מסכת שבת דף מ״ד עמוד א׳

אי לא שרית ליה וכו' אבל במוטל לחמה לא שרי:

מתני' מטלטלין נר חדש שאינו מאוס וחזי לאישתמושי להדיא שלא דלק בו נר מעולם:

אבל לא ישן דמוקצה מחמת מיאוס הוא:

חוץ מן הנר שהדליקו ואף על גב שכבה אסור דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור ולית ליה מוקצה מחמת מיאוס:

חוץ מן הנר הדולק בשבת בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר:

עששית כוס גדול של זכוכית שקורין לנפ"א:

לא יזיזם ממקומן ואפילו כבה הנר ולקמן מפרש טעמא:

מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה:

שבנר ושבקערה אסור ור' שמעון מתיר ואחר השבת מותר אפי' לר' יהודה וה"נ תניא לקמן גבי נויי סוכה אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון אבל בתר הכי שרי וקשה לר"י דמ"ש מנר חנוכה דתניא כבה ליל ראשון מוסיף עליו בליל ב' ומדליק בו כבה ליל ח' עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ואומר ר"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאתו בא אלא לפרסומי ניסא ומשום חביבותא דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצה לגמרי למצוה אבל נר שבת להנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכך מותר וא"ת ומ"ש נר שכבה דאסור לטלטל לר' יהודה מסוכה רעועה דעלמא דמהני בה תנאי כדאמר לקמן בשמעתין ואם התנה עליה הכל לפי תנאו ומוקי לה במסכת ביצה (דף ל:) בסוכה דעלמא ורעועה דאתמול דעתיה עילויה שתפול ונר נמי דעתיה עילויה שיכבה ואמאי אין מועיל תנאי להסתפק ממותר השמן ולר"ש נמי יועיל תנאי להסתפק מן השמן המטפטף בשעה שהנר דולק וי"ל דהתם סוכה דעלמא היתה עשויה מזמן גדול ועתה ביה"ש אינו בודל ממנה ויושב ומצפה מתי תפול אבל נר עיקר הקצאתו הוא ביה"ש ודחייה בידי' לצורך שבת וחמיר טפי ולא מהני ביה תנאי:

לדברי המתיר אסור פי' בקונטרס לדברי ר' מאיר וא"ת מאי קמ"ל הא בהדיא קאסר ר' מאיר נר שהדליקו בה באותו שבת וי"ל דה"א ה"מ בנר של חרס דאית ביה תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור קמ"ל דאפי'. בשל מתכת דלא מאיס ולית ביה אלא מוקצה מחמת איסור אסר ר' מאיר ואין נראה לר"ת דלפי זה הא דמסיק דברי הכל אסור לא הוי אלא ר' מאיר ור' יהודה דקאי עלייהו ולא ר"ש ומפרש וכן פר"ח לדברי המתיר היינו ר' שמעון אסר כאן בפמוט דהא פמוט גדול הוא ככוס וקערה ועששית כמו פמוטות של בית ר' דשילהי כל כתבי (לקמן שבת קכא:) לדברי האוסר היינו ר' מאיר ור' יהודה דאסרי בנר חרס שהדליקו בו באותו שבת וה"מ בנר של חרס דאיכא תרתי מוקצה מחמת מיאוס ומחמת איסור אבל בנר מתכת שרו ומסיק דאפי' בשל מתכת אסר ר' מאיר וה"נ אמרי' בפ"ק דחולין (דף טו.) ע"כ לא שרי רבי מאיר אלא במבשל דראוי לכוס אבל בשוחט לא:

מטה שיחדה למעות אסור לטלטלה נראה דאפי' לצורך גופה או לצורך מקומה אסור דכיון שיחדה למעות שוב אין עושין ממנה שום תשמיש והויא כחצוצרות דאסור לטלטלה לרבי יהודה אפילו לצורך גופה ומקומה ולרבי שמעון לא אסור שום מוקצה לצורך גופו ומקומו אלא מוקצה מחמת חסרון כיס:

אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליו באותה שבת לדברי המתיר אוסר לדברי האוסר מתיר פמוט מין מנורה ויש לה קנה אחד ובמנחות בפרק הקומץ את המנחה (דף כח) כשאמרו על דרך קושיא ואימא נמי באה.

היינו טעמא דר' יהודה בן לקיש מתוך שאדם בהול על מת [אי לא] שרית ליה לטלטולי אתי לכבויי ולמעבד איסורא דאוריי' א"ר יהודה בר שילא א"ר אסי א"ר יוחנן הלכה כר' יהודה בן לקיש במת:

ואין נאותין ממנו לפי שאינו מן המוכן:

ת"ר מותר השמן שבנר ושבקערה אסור להסתפק ממנו.

ור"ש מתיר (מטלטלין נר חדש אבל לא ישן) אע"ג דקיי"ל דהלכתא כר' שמעון בכולה שבת בהא לית הלכתא כוותיה. דתנא דידן קתני דברי ר' יהודה סתמא במתניתין [מטלטלין נר חדש אבל לא ישן]. ובברייתא מפרש דברי ר' יהודה מטלטלין נר חדש אבל לא ישן.

ר' מאיר [אומר] כל הנרות מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת. נמצא ר' מאיר ור' יהודה שניהן אוסרין בנר שהדליקו בו באותה שבת.

ור"ש מתיר ואין הלכתא כוותיה דהוא יחיד במקום רבים ואע"פ דא"ר יוחנן אנו אין לנו אלא בנר כר' שמעון [לר' שמעון] אמרו וליה [לר'] יוחנן לא סבירא ליה טעמא דר"ש. ואפילו ר"ש לא שרי לטלטולי בשבת בנר שכבה אלא בנר קטן דכיון דהוא נר קטן ושמנו מעט דעתו עליו מאתמול לכשיכבה יטלטלנו ואינו מוקצה. אבל נר גדול כגון כוס וקערה ועששית שיתכן שידליקו היום כולו לא אמרינן דחשיב עלייהו מאתמול לכשיכבו יטלטלם. אלא אמרינן ודאי כיון דגדולים הן נתייאשו מלטלטלן ומוקצין הן. לפיכך קתני סיפא אבל כוס וקערה ועששית לא יזיזם ממקומן וכן כיוצא בהן. פעמים שיש קערה ועששית קטנה דומיא דנר קטן ודינם כדין נר קטן ופעמים שיש נר גדול דומיא דקערה ועששית ודינו כדינם. והא דא"ר אלעזר [בר"ש] מסתפק אדם מנר הכבה ומשמן המטפטף אע"פ שהנר דולק א"ר זירא פמוט שהדליקו עליו לדברי המתיר בנר אסר בפמוט. כלומר לר' שמעון דמתיר בנר קטן בפמוט שהוא גדול אוסר. ולדברי ר' מאיר ור' יהודה שאוסרין בנר של חרש מפני שהוא מטונף. והוא צאו כלי. ולפיכך הוקצהו מאתמול בפמוט שהוא של מתכת ואינו מטונף מתיר:

ירושל' נר מאוס פמוט אינו מאוס. תני נר המונח על הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין לכבות. רב ושמואל פותרין לה בשוכח ומקללין למאן דעבד כן [יכרת] ה' לאיש אשר יעשנה וגו'. ואקשי' ולר' יהודה מוקצה מחמת מיאוס אית ליה מוקצה מחמת איסור שהדליקו בה באותה שבת לא.

והתניא ר' יהודה אומר כל הנרות של מתכת מטלטלין חוץ מן הנר שהדליקו בה באותה שבת.

כי שרי רבי שמעון בנר זוטרא דדעתיה עלויה אבל הני דנפישי לא ואם תאמר נר נמי שמן שבו מיהא ליתסר, דהא לענין שמן הרי הוא כגדול שאין דעתו עליו, שדרכו דולק והולך עד שיכלה שמן שבו. יש לומר כיון דיהיב דעתיה על הנר עצמו ומצפה אימתי תכבה נרו אף על המותר שבשמן נותן דעתו, אבל בגדולים לגמרי מסלק דעתו מהן.

אמר ר' זירא פמוט שהדליקו עליו לדברי המתיר אסור לטלטלו פירש רש"י ז"ל: פמוט מנורה קטנה ולדברי המתיר דהיינו רבי מאיר אסור לטלטלו, אבל לרבי שמעון ודאי מותר דאפילו בנר של חרס שהדליק בו באותה שבת התיר. ואינו מחוור, מדאמרינן בלישנא בתרא פמוט שהדליקו עליו דברי הכל אסור, ומדאמרינן לדברי הכל משמע דאף רבי שמעון בכלל. אלא נראה כדברי ר"ח ז"ל שפירש פמוט מנורה גדולה ולדברי המתיר היינו בין רבי מאיר בין רבי שמעון.

פמוט ר"ל מנורה של מתכת וכן נר של מתכת אע"פ שאינו מאוס אין חילוק בינו לשל חרס אע"פ שהנר של חרס מאוס שהרי אם לא הדליקו בו באותה שבת הרי אף של חרס מותר אף בישן כמו שביארנו במשנה שאין אוסרין במוקצה מחמת מיאוס ואם הדליקו בו באותה שבת אף בפמוט אסור מחמת מוקצה מחמת איסור ולא ידעתי גדולי הפוסקים מה הוצרכו להביאה ותדע שכל מוקצה מחמת איסור דעלמא כגון פירות המחוברים שנתלשו בשבת ודומיהם אף ר' שמעון מודה בו לא חלק אלא בנר זוטא שדעתו עליו ואף בזה אין הלכה כמותו כמו שביארנו וכל שהוא מוקצה בין השמשות מחמת איסור אע"פ שנסתלק האיסור אסור כל השבת ואין חילוק במוקצה מחמת איסור בין שדחאו בידים ללא דחאו וכל שנאסר טלטולו מצד מוקצה מחמת איסור אסור לטלטלו אף לצורך גופו ולצורך מקומו וראיה לדבר ממה שאמרו למטה מניחין נר על גבי דקל בשבת ואם לצורך גופו מותר הרי יש לחוש שמא יטלנו משם וישתמש במחובר ויש אוסרים מטעם זה אף בככר או תינוק אלא שאיפשר שכל שאתה מצריכו ככר זוכר הוא איסור תשמיש של מחובר ונמנע ואין צריך לומר לצורך עצמו שאסור ואף ע"י ככר לדעתנו כמו שכתבנו בסמוך:

בא"ד דסתם לפת וצנונות לאו דצה כו' רב הונא ושמואל הוו ידעי לה דמתניתין כו' עכ"ל הוצרכו לכל זה לפי' זה דמשום גומא אסרי ליה דלפי' רש"י דמשום טלטול דמן הצד אסרי ליה ניחא דודאי סתם לפת וצנונות לאו דצה ושלפה הוא ורב הונא ושמואל ודאי דהוו ידעי להך מתניתין דאמוראי הוו בקיאי במתניתין אלא כיון דאיכא תנאי דפליגי בטלטול מן הצד אינהו ס"ל כרבנן דפליגי אר"א בן תדאי ואסרי טלטול מן הצד ומיהו תלמודא קאמר עלייהו תיובתא מסתמא דמתניתין דשרי טלטול מן הצד משום דמשמע ליה דמתניתין אתיא אפי' כרבנן דאסרי טלטול מן הצד במכוסה מדקתני מקצתו מגולה וכפירש"י שם דמשום שבת נקט מגולה דלר"א בן תדאי בכולה מכוסה נמי שרי מיהו אינהו מוקי לה כר"א בן תדאי ובמכוסה נמי שרי ולא נקט מגולה אלא משום כלאים ושביעית כמו שהקשו התוספות שם לפי' הערוך ע"ש אבל לפר"י דמשום גומא הוי אסרי ליה וליכא תנאי דפליגי בהכי תקשי לרב הונא ושמואל דאסרי ממתניתין דשרי ולזה הוצרכו לדחוק דאע"ג דתלמודא משמע ליה דסתם לפת וצנונות דצה ושלפה הוא אינהו דחקי לאוקמי בדצה ושלפה והדברים ברורים למבין ומהרש"ל האריך בזה בדרך רחוק ודחוק שאינו מכוונת התוס' ואין להאריך וק"ל:

בפרש"י בד"ה חוץ מן הנר הדולק כו' אסור שמא יכבה הנר עכ"ל לא קאי הכי לקמן אלא דמסיק טעמא דאסור משום דהוה הנר והשמן והפתילה בסיס לדבר האיסור ע"ש:

בד"ה מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך כו' עכ"ל הכי משמע מדקאמר עלה ואפי' בשעה שהנר דולק ע"כ דהאי כבה לא כבה ממש לגמרי אלא שמתחיל להיות כבה והולך ובהא פליג אאבוה וק"ל:

בד"ה כבה אין לא כבה כו' דקשרי במתניתין אלא מותר שמן כו' כצ"ל לענין טלטול ודאי דשמעינן נמי ממתניתין דכל הנרות מטלטלין כו' דהיינו לאחר שכבה ובברייתא נמי בהדיא קתני כבתה מותר לטלטל אבל לענין מסתפק דפליגי הכא לא שמעינן אלא מהך ברייתא דלעיל מותר שמן כו' משמע לאחר שכבה ודו"ק:

תוספות בד"ה לדברי המתיר כו' לדברי האוסר היינו ר"מ ור"י דאסרי בנר כו' דאיכא תרתי כו' ומסיק אפי' בשל מתכת אסר ר"מ וה"נ כו' עכ"ל ר"ל למאי דמסיק ד"ה אסור ולא ניחא ליה למימר אכתי לדברי האוסר מתיר היינו ר"מ משום דפסיקא ליה דרבי מאיר נמי לא בעי תרתי בההיא דחולין דלא שרי בשוחט משום דהוה מוקצה לאיסור וק"ק כיון דלא מייתי הכא בשמעתין הא דר"מ וסמך המתרץ עצמו אההיא דחולין אימא דהמקשה נמי הוה ידע הא דר"מ מההיא דחולין אלא דלדברי האוסר מתיר בעי לומר דהיינו ר' יהודה דבעי תרתי וק"ל:

בגמ' מ"ש הני אמר עולא וכו' כצ"ל:

וכי קשרי ר"ש בנר דזוטא וכו' כצ"ל:

שם ור"א בר"ש אומר מסתפק מן הנר הכבה ומן השמן המטפטף וכו' מפי' רש"י משמע שלא התיר ר"א בר"ש אלא כשמתחיל הנר לכבות מעצמו אז מותר להסתפק מן השמן שאז כיון דכבה והולך מעצמו לא מחייב תו משום מכבה אבל בעוד שהוא דולק ממש מודה ר"א בר"ש שאסור להסתפק ממנו ולפי זה הא דקאמר בתר הכי אמר אביי וכו' ופליג עליה בחדא דאלו אבוה סבר כבה אין וכו' ואיהו סבר אע"ג דלא כבה הוי פירושו אע"ג דלא כבה עדיין לגמרי אלא שמתחיל לכבות וכבה והולך:

בתוס' ד"ה דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול וכו' ומוקי לה רב התם בשוכח וכו' והכא בשוכח מדשרי שמואל דכל דבר שדעתו ליטלו בשבת ולא להניחו כל השבת אפי' מניח חשוב כשוכח כן צריך להגיה לשון התוס' שלפנינו וכולה חדא מילתא היא אבל מדברי האשר"י משמע דר"ל דהכא איירי בשוכח ממש דהכי הוא לשון הרא"ש ואע"ג דהתם מוקי לה בשוכח וכו' ה"נ על כרחך צריך להיות בשוכח כגון שמת בשבת דאי במניח לא הוי שרי שמואל עכ"ל ואם באנו לפרש דברי התוס' כדברי הרא"ש צריך לחגיה בתוס' והכא בשוכח כגון שמת בשבת מדברי שמואל ועוד כל דבר שדעתו ליטלו בשבת וכו' אפי' מניחו חשיב כשוכח וכו':

בא"ד ועוד קשה לר"י כו' ופי' בקונטרס לקמן דאסור משום טלטול מן הצד וכן קשה דר"ה דאמר התם כו' עס"ה. עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שהאריך מאוד בזה וכתב שם ג"כ שהתוס' בפרק במה טומנין מתרצים קושיא זו מיהו בעיקר דברי התוס' שכתבו דפי' הקונטרס לקמן דאסור משום טלטול מן הצד לא מצאתי מבואר לקמן בפירש"י דאי משום שכתב שם בד"ה סליקוסתא ומסיים ואינו מזיז עפר דמשמע דאי לא רצה מבע"י הוי אסור משום דמזיז עפר והיינו משום מוקצה ולע"ד משום הא לא איריא דהא לעיל (דף ל"ט ע"א) בהא דקאמר רב יוסף שמא יזיז עפר ממקומו מפרש רש"י נמי דהיינו משום גומא ולא משום מוקצה ע"ש בתוספת וא"כ מכ"ש שיש לנו לפרש כן לקמן בההיא דפ' במה טומנין שכן נראה שם מלשון רש"י עצמו שלא הזכיר כלל ענין טלטול מן הצד אלא כדמשמע פשטא דסוגיא דהתם דאיירי משום איסור גומא כמו שפירש ר"י כאן. והנראה בזה דלא משמע ליה לר"י לפרש כן בכוונת רש"י שם משום דלפירושו שם בסכיני דביני אורבי דהיינו שנועץ הסכין בין שורות הלבנים וא"כ משמע דבכה"ג לא שייך ביה עשיית גומא אלא דלפ"ז לפירוש ר"י דהכא נמי לא א"ש ע"כ צ"ל דר"י מפ' להאי דסכיני דביני אורבי בענין אחר בענין דלא שייך ביה עשיית גומא כנ"ל. אחר זה ראיתי שמהרש"ל בח"ש הרגיש ג"כ בזה דמפירש"י שלפנינו לקמן יש לפרשו כפי' ר"י דהכא וכבר עלה בלבי דממ"ש רש"י שם בתיובתא דר' קטינא בד"ה הטומן לפת כו' וז"ל שם דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזו אא"כ מזיז עפר בידים עכ"ל ומדמפליג בין מזיז בידים דאסור משמע דהאי דשרי במקצת עליו מגולין היינו משום דהו"ל טילטול מן הצד כיון שהעפר ניזז מאיליו כמ"ש רש"י שם ולע"ד משום הא נמי לא איריא דלענין גומא נמי שייך שפיר לפלוגי בהכי דכשמזיז עפר בידים הו"ל כעושה גומא משא"כ בניזז מאיליו לא מיחזי כגומא דהו"ל חופר כלאחר יד וכן משמע להדיא מל' רש"י לעיל (דף ל"ט ע"א) במימרא דרב יוסף גופא ע"ש וצ"ע:

במשנה מטלטלין נר חדש כו' ר"ש אומר כל הנרות מטלטלין חוץ מנר הדולק בשבת. מהך מתני' דהכא ומברייתא דמותר השמן דלעיל בסמוך פשיטא לן במכילתין ובכולה תלמודא דלר"ש לית ליה מוקצה לא מוקצה דאכילה ולא מוקצה דטילטול דמותר השמן הוי מוקצה לאכילה והיינו דרמי ליה אביי לרבה לקמן דף מ"ו ודייק מהכא וקאמר אלמא לר"ש לית ליה מוקצה ומקשה ליה לרבה מהא דאוסר ר"ש בבכור דהוא נמי מוקצה לאכילה וממתניתין דהכא שמעינן דלית ליה מוקצה לטילטול והא דפשיטא לן דלר"י אית ליה מוקצה לטילטול היינו מברייתא דבסמוך דאוסר ר"י בנר ישן שהוא מוקצה מחמת מיאוס ואוסר נמי בנר של מתכות שהדליקו בו באותו שבת דהו"ל מוקצה מחמת איסור ובמוקצה לאכילה נראה דהיינו משום דשמעינן לר"י לקמן בסוף מכילתין דאוסר לחתוך נבילה לפני כלבים וקאמר אם לא היתה נבילה מע"ש אסורה לפי שאינה מן המוכן והאי נמי כמוקצה לאכילה דמיא דכל מה שאדם נהנה מיקרי מוקצה לאכילה כדמשמע בפסחים בפרק אלו עוברין דרבה אית ליה דמבשל בעצי מוקצה חייב משום דמוקצה דאורייתא ויליף לה מוהכינו את אשר יביאו והאי קרא במוקצה לאכילה איירי וע"כ כדפרישית ואע"ג דאנן לא קי"ל כרבה בהא אלא מוקצה דרבנן מ"מ משמע בכמה דוכתי בגמרא ובפירש"י במכילתין ובביצה דמוקצ' דאכילה אסמכינהו רבנן אהאי קרא דוהכינו. אלא דאכתי איכא למידק דמהא דאוסר ר"י בנר של מתכות בטילטול בברייתא דבסמוך הא מסיק הש"ס בחולין דאיכא למימר דשאני הכא דדחי ליה בידים וא"כ היכא דלא דחי בידים בבין השמשות מנ"ל דר"י אית ליה מוקצה טפי מתנאי אחריני וליכא למימר דמוקצה לאכילה ומוקצה לטילטול חדא מילתא היא ומוקצה לאכילה ודאי שמעינן ליה מדאוסר בנבילה אע"ג דלא דחי בידים דהא ודאי ליתא דהא לקמן בר"פ מפנין מסיק הש"ס דר"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש אלמא דמוקצה לטילטול קיל טובא ממוקצה לאכילה ונראה דהיינו מטעמא דפרישית דמוקצה לאכילה אסמכוה אקרא דוהכינו משא"כ במוקצה לטילטול אמרינן לקמן בפרק כל הכלים דאינו אלא משום גזירה דגזרינן טילטול אטו הוצאה. וא"כ לפ"ז הדרא קושיא לדוכתא מנ"ל דר"י גופא אוסר בטילטול היכא דלא דחי ליה בידים וליכא למימר דקים ליה לתלמודא דר"י סובר כן הא ודאי ליתא דהא בסוגיא דחולין התם מהדר הש"ס לאשכוחי הא דנסבין חברייא למימר ר"י היא ומייתי הש"ס האי דר"י דנרות ודחו לה וקאמר דלמא שאני התם דדחו ליה בידים. ומש"ה מסיק רב אשי ר"י דמבשל היא דלפ"ז לא הוי טעמא דר"י משום מוקצה כלל אלא משום קנסא כדמשמע התם ואם כן משמע להדיא דהיכא דלא דחי בידים כההוא דהשוחט בשבת לא שמעינן דאית ליה לר"י מוקצה ובכמה דוכתי משמע בגמ' דבכל ענין אפי' היכא דלא דחי בידים אית ליה לר"י מוקצה. והנלע"ד בזה דהא דמשמע בחולין דלר"י לית ליה מוקצה היכא דדחי ליה בידים היינו לענין דלא אמרינן מיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא והיינו דמייתי התם השוחט בשבת דכיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ואפ"ה הוי בעי למימר מעיקר' דר"י אוסר משום מוקצה והיינו משום דאיתקצאי בין השמשות והיינו דבעי רב ששת בריה דרב אידי למיפשט לה מר"י דנרות של מתכות דאע"ג דשל מתכות הוא כלי גמור דחזי לאישתמושי לכל מידי ואפ"ה אוסר ר"י וע"כ היינו משום דאיתקצאי בה"ש מחמת איסור שבת וא"כ ה"ה להשוחט בשבת ובהא דחי הש"ס שפיר דילמא שאני התם דדחי ליה בידים משא"כ היכא דלא דחי בידים אה"נ דלית ליה לר"י מיגו דאיתקצאי בה"ש. נמצא דלפ"ז היינו דוקא במידי דהוי חזי מאתמול קודם בה"ש אבל במידי דלא הוי חזי מאתמול להך מילתא ודאי אשכחן לר"י דאוסר מהאי דאמר רב יוסף התם בחולין מעיקרא אהאי דהשוחט דר"י דכלים היא והיינו דמייתי ממתני' דכל הכלים הניטלין בשבת ר"י אומר כו' מעין מלאכתן אין מעין מלאכה אחרת לא אלמא כל מידי דלא חזיא בה"ש להך מילתא אסורה ונהי דדחי לה אביי התם מילתא דרב יוסף היינו לענין דלא דמי להשוחט בשבת כדמסיק התם דכיון דבהמה בחייה לאכילה עומדת ומעיקרא נמי הוי אוכלא הוי אוכלא דאפרת וא"כ אדרבה משמע להדיא דר"י אית ליה מוקצה היכא דלא הוי חזי מאתמול קודם בה"ש להך מילתא אפילו היכא דלא דחי בידים דהא כלים שנשברו לא דחינהו בידים אפ"ה אוסר ר"י. אם כן לפ"ז שפיר מוקי הש"ס ס"פ במה מדליקין להך ברייתא דשופר מטלטלין וחצוצרות אין מטלטלין כר"י ונראה דהיינו ר"י דכלים שנשברו ועיין לעיל בתוס' ס"פ במה מדליקין שהביאו הסוגיא דמנעל שע"ג האימום דאיירי ביה ר"י ולע"ד אין נראה לומר דר"י מהתם שמעינן לה כיון דלא מייתי הש"ס התם בפ"ק דחולין ועוד דנראה דמנעל גופא הוי כדחינהו בידים אע"כ כדפרישית דהאי דחצוצרות וכה"ג טובא מידי דלא חזי מאתמול שמעינן לה מר"י דכלים שנשברו כנ"ל:

ואכתי איכא למידק נמי לאידך גיסא מהא דבעי הש"ס בחולין למידק דר"י אית ליה מוקצה בהשוחט בשבת מהך דנרות מי דמי דהתם מוקצה לאכילה והכא מוקצה לטילטול והיה נראה בעיני לומר דמוקצה לאכילה אתיא בק"ו ממוקצה לטילטול כדמשמע מסוגיא דר"פ מפנין דר"ה אוסר במוקצה לאכילה ומתיר במוקצה לטילטול אלא דלמאי דפרישית לאו מילתא דפסיקא היא כיון דהאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד דמוקצה לטילטול הו"ל משום גזירה דהוצאה כדמשמע בפרק כל הכלים ומוקצה דאכילה לא הוי אלא משום אסמכתא דוהכינו וא"כ איכא למימר דבמוקצה לטילטול כלים יש לאסור טפי משום גזירה דהוצאה דאתי לידי איסור דאורייתא לכן חזרתי לפרש בדרך אחר דלעולם מוקצה דאכילה ומוקצה דטילטול כלים כולה חדא מילתא היא והא בהא תליא בין מטעם האסמכתא דאיכא למימר דאסמכינהו אקרא דוהכינו איכא למימר דאכלים נמי קאי שכל הכלים הצריכין לו לשבת צריכין שיהא מוכנים מבע"י וכן משמע ברפ"ק דביצה דבמה שאסרו לטלטל הביצה אפי' בספק י"ט ספק חול למאן דמפרש טעמא דביצה משום מוקצה החמירו בספיקו משום דאיסור מוקצה אסמכוהו אדאורייתא והיינו נמי טעמא דספק מוכן כמ"ש שם בתוס' ישנים וכן בעיקר הטעם שהחמירו חכמים באיסור מוקצה נראה מל' הרמב"ם ז"ל בפ' כ"ד מהלכות שבת שהטעם שאסרו לטלטל כלים המיוחדים לאיסור גזירה שמא ישכח השבת ויבא לעשות בהם מלאכה ובאמת נראה מל' הרמב"ם בפ' כ"א מהלכות שבת הלכה ל"ה דבמוקצה לאכילה כגון האי דנבילה לפני כלבים וכיוצא בזה למאן דאסר היינו נמי משום גזירה דילמא אתי לידי מלאכה דאורייתא. ובזה נ"ל ליישב הסוגיא דחולין (דף י"ד ע"ב) בהא דנסבין חברייא למימר ר"י היא ומשקלא וטריא דהתם לענין אוכלא דאפרת דבעי למימר דמש"ה לית ביה משום מוקצה ומדמה לה הש"ס לפלוגתא דר"י ורבנן דזיתים וענבים ומשמע מפירש"י ותוס' דכי היכא דגזרינן שמא יסחוט ה"נ גזרינן שמא ישחוט ולכאורה הסוגיא תמוה דמה ענין מוקצה דאיירי בה מעיקרא רב יוסף לענין ר"י דכלים להך גזירה דשמא ישחוט ושמא יסחוט אבל למאי דפרישית א"ש דגזירה דמוקצה גופא בין במוקצה לאכילה בין במוקצה לטילטול כלים הוי נמי משום גזירת גופייהו וכבר הארכתי בזה בסוגיא דחולין וכאן אין להאריך יותר:

נמצא דלפ"ז הא דאמרינן לקמן בפרק כל הכלים דטילטול אסור משום דצורך הוצאה היא לאו דוקא הוצאה אלא כל מלאכות כגון כלים שמלאכתן לאיסור כדברי הרמב"ם ז"ל אלא דבשאר מוקצה כגון עצים ואבנים או אפי' כלים שמלאכתן להיתר כשאינן לצורך שבת כלל והאי הוא דשייך בהו איסור טילטול משום הוצאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפירוש שם בס"פ כ"ד מהלכות שבת ע"ש כנ"ל אלא דמלשון התוספת בפ"ק דביצה (דף י"ב ע"א) גבי ליפלגו באבנים לא משמע כן מ"מ בלשון רש"י שם נראה שנתכווין לסברא זו שכתבתי בשיטת הרמב"ם ז"ל וע"ש בחידושינו:

ומעתה לפ"ז יש ליישב כמה סוגיות דאיירי בדיני מוקצה ותלה ליה הש"ס בפלוגתא דר"י ור"ש אע"ג דלא אשכחן בהדיא דפליגי בהו ר"י ור"ש אלא בהנך דמייתי הש"ס בפ"ק דחולין אבל למאי דפרישית א"ש דסוף סוף כיון דאשכחן דר"י דמחמיר במוקצה בהנך דפליגי בהו בהדיא ממילא נמי דמחמיר בכולהו היכא דיש בהו טעם איסור כגון האי דשופר וחצוצרות דס"פ במה מדליקין וכה"ג טובא כיון דשורש אחד לכל דיני מוקצה מטעמא דפרישית וה"ה ר"ש דמיקל בהנך ה"ה בכולהו. והא דאמרינן בר"פ מפנין דר"ה במוקצה לאכילה ס"ל כר"י ובמוקצה לטילטול ס"ל כר"ש נ"ל דלאו בטילטול כלים איירי אלא בטלטול אותו מאכל עצמו שאינו אסור אלא משום דלא חזי למידי כגון האי דבשר תפל ליתן לפני כלבים ובהאי הוא דסבר ר"ה דנהי דאסור משום מוקצה לאכילה לפי שאין עומד לכלבים אפ"ה לא שייך להחמיר לאוסרה בטילטול ולקמן בפירקין אבאר דע"כ צריך לפרש כן כל זה נ"ל נכון וברור בעזה"י: ומה שהוצרכתי להאריך ולהרחיב הדיבור בזה לפי שענין זה הוא מקור ומפתח לכל דיני מוקצות שבכל הסוגיות הבאות לפנינו בכולהו מכילתין ובפ"ק דביצה:

ועוד ראיתי להערה אחרת כיוצא בזה בהא דמשמע מפירש"י והתוס' בביצה דף ל"א במשנה דבית מלא פירות דלא אמרינן מוקצה מחמת איסור אלא במה שאסור בה"ש משום מלאכה דאורייתא משא"כ במידי דלא מיתסר אלא מדרבנן לא אסרינן משום מוקצה ומכמה סוגיות לא משמע כן וכבר הארכתי בזה שם במקומו ועוד אבאר בזה לקמן בשמעתין ובכל הסוגיות דפירקין ודוק היטיב:

מיהו במה שכתבתי לעיל לא שמעינן לר"י דאוסר במוקצה אלא בהנך מתניתין וברייתא דמייתי הש"ס בפ"ק דחולין מ"מ ממימרא דאמוראי אשכחן פלוגתא דר"י ור"ש בכמה דוכתי דלעיל פרק במה מדליקין אמר ר"י אמר רב מסיקין בכלים כו' ומייתי תלת בבי ומסיק בהו דברי ר"י ור"ש מתיר אלמא דהכי קים ליה לרב דר"י ור"ש גופייהו פליגי בנולד וא"כ לר"נ דאמר מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ממילא שמעינן דר"י ור"ש גופייהו פליגי נמי במוקצה כה"ג שלא מחמת איסור ודו"ק וע"ש לעיל בחידושינו:

בפרש"י בד"ה אבל לא ישן דמוקצה מחמת מיאוס הוא עכ"ל ומש"ה אוסר ר"י אע"ג שלא הדליקו בו באותו שבת ומטעם איסור מוקצה מחמת מיאוס לר"י נראה דהיינו דמחמת מיאוסו אינו ראוי לשום תשמיש אחר כי אם להדלקה וכיון דבשבת להדלקה נמי לא חזי נמצא דאין שם תורת כלי עליו בשבת והו"ל כעצים ואבנים בעלמא שאין מטלטלין אותן אפילו לצורך גופן ומקומן מהטעם שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ה מהלכות שבת כיון דהוה ליה כעובדא דחול אתי לידי איסור דאורייתא כנ"ל ודו"ק:

תוס' ד"ה דכ"ע כו' אפילו מניח חשיב כשוכח כי ההיא דמנער עי' לקמן דף נא ע"א תוס' ד"ה או שטמן:

בא"ד דהכא עיקר עי' לעיל דף לט ע"א תוס' ד"ה מפני שמזיז:

בא"ד הוו ידעי לה דמתני' היא עי' מנחות דף ט ע"א תוס' ד"ה חסר הלוג ומו"ק דף ה ע"א תוס' ד"ה לאתויי:

תוס' ד"ה שיחדה כו' והויא כחצוצרות לעיל דף לו ע"א: