באורך:

    Chidushei Halachot on Shabbat 50a · Sefaria

    מהר"ם

    בגמ' אבל אם היה מאכל בהמה או שהיה עליו כר וכו' כצ"ל:

    ומאי תנא דפליג עליה דרשב"ג וכו' כצ"ל:

    ואי ר"ש משרי קשרי דתנן גזיר חופף וכו' כצ"ל:

    ברש"י ד"ה שגידרן כל קציצת לקיטת וכו' כצ"ל:

    בתוס' ד"ה אלא אי איתמר וכו' דלכאורה משמע דלרבא עצמו היה מקשה ר"ל ורבא עצמו הוא משיב וא"כ כשעצמו משיב לא שייך לומר אלא אי איתמר וכו' ואם חוזר מדבריו הראשונים שייך לומר אלא אמר רבא:

    בא"ד דרבינא לפלוגי אתא ר"ל דבשלמא אי גרסי' אלא אי איתמר וכו' ובא הגמ' להגיה דבריו של רבא אתא רבינא לומר ולאוקמי דברים הראשונים של רבא כפשוטן אבל אי גרסינן אלא אמר רבא ורבא גופיה חזר מדבריו דראשונים וא"כ רבינא דאתא לקיים דבריו הראשונים של רבא פליג על רבא ועל דבריו האחרונים וק"ל:

    ד"ה ואם יצא בהן וכו' אע"פ שלא צבען ולא כרכן במשיחה וכו' והיינו כרב אסי כצ"ל:

    בא"ד ותירץ דהאי דקאמר צבען וכו' ואח"כ נמלך פי' ולא יצא בהן מבעוד יום דהשתא לא היה כאן לא מעשה ולא מחשבה לצורך שבת ואפ"ה יכול לצאת בהן בשבת וכ"ש חישב עליהן לצאת בהן בשבת דעדיף טפי מצבען לצורך חול ונמלך ולא יצא בהן והשתא הוי צבען דרישא רבותא טפי מחישב ומ"מ צריך לומר דאפי' היכא דצבען לצורך חול דהיינו כדי לצאת מבעוד יום ולא לצורך שבת מ"מ כיון שעשה מעשה בגוף הכלי עדיפא עכ"פ מיצא בהן מבעוד יום ולא צבען ולא חישב ולכך איצטריך נמי למתני בסיפא ואם יצא בהן שעה אחת וכו':

    ועוד 1 קטעי פירוש על דף זה.

    Maharam on Shabbat 50a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא רבינא אמר בשל הפתק שנו תנ"ה גיזי צמר של הפתק כו' נראה דהנך אמוראי לעיל בהאי דיתיב ר' יונתן כו' דמספקא להו אי בשלחין בע"ה תנן דוקא או אפילו בשל אומן לא הוי שמיע להו הך ברייתא דהכא דקתני גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין דמשמע בשל בע"ה סתמא מטלטלין וא"כ אדמפליג במתניתין בין שלחין לגיזי צמר בכל חד וחד מינייהו הוי מצי לאפלוגי בדידיה אע"כ דבשלחין אפילו בשל אומן מטלטלין אלא ודאי דלא שמיעא להו או אפשר דשמיעא להו אלא דמשמע להו הא דקתני הכא בשל הפתק אין מטלטלין ה"ה לבע"ה אלא דנקיט של הפתק לרבותא דסיפא דאם התקינו להשתמש בהם מטלטלין. והוצרך לאשמעינן דלא נימא דבשל הפתק כיון דקפיד עלייהו טובא לא מהני מחשבה אלא מעשה בעינן כי היכי דפליגי תנאי ואמוראי בסמוך בחריות של דקל קמ"ל דבהתקינו לחוד סגי ואפשר דמה"ט השמיט הרי"ף ז"ל הך מילתא דרבינא דמוקי למתניתין בשל הפתק דוקא אע"ג דרבינא בתראה הוא אפילו לגבי דרבא ולמאי דפרישית א"ש דכיון דסתמא דתלמודא שקיל וטרי טובא בהך סוגיא דשלחין של אומן דמספקא להנך אמוראי ולא פשטא להו ממתני' גופא ע"כ היינו משום דמתני' דגיזי צמר שפיר איירי בכל ענין אפילו באינו של הפתק כן נראה לי ודו"ק:

    בתוס' בד"ה ור' אסי אמר ישב כו' ור"ת פוסק כרב מכח קושיא כמו שמפרש בפרק כל הכלים עכ"ל. לכאורה נראה שכיוונו למה שהקשה ר"ת בס"פ כל הכלים דף קכ"ו ע"ב בד"ה וכי תימא ה"נ דאיכא תורת כלי עליו על פירש"י שם ומשום הך קושיא מפרש דהא דקאמר ר' יוחנן התם לפי שיש תורת כלי עליו היינו דלא כרשב"ג כדמסקינן התם דס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ע"ש וא"כ משמע דהיכא שאין עליו תורת כלי סובר ר' יוחנן דאין הלכה כרשב"ג ובעינן מעשה דוקא והיינו כרב דהכא דאמר קושר ממילא דפשיטא דכיון דרב ור' יוחנן קיימי בחדא שיטה הוי הלכתא כוותייהו לגבי שמואל ור' אשי. אלא דאכתי יש לדקדק אמאי לא חייש ר"ת לאותה ראיה שהביא רבינו שמשון הזקן כאן דהלכה כר' אסי כיון דר' אסי בתראה הוא. ונראה דר"ת סובר דרב אשי דאמר מתניתין נמי דיקא לאו לאסוקי הלכתא בעי אלא לפרש טעמא דר' אסי אמאי דמקשינן מעיקרא ר' אסי דאמר כמאן ואיצטריך לאתויי דס"ל כתנא דבריית' דיוצאין בפקורין ועלה קאמר רב אשי דאשכחן נמי תנא דמתניתין דקש דס"ל כר' אסי אבל לעולם לענין הלכה אפשר דסובר רב אשי כרב ור' יוחנן דהא ר' יוחנן גופא סובר בכל דוכתי דהלכה כסתם משנה ואפ"ה פסק בס"פ כל הכלים דבעינן מעשה היכא דליכא תורת כלי א"כ ע"כ דלא חייש להך סתמא דמתניתין דקש על גבי מטה דהו"ל כסתם ואח"כ מחלוקת והיינו מתניתין דנגר הנגרר דמייתי הש"ס גופא התם בס"פ כל הכלים והיינו לפי שיטת התוספת דהתם דטעמא דנגר הנגרר הוי משום טילטול ולא כמו שפירש"י דהוי משום איסור בנין ע"ש באריכות וא"כ אפשר דר"ש הזקן כאן קאי בשיטת רש"י דס"פ כל הכלים וכמו שאבאר שם באריכות בעזה"י כן נראה לי ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shabbat 50a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף נ׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־468 מילים ב־19 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 19 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 15 מילים

      נפתחת ב״נוֹטֵל אֶת הַכִּיסּוּי, וְהֵן נוֹפְלוֹת.…״

    2. קטע 219 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רָבָא…״

    3. קטע 327 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר נָמֵי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי…״

    4. קטע 424 מילים

      נפתחת ב״רָבִינָא אוֹמֵר: בְּשֶׁל הֶפְתֵּק שָׁנוּ. תַּנְיָא נָמֵי…״

    5. קטע 537 מילים

      נפתחת ב״תָּנָא רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה קַמֵּיהּ דְּרַב:…״

    6. קטע 621 מילים

      נפתחת ב״אִיתְּמַר רַב אָמַר: קוֹשֵׁר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חוֹשֵׁב,…״

    7. קטע 719 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא רַב הוּא דְּאָמַר כְּתַנָּא קַמָּא, וּשְׁמוּאֵל…״

    8. קטע 842 מילים

      נפתחת ב״הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין…״

    9. קטע 936 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא:…״

    10. קטע 1057 מילים

      נפתחת ב״וּמַאן תְּנָא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן…״

    11. קטע 1126 מילים

      נפתחת ב״מִדְּקָאָמַר אִי בֵּית הַמִּשְׁתֶּה הֲוָה אִי בֵּית…״

    12. קטע 1224 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה: מַכְנִיס אָדָם מְלֹא קוּפָּתוֹ…״

    13. קטע 1317 מילים

      נפתחת ב״אֲמַרוּ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: כְּמַאן —…״

    14. קטע 1429 מילים

      נפתחת ב״אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן,…״

    15. קטע 1514 מילים

      נפתחת ב״נֵימָא כְּתַנָּאֵי: בַּכֹּל חֹפִין אֶת הַכֵּלִים חוּץ…״

    16. קטע 1618 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: נֶתֶר וָחוֹל — אָסוּר. מַאי לָאו…״

    17. קטע 1714 מילים

      נפתחת ב״לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה, וְלָא…״

    18. קטע 1818 מילים

      נפתחת ב״הָא רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין…״

    19. קטע 1921 מילים

      נפתחת ב״בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְהָא דְּשָׁרֵי — כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן,…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    נוֹטֵל אֶת הַכִּיסּוּי, וְהֵן נוֹפְלוֹת.

    אֶלָּא אִי אִיתְּמַר, הָכִי אִיתְּמַר: אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יִחֲדָן לְהַטְמָנָה. אֲבָל יִחֲדָן לְהַטְמָנָה — מְטַלְטְלִין אוֹתָן.

    אִיתְּמַר נָמֵי, כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי אַסִּי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יִחֲדָן לְהַטְמָנָה, אֲבָל יִחֲדָן לְהַטְמָנָה — מְטַלְטְלִין אוֹתָן.

    רָבִינָא אוֹמֵר: בְּשֶׁל הֶפְתֵּק שָׁנוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, גִּיזֵּי צֶמֶר שֶׁל הֶפְתֵּק אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן. וְאִם הִתְקִינָן בַּעַל הַבַּיִת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן — מְטַלְטְלִין אוֹתָן.

    תָּנָא רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה קַמֵּיהּ דְּרַב: חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל שֶׁגְּדָרָן לְעֵצִים, וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִישִׁיבָה — צָרִיךְ לְקַשֵּׁר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֵין צָרִיךְ לְקַשֵּׁר. הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.

    אִיתְּמַר רַב אָמַר: קוֹשֵׁר, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חוֹשֵׁב, וְרַב אַסִּי אָמַר: יוֹשֵׁב, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִישֵּׁר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִישֵּׁב.

    בִּשְׁלָמָא רַב הוּא דְּאָמַר כְּתַנָּא קַמָּא, וּשְׁמוּאֵל נָמֵי הוּא דְּאָמַר כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. אֶלָּא רַב אַסִּי דְּאָמַר כְּמַאן?

    הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין בְּפָקוֹרִין וּבְצִיפָא, בִּזְמַן שֶׁצְּבָעָן בְּשֶׁמֶן וּכְרָכָן בִּמְשִׁיחָה. לֹא צְבָעָן בְּשֶׁמֶן וְלֹא כְּרָכָן בִּמְשִׁיחָה — אֵין יוֹצְאִין בָּהֶם. וְאִם יָצָא בָּהֶן שָׁעָה אַחַת מִבְּעוֹד יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא צָבַע וְלֹא כְּרָכָן בִּמְשִׁיחָה מוּתָּר לָצֵאת בָּהֶן.

    אָמַר רַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: הַקַּשׁ שֶׁעַל גַּבֵּי הַמִּטָּה לֹא יְנַעְנְעֶנּוּ בְּיָדוֹ, אֲבָל מְנַעַנְעוֹ בְּגוּפוֹ. אֲבָל אִם הָיָה עָלָיו מַאֲכַל בְּהֵמָה, אוֹ שֶׁהָיָה עָלָיו כַּר אוֹ סָדִין מִבְּעוֹד יוֹם — מְנַעַנְעוֹ בְּיָדוֹ. שְׁמַע מִינָּה.

    וּמַאן תְּנָא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל — רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקִיבָא. דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר זְעֵירִי אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: פַּעַם אַחַת הָלַךְ רַבִּי חֲנִינָא בֶּן עֲקִיבָא לְמָקוֹם אֶחָד, וּמָצָא חֲרִיּוֹת שֶׁל דֶּקֶל שֶׁגְּדָרוּם לְשׁוּם עֵצִים, וְאָמַר לָהֶם לְתַלְמִידָיו: צְאוּ וְחַשְּׁבוּ כְּדֵי שֶׁנֵּשֵׁב עֲלֵיהֶן לְמָחָר. וְלָא יָדַעְנָא אִי בֵּית הַמִּשְׁתֶּה הֲוָה, אִי בֵּית הָאֵבֶל הֲוָה.

    מִדְּקָאָמַר אִי בֵּית הַמִּשְׁתֶּה הֲוָה אִי בֵּית הָאֵבֶל הֲוָה — דַּוְקָא בֵּית הָאֵבֶל אוֹ בֵּית הַמִּשְׁתֶּה דִּטְרִידִי, אֲבָל הָכָא קָשַׁר — אִין, לֹא קָשַׁר — לָא.

    אָמַר רַב יְהוּדָה: מַכְנִיס אָדָם מְלֹא קוּפָּתוֹ עָפָר, וְעוֹשֶׂה בָּהּ כׇּל צָרְכּוֹ. דָּרֵשׁ מָר זוּטְרָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא רַבָּה: וְהוּא שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית.

    אֲמַרוּ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: כְּמַאן — כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. דְּאִי כְּרַבָּנַן — הָאָמְרִי בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה.

    אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן דְּבָעֵינַן מַעֲשֶׂה אֶלָּא מִידֵּי דְּבַר מֶיעְבַּד בֵּיהּ מַעֲשֶׂה, אֲבָל מִידֵּי דְּלָא בַּר מֶיעְבַּד בֵּיהּ מַעֲשֶׂה — לָא.

    נֵימָא כְּתַנָּאֵי: בַּכֹּל חֹפִין אֶת הַכֵּלִים חוּץ מִכְּלֵי כֶסֶף בִּגְרַתְקוֹן. הָא נֶתֶר וָחוֹל מוּתָּר.

    וְהָתַנְיָא: נֶתֶר וָחוֹל — אָסוּר. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה, וּמָר סָבַר לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה.

    לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא בָּעֵינַן מַעֲשֶׂה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא רַבִּי יְהוּדָה, הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן.

    הָא רַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — אָסוּר. הָא רַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין — מוּתָּר.

    בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְהָא דְּשָׁרֵי — כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֵימָא סֵיפָא: אֲבָל לֹא יָחוֹף בָּהֶם שְׂעָרוֹ, וְאִי רַבִּי שִׁמְעוֹן — מִשְׁרָא קָשָׁרֵי. דִּתְנַן: