בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת שבת דף ל״ה עמוד ב׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבת דף ל״ה עמוד ב׳

    מסכת שבת דף ל״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 9 קטעים ממוספרים, כ־371 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אלא לאכילה וכולה מילתא דר' יוחנן לחומרא דלא תימא כי שלים בין השמשות דר' יהודה ליליא הוא וניכול וממילא נמי לענין מוצאי שבת לא אמרינן כר' יהודה דנימא דר' יוסי ליליא הוא ושרי:

    בשני בין השמשות ערב שבת ומוצאי שבת בהעלם אחד אין כאן עוד אשם תלוי אלא חטאת:

    ממה נפשך אי ליליא הוא חייב על ערב שבת ושל מוצאי שבת אינו כלום ואי יממא הוא חייב על מוצאי שבת ואין של ערב שבת כלום וכגון דעבד ליה כל בין השמשות דליכא לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו:

    בשיעורי דרבנן בין השמשות:

    אתלו הדליקו את הנר מבעוד יום:

    חזו תרנגולין היושבים על הקורות מבעוד יום וכן העורבים בשדה:

    אדאני עשב הקרוי מלוו"א ועלין שלו נוטין לצד החמה שחרית כפופין למזרח ובחצי היום זקופין ולערב כפופים מאד למערב:

    שש תקיעות אף התרועות במנין דסדר שלהן תקיעה תרועה ותקיעה:

    ועוד 20 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    תוספות

    אלא לענין אכילה קשה דמשום שיעורא פורתא דהוי כהרף עין לא הוי ליה למיפסק כר' יוסי וליכא למימר דכהרף עין דר' יוסי אינו מיד אחר בין השמשות דר' יהודה ומתאחר הרבה אחריו א"כ הא דאמר רב יהודה כו' בין השמשות דר' יהודה לרבי יוסי כהנים טובלים בו מאי איריא בין השמשות אחר בין השמשות דר' יהודה נמי כהנים טובלים לר' יוסי וי"ל דאינו מתאחר כל כך שיהא שיעור טבילה בינתיים א"נ ספק היה להם אם היה מתחיל מיד אחר דר' יהודה או מתאחר הרבה ולהכי איצטריך למיפסק דלא אכלי כהנים תרומה עד דודאי שלים בין השמשות דרבי יוסי:

    הקשה ה"ר פורת דבשבת גופיה הוה מצי למינקט הלכה כר' יהודה בע"ש וכר' יוסי במוצאי שבת וכן לענין תרומה הוה מצי למימר הלכה כר' יהודה לענין טבילה וכר' יוסי לענין אכילה ונראה לר"י דניחא ליה לאשמועינן רבותא דאפי' בשבת דחמיר מיקל ר' יוסי ושרי לעשות מלאכה בבין השמשות דר' יהודה ואפי' בתרומה דקיל משבת או בתרומה דרבנן מחמיר ר' יוסי דלא אכלי כהנים עד דשלים בין השמשות דידיה:

    רבי יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ כו' פירש"י ורביעית להדליק את הנר וכן משמע דלא פליג אתרתי קמייתא ועוד דאמר בסמוך שניה להדליק את הנר כמאן לא כר' נתן ולא כר' יהודה הנשיא וליכא למימר נמי דאף לחלוץ תפילין קאמר ומדליק נמי בשלישית מדקאמר אלא ג' להדליק את הנר כמאן כר' נתן משמע ולא כר' יהודה הנשיא וקשה דבס"פ ד' מיתות (סנהדרין דף סח. ושם) גבי שחלה ר"א ואותו היום ע"ש היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין גער בו אביו ויצא בנזיפה א"ל היאך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות אלמא הדלקת נר קודם לחליצת תפילין וי"ל דשאני התם דמשום חוליו איחרו מלהדליק את הנר לפי שהיו טרודין בו עד שהיה סמוך לחשכה ולכך אמר יעסוק באיסור סקילה קודם ואדרבה משם יש ראיה דחליצת תפילין קודמת מדרצה הורקנוס לחלוץ תפילין קודם הדלקה ומסתמא היה יודע שכך היו רגילין לעשות:

    שש תקיעות כמו שפירש בקונטרס שהיו תוקעין תקיעה תרועה תקיעה אע"ג דקצת משמע לקמן דשלש ראשונות תקיעות הן דקתני התחיל לתקוע תקיעה שניה לאו דווקא נקט תקיעה וכן מוכיח בפרק החליל (סוכה דף נג: ושם) דתנן אין פוחתין מכ"א תקיעות במקדש ואין מוסיפין על מ"ח תקיעות וחשיב באותן מ"ח שלש להבטיל את העם ממלאכה ואמר בגמרא מתניתין דלא כר' יהודה דתניא רבי יהודה אומר הפוחת אל יפחות משבע והמוסיף אל יוסיף על ט"ז ומפרש במאי פליגי ר' יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת היא ואם ג' להבטיל את העם ממלאכה כולן תקיעות למה היה ר' יהודה מחשיבם כאחת:

    והתניא שופר מטלטלין כו' תימה לר"י הא ע"כ האי דשרי לטלטל שופר היינו לצורך גופו או לצורך מקומו דמחמה לצל אפי' ר' שמעון אסר כמו שאפרש בסמוך דשופר מלאכתו לאיסור הוא וברייתא דלעיל דאסר להצניעו היינו מחמה לצל והוי כמו מרא שלא יגנב בפרק כל הכלים (לקיין דף קכד:) דהיינו טלטול שלא לצורך ואומר ר"י דמשמע ליה דאסר בברייתא דלעיל אפי' לצורך גופו ומקומו מדקתני לפי שאין מטלטלין ולא קתני לפי שאין מצניעין וא"ת וכיון דאיירי הכא הא דמטלטל שופר היינו לצורך גופו א"כ חצוצרות אמאי אין מטלטלין וי"ל דחצוצרות מוקצה יותר משופר כמו שאפרש בסמוך ומיהו מתוך פירוש הקונטרס משמע דשופר הוי מלאכתו להיתר:

    Tosafot on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רב נסים גאון

    במאי קמיפלגי בפלוגתא דר' אלעזר והורקנוס בנו תמצא פירוש דבריהם במסכת סנהדרין בסוף פרק ד' מיתות (סנהדרין דף סח) תניא כשחלה ר' אליעזר נכנסו חכמי ישראל אצלו והוא יושב בקינוף שלו והן יושבין בטריקלין שלו אותו היום ערב שבת היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפילין גער בו אביו ויצא בנזיפה אמר להן חבריו של אבא כמדומה שדעתו של אבא נטרפה אמר לו דעתך ודעת אמך נטרפה היאך מניחין איסור סקילה ועוסקים באיסור שבות סבר ר' אליעזר הדלקת הנר שהוא איסור סקילה קודמת לחליצת תפילין שהיא איסור שבות וצריך להקדים הדלקת הנר ואחר כן יחלוץ והורקנוס בנו סבר חליצת תפילין קודמת להדלקת הנר ותמצא בפרק במה מדליקין דבני מערבא מעשה בר' אליעזר שהיה גוסס בערב שבת עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו אמר לו בני הנחת מצות הנר שהיא שבות וחייבין עליה כרת ובאת לחלוץ תפילין שהן רשות ואינן אלא מצוה:

    Rav Nissim Gaon on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    רבנו חננאל

    ואסיק' בתר דשלים ביה"ש דרבי יהודה מתחיל ביה"ש דר' יוסי הלכך לר' יוסי בבין השמשות דרבי יהודה טובלין הכהנים בו דהא עדיין לא העריב השמש ולכשיעריב השמש לר' יוסי נטהרו. א"ר יוחנן הלכתא כרבי יהודה לענין שבת דאמר משתשקע החמה קידש היום והלכתא כר' יוסי דאין כהנים טבולי יום אוכלין בתרומה עד שלים ביה"ש דר' יוסי אמר רב יהודה אמר שמואל תניא נמי הכי ר' יוסי אומר כוכב א' יום ב' ביה"ש ג' לילה ולא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים:

    ירושלמי בתחלת ברכות כמה כוכבים יצאו ויהיה לילה ר' פינחס בשם ר' אבא בר אבא כוכב א' ודאי יום שנים ספק ג' לילה. ואסיק' הדא דתימר באילין דלית אורחיהן למיחמי ביממא ברם באילין דאורחיהן למיתחמי ביממא לא משערינן בהו א"ר יוסי בר אבין ובלחוד דתיחמון תלתא כוכבים בר מן חד כוכבתא.

    אמר להו רבא לבני מחוזא אתון דלא קים לכו בשיעורא דרבנן אדאיכא שמשא בריש דיקלא אתלו [שרגא]. פירוש אדליקו שרגא. ביום המעונן במתא חזי תרנגולא אימתי עיילי בקינייהו בדברא חזי עורבי אימתי עיילו בקינייהו א"נ אדוני פי' ירקות השדה הן ידועין העלין שלהן בבוקר מתפתחין ומתפשטין ומבין השמשות מתכווצין ונראין כסתומין:

    העושה מלאכה בשני בין השמשות בע"ש ובשבת חייב חטאת ממה נפשך אי ביה"ש יום הוא הנה נתחייב במלאכה שעשה בשבת אם לילה הוא נתחייב במלאכה שעשה בע"ש:

    ת"ר ו' תקיעות תוקעין בע"ש תקיעה אחת להבטיל המלאכה שבשדות שניה להבטיל מלאכה שבעיר ושבחנויות שלישית להדליק נר דברי ר' נתן ר' יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ את התפילין כו' תנא דבי שמואל ו' תקיעות תוקעין ע"ש התחילו לתקוע ראשונה נמנעו הכל מלחרוש ומלעדור ומלזרוע ואין הקרובים נכנסין עד שיגיעו רחוקים הגיעו רחוקים נכנסו הכל ועדיין חנויות פתוחות ותריסין מונחים.

    תקע שניה נסתלקו התריסין וננעלו החנויות ועדיין החמין והקדירות מונחין ע"ג הכירה תקע שלישית סילק המסלק.

    Rabbeinu Chananel on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition

    רשב"א

    דלא אכלי כהני תרומה עד דשלים בין השמשות דרבי יוסי איכא למידק ומאי נפקא מינה דהא לבתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה מתחיל בין השמשות דרבי יוסי, ובין השמשות דרבי יוסי כהרף עין ואין אדם יכול לעמוד בו, ובשיעורא זוטא כי האי מאי נפקא לן בין סוף בין השמשות דרבי יהודה לסוף בין השמשות דרבי יוסי. ויש לומר דכי אמרינן (בעמוד א) דשלים בין השמשות דרבי יהודה והדר מתחיל בין השמשות דרבי יוסי, לאו למימרא דכי שלים דרבי יהודה הדר מתחיל מיד דרבי יוסי, אלא למימרא דלא עריב דרבי יוסי בגו בין השמשות דרבי יהודה אלא לבתר דרבי יהודה הוי דרבי יוסי, ולעולם לא מתחיל מיד אלא לאחר זמן.

    וכתב מורי הרב ז"ל דמסתברא דבין השמשות דרבי יוסי אינו מתאחר לאחר בין השמשות דרבי יהודה כשיעור טבילה, מדאמר רב יהודה אמר שמואל (שם) בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים טובלין בו, ומדאמרי הכי ולא אמרי לבתר דשלים בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי כהנים וכו' אלמא אין הפסק ביניהם כשיעור טבילה שלם, ושיעור טבילה פחות מנ' אמה דתנן (זבים פ"א מ"ה) ראה אחת מרובה כשלש כמגדיון לשילה שהן [כדי] שתי טבילות ושני ספוגין הרי זה זב גמור ותניא בתוספתא בתחלת מסכת זבין (ה"ד) רבי אומר משל למה הדבר דומה לחבל של מאה אמה ראה בתחילת מאה ובסוף חמישים אמה ובסוף מאה אמה הרי זה זב גמור.

    סילק המסלק פירש רש"י ז"ל: קדרות הראויות להסתלק למאכל הלילה. ונראה לי לפי פירושו, דאתיא הא דתנא דבי רבי ישמעאל כרבי יהודה, דאית ליה לקמן פרק כירה (שבת לז, א) דאפילו לשהות אין משהין אלא על גבי כירה גרופה וקטומה, ומתניתין (דלקמן שבת לו, ב) לשהות תנן, אבל לחנניה (דלעיל שבת כ, א) לא היו צריכין לסלק כלל. ואפשר היה לפרש דסילק המסלק והטמין המטמין חדא היא, כלומר סילק המסלק מאכל הראוי לצורך מחר והטמינו, משום דטומן אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אסור להניחו על גבי דבר המוסיף הבל, וכדתניא (לקמן שבת מז, ב עי"ש) קופה שטמן בה אסור להניחה על גבי גפת של זיתים, ולא מפקא האי תנא דבי רבי ישמעאל מדחנניה. כך נראה לי.

    הא דתניא ושוהה כדי להדביק פת בתנור ולצלות דג קטן. קשיא לי, דהא משמע דאפילו ליכא שיעורא אלא כדי להדביק הפת בתנור ושיקרמו פניה קודם חשיכה לבד שרי ואף על פי שרדייתה בשבת, והכין נמי משמע במתניתין דפרק קמא (יט, ב) דקתני ואין נותנין פת כו' אלא כדי שיקרמו פניה, ואילו בפרק קמא בשמעתא קמייתא (ג, ב. ד, א) משמע דרדיית הפת מדרבנן מיהא אסירא, וכדבעא רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה או לא. וראיתי לר"ח ז"ל במסכת ראש השנה ריש פרק יום טוב שחל להיות בשבת, דרדיית הפת שאסרוה היינו בפת רכה שהוא כעין עיסה שרדייתו היינו עריכתו, והיינו דרב ביבי דקודם שיבא לידי חיוב חטאת קאמר, כלומר דעדיין לא קרמה פניה, הא כשנאפה היטב שרי ואפילו לכתחילה. והוצרך לפרש כן שם, מפני שהתירו שם (ר"ה כט, ב) תקיעת שופר אי לאו משום גזירה שמא יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, ודייקינן לה מדכתיב (ויקרא כג, ז) כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה, דאלמא אינה מלאכה ומשרא שריא ואפילו לכתחילה. וליתא, חדא דהא דקאמרינן התם היינו לומר דמדאורייתא לא אסירא ונפקא מינה דבמקום מצוה שרי. ותדע לך דהא ודאי תקיעת שופר שלא במקום מצוה אסירא וכדאיתא בשמעתין דהכא, ובפרק בתרא דראש השנה (לג, א) גם כן גבי מתעסקין עמהן עד שילמודו, ואמרינן נמי בפרק כסוי הדם (חולין פד, ב) תקיעת שופר תוכיח שספיקה דוחה יום טוב ואין ודאה דוחה שבת, ואע"פ שאינה מלאכה אלא חכמה. ועוד דהא תניא לקמן בפרק כל כתבי (שבת קיז, ב) שכח פת בתנור וקדש עליו היום מצילין מזון שלש סעודות וכו' דאלמא בשכח בלבד התירו לרדות הא במדביק לכתחילה לא התירו. וצריך לי עיון. אחר כך מצאתי להרמב"ן ז"ל בספר המלחמות (לעיל שבת ד, א), דהכא ברודה בסכין ולצורך שבת, וכההיא דשכח פת בתנור, שלא גזרו בשבת כלאחר יד לצורך השבת בין בבא להציל בין בעלמא. ועדיין אינו מחוור בעיני כל הצורך, חדא דדחקינן הכא ומוקמינן בכדי מזון שלש סעודות דוקא, ועוד היא צריכה לי עיון.

    Rashba on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Gerlitz edition, published by Oraita · Public Domain

    מאירי

    שש תקיעות היו תוקעים ערב שבת בין תקיעות ותרועות ראשונה להבטיל עם שבשדות והיו כלם נמנעים מלעדור ולחפור ומתחילים ובאים ואין הקרובים רשאים ליכנס עד שיהיו הרחוקים עמהם ויכנסו ביחד ועדיין חניות פתוחות ותריסין שעליהם המקח מונחים על פתחי החנויות שיוכלו הבאים ליקח תבלין ופירות הצריכים לשבת ומלאכה נעשית בכל העיר התחיל לתקוע בשנייה להבטיל עיר ממלאכה וחניות מלמכור ונסתלקו התריסין וננעלו החניות ועדיין התבשילין מונחים על גבי כירות ותוקע שלישית לחלוץ תפלין ולהדליק את הנר ושיסלק המסלק ויטמין המטמין שמנהגם היה בהטמנתם שלא על גבי כירה היתה אלא לאחר סלוקו מטמין וי"מ סלק לצורך הלילה ומטמין לצורך מחר ומ"מ אע"פ שמפרשים כן הטמנתם מ"מ לא על גבי כירה היתה כמו שכתבנו למעלה ואחר תקיעה זו שוהא במקומו בכדי לצלות דג קטן או להדביק פת בתנור שהרי עדיין יקרמו פניה קודם שחשיכה שממהרין היו התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש ואח"כ תוקע ומריע ותוקע ושובתין הכל ואין עושים אחריה כלום ושמא תאמר והרי שליח זה צריך להוליך שופרו בביתו שהתקיעה היתה בגובה העיר ובאמצעיתה ונמצא שעדיין אינו שובת אינו כן שא"כ נתת דבריך לשיעורין אלא מקום צנוע לו בראש גגו שתוקע לשם ששם מניח שופרו:

    כל כלי שמלאכתו להיתר מותר לטלטלו אף לצורך עצמו של כלי שלא יגנב או שלא ישבר וכל שמלאכתו לאיסור אסור לטלטלו לצורך עצמו של כלי ומותר לטלטלו לצורך גופו כגון שצריך לו לצרך תשמיש של היתר כגון רחיים לעלות עליהם למטה או קורנס לפצוע בו אגוזים או לצורך מקומו כגון לישב במקום שהכלי לשם מעתה השופר והחצוצרות מלאכתן לאיסור ואסור לטלטלן אא"כ לצורך גופן כגון בשופר לגמע בו מים לתינוק או לצורך מקומן ונמצאת אומר בסוגיא זו שהלכה אין מטלטלין לא את השופר ולא את החצוצרות שהרי בכאן לצורך עצמו של כלי הוא וכמו שאמרו מקום צנוע היה לו ששם מניחו ואע"פ שמניחו אחר תקיעה אי אפשר לצמצם ואע"פ שזו שאמרו לא את השופר ולא את החצוצרות העמידוה לדעת ר' נחמיה שאומר שאף כלי שמלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך תשמיש שהוא מיוחד לו ואין הלכה כמותו כמו שיתבאר אפשר שהסוגיא נאמרת לצורך מקומה ולצורך גופה וזו שמתיר בשופר ואוסר בחצוצרות ר' יהודה מצד שהוא ראוי לגופו כגון גמיעת מים שבשופר הא חצוצרות הואיל ואין לה תשמיש גופה אסור אף למקומה וזו שמתיר בשניהם ר' שמעון שאין לו מוקצה בשום כלי לצורך מקומו ולצורך גופו הראוי לאחד לאחד הראוי לשניהם לשניהם ור' נחמיה אוסר בשניהם שאין מתיר טלטול אלא בכלי שמלאכתו להיתר ולצורך תשמיש המיוחד לו ולענין זה הלכה כר' שמעון בשבת וכר' יהודה בי"ט ומותר בשניהם ומ"מ כל שאין גופו ראוי לשום תשמיש לא של היתר ולא של איסור אין מטלטלין אותו כלל כגון אבנים ומעות וכיוצא בהם:

    ואע"פ שלענין פסק אין אנו צריכים לדברי ר' נחמיה לענין ביאור מיהא צריך לשאול למה שייחסנו לדעתו שאין כלי ניטל אף במלאכתו להיתר אלא לצרך תשמיש המיוחד לו ומצינו שאמרו לדעתו במסכתא זו שכל שמלאכתו להיתר ניטל מיהא לגופו ומקומו ולזה פרשו לדעתו שאין כלי שמלאכתו להיתר ניטל אלא לגופו ומקומו וא"כ כשמלאכתו לאיסור אף לגופו ומקומו אסור ועל זו אסר אף בשופר וכן אסר בהסקת כלים שמאחר שאין דרכם בהסקה נעשה כמוקצה למלאכה ובמקומו שבמסכתא זו יתרחבו הדברים בענינים אלו:

    Meiri on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Meiri on Shas · unknown

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה אלא לענין כו' דכהרף עין דר' יוסי אינו מיד אחר בין השמשות דרבי יודא ומתאחר כו' עכ"ל ולפ"ז ליתא הך גירסא שכתב רש"י לעיל דקאמר אלא בין השמשות דר' יוסי לר' יהודה כו' דאם כן מאי פריך והא בעי הערב שמש כפירוש רש"י לעיל הא איכא למימר דבין השמשות דר' יודא מתאחר הרבה אחר הרף עין בין השמשות דר' יוסי ומצי שפיר טביל מקמי בין השמשות דר' יודא וק"ל:

    בד"ה הקשה כו' לאשמועי' רבותא דאפי' בשבת דחמיר מיקל רבי יוסי כו' ואפילו בתרומה כו' מחמיר ר"י כו' עכ"ל וה"ה דה"מ למנקט בהיפך לרבותא דר' יודא דאפי' בשבת דחמיר מיקל ר' יודא כמ"ש ואפי' בתרומה דקיל מחמיר ר' יודא לענין טבילה ולא טביל בבין השמשות דר"י וק"ל:

    בד"ה והתניא כו' ומיהו כו' משמע דשופר הוי מלאכתו להיתר עכ"ל דהשתא עיקר תמיהת ר"י לאו קושיא היא דהא דשופר מטלטלין היינו אפילו מחמה לצל מיהו ק"ק דאכתי אימא דאתי' כר' נחמיה דלא שרי מחמה לצל אפילו בדבר שמלאכתו להיתר לרבא כדאמר פרק כל הכלים כמו שכתבו התוספות לקמן ויש ליישב ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    מהר"ם

    בגמ' תוקעין ומריעין הוו להו חמשה אלא וכו' כצ"ל:

    Maharam on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    פני יהושע

    גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום ב' בין השמשות ג' לילה תנ"ה כו' בריש פ"ק דברכות ובספ"ב דמגילה מייתא בגמרא הא דקי"ל דעד צאת הכוכבים יממא הוא היינו מדכתיב ואנחנו עושים במלאכה מעלות השחר ועד צאת הכוכבים ואומר והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה. ולפ"ז יש לדקדק אהא דאמרינן הכא דעד ג' כוכבים לא הוה לילה ואמאי לא סגי בשנים דהא קיי"ל דסתם לשון רבים שנים דתפסת מרובה לא תפסת. והנראה לע"ד בזה דהאי קרא דנחמיה לא הוי אלא גילוי מלתא בעלמא דעיקר ילפותא היינו כדמשמע בפ"ק דברכות דאתיא מדכתיב ובא השמש וטהר לענין גבי טבילת טמאים ומדלא כתיב ויטהר ע"כ דהיינו טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואידכי יומא והאי איערב שמשא ע"כ היינו סוף שקיעה משהחשיך עליון והשוה לתחתון וכמו שפירש ר"ת לעיל בד"ה תרי תלתא מיל. אלא דאכתי בהאי קרא לחוד לא הוה סגי דאפשר דגזירת הכתוב לענין טבילת טמאים הא דבעינן סוף שקיעה אבל בעלמא לעולם דמתחילת שקיעה הוה לילה כדמקשה הש"ס התם אלא מעתה ולחשך קרא לילה למחשיך ובא קרא לילה ואהא מייתי הש"ס שפיר מקרא דנחמיה דעד צאת הכוכבים יממא הוא ולפ"ז שפיר אית לן למימר דקים להו לרבנן דהכסיף העליון והשוה לתחתון וג' כוכבים בינונים תרווייהו חדא שיעורא הוא כנ"ל ודו"ק:

    Penei Yehoshua on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Penei Yehoshua, Warsaw 1861 · Public Domain

    גליון הש"ס

    גמרא ושוהה כדי צליית דג עי' בר"ן בפירקין בהל' חנוכה דף י ע"ב:

    Gilyon HaShas on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Vilna Edition · Public Domain

    חידושי רבי עקיבא איגר

    גמרא אר"י ב"ז העושה מלאכה בשני בה"ש חייב חטאת ממנ"פ פירש"י ע"ש ומו"ש בהעלם אחד. ותימא דלמאי טעמא נקט רש"י בהעלם א' הא גם בב' העלמות חייב חטאת בממנ"פ. ואולי י"ל דקשיתי' לי' לרש"י דלחייב חטאת ואשם תלוי. דחד חטאת חייב ודאי ויש ספק שמא חייב עוד חטאת. דשמא סוף הקצירה דע"ש הי' לילה. ותחילת קצירה דשבת היה יום לזה נקט רש"י בהעלם אחד:

    Chiddushei Rabbi Akiva Eiger on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Chiddushei Rabbi Akiva Eiger, Warsaw 1892 · Public Domain

    בן יהוידע

    בְּיוֹם הַמְעֻנָּן מַאי? בְּמָתָא, חֲזִי תַּרְנְגוֹלָא, בְּדַבְּרָא, חֲזִי עוֹרְבָא נראה לי בזה מובן דברי הקדמוני תוצא שלום מן השונאין עד כאן, וכונתו כי הנר הוא שלום וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק וַתִּזְנַח מִשָּׁלוֹם (איכה ג, יז), ואמרו רבותינו ז"ל שלשה שונאין זה את זה תרנגולין וכלבים וזונות (פסחים קיג:), וכן אמרו רבותינו ז"ל עורב שונא את בניו (כתובות, מט:).

    Ben Yehoyada on Shabbat 35b · Sefaria · מהדורה: Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897 · CC0

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבת, דף ל״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־371 מילים ב־9 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 9 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 113 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא לַאֲכִילַת תְּרוּמָה, דְּלָא אָכְלִי כֹּהֲנִים תְּרוּמָה…״

    2. קטע 245 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹכָב אֶחָד…״

    3. קטע 344 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי זְבִידָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה…״

    4. קטע 449 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת.…״

    5. קטע 530 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַה נַּעֲשֶׂה…״

    6. קטע 629 מילים

      נפתחת ב״מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ:…״

    7. קטע 782 מילים

      נפתחת ב״תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין…״

    8. קטע 851 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם…״

    9. קטע 928 מילים

      נפתחת ב״וְהָתַנְיָא: שׁוֹפָר מִיטַּלְטֵל וַחֲצוֹצְרוֹת אֵינָם מִיטַּלְטְלִין! אָמַר…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אֶלָּא לַאֲכִילַת תְּרוּמָה, דְּלָא אָכְלִי כֹּהֲנִים תְּרוּמָה עַד דְּשָׁלֵים בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת דְּרַבִּי יוֹסֵי.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כּוֹכָב אֶחָד — יוֹם, שְׁנַיִם — בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שְׁלֹשָׁה — לַיְלָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כּוֹכָב אֶחָד יוֹם, שְׁנַיִם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שְׁלֹשָׁה לַיְלָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא כּוֹכָבִים גְּדוֹלִים הַנִּרְאִין בַּיּוֹם, וְלֹא כּוֹכָבִים קְטַנִּים שֶׁאֵין נִרְאִין אֶלָּא בַּלַּיְלָה — אֶלָּא בֵּינוֹנִים.

    אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי זְבִידָא: הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בִּשְׁנֵי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — חַיָּיב חַטָּאת מִמָּה נַפְשָׁךְ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ: אַתּוּן דְּלָא קִים לְכוּ בְּשִׁיעוּרָא דְרַבָּנַן, אַדְּשִׁימְשָׁא אַרֵישׂ דִּיקְלֵי אַתְלוֹ שְׁרָגָא. בְּיוֹם הַמְעוּנָּן מַאי? בְּמָתָא — חֲזִי תַּרְנְגוֹלָא. בְּדַבְרָא — עוֹרְבֵי, אִי נָמֵי — אֲדָאנֵי.

    תָּנוּ רַבָּנַן: שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת. רִאשׁוֹנָה — לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִמְּלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. שְׁנִיָּה — לְהַבְטִיל עִיר וַחֲנוּיוֹת. שְׁלִישִׁית — לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי נָתָן. רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: שְׁלִישִׁית — לַחֲלוֹץ תְּפִילִּין. וְשׁוֹהֶה כְּדֵי צְלִיַּית דָּג קָטָן אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר, וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ, וְשׁוֹבֵת.

    אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַבַּבְלִיִּים, שֶׁתּוֹקְעִין וּמְרִיעִין וְשׁוֹבְתִין מִתּוֹךְ מְרִיעִין. תּוֹקְעִין וּמְרִיעִין? הָווּ לְהוּ חֲמִשָּׁה! אֶלָּא: שֶׁתּוֹקְעִין וְחוֹזְרִין וְתוֹקְעִין וּמְרִיעִין, וְשׁוֹבְתִין מִתּוֹךְ מְרִיעִין. מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן.

    מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרַב יִצְחָק בְּרֵיהּ: שְׁנִיָּה לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר. כְּמַאן? לָא כְּרַבִּי נָתָן, וְלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא! — אֶלָּא: שְׁלִישִׁית לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר. כְּמַאן — כְּרַבִּי נָתָן.

    תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת תּוֹקְעִין עֶרֶב שַׁבָּת. הִתְחִיל לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה רִאשׁוֹנָה — נִמְנְעוּ הָעוֹמְדִים בַּשָּׂדֶה מִלַּעֲדוֹר וּמִלַּחְרוֹשׁ וּמִלַּעֲשׂוֹת כׇּל מְלָאכָה שֶׁבַּשָּׂדוֹת. וְאֵין הַקְּרוֹבִין רַשָּׁאִין לִיכָּנֵס עַד שֶׁיָּבוֹאוּ רְחוֹקִין, וְיִכָּנְסוּ כּוּלָּם כְּאֶחָד. וַעֲדַיִין חֲנוּיוֹת פְּתוּחוֹת וּתְרִיסִין מוּנָּחִין. הִתְחִיל לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה שְׁנִיָּה, נִסְתַּלְּקוּ הַתְּרִיסִין וְנִנְעֲלוּ הַחֲנוּיוֹת, וַעֲדַיִין חַמִּין מוּנָּחִין עַל גַּבֵּי כִּירָה וּקְדֵירוֹת מוּנָּחוֹת עַל גַּבֵּי כִּירָה. הִתְחִיל לִתְקוֹעַ תְּקִיעָה שְׁלִישִׁית — סִילֵּק הַמְסַלֵּק, וְהִטְמִין הַמַּטְמִין, וְהִדְלִיק הַמַּדְלִיק. וְשׁוֹהֶה כְּדֵי צְלִיַּית דָּג קָטָן, אוֹ כְּדֵי לְהַדְבִּיק פַּת בַּתַּנּוּר, וְתוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ וְשׁוֹבֵת.

    אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: שָׁמַעְתִּי שֶׁאִם בָּא לְהַדְלִיק אַחַר שֵׁשׁ תְּקִיעוֹת — מַדְלִיק. שֶׁהֲרֵי נָתְנוּ חֲכָמִים שִׁיעוּר לְחַזַּן הַכְּנֶסֶת לְהוֹלִיךְ שׁוֹפָרוֹ לְבֵיתוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן נָתַתָּ דְּבָרֶיךָ לְשִׁיעוּרִין. אֶלָּא מָקוֹם צָנוּעַ יֵשׁ לוֹ לְחַזַּן הַכְּנֶסֶת בְּרֹאשׁ גַּגּוֹ, שֶׁשָּׁם מַנִּיחַ שׁוֹפָרוֹ. לְפִי שֶׁאֵין מְטַלְטְלִין לֹא אֶת הַשּׁוֹפָר וְלֹא אֶת הַחֲצוֹצְרוֹת.

    וְהָתַנְיָא: שׁוֹפָר מִיטַּלְטֵל וַחֲצוֹצְרוֹת אֵינָם מִיטַּלְטְלִין! אָמַר רַב (יוֹסֵי) [יוֹסֵף], לָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּיָחִיד, כָּאן בְּצִבּוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּבְיָחִיד לְמַאי חֲזֵי? — הוֹאִיל וְרָאוּי לְגַמֵּעַ בּוֹ מַיִם.