מסכת שבת דף ל״ט עמוד א׳

גמ' כל שבא בחמין כל מלוח שבא בחמין מע"ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תיקון שהרי נתקן כבר:

מדיחין שאין זה גמר מלאכתו אבל לא שורין:

חוץ מדג מלוח ישן או קולייס האיספנין דג שקורין טונינ"א (טוּנה) :

שהדחתו זהו גמר מלאכתו מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו וחייב:

והא דתנן בפרק חבית נותנין כו' המים צונן:

בחמה בשמש:

דשרי דאין דרך בישולו בכך וחמה באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא:

בתולדות האור כגון אם הוחם הסודר הזה באור מתחילה:

כל שבא בחמין מלפני השבת פירוש שנתבשל לגמרי כדמפרש לקמן בפרק חבית (שבת דף קמה:) כגון תרנגולת דרבי אבא שורין אותו בחמין אפילו בכלי ראשון וכל שלא בא כו' מדיחין אותו לפירוש רשב"א דמפרש דעירוי ככלי שני אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכלי ראשון אבל מדיחין אותו מכלי ראשון דרך עירוי אבל לפר"ת. דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון ע"כ מדיחין אותו מכלי שני קאמר וא"כ מאי איריא מדיחין אפילו שורין נמי ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מיחזי כמבשל ואע"ג דתנן לקמן (שבת דף מב:) אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל א"נ ה"ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני והא דנקט מדיחין לאשמעינן דאפילו הדחה הויא גמר מלאכה במניח הישן וקולייס האיספנין:

שמא יטמין ברמץ אבל הפקעת סודרין לא גזרו אטו שמא יטמין ברמץ דסודרין לא דמו לרמץ ואטו סודרין שנתחממו באור לא בעי ר' יוסי למיגזר דאין דרך לחממן כל כך שלא יהיו נשרפין:

מפני שמזיז עפר ממקומו פי' בקונטרס מתוך שלא יהיה לו חול עקור כל הצורך לכסות אתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא וקשה לריב"א דהא ליכא איסורא דאורייתא בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וצריך לומר לפי פירוש הקונטרס גזירה שמא יחפור הגומא לטמון הביצה בתוכה ור"ת הקשה לפירוש הקונטרס דמאי דמשני בסמוך סתם גג לית ביה עפר אדרבה הא סתם גג יש בו מעזיבה וכיון דגזרינן שמא יחפור לגזור שמא יחפור במעזיבה ויכסה ועוד שמצא בספרים ישנים מפני שמזיז עפר ממקומו ולפירוש הקונטרס צריך לגרוס שמא יזיז ומפרש ר"ת שמזיז עפר שהוא מוקצה ממקומו כשתוחב הביצה בתוך העפר וסבר רב יוסף דטלטול מן הצד שמיה טלטול ואיכא בינייהו עפר תיחוח היינו שהוא תיחוח כל כך כשמניח הביצה מידו ליפול נטמנת מעצמה בתוך העפר ואינו מזיז עפר ממקומו בידים והשתא אתי שפיר דסתם גג לית ביה עפר כל כך שיוכל להטמין בתוכו דלחפירת מעזיבה לא חיישינן ולפירוש זה הוה מצי למימר איכא בינייהו עפר מוכן ובלאו הכי איכא בינייהו טובא כגון גג דאית ביה עפר שמא יטמין ליכא למימר ושמא יזיז איכא וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין ולא שייך יזיז אבל קשה לרשב"א דקאמר בסמוך אלא למ"ד שמא יזיז עפר לגזור ולהאי פירוש לא שייך למימר לגזור אלא הוה ליה למימר ליתסר ויש ליישב דמשום דכל איסורי דרבנן הם גזירה אטו דאורייתא נקט האי לישנא ועוד פירש רבינו תם בספר הישר שמזיז עפר ממקומו והוי חופר שהוא תולדה דחורש אפילו בעפר תיחוח כגון חול ואבק דרכים כדמוכח בביצה (דף ח. ושם) דקאמר והא קעביד כתישה בעפר תיחוח והא קעביד גומא אלמא בעפר תיחוח שייך נמי גומא והא דקאמר הכא איכא בינייהו עפר תיחוח היינו כל כך תיחוח כשמניח ביצה עליו נשקעת מאליה דבההוא ודאי לא שייך חורש וקשה לפי' דאמאי פליג רבה ארב יוסף ולא חייש למה שמזיז עפר מדקאמר אלא למאן דאמר שמזיז כו' משמע דלרבה ניחא ויש לומר דרבה סבר דלא שייך גומא אלא כשנוטל בידו מן העפר ונשאר מקום מן הגומא אבל בנעיצת ביצה לא שייכא גומא לפי שאינה ניכרת:

איכא בינייהו עפר תיחוח פירש בקונטרס דבעפר תיחוח לא שייכא גומא והא דמשמע בביצה (שם) דבעפר תיחוח נמי שייך גומא צריך לומר לפי' דהתם איירי שיש מעט עפר תיחוח וסביבו קרקע קשה דכשמסיר עפר תיחוח תשאר הגומא קיימת אבל הכא כשיש עפר תיחוח הרבה כשיעשה גומא אינה מתקיימת כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים לפי שאין הקרקע קשה:

ואין מגלגלין ביצה על גבי סיד רותח קשה אדמפליג בין תולדות חמה לתולדות האור לפלוג בתולדות חמה גופייהו בין גג רותח לחול ואבק דרכים וגג דאית ביה עפר ולמ"ד דשמא יטמין ברמץ אתי שפיר דמפליג בין גג רותח לסיד רותח שלא כדרך הטמנה אבל בתולדות חמה גופייהו לא מצי למיפלג אלא בין דרך הטמנה לשלא כדרך הטמנה דבחול נמי אם אינו מטמינו בו אלא מגלגלו על גביו שרי:

אלא למ"ד שמא יזיז וכו' וא"ת לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא יטמין ברמץ והא מהאי טעמא אסרינן להטמין בדבר המוסיף הבל ויש לומר דמבעוד יום איכא למיגזר שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה אבל הכא לא שייך למיגזר דאטו אי שרינן לבשל בחמי חמה ניחוש דילמא אתי לבשל בחמי אור בשבת וא"ת הא אסרינן משחשיכה להטמין אף כשאין מוסיף הבל גזירה שמא ירתיח ויש לומר דהני מילי בדבר המבושל איכא למיחש שמא ירתיח. אבל בישול גמור כי הכא לא טעו אינשי אטו תולדות חמה:

פיס' אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל גלגל מאי אמר רב יוסף גלגל חייב חטאת כענין מליח ישן וקוליס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן:

ולא יפקיענה בסודרין ור' יוסי מתיר. ואוקמה רב נחמן [בחמה כ"ע לא פליגי דשרי] בתולדות האור כולי עלמא לא פליגי [דאסור] כי פליגי בתולדות חמה ת"ק סבר גזרינן תולדות חמה אטו תולדות אור. ור' יוסי סבר לא גזרינן ואמרו ליה רבנן לרבי יוסי והא מעשה שעשו אנשי טבריא תולדות חמה הוא ואסרי להו רבנן לאנשי טבריא [אע"ג דדחי ר' יוסי ואמר תולדות אור הן קי"ל כת"ק אמר רב חסדא מדאסרו להו רבנן] שמע מיניה דבטלה הטמנה בדבר המוסיף ואפילו מבעוד יום.

גמרא כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת. פירוש: שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל בן דרוסאי דשוב אין בו משום בשולי עכו"ם והלכך שורין אותו אפילו בחמין בכלי ראשון, אבל לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי והוי דבר שמתבשל בכלי ראשון כתבלין וכיוצא בזה אסור, וכדתנן בפירקין (לקמן שבת מב, א) האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין.

וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין פירוש: שמשליכין עליו מים חמים ומדיחין אותו בהם. ולמאן דסבירא ליה דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון, הכא נמי שרי להדיחו בעירוי דכלי ראשון. ואי עירוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הכא לא שמדיחין אותו בקלוח מים שהוא מערה מכלי ראשון קאמר, אלא לאחר שעירה אותן בתוך כלי שני מדיחו בתוכן, וכדתנן (לקמן שבת מב, ב) אבל נותן הוא לתוך הקערה ולתוך התמחוי. ולקמן גבי ההיא מתניתין דהאלפס והקדירה (שם בעמוד א בד"ה האלפס) נאריך בה בסייעתא דשמיא.

רבה אמר גזירה שמא יטמין ברמץ ורב יוסף אמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו. והא דרבה ורב יוסף לרבי יוסי בלחוד הוא דאיצטריך אבל לרבנן לא איצטריך, דאינהו אפילו להפקיעה בסודרין אסרי משום תולדת האור ואף על גב דליכא לא משום גזירת רמץ ולא משום גזירת שמא יזיז עפר ממקומו. ואף על פי שהביא הרב אלפסי ז"ל הא דרבה ורב יוסף, לברור פירושא דמתניתין בלבד הוא שכתב כן.

הא דאמרינן מאי בינייהו עפר תיחוח. פירש רש"י ז"ל: דלמאן דאמר שמא יטמין ברמץ איכא, ולמאן דאמר שמא יזיז עפר ממקומו ליכא, דהא בעפר תיחוח ליכא משום גומא. ואיכא למידק מדאמרינן בפרק קמא דביצה (ז, ב. ח, א) גבי דקר נעוץ, והא קא עביד כתישה, בעפר תיחוח, והא קא עביד גומא, הא מני רבי שמעון היא דאמר כל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, אלמא בעפר תיחוח איכא משום גומא. ויש לומר דהכא בעפר תיחוח הרבה בעומק ומן הצדדין דבעפר תיחוח ממש ליכא משום גומא, אבל התם בעפר תיחוח מועט שכשיסתלק העפר התיחוח נעשה גומא בדפנות של קרקע קשה. ואינו מחוור בעיני כל הצורך. דאם כן למה דחק והעמידה שם אליבא דרבי שמעון בלבד, ואפשר נמי דלית הלכתא כרבי שמעון, לוקמה בעפר תיחוח הרבה דליכא משום גומא לכולי עלמא. ועוד היכי קא מקשינן להדיא והא קא עביד גומא, דמנא ליה דבעפר תיחוח מועט קאמר דלמא בדאיכא טובא דליכא גומא, דעפר תיחוח סתם טובא משמע וכדהכא. ומצאתי כאן לרבנו האי גאון ז"ל שפירש בהיפך, דלמאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ ליכא דרמץ בעפר לא מיחלף, אבל למאן דאמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו איכא, והשתא אתיא ההיא דמסכת ביצה שפיר. אלא דקשיא לי דהא אותבינן ממעשה שעשו אנשי טבריא ואמרינן בשלמא למאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה, ואם איתא אפילו למאן דאמר שמא יטמין ברמץ היכי ניחא והא לא דמיא לרמץ, דמי דמיא הטמנה במים טפי לרמץ מהטמנה בעפר תיחוח. וצ"ע. ולרבה דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ בדין הוא דאפילו מבעוד יום נמי ליתסר, וכדאסרינן נמי בכל דבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום וכטעמא דמעשה שעשו אנשי טבריא שאסרו להם חכמים משום הטמנה לדעת רב חסדא ואף על גב דהתם מבעוד יום היה, אלא היינו טעמא דלא מיתסרא מבעוד יום לרבה משום דכל שהוחם בערב שבת מן החמה מצטנן הוא לגמרי בליל שבת והוה ליה בשבת דבר שאינו מוסיף הבל. ואם תאמר ורב יוסף מאי טעמא לא אמר כרבה, אטו לית ליה גזירת הטמנה בדבר המוסיף הבל. כתב מורי הרב ז"ל דקסבר שלא גזרו אלא בדבר המוסיף מצד עצמו כגון גפת ומלח וכיוצא בהן, אבל הכא שאין חומן מצד עצמן אלא מחום השמש וכשתסלקם ממקומן יתקררו הלכך אפילו במקומן לא גזרו. ואם תאמר והא חול דבר המוסיף הבל הוא ולכולי עלמא ליתסור משום הטמנה ואפילו מבעוד יום, וכדתנן (לקמן שבת מז, ב) אין טומנין לא בסיד ולא בחול. יש לומר התם בתבשיל רותח אבל צונן לא, וכדאמרינן עלה בפרק לא יחפור (ב"ב יט, א) דחמימי חמים דקרירי קריר. ויש לי לומר לפי פירושו של רבנו האי גאון ז"ל, דרב יוסף לא פליג עליה דרבה דאיהו נמי אית ליה גזירת הטמנה, אלא שהוסיף בטעמו לומר דאפילו בדבר שאין בו משום הטמנה כעפר תיחוח אפילו הכי אסור משום שמא יזיז עפר ממקומו. ואף על גב דבמתניתין אבק דרכים קתני דבדידיה לכולי עלמא איכא משום גזירת הטמנה, ניחא ליה למינקט טעמא דשייך בעפר ואבק ולאשמעינן דאבק לאו דוקא. והא דאקשינן לרב יוסף ממעשה שעשו אנשי טבריה, ואמרינן בשלמא למאן דאמר גזירה שמא יטמין ברמץ היינו דדמיא להטמנה אלא למאן דאמר גזירה שמא יזיז עפר ממקומו מאי איכא למימר, דאלמא רב יוסף לית ליה כלל בכי הא גזירת הטמנה, דאי לא לימא ליה רב יוסף תרתי אית ליה והתם משום הטמנה. לא היא, אלא משום דרב יוסף פריש טעמא דהא מתניתין דלא יטמיננה בחול משום שמא יזיז עפר ממקומו, ועלה אייתי הא דאנשי טבריא על כרחין בתר טעמא דההיא גרירא, והלכך אקשינן ליה מיניה, ולעולם רב יוסף מודה הוא לרבה דמודה רב יוסף בכל דבר דאיכא למיגזר משום הטמנה, אלא דהא מתניתין עיקרה משום שמא יזיז עפר הוא דנפקא מינה אפילו לעפר תיחוח. ועם פירושו של רבנו האי גאון ז"ל גם כן איתרצא לי קושיא אחריתי דקשיא לי, רבה אמאי נקט רמץ דמוסיף הבל הוא הא משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל נמי אסור, אלא דרבה לאו משום דבר המוסיף הבל נקט לה אלא משום דאבק דמי לרמץ. ואפשר נמי דלפירושו של רש"י ז"ל כן, ואבק ועפר תרווייהו לרמץ דמי ובדידיה מיחלפו. ולכולי עלמא אפילו תימצי לומר דבעפר תיחוח ממש שייך איסור גומא בפירות לא שייך, דאם כן אסור ליטול קמח ביום טוב ללוש אליבא דרבי יהודה דומיא דדקר נעוץ בעפר תיחוח. וגרסינן הכא בירושלמי (ה"ג): תמן אמרין חמה מותרת תולדות חמה אסורין ורבנן דהכא אמרין בין חמה בין תולדת חמה מותרין, ואמרינן מתני' פליגא על רבנין דהכא לא יטמיננה בחול ובאבק דרכים, ופרקינן שניא היא שהוא עושה חריץ, אילו אסר בקמח יאות, אלמא בקמח אין בו משום חריץ ומשום גומא.

רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח והא דרשב"ג סבירא ליה כרבי יוסי, דאילו לרבנן דאסרי אף תולדות חמה אף זה אסור. ובהדיא גרסינן בירושלמי (שם): מתני' פליגא על רבנין דהתם, דתני רשב"ג אומר מגלגלין ביצה על גבי גג רותח וכו', מה עבדין ליה רבנן דתמן, פתרין לה חלוקין על רשב"ג.

אמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום. איכא למידק למה לן ממעשה שעשו אנשי טבריא, והא בהדיא תנן (לקמן שבת מז, ב) אין טומנין לא בגפת ולא במלח וכו', וההיא ודאי אפילו מבעוד יום קאמר, מדתנן (לקמן שבת מט, א) טומנין בגיזי צמר ואין מטלטלין אותן, ומדקתני אין מטלטלין אותן שמע מינה דטומנין דקאמר היינו מבעוד יום, דאי לאחר שחשיכה היאך טומנין והלא אין מטלטלין אותן, אלא ודאי מבעוד יום, ומה שהתיר בגיזי צמר אסר בגפת דהיינו אפילו מבעוד יום. ויש מפרשים דאי ממתניתין הוה אמינא הני מילי בין השמשות וכרבי דאמר (לעיל שבת ח, ב) כל שהוא משום שבות לא גזרו בבין השמשות, והלכך בגיזי צמר אף על פי שאין מטלטלין אותן בשבת בבין השמשות התירו, אבל בגפת שהוא מוסיף הבל לא. ואם תאמר כיון דבין השמשות לא גזרו בשל דבריהם, אם כן אפילו בדבר המוסיף הבל יטמין כדרך שהוא מטמין מבעוד יום. איכא למימר דבאיסור הטמנה החמירו. כך תירצו בתוס'. ויש מפרשים דהכי קאמר ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להם חכמים בטלה הטמנה, כלומר: שעל אותו מעשה גזרו עליה, דומה למה שאמרו מעדותו של רבי יוחנן בן גדגדא נשנית משנה זו. ומהא שמעינן דמטמין בדבר המוסיף התבשיל אסור אפילו בדיעבד. וכתב הרמב"ן ז"ל ודוקא בצונן שנתחמם או נצטמק ויפה לו, אבל בעומד בחמימותו כשעה ראשונה אין לחוש.

ואם תאמר היכי מפרש רב חסדא מעשה דאנשי טבריא משום הטמנה, והא ההוא טעמא דהטמנה ליתיה אלא לרבה בלבד ואליבא דרבי יוסי אבל לרבנן לא נאסר אלא משום דגזרינן בתולדת חמה, ואפילו לרבי יוסי נמי אליבא דרב יוסף ליתיה אלא משום תולדת האור. ויש לומר דרב חסדא כרבה סבירא ליה דמשום גזירת הטמנה היא, ורבנן נמי משום תרי טעמי אסרי להו משום דהוחמו בשבת ומשום הטמנה בדבר המוסיף הבל. דקסבר רב חסדא דאסיפא קאי כיון דלא תני לה בתר ההיא דרישא ובין רבנן בין רבי יוסי מודו בה, וכיון דאמאי דקא מודי ביה רבי יוסי לרבנן קא מייתי לה, הא משמע דבין רבי יוסי בין רבנן חד טעמא אית להו בההוא מעשה. דאי לא, לא ניחא למימר דהכי קאמר לא יטמיננה באבק דרכים לרבנן משום תולדת חמה ולרבי יוסי משום הטמנה, ומעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם חכמים, לרבנן משום תולדת חמה ולר' יוסי משום הטמנה, דזה דבר רחוק שיביא מעשה על הודאת בעלי המחלוקת ושיהא הטעם מוחלק לגמרי. ולפי פירוש זה ההיא דאבק דרכים, נמי משום תרתי אסור לרבנן. ועוד תדע לך, דאי לאו הכי מאי קא מייתי עלה מעשה שעשו אנשי טבריא, דמבעוד יום היה, וכדאמר רב חסדא ממעשה שעשו אנשי טבריא וכו' בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל מבעוד יום, ואילו חלוקת רבי יוסי ורבנן במטמין בשבת היא אבל מערב שבת לכולי עלמא שרי. אלא כדאמרן, דההיא דחול ואבק דרכים לכולי עלמא משום הטמנה אית בה לדעת רבה ורב חסדא דמפרשי לה דאסיפא קאי, ולומר דלכולי עלמא אסור ואפילו מבעוד יום ואפילו בתולדת חמה בדבר שאינו מצטנן בלילה כחמי טבריא, והוא הדין לחול ולאבק דרכים בשבת דאיכא משום הטמנה, ומה שלא אסרו בהן מבעוד יום מפני שהן מצטננין בלילה לגמרי כמו שכתבנו למעלה (בד"ה הא). ויש לדחות, דמדקאמרו להם חכמים בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין קא מייתו ראיה, ולומר דמינה שמעינן דחמין שהוחמו בתולדת חמה אסורין בין בשתיה בין ברחיצה. ומכל מקום אינו מחוור, דאם כן נצטרך לומר דרבנן דרבי יוסי לית להו לגמרי כרבנן דאמרו להם, דרבנן דטבריא על כרחין משום הטמנה אסרו, דאי משום איסור תולדת חמה בלבד והלא מערב שבת הביאוהו ומשהה על גבי תולדת חמה לא שמענו מי שמחמיר עליו לשהות, וכל שכן למאן דאמר להחזיר תנן, ועוד דאילו כן נלמוד ממנה דלשהות תנן. ואם תאמר דלא אסרו להם אלא סילון הפתוח שהמים נגרין תמיד ואלו ששותין בשבת עכשיו הוחמו לאחר חשיכה, אבל סילון הסתום שבאו מימיו בתוכו מערב שבת מותר, לא היא, דמידי הוא טעמא אלא לרב חסדא, הא איהו קאמר דממה שאסרו להם חכמים בטלה הטמנה בדבר המוסיף מבעוד יום, שמע מינה שהוא סובר דאפילו אותן שנשתהו שם מבעוד יום אסור כנ"ל. ומשום הכי כתב הרב אלפסי ז"ל לחלוקתן דרבה ורב יוסף, אף על פי שפסק בתולדת חמה כרבנן. ויש מפרשים דקסבר רב חסדא דאפילו לרבנן דאסרי תולדות חמה הני מילי לבשל בהם לכתחילה בשבת, אבל מותר להניח קיתון של מים צונן מערב שבת באמבטי של חמי טבריא. דמאי אמרת גזירה שמא יעשה כן מערב שבת בתולדת האור, אפילו עביד הכי ליכא איסורא דאורייתא, ועוד אפילו על גבי האש ממש התירו (לעיל שבת יח, ב) לשהות קדירה חיה מיהא לכולי עלמא, הלכך כשאסרו להם חכמים לא משום תולדת חמה אסרו אלא משום הטמנה בדבר המוסיף הבל. ואינו מחוור בעיני. דאם כן למה הביאוהו גבי לא יטמננה בחול ובאבק דרכים דלרבנן לא הוי טעמא אלא משום תולדת חמה, אלא אם תאמר כלשון הראשון שכתבתי דרבנן נמי בההיא דחול משום תרי טעמי אסרי לה.

המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צורכו או דבר שאין צריך בישול כלל פטור אבל אסור אבל שרייתו במים חמין או בתולדת האור לפי שעה מותר מעתה כל שבא בחמין מערב שבת ר"ל שנתבשל כל צורכו שורין אותו בחמין בשבת וה"ה נתינתו בתולדות האור כגון בין הבגדים החמין שאינם על האור וכל שלא בא בחמין מערב שבת מדיחין אותו במים חמין אבל לא שורין ר"ל לעכבו לשם הואיל וצריך בשול חוץ מדג מליח ישן וקוליס האספלנין והוא דג רך אף במליחה חדשה שזה וכיוצא בו אם לא בא בחמין מאתמול וצריך בישול מעט הדחתו היא גמר בשולו ותנור גרוף מבעוד יום יש דנין אותו כתולדות האור להתיר נתינת צונן בתוכו כל שנתבשל בכדי צורכו מבערב אלא שיש להחמיר לדונו כאור עצמו אחר שדרך אפייתו בגריפה וכן אף בכירה אע"פ שאין דרך בשולה בגריפה הואיל ומקום האור לשם אין זה תולדה:

הסיד אע"פ שהוא דבר המוסיף הבל לא נאסר להטמין בו צונן כמו שביארנו אבל אם הוא רותח הרי הוא תולדת האור ואסור לגלגל בו ביצה בשבת אבל מגלגלין אותו על גג רותח שרתחהו חמה וסיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זזה ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי:

בד"ה כל שבא כו' היינו דוקא תבלין שהן עשויין למתק את הקדירה כו' עכ"ל ק"ק דהא גבי שמן בעין אמרי' לקמן דאין כלי שני מבשל ושמן בעין לא שייך ביה למתק וי"ל דשאני התם דמפסיק כלי דכה"ג משני לקמן ודקאמר התם ש"מ דכלי שני אינו מבשל היינו נמי דבכה"ג אינו מבשל היכא דמפסיק כלי וק"ל:

בד"ה שמא יטמין כו' ואטו סודרין שנתחממו באור לא בעי רבי יוסי למגזר כו' עכ"ל ולעיל דאמרי' דלא גזרי' תולדות חמה אטו תולדות אור לר' יוסי היינו נמי בהפקעת סודרין ומשום דאין דרך לחממן כו' כמ"ש התוס' הכא ומיהו ק"ק דא"כ גבי ולא יטמיננהו בחול ובאבק אמאי לא קאמר לר"י טעמא דגזרו משום תולדות אור וצ"ל נמי התם דאין דרך לחמם חול ואבק דרכים ולקמן נמי מייתי דרבנן לר' יוסי ממעשה דאנשי טברי' דתולדות חמה הוא וגזרו ביה משום תולדות אור אהפקעת סודרין צ"ל נמי לדברי התוספות דאין דרך הטמנה בתולדות אור בכך כמעשה דאנשי טבריא וצ"ע:

בד"ה מפני שמזיז כו' וקשה לריב"א דהא ליכא איסורא דאורייתא כו' לר"ש דאמר מלאכה שאינה כו' עכ"ל ואע"ג דאיסורא דרבנן ודאי איכא נמי לר"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה כמ"ש התוס' בפ"ק דביצה מ"מ קשיא ליה כיון דאיירי בעפר דבוק וקשה לפירש"י ולאו ודאי יזיז לית לן למגזר ביה שמא יזיז דהא אי נמי יזיז ליכא איסורא דאורייתא דה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וק"ל:

בא"ד ובלאו הכי איכא בינייהו כו' וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין כו' עכ"ל יש לדקדק דהא ליכא בינייהו דלמ"ד נמי שמא יזיז הא מסיק דאוסר ר' יוסי מעשה דאנשי טבריא משום דתולדות אור הוא וי"ל דכגון מעשה דאנשי טבריא כו' לאו מעשה דאנשי טבריא גופיה קאמרי דההיא ודאי דליכא בינייהו אלא בכגון זה דהיינו שאם הטמין צוננין בחמי חמה דומיא דמעשה טבריא דשייך שמא יטמין ולא שייך שמא יזיז ומהרש"ל כ' דה"פ דשייך יטמין וא"כ מעשה אסיפא קאי ויהיה אסור להטמין ביצה בחול אף מבע"י אבל למ"ד מפני שמזיז כו' עכ"ל ואין דבריו מובנים דהא למ"ד נמי משום שמא יזיז מודה דמבע"י אסור להטמין ביצה בחול משום שמא יטמין ברמץ כמ"ש התוס' בהדיא לקמן אלא דבשבת הוצרך לטעמא דשמא יזיז וא"כ אכתי ליכא מידי בינייהו וק"ל:

בא"ד ועוד פי' ר"ת כו' שמזיז עפר ממקומו והוי חופר שהוא תולדה דחורש כו' עכ"ל ולפירושו יש לקיים פירש"י דמעיקרא דבעי העפר לכסות הביצה וה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה וכיון דודאי מזיז בעפר תיחוח איסורא דרבנן איכא ולכך קאמר ליגזור דאיסורא דרבנן הם גזירה כמ"ש התוס' לעיל ומהרש"ל כתב בזה דחוקים ואין להאריך בהם וק"ל:

בד"ה איכא בינייהו כו' והא דמשמע בביצה דבעפר תחוח נמי שייך גומא כו' עכ"ל ולא ניחא ליישב לפרש"י כפי' ר"ת לעיל דעפר תחוח דהכא איירי בתיחוח כ"כ שנטמנת הביצה בו מאליה ולא שייך ביה קעבד גומא דא"כ לא הוצרך רש"י לפרש גבי שמא יזיז דאיירי בעפר הדבוק וקשה אלא בעפר תיחוח נמי כההיא דפ"ק דביצה נמי שייך גומא וק"ל:

בד"ה ואין מגלגלין כו' ולמ"ד דשמא יטמין ברמץ א"ש כו' דבחול נמי אם אינו מטמינו בו אלא מגלגלו ע"ג שרי עכ"ל אבל למ"ד שמא יזיז אף אם אינו מטמינו אלא מניחו בחול ע"ג אסור וכ"כ הרא"ש ולפי זה המ"ל בגמרא דאיכא בינייהו הך מלתא דאם אינו מטמינו אלא מניחו ע"ג החול למ"ד משום שמא יטמין ליכא ולשמא יזיז איכא וק"ל:

בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז וא"ת לרב יוסף אטו מי לית ליה גזירה שמא כו' כצ"ל וכ"ה בספרים מדוייקים ומלת ולגזור טעות הוא שנפל בתוס' ואהך פירכא בתרייתא דפריך ממעשה דאנשי טבריא למ"ד שמא יזיז מאי איכא למימר קשיא להו ומאי קשיא דהא ע"כ רב יוסף דאית ליה שמא יזיז אית ליה נמי שמא יטמין ושפיר מייתי מאנשי טבריא דדמיא להטמנה על הטמנת ביצה בחול ותירצו דלית ליה למגזור שמא יטמין אלא מבע"י והך דביצה בחול לא איירי במתניתין אלא בשבת ומשום שמא יזיז ומאי מייתי ממעשה דאנשי טבריא דדמיא להטמנה וה"מ התוס' להקשות הך קושיא לעיל אהא דקאמר איכא בינייהו עפר תיחוח דלמ"ד שמא יזיז ליכא הא ע"כ דאית ליה נמי שמא יטמין וכמו שהקשו התוס' על דברי המקשה אלא משום דאיכא לפרושי הא דקאמר איכא בינייהו עפר תיחוח היפך מפירש"י דלמ"ד שמא יטמין ליכא ומשום שמא יזיז איכא כמ"ש הר"ן בשם רבינו האי והשתא אין מקום לקושית התוס' לעיל רק הכא ולפי הטעות שנפל בספרים שלפנינו בתוס' אלא למ"ד שמא יזיז לגזור וא"ת לרב יוסף כו' הבין מהרש"ל שקושיות התוס' הוא אפירכא קמייתא והאריך בדחוקים רחוקים ואינו כן אבל מלת לגזור הוא טעות בתוספות וכאן מקום קושייתם בפירכא בתרייתא והדברים ברורים ודו"ק:

בגמ' אלא למ"ד שמזיז עפר ממקומו לגזור לפי' התוס' שפירשו מפני שמזיז עפר דהיינו שע"י שתוחב ומטמין הביצה בחול הוא מזיז העפר יש להקשות מאי פריך המקשה הא אינו מטמין ותוחב הביצה אלא מגלגל ויש ליישב דאעפ"כ א"א שע"י הגלגול הוא מזיז עפר קצת:

ברש"י ד"ה כל שבא וכו' שהרי נתקן כבר כצ"ל והוא ס"ד:

ד"ה מדיחין וד"ה אבל לא הכל דבור אחד הוא:

ד"ה ובא מעשה וכו' דליכא למיגזר שמא יזיז ואסרו להו כצ"ל והוא סוף דבור:

תוס' ד"ה מפני שמזיז עפר וכו' והשתא א"ש דסתם גג לית ביה עפר כ"כ שיוכל להטמין ר"ל שיתחוב ויטמין הביצה בתוך העפר וע"י אותה התחיבה יזיז את העפר:

בא"ד וכגון מעשה דאנשי טבריא דשייך יטמין ולא שייך יזיז ר"ל וא"כ לרב יוסף הוא שרי והיינו אם חמי טבריא מקרו חמי חמה אבל אם הם חמי האור כדמסיק לר' יוסי משום דמחלפי אפיתחא דגיהנם גם ר' יוסי מודה דאסור אפי' לרב יוסף ודו"ק:

בא"ד ועוד פירש ר"ת וכו' והוי חופר שהוא תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח וכו' אבל מ"מ צ"ל דלאו דוקא קאמר תולדה דחורש בעפר תיחוח והוי איסור דאורייתא דא"כ קשה אמאי קאמר לגזור הל"ל ליתסר כמו שהקשו התוס' לעיל דאי הוי איסור דאורייתא לא שייך לתרץ הכא כמו שתירצו לעיל מזה משום דכל איסורי דרבנן הם גזירה וכו':

בא"ד וקשה לפירושו דאמאי פליג רבה וכו' ר"ל בשלמא לפי' קמא דר"ת דפירש משום טלטול עפר מוקצה איכא למימר דרבה סבר דטלטול מן הצד אינו טלטול וכן לפירש"י דפירש דשמא יזיז היינו דגזרינן שמא יחפור בקרקע קשה איכא למימר דרבה ס"ל דלא חיישינן להכי לשמא יחפור אבל לפי' זה של ר"ת שמפרש שע"י שהוא תוחב הביצה בחול הוא עושה גומא והוי תולדה דחורש אפי' בעפר תיחוח א"כ הוא עושה בודאי גומא ומזיז העפר כשמטמין ותוחב הביצה א"כ אמאי פליג רבה אהאי טעמא:

תוספות בא"ד ולר"י נראה דמה שהיו מתערבין צוננין בחמין לא הוי דמי להטמנה וליכא למילף מינה דאיכא למימר כו' עכ"ל. ולכאורה שפת יתר הוא דבמ"ש לא הוי דמי להטמנה לחוד הוי סגי לדחות פירש"י ואפשר דמשום שהיה מקום לומר דרש"י ז"ל נחית לסברת הרשב"א ורמב"ן ז"ל שהבאתי לעיל דאף לפי המסקנא דמטעם הטמנה אפ"ה שייכי תרי טעמי בחמי טבריא חדא משום הטמנה וחדא משום תולדת אור ובעיקר קושייתו של ר"י דלא דמי להטמנה נראה שכבר נזהר רש"י ז"ל בזה בסמוך בד"ה דדמיא להטמנה שכתב שמטמין מים במים עכ"ל וכמו שאבאר לכך הוצרך ר"י להקשות עוד דאכתי הטמנה גופא לא מצינן למילף ממה שאסרו חכמים לאנשי טבריא דאיכא למימר דמה"ט לחוד מפני שמבשל המים צוננין סגי לאסור ואף שכבר כתבתי בזה ליישב לפי שיטת הרמב"ן והרשב"א ז"ל מכל מקום ר"י בעל התוס' לא נחית להכי כנ"ל בכוונת התוס' ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

בא"ד ונראה לי דסילון לא היה מתערב בחמין כו' עס"ה וקשיא לי טובא על פירוש ר"י דהיכי דמי אם הביאו אנשי טבריא הסילון מבע"י בענין שלא היו יכולין להתחמם כל צרכן קודם שבת כדמשמע לכאורה מלשון התוס' שכתבו והשתא דמיא להטמנה שהמים צוננין היו נטמנין בתוך החמין להתחמם ופשטא דלישנא להתחמם משמע דעדיין לא נתחממו כל צרכן בשעת הטמנה א"כ הדרא קושיית ר"י לדוכתא דמנ"ל לרב חסדא בסמוך במסקנא דמשום הטמנה אסרו חכמים דילמא משום דנתבשלו המים צוננין בחמין בשבת אסרו חכמים משא"כ בסתם הטמנה מבע"י דאיירי בקדירות שנתבשלו כל צרכן מבע"י דבהכי איירי ר"פ במה טומנין מנ"ל לאסור בדיעבד:

ואם נפרש כשיטת ר"י דה"נ הביאו הסילון מבע"י כ"כ עד שהיו מתבשלין ומתחממין הצוננין מבע"י כל צרכן א"כ היאך שייך לאסור בדיעבד כה"ג הא להדיא אמרינן לעיל בדף הקודם דלכ"ע בחמין שהוחמו כ"צ מותרין מפני שמצטמק ורע לו ואפילו לאחר גזירה שרי כדמייתי התם דר' יוסי גופא מצא בציפורי חמין שנשתהו ע"ג כירה ולא אסר להם והיינו מה"ט גופא דלא שייך קנסא בכה"ג לאסור בדיעבד כיון שמצטמק ורע לו. ולכאורה היה נראה לי בזה דר"י בעל התוס' סובר כשיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו לקמן דף מ' ע"ב בהא דת"ר ובלבד שלא ישתטף בצונן ומתחמם כנגד המדורה שהאריך שם מאד וכתב בסוף דבריו שמכלל דברים אלו למדנו כו' אבל להטמין כו' ודאי מסתברא דאסור להטמין אפילו תבשיל שנתבשל כ"צ ול"ש בין מצטמק ויפה לו ובין מצטמק ורע לו אלו תוכן דברי הרשב"א ז"ל שם מה שצריך לענינינו וכן נראה קצת מדברי התוספות בר"פ במה טומנין במה שפי' הר' יוסף בשם רבינו שמואל שנחלק עליהם ר"ת ע"ש. וא"כ י"ל דר"י בעל התוס' דהכא נמי סובר כשיטת הרשב"א ור"ת בזה דבהטמנה לא פלוג רבנן. אלא דבאמת אין זה מספיק דמלשון הרשב"א ז"ל שם לא למדנו אלא לענין איסור הטמנה לכתחלה דאסור אפילו במצטמק ורע לו אבל לענין איסור דיעבד נראה מסוגיא דלעיל דלא שייך לאסור במצטמק ורע לו כלל כדפרישית וכ"ש לפירוש ר"ת לקמן שלא הזכיר כלל בדבריו במצטמק ורע לו:

ועוד דאפילו את"ל דר"י סובר אפילו בדיעבד שייך לאסור הטמנה במצטמק ורע לו ולא פלוג רבנן כלל באיסור הטמנה אכתי קשיא טובא על פירוש ר"י אם נפרש דאיירי שהביאו הסילון בענין שהיה נתבשל כ"צ מבע"י אפ"ה אסור בדיעבד משום הטמנה מכל מקום תינח בשבת דשייכי ביה הטמנה משא"כ ביו"ט דלא שייך איסור הטמנה כלל במיני תבשיל כי אם בהטמנת חמין לצורך רחיצה לחוד א"כ הדרא קושיא לדוכתא מה טעם יש בדבר לאסור בדיעבד במצטמק ורע לו כיון דבמצטמק ויפה לו גופא מותר אפילו לכתחלה בי"ט:

ונראה דוחק לומר דלפי' ר"י מתניתין דהכא לצדדין קתני דנהי דלענין שבת הביאו הסילון מבע"י בענין שיכולין להתבשל מבע"י משום דע"כ בהכי איירי דהא ודאי אסור להביא הסילון בשבת מכל מקום הך סיפא דקתני ביום טוב היינו שהביאו הסילון ביום טוב עצמו והיו סוברין שאין איסור בדבר אלא דמלבד שזה דוחק גדול אכתי בלא"ה א"א לפרש כן סוגיא דשמעתין עפ"י שיטה זו כמו שאבאר. מיהו לשיטת רש"י בריש פירקין שכתב דטעמא דלשהות נמי הוי משום דמוסיף הבל ושייך ביה גזירה דרמץ ושמא יחתה א"כ שפיר מצינן לפרש סילון דהכא כפירוש ר"י שהסילון היה מוקף מחיצות מכל צד א"כ לפ"ז שפיר מצינן לפרש בענין שלא נתחממו מבע"י אפי' כמאכל ב"ד דאסור מדין שהייה וא"כ דהטמנה ושהייה חדא מילתא היא שפיר מסיק רב חסדא לקמן דממעשה שעשו אנשי טבריא בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י ועיין מה שאכתוב בזה לקמן במימרא דרב חסדא בשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובעיקר כוונת רש"י ז"ל:

אבל שיטת ר"י דהכא אי אפשר לפרש כן דהא ר"י גופא לעיל בריש פירקין השיג על מה שפירש רש"י ז"ל דטעמא דלשהות ולהחזיר הוי משום תוספת הבל ע"ש ובחידושינו באריכות ודוק היטיב:

בפירש"י בד"ה אטו תולדות האור דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו לכאורה שזה סותר למ"ש התוס' במשנתינו בכוונת רש"י דמה שאסרו במעשה דאנשי טבריא היינו משום גזירה שמא יערבם בשבת ולערב בשבת אסור משום תולדת אור והא ודאי בחמי טבריא לא שייך לומר דתולדת אור נינהו ואפ"ה גזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור. ועוד דהא לסברת המקשה בסמוך אפיסקא דלא יטמיננה בחול וליפלוג נמי ר"י בהא אלמא דקא ס"ד דבחול ובאבק דרכים נמי הוי טעמא משום גזירה תולדת חמה אטו תולדת אור אע"ג דבחול ובאבק דרכים לא שייך לומר האי סברא דמאן דחזי סבר תולדת אור נינהו. לכך נראה בכוונת רש"י כמ"ש במשנתינו דודאי דסברת המקשה בסמוך דלא אסיק אדעתיה דשייך בחול ובאבק דרכים גזירה דשמא יטמין ברמץ כמו שאבאר בסמוך בלשון התוספות בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז א"כ ע"כ הוי סבר דטעמא דחול ואבק דרכים הוי משום דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור אפילו היכא דלא שייך לומר האי סברא דמאן דחזי סבר דתולדת אור נינהו וכ"ש למאי דמסקינן אליבא דרב יוסף דמעשה טבריא ארישא קאי ע"כ נמי צריך לומר דטעמא דאנשי טבריא הוי משום דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור אף על גב דלא שייך לומר מאן דחזי סבר כו' אבל מה שהוכרח רש"י לפרש כן במימרא דרב נחמן דהא דגזרינן אטו תולדת אור משום דמאן דחזי סבר תולדות אור נינהו היינו לפי המסקנא דרב חסדא בסמוך דקאמר ממעשה שעשו אנשי טבריא ואסרו להם רבנן בטלה הטמנה אלמא דסבר בפשיטות דמה שאסרו חכמים לאנשי טבריא היינו משום איסור הטמנה ולא משמע ליה כלל לומר טעמא דגזרינן תולדת חמה אטו תולדת אור כדס"ד מעיקרא ובהך סברא דרב חסדא קאי נמי רב נחמן דאמר לעולא כבר תברינהו אנשי טבריא לסילונייהו וכמו שאבאר במקומו א"כ ע"כ היינו משום דלא שייך למגזר בתולדת חמה אטו תולדת אור אלא דוקא בסודרין וכיוצא בו דשייך ביה מאן דחזי כו' משא"כ במעשה דאנשי טבריא ממילא דה"ה בחול ובאבק דרכים נמי לאו משום גזירה דתולדת אור הוא דהא לא שייך ביה מאן דחזי אלא משום איסור הטמנה נגעו ביה למאי דקי"ל כרבה בסמוך דבחול ובאבק דרכים הוי משום גזירה שמא יטמין לחוד כנ"ל ברור בכוונת רש"י ויבואר עוד לקמן והיינו כמ"ש ג"כ בכוונת רש"י במשנתינו בד"ה אם בשבת וזה דלא כסברת הרשב"א והרמב"ן שהבאתי לעיל שכתבו דלרבה נמי שייך בחול ובאבק דרכים הנך תרתי טעמי גזירה אטו תולדת אור וגזירה דשמא יטמין כנ"ל ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בא"ד שמא יטמין ברמץ דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי כו' עס"ה נראה מדקדוק לשון רש"י דלא משמע ליה כלל לפרש האי שמא יטמין ברמץ דהכא משום דבר המוסיף הבל דומיא האי דשמא יטמין ברמץ דאמר רבה לעיל סוף פרק במה מדליקין לענין הטמנה מבע"י כדמשמע מלשון התוספות כאן בד"ה אלא למ"ד שמא יזיז וכדמשמע נמי לכאורה מפשטא דלישנא דרב חסדא בסמוך דטעמא דאבק דרכים ודאנשי טבריא היינו משום הטמנה בדבר המוסיף הבל אבל רש"י לא ניחא ליה בהכי משום דלקושטא דמילתא חול ואבק דרכים שהוחמו בחמה לא מיקרי דבר המוסיף הבל כיון שלאחר שמסתלק החמה חוזר ומתקרר וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועוד דע"כ הכי הוא דאי משום דבר המוסיף הבל מאי איריא בשבת דקתני במתני' אפילו מבע"י נמי ועוד מאי בשביל שתצלה דקתני הא אפילו ביצה צלויה מבע"י כ"צ אסור להטמין בשבת כדי שתחזור ותתחמם מבע"י ככל הטמנות דפרק במה טומנין דעיקרן בסתם קדירות שכבר נתבשלו כ"צ לכך הוכרח רש"י לפ' בענין אחר דהאי שמא יטמין ברמץ דהכא היינו משום דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי וכי היכי דלא תיקשי מהא דאמרינן בסמוך דבגג רותח לא שייך טעמא דשמא יטמין ברמץ אע"ג דהתם נמי מאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי לכך הוסיף רש"י בלשונו צח לומר ותרווייהו דרך הטמנה וכוונתו דדוקא בכה"ג שייך מכדי האי לבשולי משא"כ בגג דלא הוי דרך הטמנה כמו שפירש"י בסמוך ומ"ש רש"י דרך הטמנה ולא כתב ותרוייהו בהטמנה היינו כדפרישית דהאי דהכא לאו מדין הטמנה אתינן עליה וכי היכי דלא תקשי נמי אם כן דלאו מענין הטמנה אתינן עליה הדרא קושיא לדוכתא מ"ש גג ומ"ש חול ואבק לכך הוסיף רש"י לפרש מה לי רמץ ומה לי חול משום דרמץ דומה לחול ואבק והוי נמי דרך הטמנה מש"ה מאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי כיון דהוי דרך הטמנה אע"ג דלא הוי הטמנה ממש וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל נכון וברור בכוונת רש"י ז"ל ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל שהבין ג"כ בכוונת רש"י דעיקר טעמא משום דחול ואבק דומה לרמץ. ומה שיש לדקדק בשיטת רש"י בזה במימרא דרב חסדא אבאר במקומו בסמוך ודוק היטיב:

גמרא דחלפי אפיתחא דגיהנם עיין חולין דף ח ע"א תוס' ד"ה בחמי טבריא:

גמרא וכל שלא בא בחמין מלפני שבת מדיחין אותן בחמין. משמע דדוקא להדיח מותר אבל לשרות אף בכלי שני אסור וכמו שדייקו בתוס'. וא"ת תיקשי מלקמן דנותן תבלין לתוך הקערה. וי"ל דתבלין שאני דגם בכלי ראשון אינו אסור אלא מדרבנן. ומש"ה בכלי שני שרי לגמרי. דהא חזינן דיש חילוק בין תבלין לשאר דברים. דהא ר"י דמתיר ליתן תבלין לכ"ר מ"מ מודה דשאר דברים אסור. א"כ י"ל דגם רבנן מודו בתבלין דמדאורייתא שרי. אף בכ"ר. ותדע דהא לרב ששת לקמן בפ' תולין (קלח ע"א) דליכא מידי דחד תנא מחייב חטאת ולחד תנא מותר לכתחילה. על כרחין צריכין לפרש כן דגם לרבנן מדאורייתא שרי ובתוס' דחקו בזה. שם גמרא רבה אמר [טעמא דר"י דאסור להטמין בחול] גזירה שמא יטמין ברמץ. [ורב יוסף אמר מפני שמזיז עפר ממקומו והוי חופר גומא. רש"י]. יראה דרבה לשיטתיה לעיל בפ"ב (דף לא ע"ב) דהקשה על עולא [דמוקי ר"י דפתילה נמי כר' יהודה] וכיון דלדידי' ר"י סבר כר"ש ליתא לטעמא דמזיז עפר דנהי נמי דחופר גומא הא מ"מ הוי משאצ"ל. ורב יוסף ס"ל כעולא דר"י ס"ל כר"י במשאצ"ל: ובתוס' פירשו דחששא דשמא יזיז עפר היינו שיחפור כדי ליתן הביצה בתוכה, דאל"כ ליכא איסורא דאורייתא לר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור עלי'. ויש להבין ממנ"פ אי סברי דרב יוסף סבר כעולא א"כ מה הקשו עליה מר"ש, הא ר' יוסי סבר כר"י, ואי סברי דר"י כרבה סבר מה צורך להו להקשות מר"ש הו"מ להקשות יותר דר"י דהכא אדר"י דפתילה, וי"ל דודאי י"ל דר"י סבר כעולא דר' יוסי כר' יודא, אלא דקשיא להו אפרכת הש"ס בסמוך, כיון דעכ"פ דלר"ש ליכא איסור דאורייתא א"כ דלמא רשב"ג כוותי' דר"ש ס"ל:

תד"ה מפני שמזיז וכו', ובלא"ה א"ב טובא בגג וכו' קשה לי הא דמותר בגג בעפר לרבה היינו במגלגל בעלמא לא בדרך הטמנה, וא"כ למאי צריכי לאריכות הזה דא"ב בגג שיש בו עפר ולא בפשוטו דבחול ואבק דרכים עצמו הא"ב דלרבה אסור רק הטמנה אבל גלגל שרי ולר"י אסור, וצ"ע:

בא"ד וקשה לפירושו דאמאי פליג רבה וכו' קשה לי כי היכי דלרש"י ניחא דכולהו ס"ל דלית בזה משום עשיית גומא יהי' מאיזה טעם שיהי' פשיטא דלפר"ת י"ל דרבה ס"ל דלית בי' משום גומא ומה קשה לר"ת יותר מלרש"י. וביותר דהא מדפרכינן אלא לר"י נגזור מוכח דגם לר"י לית בי' משום גומא דאורייתא רק מדרבנן מדקאמר נגזור, א"כ איך שייך לעשות קושיא על רבה דאמאי לא גזר, וצ"ע:

גמרא אלא למ"ד [היינו לרב יוסף דסבר דטעמא דר"י דאסור להטמין בחול לאו משום שמא יטמין ברמץ הוא אלא] מפני שמזיז עפר ממקומו, מאי איכא למימר בטעמא דאסרו חכמים מעשה דטברי' דהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין]. ואף דע"כ גם רב יוסף אית לי' גזירה דשמא יטמין ברמץ דהא מה"ט אסור להטמין בדבר המוסיף הבל היינו דוקא שיטמין מבעוד יום ואתי לחתויי אבל משחשכה ליכא למיחש כמו דליכא למיחש שמא יבשל בשבת, וא"ת מדאמרינן בספק חשכה טומנין את החמין, משמע משחשכה אסור, וי"ל [לרב יוסף דמבעוד יום חמור משחשכה] דלא בא למעט משחשכה אלא דאשמעינן הא גופא דאף בספק חשכה מ"מ מותר, ולא אמרינן דלמא יום הוא ולתסר דהא מבעוד יום אסור, וא"ת למה באמת מותר ודלמא יום הוא, וי"ל כיון דבבין השמשות מכל מקום אסור לבשל וליכא חששא דשמא יטמין ברמץ מש"ה שרי, וכמו דלדידן דמשתחשך אסור ומ"מ בה"ש מותר ול"א דלמא לילה הוא והיינו משום דלית בי' חששא דשמא ירתיח דסתם קדירות בה"ש רותחות הן, ה"נ לר"י אף דספק יום הוא מ"מ שרי כיון דליכא חששא דשמא יטמין, ובתוס' דחקו בזה ולא ידעתי למה. ואולי לא הי' קשי' להו ממקום שהקשינו אלא כוונתם אמתני' דסוף פ' במה טומנין כסהו ונתגלה לא יכסנו משתחשך, הרי דמשתחשך אסור להטמין: