מסכת שבת דף מ״ה עמוד ב׳

פצעילי תמרה תמרים הנלקטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות מאליהן מהו לאכול מהן קודם בישולן מי מודה בהן דמוקצות הן כגרוגרות וצימוקין או לא:

אלא בגרוגרות וצימוקין דאיכא תרתי דדחינהו בידים ולא חזו:

ור' לית ליה מוקצה דקס"ד מדבעי מיניה אליבא דרבי שמעון אלמא הוה שמיע ליה מאבוה דכרבי שמעון סבירא ליה:

משקין דרך להשקות בהמה לפני שחיטה שתהא נוחה להפשיט:

המדבריות הברייתות:

ברביעה במרחשון:

ואלו מדבריות כל שרועות באפר והני מיהא אסירי אלמא אית ליה מוקצה:

איבעית אימא הני מדבריות נמי כגרוגרות דמי דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם:

לדבריו דר' שמעון קאמר ליה וליה לא סבירא ליה משמע דמספקא ליה אי ר' סבר לה כר' שמעון ותימה אמאי לא מוכח מההיא דלקמן דסבר כר"ש דאמר פעם אחת הלך ר' כו' והורה במנורה כר"ש בנר וכן מברייתא דמייתי באין צדין בכור תם שנפל לבור ר' יהודה הנשיא אומר ירד מי שבקי במומין ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט כו' ומיהו במאי דמתיר לראות במומין לא אתי כר"ש אלא במאי דלית ליה מוקצה ומיהו רש"י לא גריס בכור תם אלא בכור שנפל לבור והשתא מצי אתי כר' יהודה ויראה אם היה בו מום זה מעי"ט:

הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת פירש הר"ר יוסף דלא נקט אפרוח חי משום דחי חזי לשתק בו תינוק כשבוכה ואין נראה דהא בההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין (לעיל שבת דף מג.) משמע דאסור לטלטל ועוד אי מחיים שרי אמאי קאמר בסמוך דמודה ר"ש בבעלי חיים שמתו שאסורין אלא ודאי בעלי חיים מוקצין הם כגרוגרות וצימוקין ומקצה אותם גם מכלבים ולא דמי לבשר תפל שמותר לר"ש מדפריך בפרק מפנין (לקמן שבת קכח.) על רב הונא דשרי והא תלמיד דרב הוה ורב כר' יהודה סבירא ליה אבל לר' שמעון משמע דשרי משום דאינו מקצהו מכלבים כמו בעלי חיים:

דאית ביה ביצה דאסור משום נולד צ"ע דר' יוחנן גופיה מפרש טעמא דביצה משום משקין שזבו ואפשר דמשום הכי לא הוה אסר ר"ש לטלטלה אלא לאכילה:

דאית ביה ביצת אפרוח נראה לר"י דאסור לר' שמעון משום דכיון דאית ביה אפרוח הוי כמו גרוגרות וצימוקין וקא מיבעיא ליה לסבא קירוייא אי שרי לטלטולי על ידי שינער משם הביצה אי חשיב כמו מניח או כשכח והשיב לו רבי יוחנן כלום עשוי אלא לתרנגולין ואין זה כשכח אלא כמניח ואסור:

לאו משום דר' אסי תלמידו דר' יוחנן כו' וא"ת דילמא ר' אסי כרב רביה סבירא ליה כדאמר לעיל גבי שרגא דחנוכה אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב הילכתא הכי ונראה דרב אסי דלעיל לאו היינו ר' אסי דהכא דההוא דלעיל חבירו של רב כהנא והכא ר' אסי חבירו של ר' אמי:

אמר ליה מנרתא שאני וא"ת אמאי לא מוכח מהא דא"ר יוחנן בפ' לולב וערבה (סוכה מו:) דסוכה אפי' בשמיני אסורה אלמא אית ליה מיגו דאיתקצאי כו' כר' יהודה ותירץ ר"י דנר אינו מוקצה למצותו מטלטול שאין ביטול מצוה בטלטול ולא דמי לסוכה דאיתקצאי ביה"ש מחמת מצוה ולהכי אינו יכול להוכיח מסוכה אנר:

אין לנו אלא בנר כר' שמעון פי' במוקצה מחמת מיאוס דהיינו נר ישן שלא הדליקו בה באותה שבת ולעיל דפסיק כרבי יהודה היינו בהדליקו בה באותה שבת דהוי מוקצה מחמת איסור והא דפסיק בפרק בתרא כר"ש בנבלה לפני הכלבים אף על גב דנבלה מוקצה מחמת איסור היא כדפר"ת (לעיל שבת יט: ד"ה ושמואל) התם לא דחייה בידים אבל הכא דדחייה בידים סבר כר' יהודה ולפי זה לא קיימי ר' יוחנן וריב"ל דפסקי כר' שמעון אחדא ברייתא דר' יוחנן קאי אברייתא דכל הנרות של מתכת מטלטלין כו' אבל במאי דקאמר ר' יהודה בברייתא דלעיל מטלטלין נר חדש אבל לא ישן לא סבר רבי יוחנן כוותיה וריב"ל אברייתא דמטלטלין נר חדש קאי דבההיא ברייתא שרי רבי שמעון נר שהדליקו באותה שבת והא דלא פסיק רבי יוחנן כרבי מאיר דהא סבר לגמרי כוותיה דשרי מוקצה מחמת מיאוס ואסר מוקצה מחמת איסור נקט רבי יהודה משום דבכל מקום הוזכר גבי מוקצה ועוד דלא מצינו דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור גרידא אלא בנר ישן דאיכא תרתי מחמת מיאוס ומחמת איסור אך לפי זה קשה לרשב"א דמשמע דנקט במנורה אין לנו כרבי שמעון אבל רבי שמעון מיהא שרי במנורה ולמאי דמפרש טעמא דמנורה משום דאדם קובע לו מקום היכי שרי רבי שמעון הא אמרי' בריש כל הכלים (לקמן שבת דף קכג.) הכל מודים בסיכי וזירי ומזורי כיון דקפיד עלייהו מיחד להו מקום ונראה לפרש דרבי יוחנן פסק כרבי יהודה במוקצה מחמת מיאוס וכ"ש במוקצה מחמת איסור כדמוכח בפרק בתרא (דף קנז.) דקאמר בכולי שבת הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת מיאוס וחד אמר במוקצה מחמת מיאוס נמי הלכה כרבי שמעון בר ממוקצה מחמת איסור דהיינו שהדליקו בה באותה שבת והא דקאמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון לאו משום דסבר כוותיה בנר אלא כלומר אין לנו שיתיר אפי' רבי שמעון דמיקל אלא בנר אבל במנורה אסר והשתא קיימי תרוייהו אחד ברייתא ולא מצי נמי למינקט רבי מאיר:

והא כילת חתנים דאדם קובע לה מקום פי' רשב"א דאדם קובע לה מקום כמו למנורה ואפ"ה שרי שמואל אלא ודאי לא חשיב קביעות שלה ושל מנורה קביעות אלא היכא דקבע מקום לגמרי כדאמר בפ' כל הכלים (לקמן שבת קכג. ושם):

אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אמרו הלכה כר"ש איני והא בעא מיניה ההוא סבא קרוייה קינה של תרנגולין מהו לטלטלה בשבת ואמר ליה אסור כלום עשוי אלא לתרנגולים מכלל דר' יוחנן כר' יהודה סבירא ליה דאית ליה מוקצה.

ושנינן בדאית ליה בהאי קינה אפרוח מת ומשום הכי אסורה לטלטלה הניחא למ"ד בעלי חיים שמתו בשבת דברי הכל אסור לטלטלן בשבת הא אפילו לר' שמעון ואלא למ"ד ר"ש מתיר בבעלי חיים שמתו שמותר לטלטלן אע"ג דאית בהאי קינה אפרוח שמת בשבת ר"ש מתיר אמאי קא אסר ר' יוחנן והא איהו הלכתא כר' שמעון סבירא ליה. ואסיקנא בדאית בהאי קינה ביצה שיש בה אפרוח דלדברי הכל אסורה. ואעפ"כ לא נתברר כי ר' יוחנן כר' שמעון סבירא ליה.

וכי אתא רב יצחק בר' יוסף א"ר יוחנן הלכתא כר' יהודה וריב"ל אמר הלכה כר"ש. אמר רב יוסף היינו דאמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן אמרו הלכה כר"ש וליה לא סבירא ליה. ודייק נמי אביי מדר' אסי נפלה מנרתא על גלימיה [בבי] ר' אבא ולא טלטלה. ואמר (משמיה) [משום] דר' אסי תלמיד דר' יוחנן הוא. ור' יוחנן במוקצה סבר לה כר' יהודה. ודחינן להא דאביי. ואמרינן לא אפילו תימא ר' יוחנן כר' שמעון מנרתא שני דא"ר יוחנן אנו אין לנו כר"ש אלא בנר.

ואי בעית אימא לדבריו דרבי שמעון קאמר ליה וליה לא סבירא ליה פירוש: מהא לא תשמע מינה כלום, ואלא מיהו רבי כרבי שמעון סבירא ליה וכדאמר רבי יהושע בן לוי בסמוך (מו, א) פעם אחת הלך רבי לדיוספרא והורה במנורה כרבי שמעון בנר.

והאמר רב נחמן מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד איכא למידק והא רבי יוחנן הוא דלית ליה כרב נחמן בההיא אוקמתא בריש פרק קמא דביצה (ב, א), דאיהו סבר (שם ג, א) דטעמא דביצה שנולדה ביום טוב משום גזירת משקין שזבו. ויש לומר שאלו מן הדברים שנאמרו בגמרא לרווחא דמלתא לתרוצי אליבא דכולי עלמא.

ורבי יוחנן אמר אנו אין לנו אלא בנר כרבי שמעון פירוש: אין לנו שרבי שמעון מתיר אלא בנר וכטעמא דאמרן לפי שהוא מצפה אימתי תכבה נרו, אבל במנורה מודה רבי שמעון וכטעמא דמפרש בסמוך ואזיל, ומיהו רבי יוחנן לית ליה אפילו בנר כרבי שמעון.

אין שוחטין את המדבריות בי"ט אבל שוחטין את הבייתיות והם הלנות בעיר או בתחומה וכבר ביארנוה בסוף מסכת ביצה:

קינה של תרנגולים אסור לטלטלו בשבת שאינו עשוי אלא לתרנגולים ואפי' לא היה שם ביצת אפרוח שהרי הוקצה לתרנגולים שטלטולן אסור ויש אומרים דוקא שהיו שם תרנגולים בין השמשות שהוקצה מחמת איסור טלטולן אבל אם לא היו שם תרנגולים בין השמשות מותר ואפי' היה שם אפרוח מת שהרי טלטולו ראוי לחתכו לכלבים שמחתכין את הנבלה לפני הכלבים ואפי' נתנבלה היום ואפי' בבעלי חיים שמתו ר"ל שלא היתה שם מסוכנת מבערב לדעתנו כמו שביארנו במסכת י"ט ומ"מ אם היה שם ביצת אפרוח אסור מחמת שאינו ראוי לכלבים ואפילו היה שם ביצה שנולרה שהרי טלטולה אסור לא מחמת נולד לבד אלא מחמת הכנה דרבה או גזרת משקין שזבו או גזרת פירות הנושרין כמו שביארנו במקומו:

ממה שכתבנו למדת שאין הלכה כר' שמעון במוקצה מחמת איסור והוא שאמרו בסוגיא זו על ר' יוחנן אמרו הלכה כר' שמעון אמרו וליה לא סבירא ליה ואע"פ שר' יוחנן בעצמו פסק בפרק אחרון כר' שמעון פירושו בשאר מוקצין:

מנורה בין גדולה הניטלת בשתי ידיו בין קטנה הניטלת ביד אחת מותר לטלטלה ולזקפה אם נפלה אע"פ שאדם קובע מקום מיהא לגדולה ואינה עשויה לטלטל:

כילה שאין אהל בנטייתה כגון כילת חתנים שנקלטין יוצאין משני ראשי המטה אחד מכאן ואחד מכאן ופורשים כלונסא מזה לזה ואדם פורש הכילה עליהם הואיל ואין כאן אהל אין בו לא בנין ולא סתירה ומותר לנטותה ולפרקה בשבת:

בד"ה הב"ע דאית ביה כו' דלא נקט בדאית ביה אפרוח חי משום כו' ואין נראה דההיא דכופין את הסל כו' משמע דאסור לטלטל כו' עכ"ל דאין לומר דההיא דכופין את הסל כו' אתיא כר"י דהא מ"מ כיון דלר"י ע"כ אפרוח לא חזי אית לן למימר לר"ש נמי הכי דבמידי דלא חזי לא פליג ר"ש והא דנקט אפרוח מת ולא נקט אפרוח חי לא חשו התוס' לתרץ דאיכא למימר לפי מה שפירשו התוס' לקמן דלאו לענין טלטול גמור קמבעיא ליה דהא ודאי אסור אפי' בשכח כמ"ש התוס' לעיל אלא דקמבעיא ליה אי שרי לטלטולי על ידי ניעור אי חשוב כשכח ושרי או כמניח ואסור והשתא ליכא למיבעי הכא באפרוח חי כיון דבידו להבריח אפרוח חי מתוך הקינה ואין צריך ניעור וכן מצאתי במ"י שכתב כפי' ה"ר יוסף דנקט מת משום דחי חזי לשתק בו התינוק ושוב כתב א"נ אי הוה חי הוי שרי לטלטלה ע"י דידוי והברחה עכ"ל ודו"ק:

בד"ה דאית ביה ביצה דאסור משום נולד צ"ע דר"י כו' משקין שזבו ואפשר כו' עכ"ל נקטו בדבריהם משום נולד נראה משום דעיקר קושייתם לדברי המקשה דפריך דלית ליה מוקצה לית ליה נולד הא לר"י דקיימינן הכא טעמא דביצה דאסור משום משקין שזבו וא"נ דלית ליה מוקצה איכא האי איסורא דמשקין שזבו ואהא תירצו דמה"ט דמשקין שזבו לא הוה אסור לטלטל הביצה שנולדה אבל ק"ק דאין זה מספיק דאכתי המקשה לא ה"ל לאתויי הא דרב נחמן דאמר דלית ליה מוקצה לית ליה נולד אלא מדר' יוחנן גופיה ה"ל לדחויי דהא ביצה שנולדה לא אסר לטלטולי כלל כיון דלית ליה התם טעמא דביצה אלא משום משקין שזבו ויש ליישב דפריך דאף אם נאמר הכא דר' יוחנן למאן דאית ליה נולד קאמר האמר רב נחמן דלית ליה מוקצה כו' ויש מפרשים דברי התוס' הכל בלשון קושיא וצ"ע דר"י כו' משום משקין ואפשר כו' אלא לאכילה וא"כ לא משני מידי ולשון התוס' דחוק גם לא הוו צריכי למנקט בדבריהם דאסור משום נולד ועוד כיון דהקשו קושייתם בלשון אפשר טפי ה"ל לאקשויי אם ר"י אוסר נמי טלטול משום משקין שזבו דא"כ לא פריך מידי ודו"ק:

בד"ה אין לנו כו' קשה לרשב"א כו' היכי שרי ר"ש הא אמרינן כו' הכל מודים כו' עכ"ל דליכא לפלוגי הכא לר"ש כמ"ש לקמן למסקנא דקביעות מקום דמנורה לא הוי קביעות מקום כמו ההיא דפרק כל הכלים דהא כיון דע"כ ר"ש מודה היכא דאיכא קביעות מקום כההיא דפרק כל הכלים מנ"ל לר"י לפלוגי אליבא דר"ש למימר דבמנורה לא הוה קביעות מקום כיון דאיהו גופיה לא מפליג וסבירא ליה דאיכא קביעות מקום למנורה אלא ע"כ דהשתא דאית ליה לר"י קביעות מקום במנורה אית לן למימר דה"נ לר"ש וכמ"ש התוס' דה"ק אין לנו שיתיר ר"ש כו' אבל במנורה גם ר"ש אוסר ולמאי דמסיק ומדמה מנורה לכילת חתנים לכ"ע במנורה לא הוה קביעות מקום ודו"ק:

בתוס' ד"ה הב"ע דאית ביה אפרוח מת פי' ה"ר יוסף דלא נקט אפרוח חי וכו' ואין נראה וכו' ולפי' התוס' צ"ל הא דלא נקט אפרוח חי משום דאורחא דמלתא נקט דאין דרך לטלטל הקינה עם האפרוח חי שבתוכה אלא שמפריחין האפרוח מתוכה ועוד דהא כתבו התוס' לקמן בסמוך שהבעיא היא אי שרי לטלטלו ע"י שינער משם האפרוח או הביצה אי חשיב כמו מניח או כשוכח וגבי אפרוח חי א"צ שום ניעור אלא שמפריח משם האפרוח:

ד"ה דאית ביה ביצה וכו' ואפשר דמש"ה לא הוה אסר ד"ש לטלטלה וכו' והשתא לר' יוחנן אסר ביצה מתרי טעמי מטעם נולד וגם מטעם משקין שזבו ואיצטריך טעמא דנולד כדי שיאסר אפי' בטלטול וטעמא דמשקין שזבו כדי לאסור אפי' היכא דלא שייך טעמא דנולד כגון בתרנגולת העומדת לאכילה:

ד"ה דאית ביה ביצת אפרוח וכו' וקא מיבעיא ליה וכו' נראה דקשה להו להתוס' א"כ מאי קא מיבעיא ליה לההוא סבא הא פשיטא דאסור לטלטל הקינה עם ביצת האפרוח משום דהוי בסיס לדבר האיסור כיון דאיירי בביצת אפרוח דהוי מוקצה לכ"ע כמו כר שעליו מעות וכיוצא ועוד מה השיב לו ר' יוחנן כלום עשוי אלא לתרנגולים הא לאו מהאי טעמא אסר לה ר"י אלא ביצת אפרוח לכך פירשו דקא מבעיא אי הוה כמניח או כשוכח וכו':

ד"ה א"ל מנרתא שאני וכו' אפי' בשמיני אסורה אלמא אית ליה מיגו דאיתקצאי וכו' כר' יהודה פי' כר' יהודה דאית ליה בנר מיגו דאיתקצאי וק"ל:

ד"ה אין לנו אלא בנר כר"ש וכו' וריב"ל אברייתא דממלטלין נר חדש קאי וכו' הא דלא פירשו התוס' דעל מתני' קאי דהא במתני' נמי קתני בהדיא ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מן נר הדולק בשבת צ"ל משום דבמתני' לא הזכיר ר' יהודה בפירוש אלא סתמא קתני מטלטלין נר חדש וכו':

בסוף אותו דבור כדמוכח בפ' בתרא וכו' והא כילת חתנים דאדם קובע וכו' הספרים הגיהו ועושין מזה דבור בפני עצמו אבל נראה לי שאינו צריך לזה שהתוס' מפרשים והולכים הסוגיא לפי סברת הרשב"א וק"ל:

בתוספות בד"ה לדבריו דר"ש קאמר כו' ותימא אמאי לא מוכח מהאי דלקמן כו' והורה במנורה כר"ש בנר כו' עס"ה. קושיא זו הניחו בתימה ולמאי דפרישית לעיל יש ליישב דמה שהורה במנורה להיתירא היינו משום דאתמול תורת כלי עליו ואפילו לר"י לא מיתסר אלא משום בסיס משא"כ פצעילי תמרה וכיוצא בו שפיר מצי סבר דאסור דהוי מוקצה ועוד נ"ל דשפיר מצינן למימר דנהי במוקצה לטלטול רבי ס"ל כר"ש אפ"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י כדאיתא לקמן בר"פ מפנין ואף לפי מ"ש לעיל לפרש הך דר"פ מפנין בענין אחר היינו דוקא אליבא דר"ה דתלמידיה דרב הוה ורב אוסר בטלטול כלים משא"כ אליבא דרבי שפיר שייך לחלק מסברא בין מוקצה לטלטול ובין מוקצה לאכילה כמ"ש באריכות במשנתינו. כנ"ל ודו"ק:

אמר רבה בר בר חנא אמר רבי יוחנן אמרו הלכה כר"ש סתמא דלישנא משמע דאדר"ש אמתניתין וברייתא דלעיל קאי דאיירי בנר שהדליקו בו באותו שבת דמהכא משמע דלית ליה לר"ש אפי' מוקצה מחמת איסור דחמיר מש"ה מקשי שפיר מהאי דקינה של תרנגולין דלמאי דס"ד מעיקרא לא הוי אלא משום דהוי כלי שמלאכתו לאיסור כפירש"י והאי מוקצה ודאי קילי טובא כמו שאבאר וקמ"ל דאפ"ה אוסר רבי יוחנן משום דס"ל כר"י א"כ כ"ש במוקצה מחמת איסור ומש"ה נמי אפילו למאי דמשני דאיירי דאית ביה ביצה והו"ל נולד אפ"ה מוכח שפיר דכיון דאסור בנולד כ"ש במוקצה מחמת איסור דהא לקושטא דמילתא קי"ל בסוף מכילתין דבכולהו שבת הלכה כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ולשיטת רוב הפוסקים דנולד נמי שרי וכדמשמע נמי סתמא דלישנא דבכולהו שבת א"כ ע"כ דמוקצה מחמת איסור חמיר אפילו מנולד ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בפרש"י בד"ה אלא לתרנגולין הלכך הו"ל מלאכתו לאיסור ואסור עכ"ל ולכאורה יש לתמוה טובא דהא לא אשכחן דפליגי ר"י ור"ש כלל בכלי שמלאכתו לאיסור וכמ"ש התוס' לעיל ס"פ שני דלצורך גופו ומקומו אפילו ר"י שרי ומחמה לצל אפילו ר"ש מודה דאסור. מיהו יש ליישב דשאני קינה של תרנגולין דלא חזי כלל למידי אחרינא אלא לתרנגולין וא"כ הו"ל כחצוצרות דמשמע לעיל סוף פרק במה מדליקין דלר"י אסור לצורך גופו ומקומו ולר"ש שרי וכן נראה מדקדוק לשון רש"י כאן בדיבור הקודם שכתב כלום עשוי לשום תשמיש והיינו כדפרישית. כן נ"ל בכוונת רש"י. אלא דמלשון רש"י לעיל ס"פ במה מדליקין שמפרש דהחילוק שבין שופר לחצוצרות היינו דשופר מלאכתו להיתר וחצוצרות מלאכתן לאיסור א"כ משמע דרש"י לא נחית לסברת התוס' דהתם דטעמא דחצוצרות משום דלא חזי למידי אחרינא ואם כן הדרא קושיא לדוכתא לכך נראה יותר דמ"ש רש"י דהו"ל מלאכתו לאיסור אין כוונתו משום כלי שמלאכתו לאיסור דבלא"ה כתבתי לעיל דלא שייך מלאכתו לאיסור אלא כשעושה מלאכה ממש עם הכלי וכן מצאתי בשיטת הפוסקים ואפשר נמי דאין תורת כלי כלל על הקינה אלא דכוונת רש"י בזה הענין עצמו שהקינה נעשית בסיס לדבר איסור שהן התרנגולין דאסורין משום מוקצה דב"ח ואע"ג דבמוקצה דב"ח אפשר דר"ש נמי מודה דאסור מ"מ לענין הקינה שאינה אלא משום בסיס סבר המקשה בפשיטות דכיון דמיקל ר"ש אפילו במוקצה מחמת איסור בין להסתפק ובין לטלטל הנר ולא אמרינן דנעשה בסיס אלא בשעה שהוא דולק א"כ כ"ש דיש להתיר בקינה של תרנגולין וא"כ מדאוסר ר' יוחנן ע"כ כר"י ס"ל. כנ"ל בכוונת רש"י:

מיהו למאי דפרישית לעיל דהא דקאמר רבי יוחנן אין מוקצה לר"ש אלא שמן שבנר בשעה שהוא דולק והיינו משום דהוקצה למצותו אבל בשאר דוכתי לית ליה לר"ש מוקצה כלל אפילו במטה שיש עליה מעות. וא"כ לפ"ז שפיר מדייק הש"ס הכי דאי ס"ד דרבי יוחנן ס"ל כר"ש לגמרי אם כן קשיא מהא דאסר ר"י לטלטל קינה של תרנגולין דודאי לא גריעי ממטה שיש עליה מעות ומנר שהדליקו בו באותו שבת דאי לאו דהוקצה למצותו הוי שרי אלא ע"כ מסיק הש"ס דאיירי בביצת אפרוח דאפילו ר"ש מודה דהוי כמעות עצמן ולא דמי למטה שתורת כלי עליה. ומכ"ש דא"ש למאי דמסיק בסמוך דאמרו וליה לא ס"ל דלפ"ז סבר רבי יוחנן כר"י לגמרי היכא דדחי בידים כמ"ש התוס' בסמוך דלפ"ז תו לא צריך לאוקמי בביצת אפרוח אלא דבלא"ה אסור דהוי כמטה שיש עליה מעות כנ"ל ודוק היטב:

בגמרא הכא במאי עסקינן דאית ביה אפרוח מת נראה דלפ"ז הא דקאמר רבי יוחנן כלום עשו היינו משום דסתם קינה של תרנגולין שכיח להיות בו אפרוח מת ולזה כיוונו גם כן התוספות שכתבו דהוי כמניח שכוונתם אף שלא הניח האפרוחים אלא הקינה מ"מ הוי כמניח לענין זה דמיקרי דחיה בידים וכה"ג צריך לפרש נמי למאי דמסיק הש"ס דאיירי דאית ביה ביצת אפרוח. כנ"ל ודו"ק:

בתוס' בד"ה הב"ע דאית ביה פי' הר"ר יוסף כו' אלא ודאי ב"ח מוקצים הם כו' עס"ה. ולכאורה יש קיצור בלשון התוספות דהא לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא למאי נקיט אפרוח מת. ועוד מ"ש מתרנגולין עצמן שהן ג"כ בעלי חיים. ועיין מ"ש מהרש"א ז"ל בזה אלא שאני מוסיף על דבריו דלא שייך כלל לומר דהקינה נעשה בסיס ולומר ג"כ דהוי כמניח אלא דוקא באפרוח מת כדפרישית בלשון כלום עשוי והיינו לפי שדרך הקינה להיות בו אפרוחים מתים נמצא דהוי ליה כמניח שישארו שם כל יום השבת משא"כ באפרוחים ובתרנגולין עצמן לא שייך לומר דהוי כמניח סמוך לשבת שהרי כבר מונחים והולכים שם מימות החול כמ"ש הב"י ובש"ע בשם תרומת הדשן דכה"ג לא מיקרי מניח וכ"ש הכא שדרכם לעלות ולירד מעל הקינה א"כ לא שייך בכה"ג לומר דהוי בסיס. כנ"ל ודו"ק:

בגמ' הב"ע בדאית ביה ביצה והאמר ר"נ מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד כו' כבר כתבתי בזה בחידושי ביצה ברפ"ק דקשה מהכא על שיטת הפוסקים שפסקו דליתא לדר"נ משום דכל הנך אמוראי דהתם פליגי עליה כו' ע"ש. וא"כ היאך מקשה סתמא דתלמודא מדר"נ אדר"י וכ"ש לכאורה ר"י גופא מפרש התם טעמא משום משקין שזבו וא"כ לשיטת הפוסקים ע"כ ר"י לית ליה דר"נ ככל הנך אמוראי דהתם. וראיתי שהרשב"א ז"ל בחידושיו כאן הקשה קושיא זו ומיישבה בדוחק. ולמאי דפרישית התם בביצה ליישב הסוגיא דהתם ממילא נתיישב ג"כ הסוגיא דהכא ע"ש (דבכה"ג דהכא כ"ע אית להו הך מילתא דר"נ דהא בהא תליא) אלא דכאן לא באנו למדה זו דבלא"ה מקשה הש"ס שפיר דכיון דלמאי דס"ד השתא דרבי יוחנן בנר שהדליקו בו בשבת גופא ס"ל כר"ש אע"ג דהוי מוקצה מחמת איסור דחמיר טובא א"כ כ"ש דלית ליה נולד דהא לקושטא דמילתא קיי"ל דנולד מותר ומוקצה מחמת איסור אסור והא דאיצטריך לאתויי ממימרא דר"נ משום דבלא"ה היה אפשר לומר דנולד חמיר מכל המוקצות אפילו ממוקצה מחמת איסור שלא היה אתמול בעולם כלל מש"ה מייתי מדר"נ דאמר מאן דלית ליה לית נולד והיינו אפילו במוקצה שלא מחמת איסור א"כ שוב אין סברא לומר דר"י יחמיר כל כך לומר דנולד חמיר אפילו ממוקצה מחמת איסור דהו"ל כסברות הפוכות לגמרי. ועוד נ"ל ליישב בדרך אחר למאי דס"ד השתא דר"י כר"ש ס"ל א"כ תקשי האמר ר"י הלכה כסתם משנה ותנן אין משקין ושוחטין את המדבריות כדמקשו הש"ס בסוף מכילתין ומשני התם דר"י סתמא אחרינא אשכח והיינו מתני' דעצמות וקליפין דר"י בהא כר"נ ס"ל דב"ש כר"י וב"ה כר"ש. א"כ לפ"ז ממילא משמע דר"י סבר דנולד מותר דהא עצמות וקליפין נולד הוא כדמשמע מסוגיא דהתם וכמו שאבאר בעזה"י ולא מייתי הכא מילתא דר"נ אלא משום דר"נ גופא נמי נראה דלאו מסברא דנפשיה פשיטא ליה הכי דמה"ת נאמר דר"י ור"ש פליגי בפלוגתא רחוקה והא קי"ל אפושי פלוגתא לא מפשינן אע"כ משום דמהך מתני' דעצמות וקליפין גופא מדייק לה דהוי נולד ואפ"ה שרי וכן במימרא דרב לעיל בפרק במה מדליקין דר"י ור"ש פליגי בהדיא בקליפי אגוזים וגרעיני תמרים דהוי נולד דדמי נמי לעצמות וקליפין א"כ מקשה שפיר. נמצא דלפ"ז לפי האמת דמסקינן בסמוך דר"י היכא דדחי בידים כר"י ס"ל א"כ שפיר מצינן למימר דר"י לית ליה דר"נ ככל הנך אמוראי דריש פ"ק דביצה כן נ"ל נכון ודוק היטב:

בתוס' בד"ה דאית ביה ביצה כו' צ"ע דר"י גופיה כו' ואפשר דמש"ה לא הוי אסר ר"ש בטלטול עס"ה. נראה דכוונתם בזה דכיון דטעמא דמשום משקין שזבו הוי מותר בטלטול וא"כ מדאסר ר"י הכא לטלטל בקינה של תרנגולין ע"כ היינו בתרנגולת עומדת לגדל איירי משום נולד וא"כ מקשה הכא שפיר מדר"נ והא דאיצטריך ר"י בביצה לטעמא דמשקין שזבו היינו כדי לאוקמי בתרנגולת העומדת לאכילה דאל"כ מ"ט דב"ש כדאיתא התם כנ"ל ברור ולפ"ז אין מקום לקושיית מהרש"א ז"ל. מיהו כבר כתבתי בחידושי ביצה דיש לתמוה היאך אפשר לומר כן דהא בפ"ק דביצה מייתי הש"ס דר"א ב"א אמר לאושפזיכניה דביצה אסור לטלטלה בי"ט ע"ש אע"ג דר"א ב"א גופא סבר לעיל בפ' במה מדליקין דנולד מותר ואפ"ה אוסר לטלטל הביצה וכ"ש דמשמע התם דאליבא דרבי יוחנן איירי וע"ש בחידושינו. מיהו השתא דאתינא להכי נ"ל שלא הוצרכו התוס' כאן לזה דאפילו את"ל דמשום משקין שזבו אוסר נמי בטלטול היינו הביצה עצמה כיון דלא חזיא באכילה ליומיה אבל מ"מ אין סברא להחמיר ולומר דהקינה של תרנגולים יאסר בטלטול בשביל כך אע"כ דהביצה אסורה משום נולד משום הכי הקינה ג"כ אסור דנעשה בסיס לדבר איסור כן נ"ל נכון ודו"ק: