מסכת שבת דף מ״ג עמוד א׳

איתיביה כופין קערה של חרס על גבי הנר כו':

גחיני נמוכין:

וכן קורה שנשברה כו' משנה היא לקמן:

שנשברה בשבת:

ארוכות המטה לימונ"ש:

בספסל דכלי הוא ומותר לטלטלו:

בכשורי חדתי שלא נבדקו עדיין וכשמכביד משא הבית עליהן שהיו טחין על גגותיהן בטיט שכיחי דפקעי:

תחת הדלף לקבלו:

דמבטל כלי מהיכנו בפרק בתרא פירש בקונטרס דאסור משום דמתחזי כסותר וכאן פירש דחשיב כאלו מחברו שם בטיט:

טבל מוכן הוא אצל שבת אף על פי שאסור לטלטלו כדתנן בפרק מפנין (לקמן שבת קכו:) מ"מ לא חשיב מבטל כלי מהיכנו כיון דאם עבר ותיקנו מתוקן ק' לרשב"א דתנן במסכת תרומות בפ"ב (משנה ג) ומייתי לה בהניזקין (גיטין נד.) המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא אם עבר ותיקנו משמע במזיד מדלא קאמר שאם שגג ותיקנו ונראה דנקט עבר כגון דלית ליה פירי אחריני דאמר בביצה בפרק י"ט (דף יז:) דאפילו במזיד יאכל עוד הקשה דבפרק בתרא (דף קנד:) תניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית מתיר את החבלים והשקים נופלים ואע"פ שמשתברין משמע דאסור להניח תחתיהן כרים וכסתות אלמא טבל לאו מוכן הוא ואור"י דאף על פי שמשתברין לא קאי אטבל אלא אעששית ועוד הקשה כי היכי דאמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ה"נ כשמניח כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה נימא שאם עבר והסיר הביצה מותר הכלי לטלטל ואם כן ביטלת תורת ביטול כלי מהיכנו ולאו פירכא היא דהא כמו שהכלי עם הביצה אין לה היתר אבל טבל יש לו היתר על ידי תיקון ועוד הקשה היכא דאית ליה פירי אחריני בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא ועוד מ"ש דהכא אמר דאם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה בפ' אין צדין (ביצה דף כו: ושם) גבי בכור לר"ש דאמר אין רואין מומין בי"ט אמר. שאם עבר וביקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי דאמר בשוגג מבוקר אמרינן התם דליתא דמשבש ותני:

כופין את הסל לעיל לא מצי פריך מינה דהצלה מצויה היא:

בעודן עליו אבל אחר שירדו מותר לטלטלו נראה לר"י דקסבר דאין מוקצה לחצי שבת דלמ"ד בפ' אין צדין (ביצה כו: וסם). דיש מוקצה אסור לטלטלו אף אחר שירדו וקשה לרשב"א למ"ד יש מוקצה לחצי שבת אמאי כופין את הסל לפני האפרוחים והא מבטל כלי מהיכנו וקי"ל דאסור לבטלו דבסוף פירקין פריך סתמא דהש"ס והא קא מבטל כלי מהיכנו וכן בפ' מפנין (לקמן שבת קכח:) ובפ' בתרא (דף קנד:) פריך אליבא דרב הונא אע"ג דלא מצינו שהיה סובר כן משמע דלכ"ע אסור לבטל כלי מהיכנו וכן אפרש בסמוך וי"ל דלמ"ד יש מוקצה לחצי שבת הך דכופין את הסל מוקי כר"ש דלדידיה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו דאפי' מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא לית ליה דהא מתיר להסתפק מן הנר שכבה א"נ הא דיש מוקצה לחצי שבת היינו לאכילה ולא לטלטול וא"ת רב יוסף דמפרש מתני' משום דאסור לבטל כלי מהיכנו לא אתיא מתני' כר"ש דלדידיה לא מבטל כלי מהיכנו כיון דשרי לאחר שכבה כי היכי דלא חשבינן הכא כפיית הסל ביטול כלי משום דשרי אחר שירדו וי"ל דלא דמי דהכא. ודאי לא חשיב ביטול כלי כי מיד כשבאו על הסל בידו להפריחם ולהבריחם משם:

בעודן עליו כל בין השמשות תימה הא כיון דבידו להפריחם למטה הוי גמרו בידי אדם ולית לן למימר מיגו דאיתקצאי לבין השמשות כדמוכח בפ' אין צדין (ביצה כו:) דפריך ר' זירא למ"ד יש מוקצה לחצי שבת והא פולין ועדשים דמבשלים בי"ט דמעיקרא חזו לכוס כי שדינהו בקדרה חייתא אידחו להו גמר בישולייהו אישתרו להו א"ל אביי ולטעמיך תקשי לך קדירות דעלמא דהא קדירות דשבתא בין השמשות רותחות הן ולאורתא קא אכלינן מינייהו אלא גמרו בידי אדם לא קמבעיא ליה כי קא מיבעיא ליה גמרו בידי שמים וי"ל דשאני קדירות אם הוה צריך להו בין השמשות היה מקררן וכן פולין ועדשים רצונו שיתבשלו בלא שום דיחוי אבל הכא רצונו היה שיעלו האפרוחין על הסל שלכך כפאו והרי שעה אחת הקצה אותו לצרכן ומיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולי יומא:

ושני ליה בצריך למקומו ההיא דנותנין כלי תחת הדלף איכא נמי לשנויי בדלף הראוי כדשני לעיל ובפרק משילין (ביצה לו. ושם) משני ליה הכי לרבי יצחק תימה לר"י מ"ש דגבי שמן תנא אין נותנין וגבי ניצוצות נותנין בתרוייהו הוה מצי למתני נותנין בצריך למקומו או בתרוייהו אין נותנין באין צריך למקומו ונראה לר"י דמעיקרא אשמעינן דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת וגבי ניצוצות דבתר הכי אשמעינן דבצריך למקומו שרי אי נמי ר' יצחק אית ליה נמי דאסור לבטל כלי מהיכנו ולהכי גבי שמן אין נותנין אפילו בצריך למקומו ולרב הונא נפרש בסמוך דאית ליה נמי תרוייהו אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואסור לבטל כלי מהיכנו ואם נאמר דלרב יוסף לא אתיא מתניתין כר"ש דכיון דלדידיה מותר לאחר שכבה לא חשיב ביטול כלי אם כן מצינן למימר דאפילו רבה אית ליה דאסור לבטל כלי מהיכנו ואיצטריך למימר דהצלה שאינה מצויה לא התירו כדי לאוקמה מתניתין כר"ש וא"ת מאי צריך בכל הני משניות לאשמעינן דבצריך למקומו שרי ויש לומר דלגבי ניצוצות איצטריך לאשמעינן דלא תימא אפילו בצריך. למקומו אסור משום דילמא אתי לכבויי וכן ההיא דכופין קערה שלא תאחוז כו' וההיא דקורה שנשברה נראה לרשב"א דאיצטריך לאשמעינן דלא חיישינן שמא יעלה את הקורה דאסור להעלות כדתנן בפ' שואל (לקמן שבת קנא:) וכן קורה שנשברה סומכין אותה כו' לא שתעלה אלא שלא תוסיף:

כופה עליה כלי שלא תשבר כו' כל הנהו דמייתי ידע המקשה דמצי לשנויי בצריך למקומו אלא שרוצה לידע אם יש לתרץ בענין אחר:

דאייתור מבניינא כדאמר לקמן בפ' כל הכלים (שבת דף קכד:) הני לבני דאייתרי מבניינא שרי לטלטולינהו:

באבנים מקורזלות של בית הכסא תמצא פירושו בפרק המוציא יין (שבת דף פא) זונין על לבי מדרשא אמר להו רבותיי שיעור אבנים מקורזלות בכמה אמרו לו כזית וכאגוז וכביצה תנו רבנן בשבת ג' אבנים מקורזלות מותר להכניסן לבית הכסא כו': בליבני דאייתור מביניינא דחזיין למיזנא עלייהו עיקרם בפרק כל הכלים ניטלין בשבת (דף קכד) אמר רב נחמן הני ליבני דאשתיור מבניינא שרי לטלטולינהו בשבתא משום דחזו למיזגא עלייהו ובמס' יום טוב (דף לא) בפרק המביא כדי יין ממקום למקום.

אמר ליה לא נצרכה אלא לאותן ב' חלות מנהג הוא בעת חתיכת הדבש מן הכוורת להניח ב' חלות לעסק הדבורים ותישתכח עיקר דיליה בבבא [בתרא] בפרק המוכר את הספינה (בבא בתרא דף פ) חלות דבש מניח שתי חלות חיצונות:

וניצוצות תחת הנר נמי מילתא דשכיחא היא ובבתי גחיני כלומר בתים נמוכים להיאחז בהן דליקה מילתא דשכיחא היא וכן כולם. פירק רבא לדבריו דהצלה מצויה התירו הצלה שאינה מצויה לא התירו אליבא דרב חסדא.

רב יוסף אמר מ"ט דרב חסדא משום דאי שרית ליה לקבל הביצה בכלי במקום מדרון כבר ביטל אותו הכלי היום שאסור לטלטלו והביצה בתוכו. כשם שאסור לטלטל הביצה. אבל כפיית הכלי על הביצה אינו ביטול שאם הוצרך הכלי מותר לו לטלטלו שהרי אין בכלי כלום ולא מבטל כלי מהיכנו.

איתיביה אביי (טלטל) [חבית של טבל] כו' והא טבל אסור לטלטלו ושני ליה טבל מוכן הוא שאם עבר ותיקנו מתוקן הוא. ושני בניצוצות.

ניצוצות אין בהם ממש והכלי שמקבל בו הניצוצות לא מיבטיל ומותר להשתמש בה. וספסל שסמוך בה הקורה רפויה היא שיכול ליטלה ולהשתמש בה. והכלי שמקבל בו הדלף בדלף הראוי לשתיה שהמים מותרים וכ"ש הכלי. וכן הסל שכופין שיעלו וירדו בו האפרוחים אוקמה בעודן האפרוחים עומדין על הסל [או שהיו עומדין על הסל] בין השמשות אסור לטלטל אותו הסל שנעשה מוקצה ואם לאו מותר. ור' יצחק חולק על רב חסדא ואומר אפי' כלי לכוף עליה בשביל שלא תישבר ביצה בשבת אסור.

קסבר אין כלי ניטל [אלא] לדבר הניטל בשבת ואותיבנא עליה כל הני תיובתא. ומשני בצריך למקומו.

ת"ש אחת ביצה [שנולדה] בשבת ואחת ביצה שנולדה ביו"ט אין מטלטלין אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה. אבל כופה עליה כלי כו' ומשני הכא נמי בצריך לאותו מקום. פי' לאותו מקום של כלי ולא למקום הביצה.

הא דאמרינן טבל מוכן הוא אצל שבת, שאם עבר ותקנו מתוקן. לאו למימרא שיהא מוכן גמור וראוי לטלטלו, דהא תנן לקמן בפרק מפנין (שבת קכו, ב) אין מטלטלין את הטבל. אלא הכי קאמר: דאילו עבר ותקנו מתוקן אשתכח דקליש איסוריה ולא חשבינן ליה כמבטל כלי מהיכנו. ואם תאמר אם כן נמצאת מבטל ואין מבטלין כלי מהיכנו, שהרי אף בביצה אם עבר וסילק הביצה מתוכו חזר הכלי להתירו. ויש לומר דאינו דומה לטבל שאפשר שיפקיע איסורו ממש, מה שאין כן בביצה שאי אפשר להפקיע איסורו ולעולם הכלי בטל מהיכנו כל זמן שהביצה בתוכו. ואם תאמר לרב יוסף אתיא מתניתין דלא כרבי שמעון, דלדידיה מותר השמן שבנר לאחר שכבה מותר כדאיתא לקמן (שבת מד, א). יש לומר שאני התם דבעוד שהוא דלוק מיהא הויא איסורא דאורייתא, ואף על גב דשמן המטפטף גופיה דרבנן מכל מקום בדאורייתא החמירו.

איתביה כל הני תיובתא ושני בצריך למקומו יש מפרשים דר' יצחק נמי אית ליה הא דרב יוסף דאמר אין מבטלין כלי מהיכנו, ודייקי לה מדאוקימנא בפרק משילין (ביצה לו, א) הא דתנן (שם לה, ב) נותנין כלי תחת הדלף אליבא דר' יצחק בדלף הראוי ולא מוקמינן לה בצריך למקומו, ועוד מדמוקי מתניתין (דלקמן שבת מז, ב) דנותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות בצריך למקומו על כרחין מתניתין נמי דאין נותנין כלי תחת הנר לקבל את השמן אף היא אפילו צריך למקומו, דאי לא ליפלוג וליתני בדידה, ואפילו הכי תנן דאין נותנין, וטעמא לפי שאין מבטלין כלי מהיכנו. והא דר' יצחק עדיפא מדרב יוסף, דרב יוסף לית ליה אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל, ור' יצחק סבירא ליה תרתי דאין מבטלין כלי מהיכנו ועוד שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל. והיינו דרב הונא, דאית ליה כדר' יצחק כדאמרינן בסמוך (בעמוד ב) זילו אמרו לרב יצחק כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל, ופשיטא להו בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת קנד, ב) דאית ליה אין מבטלין כלי מהיכנו. וכיון שכן כל הנך מתני' דמוקמינן להו בצריך למקומו, לאו למימרא דסגי ליה בהכין, דאכתי איצטריך לן למימר בהו כל הני פירוקין דפריק בהו רב יוסף משום דלא יבטל כלי מהיכנו. וכן כתב מורי הרב רבנו יונה ז"ל.

תא שמע אבל כופה עליה כלי בשביל שלא תשבר, הכא נמי בצריך למקומו. פירשו בתוס' שהמקשה היה רוצה לידע אם יצטרך להעמידה בצריך למקומו, דהא בהנהו דמייתי בסמוך לא בעי לשנויי הכין. ולי נראה דלישנא דברייתא קשיתיה, דמדקתני אין נוטלין אותה לכסות בה את הכלי אבל כופה עליה כלי משמע דהכי קאמר אף על פי שאין מטלטלין אותה מטלטלין את הכלי מחמתה, אלמא כלי ניטל לדבר שאינו ניטל, ומשני בצריך למקומו.

נותנין כלי תחת הדלף בשבת ואפי' במקום שלא היה הדלף מצוי שם ומ"מ דוקא בדלף הראוי מיהא לרחיצה שאין כאן ביטול כלי מהיכנו אבל כשאינו ראוי לא ואם עבר ונתן מטלטלו מתורת גרף של רעי אלא שאין עושין גרף של רעי לכתחלה ודבר זה פירושו בנתמלא שהבית מתלכלך בשפיכתו ומותר לסלקו והוא שאמרו נתמלא שופך ושונה ואם הוא בבית שאינו דר שם שאין קפידא בלכלוכו אם הוא חושש לפסידת הבית מכניס שם מטתו כדי שיהא לו עליו דין גרף של רעי ויהא מותר לשופכו ובמקום שאין פסידא לא שאין עושים גרף של רעי אלא לצורך וכבר הרחבנו בדבר זה את הדרך באחרון של יום טוב:

כופין את הסל לפני האפרוחים שיעלו עליו וירדו אע"פ שיאסר הסל בטלטול בעוד שהאפרוחים עליו שהרי מ"מ אין כאן ביטול הכן שהרי חוזר ונראה לכשירדו אחר שלא היו שם בין השמשות שיאסר מטעם מגו:

כל כלי האסור לטלטלו מחמת איסור טלטול שבו כגון שמלאכתו לאיסור או כיוצא בזה לא נאסר אלא לצורך עצמו כגון שרוצה לפנותו כדי שלא יגנב אבל לצורך גופו לעשות בה דבר היתר כגון לשבור אגוזים או לעלות עליו דרך למטה מותר וכן לצורך מקומו כגון שהיה צריך לישב במקום שהכלי לשם ומכיון שטלטלו לצורך מקומו מוליכו למקום שרוצה להניחו ומ"מ דוקא כשלא יבטל כלי מהיכנו כמו שביארנו:

אחת ביצה שנולדה בשבת ואחת ביצה שנולדה ביום טוב אין מטלטלים אותה לא לכסות בה את הכלי ולא לסמוך בה כרעי המטה אבל כופה עליה כלי שלא תשבר וכבר ביארנוה בראשון של יום טוב:

אבנים שהיו הגשמים יורדים עליהם ומתירא שמא לא יקבלו את הסיד יפה פורס עליהן מחצלת בשבת אע"פ שאין האבנים מקורזלות שיהיו מותרות בטלטול וכן על גבי לבנים שלא ימוחו אע"פ שהם עומדים לבנין ואין עומדין להסב עליהם שיהיו מותרין בטלטול שכלי ניטל אף לצורך דבר שאינו ניטל כמו שביארנו ומעתה פורסין מחצלת על גבי כוורת דבורים בחמה מפני החמה ובצנה מפני הצנה ואפי' לא היה שם דבש ובלבד שלא יתכוין לצוד ואפי' עשאה כמצודה והם ניצודות מאליהן כל שאינו מתכוין מותר ואין כאן פסיק רישיה שהרי אין המחצלת מחוברת שם כ"כ שלא יוכלו לצאת וכבר ביארנוה באחרון של יום טוב:

בגמרא איתיביה אביי כו' בין לטעמא דרבה ובין לטעמא דרב יוסף קאמר דמותיב להו אביי והא דלא פריך אגופה דמתני' דאין נותנין כלי תחת הנר כו' אפשר דהוה מפרש למתניתין בטעמא דר"י דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל והוה משני כל הני תיובתא בצריך למקומו ולכך לא פריך אלא לטעמא דידהו וק"ל:

תוס' בד"ה טבל מוכן כו' עוד הקשה דבפ' בתרא תניא היתה בהמתו טעונה טבל כו' משמע דאסור להניח כו' עכ"ל ובלאו האי שינויא דהכא דטבל מוכן הוא אגופה דברייתא דקתני הכא דמניח כלים תחתיה והתם משמע דאינו מניח כלים תחתיה לא קשיא דהכא בחבית שנשתברה הפסד מרובה הוא משא"כ התם דאיירי בהפסד מועט דהכי נמי משני התם אעששית ע"ש:

בא"ד ועוד הקשה היכא דאית ליה פירי אחרינא בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאתקצאי כו' עכ"ל ולא ניחא להו לאוקמא הך סתמא דמתני' כר"ש דלית ליה מגו דאתקצאי כו' כמ"ש התוס' לקמן וכן בשמעתין כל הני תיובתא ממתניתין לר' יצחק לא בעי לשנויי דאתיין כר"ש כיון דסתמא דמשניות טובא מתניין אליבא דר"י דאית ליה מוקצה ודו"ק:

בד"ה בעודן עליו כו' למ"ד דיש מוקצה כו' אסור לטלטלו אף אחר שירדו כו' עכ"ל דליכא למימר כיון דבידו להפריחם הוי גמרו בידי אדם כו' דא"כ גבי בעודן עליו בין השמשות נמי מה"ט ליהוי גמרו בידי אדם כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

בא"ד כר"ש דלדידיה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו כו' עכ"ל אבל כל זמן שלא ירדו אסור לטלטל הסל משום דהוה בסיס לדבר האסור דאפרוחין מוקצין הן אפי' לר"ש וכן כתבו התוספות בהדיא לקמן וכן יש לדקדק מפירש"י לקמן גבי דבורים דמוקצה דבעלי חיים הוא מוקצה גם לר"ש ודו"ק:

ודע דלא אמרו דמוקי כר"ש אלא הך מתני' דכופין הסל אבל הך ברייתא דקתני אע"פ שעודן עליו אסור לא מצי אתיא אלא כר"י ולא איצטריך לאוקמא השתא בעודן עליו כל בין השמשות כיון דיש מוקצה לחצי שבת ומ"ד נמי דאין מוקצה לחצי שבת נמי ה"מ לאוקמא מתני' דכופין הסל כר"ש אלא דניחא ליה לתלמודא לאוקמא סתמא דמתני' כר"י דאית ליה מוקצה וברייתא נמי דתני עלה דאף על פי שאין עודן עליו אסור לא מתוקמא אלא כר"י ודו"ק:

בא"ד דלדידיה לא מבטל כלי מהיכנו כו' וי"ל דלא דמי כו' עכ"ל ר"ל אבל התם כיון דאסור לכבות הנר ביטול כלי מהיכנו מקרי ואע"ג דבשמן המטפטף איירי מתני' ומותר לטלטלו אלא שאין נהנין ממנו כמ"ש התוספות לעיל מ"מ מקרי ביטול כלי מהיכנו כיון שכל זמן שהנר דולק שמן המטפטף בתוך הכלי אסור ליהנות ממנו דהוקצה למצותו ואם מריקו מכלי זה לכלי אחר הרי מבטל כלי שני מהיכנו ודו"ק:

בד"ה ושני ליה בצריך כו' וגבי נצוצות דבתר הכי אשמועינן דבצריך למקומו שרי כו' עכ"ל לכאורה אין זה מספיק דאכתי אמאי קתני הך מלתא גבי נצוצות דגבי כלי תחת הנר לקבל שמן המטפטף דקתני ברישא נמי ה"מ למתני דבצריך למקומו שרי וי"ל דנצוצות קתני לרבותא דלא תימא דאפי' בצריך למקומו אסור משום דילמא אתי לכבויי כמ"ש התוספות לקמן וק"ל:

בגמ' א"ר אבהו בעודן עליו כל בין השמשות וכו' פי' אבל מתני' דקתני כופין את הסל וכו' על כרחך לא איירי בעודן עליו כל בין השמשות אלא כשכופה את הסל ונותנין עליו משחשיכה דאין אסור לטלטל אלא בעודן עליו ולכך לא מקרי מבטל כלי מהיכנו וק"ל:

בתוס' ד"ה טבל מוכן הוא וכו' עוד הקשה דבפ' בתרא תניא היתה בהמתו טעונה טבל ועששית וכו' יש לדקדק אביי דלא הוי ס"ל טעמא דאסור לבטל כלי מהיכנו מדמותיב עליה דרב יוסף א"כ קשה עליה ההיא ברייתא דפ' בתרא ואפי' לפי' ר"י דפי' דאע"פ דמשתברין לא קאי אלא אעששית מ"מ תקשה ליה לאביי מעששית דמדקתני אע"ג שמשתברין משמע דאסור להניח תחתיהן כרים וכסתות וע"כ טעמא הוי משום דאסור לבטל כלי מהיכנו ודוחק לומר דאביי לא הוה ידע ההיא ברייתא ולפי מה שכתבתי לעיל דיכול להיות דאביי הוה ס"ל טעמא דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל דאביי הוה מפרש דטעמא דברייתא דפ' בתרא דמשמע מינה דאסור לחניח כרים וכסתות תחת עששית הוי מטעם דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואיירי באין צריך למקומו והך ברייתא דהכא דחבית של טבל שנשברה וכו' דפריך מינה לרב יוסף איירי בצריך למקומו ולכך נוטל כלי אחר ומניח תחתיה ומ"מ מותיב לרב יוסף דאמר דאסור לבטל כלי מהיכנו משום דלטעם זה אינו מועיל מידי מה שצריך למקומו כמו שכתבנו למעלה ודו"ק:

ד"ה בעודן עליו וכו' וי"ל דלמ"ד יש מוקצה לחצי שבת וכו' מוקי כר"ש דלדידיה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו וכו' פי' בעודן עליו אסור לטלטל אפי' לר"ש דמודה ר"ש במוקצה דבעלי חיים ועיין לקמן בתוס' (שבת דף מ"ה) בד"ה אפרוח מת וכו':

ד"ה ושני ליה בצריך למקומו ההיא דנותנין כלי תחת הדלף איכא נמי לשנויי בדלף הראוי וכו' נראה דה"ה נמי ההיא דחבית של טבל שנשברה איכא נמי לשנויי טבל מוכן הוא אצל שבת כדשני לעיל ואפשר נמי לומר דההיא דחבית של טבל שנשברה איצטריך דוקא לאוקמי בצריך למקומו דטעמא דטבל מוכן הוא אצל שבת אינו מועיל אלא לענין שאינו נקרא מבטל כלי מהיכנו אבל לענין טעם שאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל אינו מועיל דהא מ"מ בשעה שהוא מטלטל הכלי בשבילו דבר שאינו ניטל הוא דעדיין לא נתקן וק"ל:

בגמ' רב יוסף אמר היינו טעמא דרב חסדא משום דקא מבטל כלי מהיכנו. ולכאורה לטעמא דר"י לא שייך שפיר הא דאמר ר"ח אף ע"פ שאמרו כו' אבל כופה עליה כלי שלא תשבר ומאי קמ"ל דמילתא דפשיטא היא כיון דלא שייך ביה כלל ענין ביטול כלי מהיכנו ובשלמא לטעמיה דרבה א"ש דעיקר מילתא דר"ח לחלק בין דבר מצוי לדבר שאינו מצוי מה שא"כ לטעמא דר"י. ויש ליישב דהיא גופא אתא ר"ח לאשמעינן דאע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת התרנגולת משום דדמי לאין נותנין כלי תחת הנר דמתני' אפ"ה לא תימא דטעמא דתרווייהו משום דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל וא"כ סד"א דלכפות כלי על הביצה נמי אסור מה"ט גופא קמ"ל ר"ח דמותר לכפות כלי דהא דאסרינן ליתן כלי תחת הנר או תחת התרנגולת לאו משום דאין כלי ניטל הוא אלא משום דמבטל כלי מהיכנו כנ"ל ומכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בסמוך ובכל השיטה מסברא דנפשאי דבזה מדוקדק היטב לישנא דר"י דקאמר ה"ט דר"ח ולא קאמר ה"ט דמתניתין ודוק היטב:

בתוס' בד"ה מבטל כלי מהיכנו בפרק בתרא פי' הקונטרס דאסור משום דמיחזי כסותר וכאן פי' כו' עכ"ל. ולע"ד נראה דדברי רש"י נכונים ונימוקו עמו דבהאי דכלי תחת הנר ותחת תרנגולת דשמעתין שפיר שייך טעמא דבונה ולא דסותר שהרי מסתמא הנך כלים דאיירי הכא איירי בכלים שעשויין לקבל בהם וא"כ השתא נמי שמניחין תחת השמן או תחת תרנגולת עדיין ראויים הם לכך דאפילו באותו שבת עצמן ראויין לתשמיש זה ולהניח בו שום דבר וא"כ אין כאן סתירה כלל אלא דלפי שאין רשאי לטלטלם ממקומם הוי כאילו מחברן בטיט והו"ל כבונה דקי"ל דשייך בנין בכלים כשהן דרך קביעות כמ"ש התוספת בכמה דוכתי משא"כ בכרים וכסתות דלקמן פרק בתרא דלא שייך בהו טעמא דבנין כלל שאין דרך בנין בכרים וכסתות ואין דרך לחברם בטיט כלל לכך הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה שייך בהו ביטול כלי מהיכנו משום דהו"ל כסותר שהרי תחילת עשיית כרים וכסתות הם לצורך שכיבה או לישב עליהן והשתא שמונחים לקבל כלי זכוכית שוב אינם ראוין למלאכתן הראשונה באותו שבת וא"כ דמי לסותר כנ"ל בכוונת רש"י וק"ל:

בד"ה טבל מוכן הוא קשה לרשב"א דתנן במס' תרומות כו' המבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל ולישנא דקאמר הכא כו' עכ"ל. וכבר האריך בזה מ"ז ז"ל בס' מג"ש ע"ש ותמצא נחת ותיתי לי שכוונתי לדעתו ברוב דבריו טרם עיינתי בספרו:

אמנם לע"ד נראה דבלא"ה אין עיקר כוונת הרשב"א ז"ל בקושייתו להקשות דרב יוסף לא משני שפיר לאביי דזה אין עולה לדעת כלל דודאי מילתא דפשיטא היא דאפילו את"ל דבמזיד אסורין באכילה לאותו שבת מ"מ כיון דאינו אלא משום קנסא בעלמא כדאיתא בהניזקין א"כ אין טעם לאסור בהם הטילטול כיון דשם אוכל גמור עליהן ולא דמי לבשר תפל דאמרינן לקמן בפ' מפנין דאסורין בטילטול למאן דאית ליה מוקצה היינו משום דלאורתא נמי לא חזי לאוכלם בעין אם לא ע"י תיקון וא"כ השתא אין שם אוכל עליהן משא"כ הכא דלאורתא חזי בלא תיקון אפילו לדידיה ובשבת נמי הא חזי לאחרינא א"כ לפ"ז לא שייך הכא ענין ביטול כלי מהיכנו כיון שיוכל לטלטל הפירות עצמן דהא דאסרינן טבל בטילטול בפרק מפנין היינו כשלא ניתקן כלל אע"כ דעיקר כוונת הרשב"א בקושיא זו משום דלשון אם עבר ותקנו מתוקן משמע ליה דמתוקן לגמרי ומותרין באכילה אפילו לב"ה עצמו כדאשכחן האי לישנא גופא לענין בכור שהביאו התוספת בסוף הדיבור דמאן דס"ל אם עבר וביקרו מבוקר מותר באכילה לגמרי א"כ לפ"ז ממילא נתיישב מה שהקשה מ"ז ז"ל על מה שתירץ הרשב"א דאיירי הכא דלית ליה פירי אחרינא וע"ז הקשה מ"ז ז"ל דא"כ תפשוט האבעיא דפ"ב דביצה דמשמע התם דהיכא דלית ליה פירי אחרינא נמי מיבעיא ליה וא"כ תפשוט ליה מהכא דהא מסקו התוספת בשמעתין דלכ"ע אין מבטלין כלי מהיכנו וכן כתבו רוב הפוסקים ואם כן ע"כ הך ברייתא דחבית של טבל היינו משום דאם עבר ותקנו מתוקן היכא דלית ליה פירי אחרינא. אמנם למאי דפרישית דעיקר קושיית הרשב"א ותירוצו אינו אלא על הלשון מתוקן בלבד א"כ תו לא מצינן למיפשט האיבעיא מהכא כיון דלעולם שפיר קאי האי טעמא דרב יוסף דאין מבטל כלי מהיכנו כנ"ל ודו"ק:

בא"ד ועוד הקשה היכא דלית ליה פירי אחרינא בשוגג אמאי יאכל נימא מגו דאיתקצאי כו' עכ"ל. והקשה מהרש"א ז"ל דאיכא לאוקמי הך סתמא דמתני' כר"ש וכה"ג קשיא ליה בכל הנך תיובתא דשמעתין אמאי לא מוקי להו כר"ש וע"ש שתירץ בדוחק וכמו שהתעורר ג"כ מו"ז ז"ל בס' מג"ש והשיב על דבריו בסוגיא דהניזקין ועיין מה שכתבתי שם בחידושינו בפרק הניזקין. אמנם בלא"ה יש כאן מקום תימא על מהרש"א ז"ל שהרי הדבר פשוט בכולהו מכילתין דהא דלית ליה לר"ש מגו דאיתקצאי בין השמשות היינו דוקא היכא דיושב ומצפה כגון בהאי דלקמן דמתיר ר"ש במותר השמן שבנר דמסקינן לקמן (דף מ"ו ע"ב) דהיינו משום דאדם יושב ומצפה אימתי שיכבה נרו משא"כ היכא דלא שייך לומר יושב ומצפה מודה ר"ש דאסור כדדייקינן לקמן ממתניתין דבכור שנפל לבור וא"כ לפ"ז יפה הקשה הרשב"א ז"ל דבשוגג אמאי יאכל נימא מיגו דאיתקצאי דהא לא שייך הכא לומר אדם יושב ומצפה שמא ישכח ויתרום בשוגג. מיהו בזה יש להעמיד קצת דברי מהרש"א ז"ל לפמ"ש התוספת בפ"ק דחולין (דף י"ד ע"א) גבי השוחט בשבת דמשמע התם דלר"ש הוי שרי באכילה ליומיה ואין בו משום מוקצה משום דיושב ומצפה שמא ישחטנה חש"ו ואחרים רואין אותו כו' ע"ש. (ולכאורה נ"ל לפרש כן בכוונת רש"י ז"ל כאן בד"ה מוכן שאין בו מוקצה כו' שאם בא אחד ועבר כו' מותר לטלטלם ולאכלן משמע דכוונתו בזה אליבא דר"ש והיינו משום דיושב ומצפה כך היה נ"ל לכאורה אלא דבסמוך אבאר שלא הוצרכנו לפרש כן בשיטת רש"י) אלא דמ"ש מהרש"א ז"ל בכל הנך תיובתא דשמעתין נלע"ד ברור במחילת כ"ת דלא דק שפיר משום דבכל הנך תיובתא דמייתי הש"ס לא שייך בהו פלוגתא דר' יהודה ור"ש כלל דבכולהו ר' שמעון מודה דוק ותשכח:

בא"ד ועוד מ"ש דהכא אמר אם עבר ותיקנו מתוקן ובביצה גבי בכור שנפל לבור קאמר דאם עבר וביקרו אינו מבוקר ואדא בר אוכמי כו' עס"ה. גם בזה האריך מ"ז ז"ל בס' מג"ש בתכלית אריכות ודעתי ג"כ להרחיב בהם הדיבור לקמן (דף מ"ז ע"ב) ובביצה פרק אין צדין (דף כ"ו ע"ב) וכאן אבא בקצרה שאם כוונת הרשב"א ז"ל בקושיא זו דמשמע ליה דהאי דקתני גבי בכור אם עבר וביקרו אינו מבוקר היינו משום מוקצה כמ"ש התוספת לקמן ובפרק אין צדין והיינו דקשיא ליה דמ"ש טבל דהכא דשרי משום מוקצה א"כ יש לנו לתרץ בזה ע"פ שיטת רש"י בביצה פרק המביא (דף ל"א ע"ב) במשנה דבית שמלא פירות שכתב רש"י שם דכל מידי דלא הוי מוקצה אלא משום איסור דרבנן לא אמרינן מיגו דאיתקצאי והביא ראיה מהא דאמרינן הכא בטבל שאם עבר ותיקנו מתוקן וע"ש בתוספת דנראה מדבריהם שהסכימו ג"כ לסברא זו א"כ לפ"ז לק"מ לפי שיטת רש"י דהתם בבכור שנפל בו מום בי"ט הוי מוקצה מחמת איסור דאורייתא ואמרי' שפיר מיגו דאתקצאי ובבכור שנפל בו מום מעי"ט כבר כתב רש"י שם דלר"ש אה"נ לאו משום מוקצה אסרינן ליה אלא משום מתקן ואם כוונת הרשב"א כאן להקשות בטעמא דמתקן גופא מ"ש התם דאפילו בדיעבד אינו מבוקר והכא בטבל מהני בדיעבד וכמו שנראה באמת מהא דמייתי הרשב"א הך דאדא בר אוכמי דמשבש ותני והיינו בנפל בו מום מעי"ט כדמשמע התם אלא שגם בזה כתבתי שם לחלק בטוב טעם בין מתקן דבכור דחמיר טובא לפי שהיה לו חזקת איסור משעה שנולד משא"כ טבל שלא היה לו חזקת איסור אלא משעה שנתמרח וראה פני הבית וכדאמרינן נמי להדיא בפסחים (דף ט' ע"א) א"כ שפיר איכא לאוקמי טבל דהכא נמי בכה"ג ומלבד זה יש לחלק בכמה גווני וכמו שאבאר קצת לקמן (דף מ"ו ע"ב) ובפרק אין צדין אבאר יותר:

בד"ה בעודן עליו כו' וא"ת רב יוסף דמפרש מתני' כו' דלדידיה לא אתיא מתניתין כר"ש כו' כיון דשרי לאחר שכבה כו' עס"ה. נראה מדבריהם דאפילו אותו שמן המטפטף מן הנר בעודו דולק נמי מותר לאחר שכבה הנר דאל"כ לא הוי מקשו מידי:

אלא דבאמת לא ידענא שום טעם לחלק באותו שמן המטפטף בעודו דולק בין קודם שכבה הנר לאחר שכבה דממ"נ אם נאמר דלאחר שכבה דלא שייך ביה הוקצה למצותו ומש"ה שרי א"כ אותו שמן המטפטף ממנו לתוך הכלי בעודו דולק אפ"ה אותו שמן שהוא בתוך הכלי כבר אזלא מצותו ולפ"ז לא הוי משני התוס' מידי ואם נאמר דאפ"ה אסור דכיון שהיה מטפטף בעודו דולק כבר נעשה השמן בסיס לאיסור כדמסיק הש"ס לקמן דטעמא דר"ש דהנח לנר שמן ופתילה דהוי בסיס לדבר איסור ופרש"י לקמן שהשמן בסיס לשלהבת וא"כ אפילו לאחר שכבה הנר יש לאסור מה"ט גופא דמה"ת יחזור להיתירא והא דמתיר ר"ש היינו דוקא באותו שמן המטפטף לאחר שכבה ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בזה דאף שדבריו מגומגמים קצת שקיצר בלשונו מ"מ נראה לי שנתכוין בזה למה שכתבתי ולדעת שיטת התוס' בזה צ"ע ודו"ק:

תוס' ד"ה טבל מובן שאם שגג. עי' לעיל לח ע"א תוס' ד"ה עבר ובפסחים דף מב ע"א ברש"י ד"ה היכא דאתמר וברא"ש שם:

תוס' ד"ה בעודן עליו א"נ הא דיש מוקצה. עיין לקמן דף מד ע"ב תוס' ד"ה יש עליה מעות:

תד"ה טבל, [אב"ה עי' בתשובות אבא מארי ני']: