מסכת שבת דף ל״ג עמוד ב׳

על המעשר האוכל פירותיו טבלים והוא במיתה בידי שמים וזוהי מיתתו מדה במדה דדרך גרונו נכנס במעיו:

יסכר אסכרה:

לכרם זה בית המדרש שיושבין שורות שורות ככרם כך מפורש בירושלמי בברכות:

מכה זו אסכרה:

ראש המדברים במצות המלך שצוה עליו לדבר תחלה בכל מקום כדלקמן:

פה גומר לשון הרע והוא בא על כך לפיכך מתחיל במעיים ומסיים בפה שהלב מבין לספר לשון הרע ובודה הדברים מלבו:

פה גומר הכל יוצא מן הגרון:

דברים טמאים סלקא דעתך וכי עונשה מיתה דבשלמא לשון הרע עונשה מיתה דכתיב (תהילים ק״א:ה׳) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית:

ה"ג ר"ת הלך רבי יהודה בן גרים וסיפר דברים ונשמעו למלכות ויש ספרים שכתב בהן יהודה ואין נראה לרבינו תם דאמרינן בפרק קמא דמועד קטן (דף ט.) כי הוו מיפטרי ר' יהודה בן גרים ור"ש בן חלפתא מר' שמעון בן יוחי אמר ליה לבריה אנשים הללו אנשי צורה הם זיל גבייהו דליברכוך מכלל דגברא רבה היה ובסוף שמעתא ל"ג גל של עצמות בלשון גנאי אלא נח נפשיה:

בד"ה דברים טמאים כו' דבשלמא לשון הרע כו' דכתיב מלשני בסתר כו' עכ"ל דבהאי קרא מפורש לשון הרע אבל בקרא דמייתי לעיל כי יסכר פי דוברי שקר לא משמע כ"כ לשון הרע ולא מייתי לעיל אלא לסמך בעלמא דיסכר הוא לשון אסכרה וק"ל:

בגמ' נענה ר' שמעון בן יוחאי ואמר וכו' תקנו שווקים להושיב בהן זונות וכו' כצ"ל:

ברש"י ד"ה של אומה זו ארמיים כצ"ל:

שם א"ל לבריה נשים דעתן קלה עליהן עי' מג"א סס"י קנ"ו:

שם בעידן צלויי לבשו עיין לעיל דף יא ע"א תוס' ד"ה כגון רשב"י:

גמ' במערתא אתא אליהו בירושלמי פ"ט דשביעית הוא בענין אחר ועוד שם ענינים נפלאים מרשב"י:

תִּינוֹקוֹת יוֹכִיחוּ מקשים אמאי לא קשיא מתינוקת על ר"י ועל רבי אלעזר ברבי יוסי, ובשלמא מגוים ליכא קושיא על ר"י, משום שהם מצווים על שפיכות דמים והלשון הרע גורם שפיכות דמים, דאמרו רבותינו ז"ל לישנא תלתאי קטילת לתאי, וכיון דראוי להיות בו שפיכות דמים לכך נענשים בו, וכן על רבי אלעזר ברבי יוסי נמי לא קשיא מגוים דהם מצווים על הגזל, וכיון דאוכלים גזל בפיהם לכך לוקין, אך מתינוקות קשייא לתרווייהו? ונראה לי בס"ד, דלא קשייא לר"י ולר"א מתינוקות, דיש לומר המה לוקין בעון אביהם, וכמו שאמרו לעיל בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כשהם קטנים, שנאמר (קהלת ה, ה) וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, אלו בניו ובנותיו של אדם, אך לרשב"י הקשו מתינוקות כונתם על תינוקות של בית רבן שהם עוסקים בתורה, דאין סברה לומר שימותו בעון ביטול תורה דאבותם, מאחר שהם עצמם מקיימים עסק התורה ואדוקים בו, אבל בשביל עון אחר אפשר שימותו בעון אביהם, מאחר שהם קטנים ועודם ברשות אביהם, אך רשב"י חשב כונתם להקשות מן תינוקות הקטנים ביותר שאין הולכים לבית הספר, כי באלו שכיחה מיחה טפי, ולכך השיב להם דמבטלים אביהם, ועתה חזרו והקשו לו בפירוש מתינוקות דבית רבן, והשיב זו גזרת מלך דאף על פי שעוסקים בתורה ימותו בעון ביטול תורה של אביהם.

גּוֹיִם יוֹכִיחוּ קשא והלא כבר הקשו נָשִׁים יוֹכִיחוּ, ואותה תשובה שייכה כאן גם כן? ונראה לי בס"ד דסבר המקשה אין הגוים מבטלים ישראל מתלמוד תורה, אלא רק המלך והשרים שלוקחים אותם לעבודת המלך, אבל גוים עמא דארעא אין מבטלים את ישראל, והשיב דעם כל זה יתחייבו גם גוים עמא דארעא בשביל ביטול שעושין השרים שלהם.

רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכָל מָקוֹם נראה לי בס"ד אף על גב שהיה דבר זה על פי גזירת המלך בשביל כבודם הנה גם מן השמים היה רצון בדבר זה, כי ראוי היה לכך מצד בחינתו ושרשו, והוא על פי מ"ש לעיל בדף כ"ה בשם רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים עמ"ש ברבי יהודה בן אלעאי שהיה דומה למלאך יעוין שם, ונמצא כי בצד שרשו ובחינותו ראוי להיות ראש המדברים, הא' כי הוא משורש קין שהוא הבכור, ועוד שזכה לבחינת נפש דאצילות שהיא בסוד הדיבור שהדיבור הוא בנפש, לכך יהיה הוא רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים, וגם בְּכָל מָקוֹם יען כי זכה לבחינת הנפש דאצילות שכוללת גם בי"ע [בריאה, יצירה, עשיה], לכן הוא רֹאשׁ בְּכָל מָקוֹם.

גְּשָׁרִים, לִטֹּל מֵהֶם מְכָסִים יש להקשות אמאי רבי יהודה נקיט גְּשָׁרִים קודם מֶרְחֲצָאוֹת ורבי שמעון נקיט להפך? ונראה לי בס"ד דרבי יהודה אתא לשבוחי, ובגשרים יש לישראל צורך טפי מן מֶרְחֲצָאוֹת, דאם לא יש מרחץ לא איכפת להו, כי הם בגלותם אין מתנהגים בתענוגי הגוף ודי להם להחם חמין לרחוץ פניהם וידיהם, אבל גְּשָׁרִים צריכין להם מאד, דאם לא יש גשר צריך לעבור במעברות, ומלבד סכנת המים בזמן שיש רוח קשה, עוד גם כן יזדמן שאדם נחפז ללכת ולא ימצא לו מעבורת שילך במהרה, מה שאין כן גשר מוצל מסכנה והוא מוכן ועומד כאדם ההולך ברחוב העיר. אך רבי שמעון בן יוחאי שבא לגנותם לומר שהם מתכוונים לצורך עצמן, נקיט מֶרְחֲצָאוֹת ברישא שיש בהם צורך עצמן יותר יען כי נעשים להתענג בהם גופם, אבל גְּשָׁרִים ההרווחה מהמכס היוצא להם משם הכל הולך לחייל ולשומרי העיר, ובזה יש תועלת גם לישראל, דאם לא יש חיילות ושומרים אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. ומ"ש תִּקְּנוּ שְׁוָקִים, לְהוֹשִׁיב בָּהֶם זוֹנוֹת, אף על גב דשווקים הוא מקום שמוכרין שם מאכל ומשתה ומלבושים? אפשר כי היה דרכם להושיב בחניות נשים ואומר כי לעבירה נתכוונו בזה, כדי שיהיה בזה פתחים לנאף זה עם זה, כמו עצת בלעם שיעץ לבלק בשיטים.

אִתְרָחִישׁ נִיסָא, אִיבְרִי לְהוּ חֲרוּבָא וְעֵינָא דְּמַיָּא נראה לי בס"ד רמזו בזה מן השמים על מיתוק הגבורות בחסדים אשר יהיה על ידי עסק תורתם, והיינו חָרוּב [216] בגימטריא גְּבוּרָה [216], ומים הם חסדים, גם רמזו להם שיקבלו היסורין בשמחה כדי שבזה יתמתקו הגבורות. ועוד נראה לי בס"ד, נעשה הנס ב ח רוב וב מ ים שהם ראשי תיבות מ"ח, כנגד מ"ח מעלות של התורה, כדאיתא בברייתא דאבות התורה נקנית במ"ח מעלות, ובזכות שזכו לתורה בשלימות זכו לנס זה שהוא בחרוב ובמים. ומה שהיו יושבים עד צוארם בחול, נראה לי בס"ד מלבד טעם הפשטי עוד כוונו בזה לתקן חטא אדם הראשון שפגם בתואר אדם, שהפריד האל"ף והביא דם לעולם, והמה עתה עסקו בתורה הרמוזה באלף לשון אַלּוּף, בהיותם יושבים תוך ה 'חול' [44] שהוא מספר דם [44], ובזה חיברו אות אל"ף באותיות דם ונשלם שם 'אדם' ומ"ש לָבְשׁוּ מִיכְסוּ וּמַצְלוּ לכאורה תיבת מכסו לשון יתר? אך נראה לי בא לומר שהיו מדקדקים ללבוש חלוקם בעודם מכוסים בחול כדי שלא יקומו בהיותם ערומים, והא דיתבו תְּרֵיסַר שְׁנֵי, נראה לי כנגד י"ב שבטי ישראל, שעשו בישיבתם תיקון לי"ב שבטי ישראל, ולהיות ששבט יוסף נחלק לשני שבטים, לכך נתגלגל הדבר וישבו עוד שנה אחת ונשלמו י"ג שנים.

אָתָא אֵלִיָּהוּ וְקָם אַפִּתְחָא דִּמְעַרְתָּא, אָמַר מַאן לוֹדְעֵיהּ לְבַר יוֹחַאי דְּמִית קֵיסָר, וּבָטִיל גְּזֵירְתֵּיהּ. קשא והלא אליהו זכור לטוב היה בא אצלם בכל יום ועוסק בתורה עמהם ולמה לא אמר לו דבר זה פה לפה? ונראה לי בס"ד שבאמת הם היו צריכין לישב שם י"ג שנים מכמה טעמים כמוסים, אמנם השם יתברך יודע שביציאתם יעשו נזק לבריות כשרואים אותם עוסקים בעולם הזה ומניחים עסק התורה, כי מחמת זכות חומרם חושבין שכל העולם ראוי להם להיות כמותם, וכאשר עשו כן ביציאה ראשונה, לכך לא בא אליהו זכור לטוב לומר להם בפירוש שיצאו, מפני שרצה השם יתברך שהם יצאו מעצמם בהשמעת דברים אלו שהשמיע אותם אליהו, ואחר שיצאו ויעשו נזק בעולם אז תצא בת קול ותאמר להם לְהַחֲרִיב עוֹלָמִי יְצָאתֶם? חִזְרוּ לִמְעָרַתְכֶם! ובזה ידעו שאין אשמה על אישי ישראל שעוסקים במלאכתם ואין נוהגים כמותם, ואז אחר שיושלם זמן העקרי של שנת י"ג תצא אז בת קול בפירוש ותאמר להם צְאוּ מִן מְּעָרַתְכֶם!, ותהיה יציאתם בכבוד יותר שלא על ידי מלאך אלא על ידי בת קול, ואז אחר שכבר נודע להם מיציאה ראשונה שיש זכות לישראל שעוסקים במלאכת לא יצא נזק מזה, וכדהוה הכי באמת דְכָּל הֵיכָא דַּהֲוָה מַחְיֵי רַבִּי אֶלְעָזָר, הֲוָה מָסִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, ולכן משום דיציאה ראשונה לא היתה בזמנה, אלא רק היתה להודיעם מה שראוי להיות כמנהג העולם לכך לא רצה השם יתברך לומר לאליהו זכור לטוב שיודיעם לצאת, או שיצאו על ידי בת קול, ורק כשהגיע זמן יציאתם האמיתי אז הודיעם על ידי בת קול שהוא יותר כבוד להם. ומ"ש מִשְׁפַּט רְשָׁעִים בְּגֵיהִנֹּם, שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, פירוש כיון דאפילו רשעים די להם בי"ב חודש, אם כן אנחנו אם חטאנו בדבר זה לשרוף כל מקום שהיינו רואין, ודאי די לנו צער י"ב חדש לכפר עלינו.

וְתִסְגֵּי לָךְ בְּחַד יש להקשות תיבת 'לָךְ' לשון יתר? ועוד קשא מה דְאָמַר לֵיהּ לִבְרֵיהּ: חָזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל, הוה ליה למימר דבר זה קודם שאמר לאותו סבא וְתִסְגֵּי לָךְ בְּחַד, דאחר שאמר להם חַד כְּנֶגֶד 'זָכוֹר', וְחַד כְּנֶגֶד 'שָׁמוֹר' מה הוסיף חיבוב בכך? ועוד יש להקשות למה הוצרך בעל המאמר להגיד לנו שאותו האיש היה זָקֵן ודי לומר חָזוּ חַד גַּבְרָא? ונראה לי בס"ד דידוע כמו שאמרו בזכות אזהרת שתי נרות שבת יזכו האיש והאשה להוליד בנים חכמים, (משלי ו, כג) כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר, כן בזכות שתי אגודות הדס יזכו האיש והאשה שהם כנגד ב' האגודות להוליד בנים צדיקים, כי הצדיקים נמשלו להדסים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (זכריה א' ח') וְהוּא עֹמֵד בֵּין הַהֲדַסִּים, וכן אמרו רבותינו ז"ל על אסתר שנקראת הֲדַסָּה שהיתה צדקת, וכן כתב מהרש"א ז"ל כמו שבזכות הנרות זוכין לבנים חכמים, כן בזכות אגודות ההדס זוכים לבנים צדיקים יעוין שם. ולכן יש בעיניים שתים ובחוטם שתי נחריים, נמצא לפי זה שתי אגודות ההדס שהם א' כנגד האיש, וא' כנגד האשה מסוגלים להוליד בנים צדיקים. ובזה מובן המאמר היטב כי תחלה כששאלו על ההדס לָמָּה לָךְ, והשיב בשביל כבוד שבת לא אמר לרבי אלעזר חָזִי כַּמָּה מִצְווֹת חֲבִיבִין עַל יִשְׂרָאֵל, דיש לומר לא טרח ויגע להביא ההדס לכבוד שבת בשביל חבוב המצוה אלא בשביל הסגולה שלה, מפני שבזכות מצות ההדס לכבוד שבת זוכין לבנים צדיקים, ואם כן זה אפשר מתכוין לטובתו והנאתו, כי האב והאם מתכבדין בבן צדיק ומתבזין בבן כסיל, ולכן חזר ואמרו ליה תִסְגֵּי לָךְ בְּחַד, 'לָךְ' דייקא, שאתה זקן ואינך ראוי להוליד בנים, ואם כן למה לך שתי אגודות שהם אחד כנגד האיש, ואחד כנגד האשה, שבזה יהיו זוכין שיוולד משניהם בנים צדיקים? והשיב לו וכי אתה חושב שאני לקחתי שתי אגודות אחת בשבילי ואחת בשביל אשתי כדי שנוליד בנים צדיקים, אין זה כונתי, אלא כונתי לחבוב המצוה ביותר, ולקחתי שתים א' כְּנֶגֶד 'זָכוֹר', וא' כְּנֶגֶד 'שָׁמוֹר' ואז עתה אמר לו לרבי אלעזר בנו חָזִי כַּמָּה חֲבִיבִין מִצְווֹת עַל יִשְׂרָאֵל, ובזה מובן ממילא מה שהוצרך בעל המאמר ללמדינו שהיה אותו גברא 'זָקֵן'.

הֲוָה קָא אָרִיךְ לֵיהּ לְבִישְׂרֵיהּ קשא בשלמא הוא בעצמו לא יכול לרחוץ ולנקות כל גופו מאחריו היטב, שיש מקום שלא תגיע ידיו אליו וגם אין רואהו, אך למה הוצרך לעשות דבר זה על ידי חמיו, והיה להניח לרבי אלעזר בנו לרחוץ לו? ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל דהבן לא ירחץ עם אביו במרחץ משום הרהור, והוא הדין אדם עם חמיו, וכתב מור"ם (בי"ד סימן רמ"ב) דהאידנא נהגו לרחוץ מפני שאין דרכם לעמוד ערומים לגמרי עיין שם, ולכן רבי אלעזר כיון שהוא עצמו צריך לרחיצה נכנס למרחץ ערום, וכיון שנכנס ערום לגמרי ואביו גם כן היה שם ערום לגמרי לא הוה אפשר שירחצהו רבי אלעזר בנו, ולכן נכנס רבי פינחס בן יאיר חמיו במלבוש אחר כי הוא לא היה צריך לרחוץ, והרחיץ את חתנו דבזה מותר, כי דוקא החתן לא יראה את חמיו ערום, אבל חמיו שרי לראות את חותנו ערום כנודע. וּמַה שֶׁאָמַר לֵיהּ: אַשְׁרֶיךְ שֶׁרְאִיתַנִי בְּכָךְ, היינו כי במעלה שלי גם אתה תתעלה, וכמו שאמרו בריש אדרא דבהאי יומא אעטרו לרבי פינחס בן יאיר חמוך חמשין עטרין בשביל אורייתא דילך, ואם כן 'אוֹי' [17] שאמרת הוא מתהפך למספר 'טוֹב' [17]. ומה שאמרו הֲוָה מְפָרֵק לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה פֵּירוּקֵי הוא כנגד עשרים וארבעה צירופי שם 'אדני' אבל י"ב פירוקי דר' פנחס בן יאיר הם כנגד י"ב צירופי 'הוי"ה' ולכן של ר' שמעון בר יוחאי עדיף טפי, כי אלו הקושיות והתירוצים הם תורה שבעל פה שהיא בחינת שם 'אדני' והמספר מכוון לבחינת הלימוד היטב. ובאופן אחר נראה לי דר' פנחס בן יאיר הוא היה רוצה בחזקת היד לקיים מצוה גדולה זו להרחיץ את ר' שמעון בר יוחאי הקדוש וכמו שאמרו במדרש פרשת בהר מה שאמר הלל הזקן בשבח הרחיצה שהוא מצוה גדולה להרחיץ האדם שנברא בצלם אלהים והבאתי דברי המדרש לקמן על דף נו"ן יעויין שם.