מסכת שבת דף ל״ב עמוד ב׳

ונמסרו לעמי הארץ שלא מסרו לב"ד למנות שומרין לדבר והאמינה תורה את כל אדם עליהן והן הן גופי תורה שחברים אוכלין פתן וסומכין שניטל ממנו חלה ותרומה ומעשרות והקדש נמי מסור לכל אדם להקדיש וחל הקדש ע"פ כל אדם והן גופי תורה שהיינו צריכים לחוש במטלטלין שמא הקדישו וחזר בו ואע"ג דתקון רבנן דמאי מ"מ תורה האמינתו ורבותי מפרשים הלכות הקדש כגון יין לנסכים כדמפרש בחומר בקדש (חגיגה דף כז:) שעמי הארץ נאמנים עליו וקשיא לי אי מדרבנן קאמר דחשיב מאי דהימנוהו רבנן לא הוה ליה למיתני תרומות ומעשרות דרבנן לא הימנוהו:

אם אין לך לשלם עולות והקדשות שתדור:

משכבך אשתך:

אל תתן את פיך בנדר לחטיא את בשרך לחייב את בניך:

לפני המלאך גזבר של הקדש:

כי שגגה בשוגג קפצתי לנדור ולא אשלם:

על קולך בשביל קול נדריך:

לשוא הכיתי בתמיה וכי בחנם הכיתים אינו אלא בשביל המוסר דהיינו תורה לא לקחו לא למדו לשון לקח:

רבי יהודה הנשיא היינו רבי ורבי בעון נדרים קאמר והכא לא משני דאף בעון ביטול תורה קאמר כדמשני לקמן (שבת דף לג:) גבי אף על לשון הרע דהתם שייך למימר דאף קאמר דבברייתא שניה שמביא אחריה קאי נמי אתנא קמא דקאמר על לשון הרע וקאמר איהו אף שאוכלים דברים שאינם מתוקנים אבל הכא אי אף קאמר א"כ ברייתא דלעיל דלא קאי את"ק הוה ליה למינקט נמי בעון ביטול תורה:

מקרא נדרש לפניו ולפני פניו תימה לר"י דבפ"ק דקדושין (דף לד. ושם) דאמר כל מצות עשה כו' ופריך ונקיש מזוזה לתלמוד תורה פי' וליפטרי נשים ממזוזה כי היכי דפטירי מתלמוד תורה ומשני לא ס"ד דכתיב למען ירבו ימיכם וגו' אטו גברי בעו חיי נשי לא בעו חיי והשתא הא קאי נמי אתלמוד תורה כדמשמע הכא אע"פ שאין הנשים חייבות וי"ל דבת"ת הוה מחייבינן נמי מהאי טעמא אי לא מיעט קרא בהדיא דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם אבל במזוזה דליכא מיעוט אלא היקשא מהאי טעמא אית לן למימר דאין להקיש:

בעון ציצית כו' דוקא בימיהם שהיו מלבושיהם כך בארבע כנפות היו נענשים מי שלא היה להם ציצית כדמוכח (מנחות מא) גבי א"ל מלאכא לרב קטינא כו' אבל השתא שאין העולם רגילים במלבושים כאלו אין צריך לקנות. אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום כדאמר בסוף פרק קמא דסוטה (דף יד.) וכי לאכול מפריה היה רוצה משה אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים יתקיים על ידי [ת"י]:

פליגי בה ר' אבא (חייה) [חייא] בר אבא ור' יוסי חד אמר בעון מזוזה וחד אמר בעון ביטול תורה. פי' הוא שאמר הקב"ה לישראל (דברים י״א:כ׳) ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך ואמר שכרה כנגדה למען ירבו ימיכם וימי בניכם והך דאמר בעון מזוזה הבנים מתים קסבר מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו כלומר כי תתן שכרו של מי שקיים מצות מזוזה שיאריכו חיי בניו וחילופה שאם יעזוב עשייתה ויהיו דברי הכתוב למען ירבו חוזרין על הפסוק שלפניו שהוא וכתבתם על מזוזות ביתך והך דאמר בעון ביטול תורה הבנים מתים קסבר מקרא נדרש לפניו ולפני פניו וכי זו ההבטחה ומתן השכר הכתוב בפסוק שהוא למען ירבו ימיכם שלא הבטיח הקב"ה אלא למי שמלמד את בנו תורה כמו שאמר בפסוק שהוא לפני פניו ולמדתם אותם יהיה עכשיו זה שכתוב למען ירבו ימיכם וימי בניכם חוזר על הפסוק שכתב ולמדתם אותם הלכך כל מי שמלמד תורה לבניו זוכין לאריכות ימים וחילופה כי אם אינו מלמדם תורה לא תהיה להם אריכות ימים כי הם מתים בעון ביטול תורה:

כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין אותו שני אלפים ושמונה מאות עבדים שנא' (זכריה ח׳:כ״ג) כה אמר ה' [צבאות] בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי כבר ידעת כל לשונות הגוים הם שבעים לשון ואם יהיו י' אנשים מכל לשון לע' לשון יהיו הכל שבע מאות הרי אלו יחזיקו בכנף אחד והטלית שעל ישראל יש לה ד' כנפים שנאמר (דברים כ״ב:י״ב) על ארבע כנפות כסותך הרי אם יהיו שבע מאות מחזיקים בכנף אחד יהיו כל המחזיקים בד' כנפים אלפים ושמונה מאות:

פי' מקרא נדרש לפניו שנאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם וגו' ולפני זה הפסוק כתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וגו'. ונדרש בזכות שתעשה מזוזות ירבו ימי בניכם רבי יהודה הנשיא אמר לפני פניו כתיב ולמדתם אותם את בניכם לדבר והן התורה ומקרא זה למען ירבו ימיכם וימי בניכם נדרש לפניו שהוא המזוזה ולפני פניו בטול תורה:

תניא רשבג"א הלכות קודש ותרומה ומעשרות הן הן גופי תורה וכולן נמסרו לעמי הארץ:

ירושלמי תני רשב"ג הלכות קודש חטאת והבכורות הן הן גופי הלכות ושלשתן נמסרו לעמי הארץ (הלכך הקודש) [וכמו דתנינן בחגיגה כד] אם אמר הפרשתי לתוכה רביעית קודש (שמו) [נאמן] וכו'. ושאר כל השמועה כולה ופשוטה היא:

בפרש"י בד"ה אל תתן כו' לחטיא את בשרך לחייב את בניך עכ"ל מפירושו נראה דבשרך היינו בנים אבל א"כ לא הוה אצטריך ליה למדרש וחבל וגו' איזהו מעשה ידיו כו' וק"ל:

תוס' בד"ה ר"י הנשיא כו' כדמשני לקמן גבי אף על לשון הרע כו' עכ"ל וה"ה דה"מ לאתויי מהך דבסמוך דח"א בעון ביטול תורה דאף בעון ביטול תורה קאמר דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו אלא דניחא להו לאתויי מתנאי דהנהו אמוראי נינהו מיהו ק"ק ל"ל לתלמודא למימר ולדחוקי טעמא דעון ביטול תורה משום דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו הא איכא למימר כדאמר לעיל מדכתיב לשוא הכיתי כו' ולעיל ודאי דל"ק אמאי לא מייתי הך דרשא דמקרא נדרש לפניו ולפני פניו דא"כ אמאי לא נקט רבי במילתיה נמי מזוזה ואפשר שדרך התלמוד למנקט כל הדרשות שבכל ענין וכן רב נחמן ב"י דקאמר למ"ד בעון נדרים נמי מהכא לשוא כו' ורבי גופיה מקרא אחרינא מייתי לה אלא דרב נחמן קאמר דגם מהאי קרא איכא למדרש הכי וק"ל:

גמ' שנאמר אל תתן עי' שבועות דף לט ע"א תוס' ד"ה ואין בשרך:

שם בעון ביטול תורה מאי קראה במסכת כלה איתא רבי יהושע אומר בעון ביטול תורה בנים קטנים מתים דכתיב ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני:

שם רבי חייא בר אבא ורבי יוסי צ"ל ור' אסי או ר' אמי. סדר הדורות בהקדמה אות ד':

בַּעֲוֹן נְדָרִים, מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם נראה לי בס"ד מדה כנגד מדה, זה מזלזל בנדרים שהם בדיבור לומר מה עשיתי? דברים בעלמא הן! לכן תמות אשתו אשר נעשית אשתו בדבור כשאמר לה הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, דלפי דעתו גם זו אינה אשתו, על כן תצא מביתו ותתפרד ממנו. או יובן בס"ד על פי מה שכתב הרב ש"י ז"ל בשם ספר הקנה הנודר ואינו משלם יבא בגלגול נקבה, ואם האשה נודרת ואינה משלמת תבא בגלגול גויה! עיין שם. ולכן הנודר ואינו משלם תמות אשתו, שרומזים לו האשה תהיה לאיש דוקא, והוא כיון דאינו משלם מוכרח לבא בגלגול אשה, ונחשב לאשה מעתה, ולמה לו אשה בביתו?! לכך מסלקים אותה ממנו.

בַּעֲוֹן נְדָרִים בָּנִים מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים יש להקשות מנא לן מהאי קרא כשהם קטנים [אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ]? ונראה לי בס"ד, מפיק לה מיתורא דקרא דאמר (קהלת ה' ה') וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, רצונו לומר בהיותם קטנים שהם ניכרים שהם מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ מפני שאתה זן ומפרנס אותם, גם מזה היתור מוכח בַּעֲוֹן נְדָרִים שהאדם מביא דבר זה על עצמו בידיו, כמו שאמר הכתוב (קהלת ה' ה') אַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וכו'.

בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה הנה לפי פשוטו איכא טעמא בזה, מפני שהילדים היו ערבים במתן תורה. אך נראה לי בס"ד טעם אחר, כי בעסק התורה יהיה פריה ורביה ברוחניות שיש בחידושי תורה בנים ובנות, וכמו שכתבתי בס"ד במקום אחר. ולכן בעון ביטול תורה שביטל לידת בנים ובנות הרוחניים שהם חדושי תורה ימותו בניו ובנותיו הבאים לו מאשתו הגשמית, ועל זה אמר (ירמיהו ב, ל) לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם, מוּסָר לֹא לָקָחוּ, ונראה לי הכי קאמר זה היה בעבור דהבנים היו ערבים בעד תורה שבעל פה הנקראת מסורת, ולזה אמר מוּסָר לשון מסורת לֹא לָקָחוּ.

בָּתַר דְּשָׁמְעָה מֵרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן פירוש רש"י ז"ל נראה דוחק. ונראה לי בס"ד הכונה, אחר ששמע רבי מרבי אלעזר דאמר משום בִּטּוּל תּוֹרָה מהאי קרא ד'לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם' דנמצא עתה איכא תרי קראי דמוכחי על עון נדרים, פסוק לַשָּׁוְא ופסוק וְחִבֵּל דאמרו רבי לעיל, לכך חזר ואמר בַּעֲוֹן נְדָרִים.

חַד אָמַר בַּעֲוֹן מְזוּזָה. נראה לי בס"ד הטעם כי המשקוף רומז לאב שהוא ראש ועליון, והסף רמז לאשה שהיא נדרסת כאסקפה. דהיא למטה והוא למעלה, ומזוזת ימין לבן הזכר שהוא בחסד, ומזוזת שמאל לבת שהיא בגבורה, והם כמו עמודים העומדים לשאת משא הבית, ולכן בַּעֲוֹן מְזוּזָה שלא קיים מצות המזוזות שרומזים לבנים לכך בניו מתים. ונראה לי בס"ד לכן כתיב (דברים ה' ט') עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ, תיבת מְזוּזוֹת הם אותיות זזו מות, רצונו לומר זזו כל הבנים מן המות על ידי מצוה זו.

וְחַד אָמַר בַּעֲוֹן צִיצִית. נראה לי בס"ד על פי מה שכתב הרא"ש ז"ל, שעושין ח' חוטין בכל כנף, ויש בהם חמשה קשרים שבזה נשלם מספר אחד, וארבע פעמים 'אחד' [13] הוא מספר 'בן' [52], שבזה ניכר שיש לישראל דין בנים להשם יתברך עיין שם. ולכן מאחר שבציצית ניכר שיש לישראל דין בנים, על כן המבטל מצוה זו ימותו בניו! ועוד נראה לי בס"ד שמתים כשהם קטנים, דאיתא בתנא דבי אליהו (אליהו רבא כו) על פסוק (במדבר טו, לב) וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, אמר הקב"ה למשה מפני מה חילל זה את השבת? אמר משה לפניו: ריבונו של עולם איני יודע. אמר לו הקב״ה למשה: כי בכל ששת ימי החול יש לו לישראל תפילין בראשו ובזרועו ורואה אותם וחוזר ממעשיו, אבל עכשיו ביום השבת שאין לו תפילין בראשו ובזרועו לכן חילל את השבת. באותה שעה אמר לו הקב״ה למשה: משה צא וברור להם מצוה אחת שינו נוהגים בה בשבתות ובימים טובים, ואיזה זה מצות ציצית וכו' עיין שם. נמצא הציצית ניתן לישראל שיהי' בו היכר ומזכרת ליהדות שלהם, לכך כתיב (שמואל א' כד, ה) וַיַּךְ לֵב דָּוִד, כשקרע הכנף של המעיל לשאול, ואמרו רבותינו ז"ל שביטלו ממצות ציצית שעה אחת, ואמר מה בין קטע ציצתא לקטע רישא, נמצא היכר היהדות בציצית עדיף מתפילין, כי הציצית הוא בין ביום בין בלילה שלובשין טלית קטן, וכן הוא בין בשבת ויום טוב בין בחול, אמנם יש עוד היכר באדם ליהדות על ידי הפאות, אך כל דבר אינו חזק אלא על פי שני עדים, ולכך צריך לעשות ההיכר בשתים. מיהו כל זה בגדולים, אבל קטנים אין להם לא פאות ולא ציצית, כי הקטנים מגדלים שער ראשם כולו, ולכן זה שאינו מקיים מצות ציצית שיש בהם היכר ליהדות, אז מתים בניו בעודם קטנים, שאין בהם עדיין היכר ליהדות לא מצד ציצית ולא מצד פאות.

כָּל הַזָּהִיר בְּצִיצִית, זוֹכֶה וּמְשַׁמְּשִׁין לוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת עֲבָדִים. נראה לי טעם לזה על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים 'ציצית קטן' הוא קטנות שהוא עשיה שביצירה, ו'טלית גדול' עשיה שביצירה עיין שם, נמצא הַזָּהִיר בְּמִצְוַת צִיצִית עושה תיקון ב 'עשיה' וב 'יצירה' [700] שמספרם שבע מאות, ולכך הַזָּהִיר בְּצִיצִית זוֹכֶה כנגד כל כנף שבע מאות עבדים כמנין 'עשיה יצירה'. ועוד נראה לי בס"ד לפרש טעם למספר זה, דידוע ארבע ציציות נמשכים מן ארבע אורות מוחין, וידוע כל בחי' כלולה מעשר, וכל אחד מעשר כלול מעשר, הרי כל בחינה מארבעה הנזכרים נחשב כמאה שהם ארבע מאות, ולכן הַזָּהִיר בְּצִיצִית ללבשו כל שבעת ימי השבוע באין מחסור, זוֹכֶה לְשַׁמְּשׁוֹ שְׁנֵי אֲלָפִים וּשְׁמוֹנֶה מֵאוֹת כנגד ז' ימי השבוע, כי שבעה פעמים ארבע מאות הוא שני אלפים ות"ת [700×4=2800].

בַּעֲוֹן שִׂנְאַת חִנָּם, מְרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם וְאִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת נְפָלִים, וּבָנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵם קְטַנִּים. נראה לי בס"ד כי המריבה מתהוית ויוצאה מכעס לב שהוא עומד בתוך גופו של אדם שנקרא בית, כמו שנאמר (קהלת יב, ג) בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, לכך הַמְּרִיבָה רַבָּה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מדה כנגד מדה, וגם עוד כיון שהיא מתהוית וצומחת מבפנים, לכך אִשְׁתּוֹ מַפֶּלֶת שהוא היזק פנימי בעודם בחדרי בטן, ולכן נמי מֵתוּ בָּנָיו קְטַנִּים שעדיין הם יושבים בפנים בתוך הבית ולא גדלו ויצאו חוצה. ונראה לי בס"ד 'שִׂנְאַת חִנָּם' אותיות 'שָׂנֵא מַחֲנֶה' כי זה בעל שנאת חנם שנא מחנה שלו שהוא מקום חנייתו שבאה הפרענות שם, ואם תוסיף מספר שִׂנְאָה [356] על מספר מְרִיבָה [257] עולה תרי"ג [613] כמנין רמ"ח [248] איברים ושס"ה [365] גידים, לזה אמר מְרִיבָה רַבָּה דייקא, שנוסף עליה מספר שִׂנְאָה, ואז שדייא תכליה בכוליה גופיה אברים וגידין.