מסכת שבת דף כ״ו עמוד א׳

שהוא עף ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית:

חמתא חמותה:

איתלי שרגא הדלק את הנר:

לכורמים לשון מאספים כמו כורמים עליו את הכלים לקמן בפרק רבי עקיבא (שבת דף פח:):

עד רמתא שם מקום:

וליוגבים לשון יקבים שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו כדאמרן בפרק כלל גדול לקמן (שבת דף עה.) והניחם נבוזראדן ללבושי המלך:

סולמא דצור מעלה הר וקצרה המסילה וגבוהה וקורין אותה פוייאיא"ה:

אין מדליקין בטבל טמא וכ"ש בטהור ולקמיה מפרש טעמא:

ולימא מר מפני שהוא עף ויהא בהול על ממונו ויבא לכבות תימה דה"ל למימר אפילו בחול נמי ליתסר כדאמר לקמן דאין מדליקין בנפט לבן אפילו בחול מפני שהוא עף:

חדא ועוד קאמר וקשה לר"י דתניא בסמוך הצרי אינו אלא שרף מעצי הקטף משמע דהטעם לפי שאינו נמשך אחר הפתילה ומה הוצרך לבדות הטעם מדעתו:

אין מדליקין בטבל טמא פירש בקונטרס וכ"ש בטבל טהור ואין נראה דלא הוי כ"ש דמהיכא תיתי אלא ה"ה בטבל טהור דילפינן טבל טהור מטבל טמא מה טבל טמא אין לך בו שום הנאה של כילוי אלא מהרמה ואילך אף טבל טהור כן אבל הנאה שאינה של כילוי שרי דלא מצינו בשום מקום שיהא טבל אסור בהנאה ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה (יבמות פ"ז דף סו:) דהנאה של כילוי אסורה לזרים אבל שאר הנאות שרי דתנן בפרק בכל מערבין (עירובין דף כ:) דמערבין לישראל בתרומה:

רבי ישמעאל אומר כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו הא דלא קתני אלא פשתן כדקתני במתני' משום דמתניתין איירי בפסול פתילות והכא איירי בפסול שמנים קשה לרשב"א דרבי ישמעאל דתני במתני' דאין מדליקין בעטרן מפני כבוד השבת משמע שנמשך אחר הפתילה יפה אלא דגזרינן שמא יניחנו ויצא כדמפרש לעיל והכא משמע כל היוצא מן העץ אינו נמשך אחר הפתילה ועטרן יוצא מן העץ הוא דהוא פסולתא דזיפתא כדאמר לעיל:

רבי שמעון שזורי אומר מדליקין בשמן פקועות ובנפט קשה לרשב"א מה בא לומר רבי שמעון שזורי דהא לרבי יוחנן בן נורי נמי מדליקין בהן מדקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין משמע דוקא הנהו אבל שמן פקועות ונפט מכשיר ועוד דנפט מכשיר בהדיא רבי יוחנן ואין לומר דרבי שמעון שזורי איירי בנפט לבן דהא אפי' בחול אמר לעיל אין מדליקין בו ואי גרסינן אין מדליקין במילתיה דרבי שמעון שזורי אתי שפיר:

איכא בינייהו דרב ברונא פירש בקונטרס דחד מינייהו סבר דחלב מהותך שרי בתערובות אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים בתערובות אבל חלב כלל וכלל לא והשתא תרוייהו לא סברי בכולה מילתא כרב ברונא ולא משמע הכי ובקונטרס דחק לפי שפירש במתניתין דשמן דגים היינו קרבי דגים שנימוחו ונראה לר"ת דשמן דגים היינו שמן שבא מעינו של דג כדאמר בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עג:) נגדו מגלגלתא דעינא תלת מאה גרבי מישחא ובשמן דגים מודה רב ברונא דשרי בעיניה והשתא חד מינייהו סבר לגמרי כרב ברונא:

ולא מסיימי ולא שייך הכא תנא בתרא לטפויי אתא דמוכח קצת דת"ק להחמיר מדקאמר אין לך אלא מה כו' ומדליקין בשמן דגים ובעטרן משמע דווקא הנך מדנחת לפרושי ולא פי' נמי דרב ברונא:

אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין אפי' בשל פשתן ובפ"ק דסוכה (דף מז.) אמרינן סיככה במטלניות שאין בהן שלש על שלש פסולה ותירץ דהתם איירי דבאות מבגד גדול שכבר היו ראויות לקבל טומאה אבל הכא מיירי בהנהו שלא היה בהם מעולם שלש על שלש וקשה לרשב"א דאפי' אם לא נארג בו מעולם שלש על שלש מקבל טומאה כדאמר בפרק במה אשה (לקמן שבת דף סג:) אריג כל שהוא טמא ואין מסככין בו וי"ל דהתם מיירי כשאין בדעתו לארוג בו יותר והכא מיירי כשיש בדעתו לארוג בו יותר הלכך אם אין בו שלש על שלש טהור:

איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי [והוא] שמעתתא דאיתמרא בפירקא (דף כג) חלב מהותך וקירבי דגים שנימוחו:

ת"ר אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צ"ל בשבת מ"ט (בתרומה) [בב' תרומות הכתוב מדבר] מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה. תניא אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניח הנר ויצא.

אין מדליקין בצרי מפני שריחו נודף שמא יסתפק ממנו ועוד מפני שהוא עף. רבי [טרפון] אומר אין מדליקין אלא בשמן זית בלבד.

א"ר יוחנן בן נורי מה יעשו אנשי בבל שאין להם אלא שמן שומשמין. מה יעשו אנשי מדי שאין להם אלא שמן אגוזים. ואנשי אלכסנדריא שאין להם אלא שמן צנונות. אין לך אלא השמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן וכן הלכה.

רבי שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש. ומסככין בו חוץ מן הפשתן שבגד פשתן מקבל טומאה אפילו אין בו אלא שלש על שלש אצבעות ואין מסככין בו.

אין מדליקין בטבל טמא בחול ואין צריך לומר בשבת פירש רש"י ז"ל: וכל שכן בטהור. והקשו בתוס' הא מהיכא תיתי, אי משום דאמרינן מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך, הא ודאי ליכא למימר דאין לך בה הדלקה אלא משעת הרמה קאמר, דהא לאחר הרמה ודאי אסור להדליקה. ועוד דלמאן דאמר חולין הטבולין לתרומה לאו כתרומה דמו מאי איכא למימר. אלא טבל טמא דוקא קאמר, והכי קאמר מה תרומה טהורה אין לך אכילה אלא משעת הרמה ואילך אף תרומה טמאה אין לך בה אכילה דהיינו שריפתה אלא משעת הרמה ואילך, ולעולם טבל טהור מותר להדליק בו, דכיון דשייכא בה אכילה ממש אין אסור בה אלא אכילה ממש. ותמיהא לי מאי האי דקתני ואין צריך לומר בשבת, דאיזה איסור נוסף בו בשבת, דאי משום דאין שורפין קדשים ביום טוב ובשבת, תינח למאן דאמר חולין הטבולין לתרומה כתרומה, אלא למאן דאמר לאו כתרומה מאי איכא למימר. וצל"ע.

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר צרי אינו אלא שרף מעצי הקטף. פירש רש"י ז"ל: לשון ראשון, שהוא נתינת טעם למה אין מדליקין בו, מפני שהוא יוצא מן העץ, וכל היוצא מן העץ אין מדליקין בו מפני שאינו נמשך אחר הפתילה. ולזה הפירוש קשיא, דאם כן למה להו לאביי ורבא לעיל לפרושי טעמיה דר' שמעון מפני שהוא עף וכן מפני שריחו נודף וגזירה שמא יסתפק ממנו, והא ר' שמעון בן אלעזר עצמו מפרש טעמו. ועל כן היה יותר נראה כלשון שני שפרש"י ז"ל, שאינו נתינת טעם אלא הכי קאמר ועוד היה ר' שמעון בן אלעזר אומר דבר אחר בצרי. אלא שמצאתי בירושלמי (בפרקין ה"ב) מפורש כלשון הראשון, דגרסינן התם תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר אין מדליקין בצרי מפני שהוא שרף. והלכך יש לי לומר דאביי ורבא טעמיה דנפשייהו קאמרי ולא טעמא דרבי שמעון בן אלעזר, משום דקיימא לן שאינו אסור אלא שמנים שמנו חכמים בלבד, הא שאר שמנים אפילו יוצא מן העץ שרו, ובהא קאמר רבא דאפילו לרבנן אין מדליקין בו מפני שהוא עף או משום שמא יסתפקו ממנו, כך נראה לי. וכן נראה מדברי הרב אלפסי ז"ל שהביא הא דאביי ורבא ולא הביא הא דר' שמעון בן אלעזר עצמו.

סומכוס היינו תנא קמא איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב ולא מסיימי פירש רש"י ז"ל איכא בינייהו דרב ברונא דאמר צריך ליתן בתוכו שמן כל שהוא, אי נמי דאכשר חלב מהותך בשמן כל שהוא, דחד מהני תנאי סבירא ליה דחלב מהותך ניתר בתערובת כרב ברונא אבל שמן דגים אפילו בעיניה ודלא כרב ברונא, ואידך סבר דחלב כלל כלל לא ודלא כרב ברונא ושמן דגים ע"י תערובת וכדרב ברונא. ואינו מחוור. דאם כן ליכא חד מינייהו דאית ליה דרב ברונא, אלא חד מינייהו פליג עליה בחדא ואידך פליג עליה בחדא. אלא ודאי שמן דגים לאו היינו קרבי דגים, וחד מהני תנאי סבר דשמן דגים אפילו בעיניה, אבל קרבי דגים אפילו ע"י תערובת והיינו דרב ברונא, ואידך סבר דשמן דגים על ידי תערובת אין בעיניה לא, אבל קרבי דגים כלל כלל לא ודלא כרב ברונא. וכן כתב ר"ח ז"ל דשמן דגים וקרבי דגים תרי מילי נינהו. וכן דעת רבותינו הצרפתים ז"ל (בד"ה איכא).

אמר אביי רבי שמעון בן אלעזר ותנא דבי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד. והא דקאמר רבי שמעון בן כל היוצא מן העץ לאו דוקא, דהוא הדין לכל שאר בגדים חוץ מצמר ופשתים ואף על גב דאין יוצאין מן העץ כתנא דבי רבי ישמעאל, אלא מדאיצטריך למימר חוץ מפשתן דיוצא מן העץ נקט כל היוצא מן העץ. ואם תאמר ומנין לו לאביי הא, דילמא רבי שמעון בן אלעזר דוקא קתני. לא היא, דהא אי אפשר למעט שום בגד אלא מדפרט הכתוב (ויקרא יג, מז) בנגעים צמר ופשתים, וכיון שכן וקא דריש צמר ופשתים למעט שאר יוצאין מן העץ על כרחין אף שאר בגדים נתמעטו.

שבעה מיני כלים הם שמקבלים טומאה מן התורה והם של בגד של שק ושל עור ושל עץ ושל עצם ושל מתכת ושל חרס והבגד עיקר ענינו כל שהוא ארוג מצמר או פשתים ובכללם אף הארוג מן הקנבץ או מן המשי ושאר מיני הבגדים והלבדי' בכלל זה והשק הוא גדילה של חוטי שער או אריגתם וכן העשוי מצמר של עזים והוא הנקרא נוצה מצד שאין דרך לגזזו אלא למרטו וכן העשוי מצמר גמלים או זנב הסוס והפרה וכיוצא באלו ולענין סדר טומאתם הבגד חלוק לב' דרכים צמר ופשתים לדין אחד ושאר מינין לדרך אחרת והשק לדרך שלישי' והוא שבגד של צמר או של פשתי' שיעורו ליטמא ג' טפחים על ג' טפחים למדרס ושלש אצבעות על שלש אצבעות לשאר טמאות כגון מת ושרץ ודומיהם כל אחד כטומאתו ושלש אצבעות אלו פירושן עם המלל ומלל זה הוא שדרך התופרים לכפלו מעט סביב התפירה ושלש על שלש סופו לתפירה לטלאי שבבגדי העני ואע"פ שאין אותו המלל ראוי לטלאי נמנה הוא בכלל השלש לטומאה ושאר מיני הבגדים צריך ג' על ג' לכל טומאה ודברים אלו כלם בקרעים הבאים מן הבגד אבל ארג בגד בפני עצמו מטמאין במה שהם בכל הטומאות כמו שיתבאר בששי של מסכתא זו חוץ מן המדרס שאינם מטמאים בו אלא בשיעור ג' על ג' והשק שיעורו לכל טומאה ד' טפחים על ד' טפחים למדת שכל היוצא מן העץ אין בו טומאת שלש על שלש אלא פשתן אבל קנבס וצמר גפן ושאר המינים דוקא בשלשה על שלשה ומ"מ בטומאת נגעי בגדים אין שום בגד מיטמא אלא צמר ופשתים והלבדים כיוצא בהם אבל של קנבץ וצמר גפן וצמר של גמלים ונוצה של עזים אינו מיטמא בנגעים כלל ולמדת שאין הלכה כדברי האומר הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם בכל הטומאות ונאמר צמר ופשתים בטומאת נגעים מה של נגעים בצמר ופשתים אף בשאר הטמאות כן אלא טומאת נגעים לחוד ושאר טמאות לחוד:

כשם שנשתנית טומאת נגעים משאר טמאות להקל בשאר בגדים כך נשתנית להחמיר בצמר ופשתים שבשאר טמאות לא יטמאו אלא באריג מהם ובנגעים אף השתי והערב ר"ל הואיל וכבר נטוו מיטמאין דכתיב או בשתי או בערב ואין ממתינין לפשתן עד שיתלבן ולצמר עד שישלוהו מן היורה ששולקין אותה בתוכה ללבנה אלא משנטוו מיטמאין ובלבד שיהא שם כדי לארוג מהן שלש על שלש ואונין של פשתן האמורים בסוגיא זו פירושו לאחר טויה שעושין מהן כמן אונין ומלבנין אותן ויש מפקפקין לטמא בפשתן אף בשלא נטוה ממה שאמרו בסוכה י"ב ב' באניצי פשתן שכל שהוא דייק ונפיץ אין מסככין בו והם מפרשים אותה מצד קבלת טומאה ומ"מ אינו כן ולא אמרו שם שלא לסכך מטעם טומאה והוא שגדולי המחברים כתבו שם מפני שנשתנית צורתם ודומים כמי שאינם מגדולי קרקע ואף גדולי המפרשים שבאים עליה מתורת טומאה לא לטומאת עצמן אלא מפני שהם ראוים ליתנם בכרים וכסתות ונמצאו מקבלין טומאה על יד דבר אחר ולמדת מ"מ שאין מסככין בטווי שבהם וכן למדת שכל היוצא מן העץ אין נמנעין מלסכך בו בשלש על שלש לבד אלא פשתן ויש אומרים שמאחר שמינו מקבל טומאה שהרי הם מקבלין טומאה בשלשה על שלשה אין מסככין בהן:

זה שכתבנו שהלבדים מיטמאים בכל הטמאות יש שואלין בה ממה שאמרו בששי של מסכתא זו כשטימא בשרץ לא טמא אלא טווי וארוג והם מתרצים שלא אמרוה אלא להוציא חבלים ומשיחות אף של צמר ופשתים אבל לבדים שהוא בגד עצמו לא וכבר ידעת שכל המיטמא בשרץ מיטמא בכעדשה:

בד"ה אין מדליקין כו' ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל לא כו' עכ"ל כצ"ל מלשון המשנה דתרומות ועיין על דברי התוס' שם בר"ש:

בד"ה איכא בינייהו כו' והשתא תרווייהו לא סברי בכולה מלתא כו' ובקונטרס דחק לפי שפי' כו' עכ"ל ר"ל לפי מה שפירש דשמן דגים היינו קרבי דגים ע"כ האי תנא דסבר הכא אין מדליקין בחלב מהותך בעיניה דומיא דהכי ומדליקין בשמן דגים אפילו בעיניה ומש"ה דחק לפרש דההוא תנא דקאמר בחלב מהותך דאסור להדליק אפילו בתערובות סבר בשמן דגים מדליקין היינו בתערובות אבל לא בעיניה דהשתא בהך מילתא דקרבי דגים סבר רב ברונא מיהת כהאי תנא ובחלב מהותך סבר כאידך תנא אבל אם נאמר להאי תנא דסבר אין מדליקין בחלב מהותך (אפילו בעיניה) [ע"י תערובות] דסבר בשמן דגים נמי כאידך תנא דשרי אפי' בעיניה וא"כ לא אתיא דרב ברונא בהך מלתא דקרבי דגים דלא כמאן ועוד דהויא סברתו הפוכה מההוא תנא דרב ברונא מיקל (בשמן) [בחלב] מהותך טפי מההוא תנא דסבר אין מדליקין בו אפילו בתערובות וקרבי דגים מחמיר רב ברונא לאסור בעיניה וההוא תנא סבר דשרי אפילו בעיניה וזה דחקו לפרש דפליגי הני תנאי נמי בשמן דגים דהשתא רב ברונא בחדא סבר כהאי תנא ובחדא כאידך תנא ודו"ק:

בד"ה אין בו כו' קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין אפילו בשל פשתן כו' עכ"ל דהכי משמע דאין בו משום שלש כו' קאי גם אחוץ פשתן וה"מ להקשות הכי אהך משמעות מהאי דמשמע לקמן דחוץ מפשתן היינו בטווי ולא בגד אלא דניחא להו להקשות כן לקמן אדאביי גופיה דאיהו קאמר רשב"א וסומכוס אמרו ד"א ולדידיה עיקר מלתיה דשלש על שלש משום פשתן נקט ודו"ק:

ברש"י ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' א"נ דאכשיר חלב מהותך בתערובות וכו' פי' דרב ברונא קאמר דבשניהם בין בחלב ובין בשמן דגים צריך ליתן לתוכה שמן כל שהוא ובשניהם מותר כשנותן לתוכן ומה שהוצרך רש"י לפרש דחד מהנך תנאי סבר דרב ברונא דחלב ניתר בתערובות אבל שמן דגים אפי' בעיניה ולא פירש דשמן דגים שרי דוקא בתערובות והוי ממש כרב ברונא משום דע"כ הני תנאי לא משווי חלב ושמן דגים דהא סומכוס קתני כל היוצא מן הבשר דהיינו חלב אין מדליקין בו אלא שמן דגים מדליקין וכן ר' יוחנן בן נורי דקאמר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דהיינו מתני' דקתני ולא בחלב ובשמן דגים קתני דמדליקין ולכך הוצרך רש"י בכל תנא לחלק בין חלב לשמן דגים והא דפירש ומר סבר שמן דגים ע"י תערובות אבל חלב כלל לא ולא פירש ומר סבר שמן דגים בלא תערובות וחלב כלל לא משום דא"כ לא הוי ס"ל לגמ' בשום דבר כרב ברונא ורוצה רש"י לפרש דכל תנא סבר קצת דרב ברונא:

בתוס' ד"ה איכא בינייהו דרב ברונא וכו' ונראה לר"ת וכו' והשתא חד מינייהו סבר לגמרי כרב ברונא ר"ל דבשמן דגים לא פליגי דכ"ע מודו אפי' רב ברונא דמותר אפי' בעיניה דלא אמר רב ברונא אלא בקרבי דגים ולא פליגי התנאים אלא בחלב דמר סבר דמותר ע"י תערובות כרב ברונא ומר סבר דאסור אפי' ע"י תערובות ודלא כרב ברונא:

ד"ה ולא מסיימי וכו' דמוכח קצת דת"ק להחמיר וכו' ר"ל וכיון דיש כאן שתי סברות סברא אחת דתנא בתרא לטפויי אתא ויש סברא לומר בהיפוך דמוכח שת"ק הוא המחמיר לכך קאמר ולא מסיימי:

ד"ה אין בו משום ג' על ג' וכו' ותירץ דהתם איירי דבאו מבגד גדול וכו' כצ"ל:

בא"ד ויש לומר דהתם מיירי שאין בדעתו לארוג וכו' פי' והשתא אין אנו צריכין לתירוצא דלעיל ואפי' בא מבגד גדול דוקא כשיש בו ג' על ג' אבל אין בו ג' על ג' אינו טמא ועי' בפ' במה אשה (שבת דף ס"ג) בתוס' ד"ה מנין לאריג וכו' וגם שם צריך ליישב דברי התוס' כאשר נכתוב לקמן אי"ה:

בתוס' בד"ה אין מדליקין בטבל טמא פירש בקונטרס כו' דילפינן טבל טהור מטבל טמא כו' ומהכא נמי ילפינן כהן ששכר פרה מישראל כו' דהנאה של כילוי כו' עס"ה. ודברי התוס' בזה בעיקר הילפותא מבוארין יותר בדבריהם בריש פרק אלמנה לכ"ג דילפינן תרומה מטבל והא דילפינן טבל מתרומה לחלק בין הנאה של כילוי כיון דעיקר הנאה בתרומה טהורה היינו אכילה ושתיה שהן הנאה של כילוי אלא דלענין טבל אין לחלק בין כהנים לזרים משא"כ בתרומה לא שייך לאסור הנאה של כילוי אלא לזרים דומיא דתרומה טהורה ע"ש בלשון התוס' ובלשון הרא"ש בפירוש המשניות בסוף מסכת תרומות. ומיהו בעיקר ילפותא דהכא בשמעתין דמשמע מלשון התוספות דהנאה של כילוי בטבל טמא ובתרומה טמאה היינו מדאורייתא אלא שהר"ש בפי' המשניות שם האריך להוכיח דאין איסור הנאה של כילוי אלא מדרבנן ע"ש ובספר משנה למלך האריך והרחיב הדיבור בזה בפרק י' מהלכות תרומות הלכה י"ד ומסיק שם דאפשר דהך ילפותא שכתבו התוס' כאן ובפרק אלמנה לכ"ג נמי לאו דרשא גמורה מדאורייתא היא אלא אסמכתא בעלמא ע"ש. ולענ"ד הדבר מוכרח לפרש כן בלשון התוס' מתוך מה שכתבתי לעיל בדף הקודם בלשון התוספות בד"ה הא בחול שפיר דמי שכל דבריהם שם היינו לשיטת ר"י שסובר דהאי כשם שמצוה לשרוף היינו מדרבנן כמו שהוכחתי בטוב טעם ודו"ק:

בגמרא תניא ר"ש בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן. לכאורה משמע דכלל גמור הוא דכל היוצא מן העץ מסככין בו מיהו כל שאין בהן יותר מג' על ג' ולשיטת התוס' אף בשלשה על שלשה וק"ל הא אין מסככין ביוצא מן העץ כל שיש לו בית קיבול דתורת כלי עליו ומקבל טומאה אף בכל שהוא והלכה פסוקה היא דכלי כל שהוא טמא בכל הטומאות וליכא למימר דכלים לאו בכלל כל היוצא מן העץ נינהו הא ליתא דהא במתני' דלקמן נמי תנינן כל היוצא מן העץ אין מטמא טומאת אהלים אלא פשתן וממעט אפילו כלי העץ כדקתני לקמן אי מה להלן קרשים כו' ובאמת דעיקר דינא למעט קרשים אתא שאם עשה מהן אהל אין מטמאין וה"ה לכל הכלים שאם חיברן לקרקע נתבטלו מתורת כלים ונעשו אהל עץ ואין מיטמאין כמבואר בהדיא מלשון התוספות לקמן ע"ש וא"כ ה"ה לענין סכך הא קי"ל דאין מסככין בכלים. ולפ"ז ע"כ דהאי כללא דרשב"א לא דמי להאי כללא דמתניתין דלקמן לענין אהלים דהכא אין הכלים בכלל כדפרישית. ולפ"ז יש לי מקום עיון על מה שהקשו התוס' כאן בשם הרשב"א דאפילו אין בו ג' על ג' נמי מקבל טומאה בפשתן כדאמרינן לקמן אריג כל שהוא טמא ואין מסככין בו ולמאי דפרישית אין כאן מקום קושיא כלל שהרי כתבו התוס' לקמן בפרק במה אשה דף ס"ג ע"ב דהא דאריג כל שהוא טמא אע"ג דלאו בכלל בגד הוא היינו משום דראוי לכוף ולקפל וליקח בו מרגליות ומחט כו' עכ"ל וא"כ לפ"ז עיקר הטומאה היינו משום כלי בית קיבול (וכמ"ש הרע"ב ותי"ט בפכ"ז דכלים דילפינן לה משק ע"ש) ולא משום בגד א"כ לפ"ז לא שייך האי מילתא במימרא דרשב"א דאיהו לא איירי אלא במידי דהוי משום בגד דשייך בהן שלש על שלש וכמ"ש רש"י ז"ל דיוצא מן העץ היינו קנבוס וצמר גפן אבל במידי דלא שייך ביה תורת בגד אלא תורת בית קיבול ומרבינן ליה מאו בגד כמו שאבאר לא איירי ביה רשב"א כלל דהא בכה"ג אפילו בכל היוצא מן העץ נמי טמא ואין מסככין בו כדמשמע להדיא בפרק קמא דסוכה דאפילו בנסרים משופין איכא למ"ד דאין מסככין בהן משום גזירת כלים ועיין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון התוספות:

בפרש"י בד"ה חוץ מפשתן דילפינן לקמן כו' דאיקרי עץ כו' אפילו אונין שבו כו' עכ"ל. נראה דמה שהוכרח רש"י כאן לפרש כן היינו משום דקשיא ליה בעיקר מימרא דרשב"א דקתני ל' כל היוצא מן העץ וע"כ דלאו כלל גמור הוא כדפרישית בסמוך וא"כ משמע לכאורה דדוקא אמיני בגדים קאי וא"כ אמאי נקיט לה בהאי לישנא דיוצא מן העץ דטפי הול"ל בהדיא כל הבגדים אין בהם משום ג' על ג' ומסככין בהן חוץ מפשתן וע"ז כתב רש"י ז"ל דשפיר שייך למיתני לשון היוצא מן העץ דאפילו אונין בכלל שהרי על שם האונין הפשתן נקרא עץ וזהו שמסיים רש"י ז"ל הלכך אין מסככין באונין והיינו משום דמטמא בנגעים אע"ג שאין מיטמאין בשאר טומאות כנ"ל בכוונת רש"י ז"ל:

בתוס' בד"ה אין בהן שלש על שלש כו' קשה לריב"א דמשמע דפחות משלש על שלש מסככין אפילו בשל פשתן ובפ"ק דסוכה כו' עכ"ל. ויש לדקדק דמנ"ל לריב"א דמסככין בו אשלש על שלש דלעיל מיניה קאי דילמא מילי מילי קתני רשב"א דכל היוצא מן העץ יש בו שני דינים הללו חדא דאין בו משום שלש על שלש לענין קבלת טומאה ואידך דלעולם מסככין בו אפילו בבגד שלם חוץ מפשתן שנשתנו לענין שני דינים הללו חדא דיש בהן משום שלש על שלש לענין קבלת כל הטומאות ועוד דאין מסככין בהן ולעולם אפילו פחות משלש על שלש כגון סיככה בטווי או במטלניות ולפי מאי דפרישית בסמוך א"ש דע"כ האי דמסככין בו אשלש על שלש דלעיל מיניה קאי דטמא משום טומאת בגד דהא לא מצינו לפרש דמסככין בו מלתא באפי נפשיה היא ואכל היוצא מן העץ קאי דלעולם מסככין בו הא ודאי ליתא שהרי אם יש לו בית קיבול ודאי טמא משום טומאת כלים. ועוד י"ל דקושיית ריב"א היינו אליבא דרבא דהא בין מקמי דהדר ביה ובין בתר דהדר ביה רשב"א מיהו ג' על ג' דוקא נקיט דשלשה על שלשה אפילו בשאר בגדים מיטמאין בשאר טומאות. וא"כ ע"כ דמסככין בו נמי דוקא אשלש על שלש קאי דהא בשלשה על שלשה ודאי דאין מסככין כיון דמקבל טומאה בשאר טומאות ולא הוי דומיא דגורן ויקב וא"כ מקשה ריב"א שפיר דמשמע ליה דהא דקתני חוץ מפשתן נמי אג' על ג' דוקא קאי ובפ"ק דסוכה משמע אפילו במטלניות פחות מג' על ג' אין מסככין כנ"ל ועיין עוד בסמוך:

בא"ד וקשה לרשב"א דאפילו אם לא נארג בו מעולם ג' על ג' מקבל טומאה כו' עכ"ל. נראה מלשון זה דהרשב"א מפרש דהאי דאריג כ"ש טמא בפרק במה אשה היינו כל שהוא ממש וכמ"ש התוספות שם דטמא משום דראוי לכוף ולקפלו דטמא משום בית קיבול וכבר כתבתי דלפ"ז יש לי מקום עיון על קושיית הרשב"א ז"ל כדפרישית אלא שמצאתי בפירוש המשניות בפכ"ז דכלים דקתני הבגד מטמא משום חמשה שמות וקחשיב לבית קיבול ואריג כל שהוא בתרתי וכתבו הרמב"ם והרע"ב והתי"ט דהאי אריג כל שהוא היינו באבנט וחגור שאין ברחבן שלש וכן מצאתי גם כן להרא"ש ז"ל בפירוש המשניות שלו ומשמע מלשון זה דאפילו יש בהן אורך הרבה דסתם חגור ואבנט יש בארכן יתר משלש אצבעות אלא דאפילו הכי כיון דאין ברחבן שלש לא הוי בכלל ג' על ג' דנקיט בכל דוכתא דהיינו מרובעת דוקא אלא דבאבנט וחגור טמא אפילו בכה"ג ולאו משום דאיקרי בגד אלא משום דאיקרי כלי או תכשיט ולכאורה שפי' זה של מפרשי משניות מוכרח דהא אריג כ"ש לאו בכ"ש ממש איירי משום בית קיבול דא"כ אמאי קחשיב להו בתרתי ועוד דלפי' זה מתיישב היטב הא דתני לקמן אריג ותכשיט כ"ש טמא וע"כ פירושו חציו אריג וחציו תכשיט כדפירש"י ותוס' שם וע"ז כתבו התוס' שם דמכאן משמע דמ"מ בעינן שיעור קצת דאל"כ חציו דכ"ש מאי היא וא"כ האי שיעור קצת שכתבו לשון דוחק הוא לפי שיטתם שם דהאי אריג כ"ש היינו משום בית קיבול משא"כ לפי שיטת המפרשים שהבאתי א"ש טובא דאפילו אם החגור והאבנט עשויין בענין זה חציו ארוג וחציו תכשיט טמאין ואע"ג שאין ראויין לבית קיבול אפ"ה טמאין משום כלי ותכשיט. וא"כ לפ"ז פשיטא דלא שייך הך קושית הרשב"א כאן שהרי לפי שיטת המפרשים האי אריג כ"ש אדרבה חשיב טפי מג' על ג' מרובעות כיון דהוי כלי גמור וע"כ דהכי הוא דאל"כ תקשי בפשיטות דבכל דוכתא דנקיט הש"ס במשניות ובכמה דוכתי לשון ג' על ג' אמאי לא נקיט אריג כל שהוא וכ"ש דטפי שייך לאקשויי הך קושיא אמתני' דריש פכ"ז דכלים דקתני הבגד טמא משום ה' שמות וקחשיב לג' על ג' ואריג כ"ש ובית קיבול לשלשה שמות ע"ש אע"כ כדפרישית. והאמת יורה דרכו דמסתימת לשון רבינו שמשון בפי' המשניות שהוא בעצמו הרשב"א בעל התוספות שהקשה קושיא זו משמע שאינו מפרש להאי אריג כ"ש על דרך כל המפרשים שהבאתי דאיירי בחגור ואבנט אלא כ"ש ממש וכן נראה ג"כ קצת מסתימת לשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בפרק כ"ב מהלכות כלים ע"ש. ומ"מ לא זכיתי כעת לעמוד על תוכן כוונת הרשב"א ז"ל כאן בקושיא זו דלכאורה ממ"נ אין מקום לקושייתו אם לא שנאמר דהרשב"א סובר בכל בגד כ"ש ראוי לכוף ולקבל ולפ"ז אה"נ דלא שייך קושיית הרשב"א אבריית' דרשב"א טפי מבכל המשניות שנזכר ג' על ג' לטומאה אלא משום דהכא בסוגיית הגמרא מייתי להך ברייתא מה שלא נזכר עדיין בסוגיית הגמרא קודם זה מש"ה הקשה הרשב"א קושיא זו כאן. מיהו בתירוץ של התוספות ממילא נתיישבו כל המשניות ולפ"ז אפשר דכל מפרשי משניות שהבאתי שכתבו דאריג כ"ש כגון אבנט וחגור היינו נמי מה"ט דבהנך אין דעתו לארוג יותר וכמו שתירצו בתוספות כנ"ל ועיין מה שאכתוב בזה בפרק במה אשה אי"ה וע"ש בחידושי הרשב"א שמדבריו שם נראה ג"כ כמ"ש הרשב"א בעל התוספות דהכא. ומה שהוצרכתי להאריך בזה בענין אריג כ"ש היינו משום דנפקא מיניה טובא לענין פי' סוגיא דשמעתין כמו שיבואר ודוק היטב:

עָמַד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וְאָמַר מַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי בָּבֶל, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן שֻׁמְשְׁמִין? וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי מָדַי, שֶׁאֵין לָהֶם אֶלָּא שֶׁמֶן אֱגוֹזִים. הנה לפי פשוטו של דבר הוצרך לעמוד כדי לפרסם טענתו ולהשמיע קולו בבית המדרש כולו שיסכימו כל החכמים היושבים לדבריו שטוען על רבי טרפון. אך נראה לי עוד טעם אחר שעמד עַל רַגְלָיו ודבר דברים אלו לבטל דברי רבי טרפון, שרמז בזה דאין גוזרים דבר על הציבור אלא אם כן יהיה לדבר ההוא עמידה וקיום כאדם שעומד עַל רַגְלָיו, וזה הדבר שגזר רבי טרפון שלא להדליק אלא בשמן זית אין לו עמידה וקיום, כי מַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי בָּבֶל וכו' וּמַה יַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי מָדַי וכו' ועוד ועוד. גם נראה לי קרוב לזה כי מרגלא בפומייהו דרבנן מארי דתלמודא לומר על חכם שנדחין דבריו לֹא מָצָא יָדָיו וְרַגְלָיו בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, ולכן קם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי עַל רַגְלָיו וסידר דברי טענותיו לדחות דברי רבי טרפון ולהורות להפך רמז בזה כי רבי טרפון לא מצא רגליו בבית המדרש בדבר זה שאמר לאסור שאר שמנים, אך אני עמדתי על רגלי שמצאתי רגלי בדברים אלו שאני אומר להתיר שאר שמנים.