מסכת שבת דף כ״ג עמוד ב׳

ומפני בטול עניים שלא היו יודעים מתי יקצור אותם:

מפני החשד שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה כבר:

ומשום לא תכלה דמשמע שעת כילוי:

אטו כולהו הני דאמרן לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי מאי שנא שעת כילוי:

אמר רבא מפני הרמאין העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה:

שתי פיות שהנרות שלהם של חרס הן ומכוסין ועושים לו נקב בצדי כסויו להכניס לו הפתילה והוא הפה ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל יש למעלה מן הכסוי וממלאו שמן והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט אם יש בו שני נקבים משני צדדין עולה לשני בני אדם למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד:

עשאה כמדורה שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר:

נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו בשבת והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות:

הדר פשטה נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא ונראה לרשב"א כשחל ר"ח טבת להיות בשבת שיש להפטיר בנרות דזכריה משום פרסומי ניסא ולא בהשמים כסאי שהיא הפטרת ר"ח ועוד כיון שהמפטיר קורא בשל חנוכה יש לו להפטיר מענין שקרא ומה שמקדימים לקרות בשל ר"ח משום דבקריאת התורה כיון דמצי למיעבד תרוייהו תדיר ופרסומי ניסא עבדינן תרוייהו ותדיר קודם אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו פרסומי ניסא עדיף ועוד דבקריאת התורה אין כל כך פרסומי ניסא שאינו מזכיר בה נרות כמו בהפטרה ועוד נראה לרשב"א דעל כן הקדימו של ר"ח כדי שהמפטיר יקרא בשל חנוכה ויפטיר בנרות דזכריה:

ה"ג חזא דהוו רגילי בשרגא פי' הבעל והאשה לכך אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא ולקמן אמר חזא דהוה רגילה האשה לבדה לכך קאמר דנפיק חד גברא רבא בזכותה:

דבי נשא דרב שיזבי אומר ר"ת דכבר נפטר אביו לכך קאמר בהאי לישנא דאי מחיים הוה ליה למימר דבי אבוה ואומר ר"ת בשם רבינו שמואל שכשכותבין כתובה אם אבי הכלה מחיים כותבין דהנעלת ליה מבי אבוה ואם כבר מת כותבין דהנעלת ליה מבי נשא ולרשב"א נרא' דאפי' מחיים אשכחן דקאמר בי נשא בפרק מי שהחשיך (לקמן שבת דף קכו.) לוי בריה דרב הונא בר חייא אשכחיה לגבלא דבי נשא דקגביל וספי לתוריה בטש ביה אתא אבוה אשכחיה כו' ויכול לכתוב בכתובה כאשר ירצה:

גזרה יו"ט אטו שבת וא"ת בכל שמנים שאין מדליקין בהן בשבת נגזור יו"ט אטו שבת ובמתני' תנן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משמע דבשאר שמנים מדליקין וי"ל דבשאר שמנים דכיון דאין נמשכין אחר הפתילה כי שרי ביו"ט לא אתי למישרי בשבת דפשיטא הוא דאיכא למיגזר בהן שמא יטה אבל שמן שריפה אי שרי ביו"ט איכא למטעי ואתי למשרי בשבת כיון דנמשך אחר הפתילה לפי שאינו פשוט לעולם דטעמא דמתוך שמצוה עליו לשורפו גזרה שמא יטה הקשה ה"ר אליעזר דהכא מפרש רבה דטעמא גזרה יו"ט אטו שבת ולקמן (שבת דף כד:) מפיק מקרא דהוא לבדו והשיב לו רבינו שמואל דע"כ לקמן הוי רבא שהוא אחר אביי והכא רבה שהרי משיב לו אביי תלמידו וגם פליג עליה רב חסדא חבירו אך קשה מאי פריך הכא אביי אלא מעתה ביו"ט לישתרי והוא גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי אמאי דקאמר מ"ט אין מדליקין לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ולית להו האי גזרה [תרומה אטו קדשים] אלא קיימי לפרושי מנ"ל שאין שורפין קדשים ביום טוב ורשב"א מפרש הכי אלא מעתה ביום טוב לישתרי אי אמרת בשלמא דמיירי ביום טוב שחל בערב שבת וטעמא לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב כדמוקי לה רב חסדא שפיר אלא כיון שאמרת טעמא דאין מדליקין בשבת גזירה שמא יטה השתא לא מצי לפרושי דביום טוב אין מדליקין לפי שאין שורפין. קדשים ביו"ט דהא מה שייך יו"ט למיתני הכא כיון דביו"ט טעמא אחרינא הוא אלא צריך לפרש דביו"ט נמי שמא יטה ומאי יטה שייך ביו"ט ולפ"ז מתיישב לישנא אלא מעתה דמשמע שיש לפרש בענין אחר שלא יקשה ביו"ט לישתרי ולא קשה דאביי אדאביי ואם תאמר דהכא גזר רבה יו"ט אטו שבת ושבת גופיה שמא יטה א"כ סבר דגזרינן גזרה לגזרה ובריש פירקין קאמר היא גופה גזרה ואנן ניקום ונגזור גזרה לגזרה ולא גזרי' נתן לתוך חלב מהותך שמן אטו לא נתן דבלא נתן נמי לא אסור אלא אטו שאין מהותך אע"ג דבחלב מהותך גזרינן גזרה לגזרה דגזרי' אטו שאינו מהותך ושאינו מהותך אטו שמא יטה הא לא חשיב גזרה לגזרה דכשאינו מהותך ודאי יטה לפי שאינו נמשך אחר הפתילה אבל הכא משום שמצוה עליו לית לן למימר ודאי יטה ותירץ ר"י דהכא לא חשיב גזירה לגזרה דיו"ט ושבת כי הדדי נינהו כדאמרינן בפרק במה אשה (לקמן שבת דף ס. ושם) גבי סנדל המסומר וקשה לרשב"א דהכא גזרינן יו"ט אטו שבת ובריש כל הכלים (לקמן שבת דף קכד. ושם) מסקינן דלא גזרינן ושמא אין להשוות גזרות של חכמים זו לזו אותם שאינם במלאכה אחת:

גזירה יו"ט אטו שבת וקשה לרשב"א הא דתנן בפ"ג דביצה (דף כז: ושם) מעשה ושאל ר' טרפון עליה ועל החלה שנטמאת ואמרו לו לא יזיזם ממקומם והשתא לרבה אמאי לא יזיזנה והא חזיא להיסק תחת תבשילו דלא שייך בה למיגזר יו"ט אטו שבת כמו בשמן ולפי טעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב ניחא וצריך לדחוק דגזרינן חלה בשבת אטו שמן:

אמר רב הונא חצר שיש לה ב' פתחים בב' רוחות צריך ב' נרות דחיישינן לחשדא ומנלן דחיישינן דתני ר' שמעון בשביל ד' דברים אמרה תורה הנח פאה בסוף שדה מפני החשד כו' אמר רב הונא [נר] שיש לו ב' פיות עולה לב' בני אדם אמר רב מילא קערה שמן והקיפה פתילות עולה מנין פתילות לבני אדם. אלו הן מן המהדרין שצריכין לנר לכל אחד ואחד ואם לא כפה עליה כלי נעשת כמדורה ואפילו לאחד אינו עולה. אמר רבה נר ביתו עדיף מנר חנוכה ומקדוש היום משום שלום ביתו שנאמר (איוב ה׳:כ״ד) וידעת כי שלום אהלך ונר חנוכה עדיף מקדוש היום כדי לפרסומי ניסא.

אמר רב הונא הרגיל בנר חנוכה הוויין לו בנים ת"ח הזהיר במזוזה כו'.

דביתהו דרב יוסף הוית מאחרה ומדלקה סמוך לחשיכה בע"ש אמר רב יוסף תנינא לא ימיש עמוד הענן יומם וגו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש כלומר בא עמוד האש ועדיין עמוד הענן קיים. סברה לאקדומי טובא תנא ליה ההוא סבא ובלבד שלא יקדים ובלבד שלא יאחר אלא בעת שקיעת החמה קודם כמעט תהיה הדלקה:

ולא בשמן שרפה אוקמה רב חסדא ביו"ט שחל להיות ע"ש עסקי' דבעי אדלוקי נר של שבת מבעוד יום ונמצא מדליקו ביו"ט ואין מדליקין שמן שרפה ביו"ט דקיי"ל שאין שורפין קדשים ביו"ט ותניא כותיה כל השמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת אבל מדליקין בהן ביו"ט חוץ משמן שריפה שאין שורפין קדשים [פסולין] ביו"ט:

הא ד אמר רבא נר ביתו וקדוש היום נר ביתו עדיף משום שלום ביתו. תמיה לי דהא ודאי נר ביתו לצורך סעודה קאמר, ואם כן למה ליה משום שלום ביתו תיפוק ליה משום דאפשר לו לקיים את שתיהם דמקדש אריפתא. ואולי נאמר דמצוה מן המובחר לקדש אחמרא וכדאמרינן (פסחים קו, א) קדשהו על היין בכניסתו, אלא דכי חביבא ליה ריפתא אפשר לקדש אריפתא משום חביבותא, ומשום חבוב מצוה מקדש אמידי דחביב ליה טפי, הא היכא דלא חביבא ליה ריפתא טפי מצוה בחמרא, ואפילו הכי נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ומקדש אריפתא. והיינו נמי דאיצטריך למימר גבי נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, הא לאו הכי קדוש היום עדיף, משום דקדוש על היין מצוה מן המובחר, ומשום דאפשר לקדש אריפתא הוא דעדיף נר חנוכה, הא לאו הכי קדוש היום עדיף דהוי דאורייתא. וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא דאפשר דמקדש אריפתא. עוד כתב הרב בעל ההלכות ז"ל: והיכא דקא בעי אדלוקי נר שבת ונר חנוכה, ברישא מדליק דחנוכה והדר מדליק של שבת, דאי מדליק דשבת ברישא איתסר ליה לאדלוקי דחנוכה משום דקבלה לשבת עליה. ודבריו תמוהין דהדלקה אינה עושה קבלה, דהא תניא בשלהי פרקין (לה, ב) שש תקיעות בערב שבת וכו' שלישית הדליק המדליק וכו' ושוהה כדי לצלות דג קטן או כדי להדביק פת בתנור, ואמרינן נמי התם אמר רבי יוסי בר' יהודה שמעתי שאם בא להדליק אחר שש תקיעות מדליק וכו', אלמא הדלקת הנר אינה קבלה. והדין נותן, שאם אין אתה אומר כן מכי אדליק נר ראשון קבלה ואיתסר ליה להדליק נר שני, ונמצא שאסור להדליק שתי נרות בערב שבת. אלא ודאי ליתא, ואדרבא מדליק דשבת ברישא הואיל ועדיף ותדיר. וכן דעת הרמב"ן ז"ל.

הא דאמר אביי לרבא אלא מעתה ביום טוב לישתרי. איכא למידק מאי קא מקשה ליה מיום טוב, דילמא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, וכדמפרש בגמרא עלה לקמן, ורבא נמי אמאי לא מפרש ליה הכין. ויש לומר דאביי ורבא הכא סבירא להו דלא אסרה תורה אלא שריפת קדשים בלבד לפי שהיא הבערה שלא לצורך היום, אבל שמן תרומה שנטמאת כיון שיש לו בו היתר מותר לו לשורפו דהבערה לצורך היום היא. וא"ת והא אוקימנא לקמן (שבת כד, ב) טעמא דמתניתין (שם), משום שאין שורפין קדשים ביום טוב, ואיבעיא להו מנא הני מילי ואמר אביי אמר קרא (במדבר כח, י) עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביום טוב, אלמא אביי נמי אית ליה דאין שורפין תרומה טמאה ביום טוב. יש לומר דאביי לאו אמתניתין קאי, אלא אאין שורפין קדשים ביום טוב, והא דאוקימנא לקמן טעמא דמתניתין לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, היינו אליבא דרב חסדא, משום דקיימא לן כוותיה דהא תניא כוותיה (לקמן שבת כד, א). אי נמי יש לומר, דאביי אית ליה דטעמא דמתניתין משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא שמדד במדה גדושה וקסבר דאפילו בשבת דעלמא אסור ואף על פי שמדליקה בחול לפי שהיא דולקת והולכת בשבת, ויש מי שסובר כן בירושלמי (פ"ב, ה"א), ומכיון דשמעיה לרבה דאוקי למתניתין בגזירת שמא יטה, ממילא ידע דרבה לית ליה בשמן תרומה שנטמא משום איסור שריפת קדשים, ומשום הכי אקשי ליה לדבריך ביום טוב לישתרי. אי נמי יש לומר דאביי כרב חסדא סבירא ליה דביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן, וטעמא דכולה מתניתין משום דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא מדשמעיה לרבה דדחיק ומוקי לה בההיא גזירה דהוא דבר רחוק שיהא מטה כדי שימהר מעט בשריפה מה שהוא מותר ליהנות בו בשריפתו כשמן דעלמא, ודאי דרבה לית ליה בשמן שריפה טעמא משום שריפת קדשים, דאי אית ליה טפי הוה ליה לאוקומה ביום טוב שחל להיות בערב שבת וכרב חסדא, ומשום הכי אקשי ליה. והיינו נמי דסייעיה נמי לרב חסדא, מדתניא כל אלו שאמרו אין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן ביום טוב חוץ משמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב, ומסתמא לכולה מילתא דרב חסדא קא מייתי מינה סייעתא, ולומר דלית ביה משום גזירת הטיה כלל ובשבת דעלמא שרי, והיינו משום האי טעמא דאמרינן דכיון דקא מפרש בברייתא דטעמא משום שריפת קדשים, ממילא אדחי ודאי ההוא טעמא דגזירת הטיה דטעמא קלישתא הוא, ולא מוקי לה רבה למתניתין בההוא טעמא אלא מדלא אשכח טעמא אחרינא לאוקומי ביה למתניתין. וכיון שכן קיימא לן דבשבת דעלמא מדליקין בו, ואף על גב שדולקת והולכת בשבת, מלאכה היא שנעשית מאליה ולא חיישינן לה, וכדרב חסדא דסבירא ליה הכין. וכתב רבנו הרב ז"ל דמשום כך הכניסו בגמרא הך פיסקא דולא בשמן שריפה באמצע הלכות חנוכה, משום דשייכא בהדלקת נר חנוכה בשבת לרבה.

נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם ופרשוהו גדולי הצרפתים למהדרים שעושים נרות כחשבון בני הבית ויש מפרשים אותה לענין בעל הבית ואכסנאי או שאר בני אדם הדרים בבית אחד ונראה לי דוקא שהפיות משני צדדין אבל מצד אחד אין בזה היכר כלל ושמועה זו הם פירשוה בנר של חרס מכוסה שמניחים בה הפתילה דרך נקב וכשנוקבה מצד אחר ומדליק בה פתילה דומה לשני כלים ולדעת זה אף מצד אחד כן וי"מ בה לפי הסוגיא שאפי' אינה מכוסה הואיל והפיות חלוקות זו מזו בין מצד א' בין מב' צדדים עולה לשני בני אדם ולא אמרו במלא קערה שמן שצריכה כסוי כמו שיתבאר אלא מפני שאין לה פיות כמו שיתבאר עכשיו:

מלא קערה שמן והקיפה פתילות כפה עליה כלי עולה לכמה בני אדם שהכסוי עושה אותה כמי שיש לה פיות חלוקות לא כפה עליה כלי עשאה כמדורה ואף לאחד אינו עולה וחכמי פורווינצא כתבו בחבוריהם שאם הרחיקם זו מזו כאצבע אינה כמדורה ולאחד מיהא יצא ואלו המנורות של נחשת העשויות בפיות ארוכות והם עגלות הם כשרות לנר חנוכה בלא שום פקפוק אם מצד שהפיות חלוקות אם מצד שיש להם כסוי:

מי שאין לו אלא פרוטה א' לנר ושתי מצות לפניו נר חנוכה ונר שבת ואין הפרוטה כדאי אלא לאחת מהן הרי זה נותנה לנר שבת משום שלום ביתו שלא יהיו בני ביתו יושבים בחשך וי"מ מצד אשתו שהמצוה מסורה לה וכן נר ביתו וקדוש היום כגון שאין לו יין ולא פת הראוי לקדש עליו עכ"ז נר ביתו עדיף אבל נר חנוכה וקדוש היום נר חנוכה קודם משום פרסומי ניסא:

יש לו נר לשתיהן ר"ל לחנוכה ולביתו ונסתפק איזו מהן הדלקתה קודמת יראה לגדולי הדורות שנר שבת קודם שהוא תדיר וכל שאין בה הפקעת פרסום הנס תדיר קודם וגאוני הראשונים מקדימין של חנוכה מצד אחר והוא שלדעתם כי שהדליק בשבת כבר קבלו עליו ואינו רשאי להדליק אחריה נר אחר ואת"ל רשאי אין הדבר יפה ומעולם לא חששנו לכך שאין קבלת שביתה בהדלקת הנר ואם אמרוה ביום הכפרים ובברכת זמן ובמקום שתוספת חול שבו צריך ליזהר בו שלא לימשך אחר אכילה יאמרו בהדלקה שהיא מעשה נשים שמקדימין אותה לפעמים לתור להן מנוחה ולפרוק מעליהן עול מלאכות ועוד שההדלקה אינה קבלת שבת אדרבה מפני שאינה שבת הוא מדליק אבל זמן של יום הכפרים כשאמר זמן הודה שהוא יום קדש אצלו והרי בסוף הפרק אמרו הדליק המדליק ושוהא כדי לצלות דג קטן וכונה זו למי שהיא עני ואין לו טורח הכנה שיהא מכין סמוך לחשיכה מיעוט הכנתו ואמר שאחר שהדליק המדליק יכול לצלות שבודאי הדליקו בתקיעה זו ומ"מ מי שרצה להקדים נר חנוכה עושה ובלבד שיתכפם להדלקת נר שבת שהרי שעורם משתשקע החמה ובמקום שאי אפשר יהא תוכף לשקיעה כמה שיוכל:

אף במוצאי שבת נחלקו בה קצת מפרשים ומנהגנו להדליק קודם הבדלה ונסעדים בה בהבדלה שבתפלה שמאחר שנתאחרה ההדלקה כ"כ מקדימין אותה כמה שנוכל וזה שנהגו להדליקם בבית הכנסת עיקר הענין משום פרסומי ניסא ולא לכונה אחרת והדבר נאה:

נר שבת אין ראוי לאחרה עד שעת שקיעת החמה אלא יקדים שעד שלא תכבה שמשו של יום תזרח נרו של לילה אע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר לא ימיש עמוד הענן וכו' מלמד שעמוד הענן משלים לעמוד האש ועמוד האש משלים לעמוד ענן ר"ל שהיה זה בא קודם שישקע חבירו ומ"מ אין להקדימה יותר מדאי שלא תדמה כשרגא בטיהרא אלא קודם שקיעת החמה מעט וי"מ את השמועה בחנוכה ובימי החול שבה שלא יקדים ביותר ולא תאחר עד שתשקע החמה לגמרי אבל בערב שבת מקדמת קודם שקיעת החמה:

לעולם יהא אדם זריז לקיים את המצות ובקלה כבחמורה שאינו יודע מתן שכרן של מצות ומ"מ יהא לבו סמוך שאין השם מקפח שכר כל בריה ושמדתו לשלם מדה כנגד מדה דרך הערה אמרו הרגיל בנר חנוכה דרך חבוב מצוה ובהערה מפורסמת הויין לו בנים תלמידי חכמים לקיים עליו נר מצוה ותורה אור הרגיל במזוזה זוכה לדירה נאה הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין וכל אלו מדה כנגד מדה וכל עוד שמרבה במצות שכרו מתרבה דרך הערה אמרו ובאחד מגדוליהם שראה באחד והיה רגיל בשתי נרות ר"ל של חנכה ושל שבת בהדור ודרך חבוב ואמר גברי רברבי נפקי מהכא וראה באחד שהיה רגיל באחת בהידור ובחיבוב ואמר גברא רבא נפיק מהכא וכאשר פתר כן היה:

מכיון שכך היא המדה לשלם מדה כנגד מדה ראוי לאדם שיכוין ארחותיו כדי שישתלם במה שראוי דרך הערה אמרו דרחים רבנן הוו ליה בני רבנן שהבן רחמי האב עליו כדכתיב כרחם אב על בנים ואף הבנים רחמיהם עליו וכמו שאמרו מכניס ומוציא מאכיל ומשקה ומלביש וכשאהב תלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות מה שרחמיו עליו ביותר בענין זה וכן דמוקיר רבנן הוו ליה חתנואתא רבנן שדרך החותן לכבד את חתניו ואף החתנים לחותניהם וכמו שדרשו במדרש תלים אבי ראה גם ראה מכאן שחייב אדם בכבוד חמיו ככבוד אביו ואחר שכבד תלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות מה שדרכו לכבדו ביותר כדרך זה וכן דדחיל מרבנן הוא גופיה צורבא מרבנן ואי לאו בר הכי הוא כלומר שאינו יודע עד שיהא אפשרותו מגיע לכך לישתמען מיליה כצורבא מרבנן שמאחר שנתירא מתלמידי חכמים מדת הדין משלמת להיות הוא נורא ג"כ בפני האחרים שאין לך נורא אלא מי שראוי להוכיח וכמו שאמרו עד שלא חטא אדם נותנין לו יראה והבריות מתביישות הימנו משחטא אין נותנין לו יראה ואין הבריות מתביישות הימנו וכשהוא ירא תלמידי חכמים ודאי למד מהם מה שהוא ראוי להוכיח והבריות מתייראות ומתביישות הימנו:

בד"ה ה"ג חזא כו' ולקמן אמר חזא דהוה רגילה האשה כו' עכ"ל ול"ג לקמן דהוה רגיל כמו שהוא בגמרות שלנו ונפיק חד גברא רבה בזכותו שהרי לפירוש ר"ת כבר נפטר אביו דרב שיזבי מדקאמר דבי נשא ולגירסת הר"ן נמי דגרס בקמייתא בשרגי ובבתרייתא בשרגא ניחא נמי דבזכות נר של שבת שהוא תדיר טפי והות רגילה ביה האשה ודו"ק:

בד"ה גזירה כו' דאביי ורבא לקמן כו' ולית להו האי גזירה אלא קיימי כו' עכ"ל ר"ל דלית להו טעמא דאין מדליקין בשמן טמאה של תרומה משום גזירה דקדשים דאין שורפין ביו"ט כפירש"י לקמן אלא דקיימי אדינא דאמר אין שורפין קדשים ביו"ט מה"ט אבל בטעמא דאין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט לא הוה ידיע ליה לאביי ולהכי פריך אלא מעתה ביו"ט לישתרי והשתא שפיר גרסינן בתרוייהו רבה או רבא דהכא בטעמא דאין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט קאמר דגזור יו"ט אטו שבת והתם אדינא דאין שורפין קדשים ביו"ט קאי לפרושי ולית ליה גזירה תרומה אטו קדשים ודברי מהרש"ל אינן מבוררין לי בזה וק"ל:

בא"ד ולפי זה מתיישב לישנא אלא מעתה דמשמע שיש לפרש בענין אחר כו' עכ"ל דלתירוצם שכתבו דלא קאי אביי לקמן אטעמא דאין מדליקין שמן שרפה ביו"ט אלא אדינא דאין שורפין קדשים הרי שלא ידע אביי לפרש בענין אחר וא"כ אין לשון אלא מעתה מתיישב ודו"ק:

בגמ' א"ר חנינא מסורא מאי טעם קאמר מ"ט אין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב וכו' כן נ"ל להגיה ודו"ק:

בתוס' ד"ה הדר פשטה כו' ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח משום דבקריאת התורה דמצי למיעבד תרווייהו וכו' ר"ל ומה שמקדימין לקרות בשל ר"ח ולא אמרינן כיון דפרסומי ניסא עדיף ליקדמא לקרות בשל חנוכה משום דבקריאת ס"ת כיון דמצי למיעבד תרווייהו ואין צריכין לדחות זו את זו ועבדינן תרוייהו ראוי להקדים תדיד אבל היכא דלא אפשר למעבד תרוייהו וצריכין אנו לדחות האחד אז אמרינן פרסומי ניסא עדיף ודחינן התדיר דלענין קדימה תדיד קודם ועדיף אבל לענין דחייה פרסומי ניסא עדיף ועיין באשר"י ותמצא מבואר:

ד"ה גזירה יו"ט אטו שבת וכו' הקשה הר' אליעזר וכו' ולקמן מפיק מקרא דהוא לבדו וכו' פירוש דלקמן בדף שאחד זה איתא שם בגמ' אמתניתין דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב מ"ט לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב ומפרשין שם התוספות דר"ל דכיון דאוסר לשרוף קדשים ביום טוב אסרו נמי שריפה דהיינו שמן שנטמא להדליק ביום טוב גזירה אטו שריפת קדשים ואמרינן שם מנא הני מי לי דאין שורפין קדשים ביו"ט ויליף לה אביי מעולת שבת בשבתו ורבא יליף מקרא דהוא לבדו וא"כ משמע דס"ל לאביי ורבא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה הוי מטעם דגזרינן אטו שריפה דקדשים והכא מפרש רבא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט משום דגזרינן אטו שבת וזה נמי פירוש התוספות שמקשים בתר הכי אך קשה מאי פריך הכא אביי וכו' והוא גופיה מפיק לקמן דאין מדליקין בשמן שריפה מעולת שבת בשבתו וכו' פירוש דאביי מפיק לקמן דאין שורפין קדשים ביו"ט מקרא דעולת שבת בשבתו וגזרינן שאין מדליקין בשמן שריפה גזירה אטו שריפת קדשים:

בא"ד ונראה לפרש וכו' ולית להו האי גזירה וכו' פירוש דלעולם רבא ואביי סבירא להו כמו שהשיבו רבא לאביי הכא דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב הוי משום דגזרינן יו"ט אטו שבת ולית להו האי גזירה דלקמן דקאמר דטעמא דאין מדליקין בשמן שריפה לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב וגזרינן שמן שריפה אטו קדשים לית להו אותה גזירה והא דקאמר אביי לקמן טעמא מקרא דעולת שבת בשבתו ורבא מקרא דהוא לבדו לא קיימי למיהב טעמו למתניתין דקתני דאין מדליקין בשמן שריפה דהא סבירא ליה דטעמא הוי דגזרינן אטו שבת כדקאמר הכא אלא דקאי בעלמא לפרושי טעמא דאין שורפין קדשים ביום טוב אלא דגמרא קבע לה הכא אמאי דקאמר לקמן לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב דקאמר מנא הני מילי שאין שורפין קדשים ביום טוב ומייתי עלה טעמא דחזקיה ואביי ורבא דקאמרי טעמייהו בעלמא למילף דאין שורפין קדשים ביום טוב אבל טעמא דקאמר אמתניתין דקתני דאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב זה לא אתי כרבא וכאביי אלא אותו טעם אתי אליביה דרב חסדא דקאמר הכא אלא חכא ביו"ט שחל להיות בערב שבת עסקינן וכו' ודו"ק:

בגמרא אמר רבא פשיטא לי נר ביתו כו' בעי רבא נר חנוכה וקידוש היום מהו. וקשיא לי כיון דע"כ הא דאבעיא ליה לרבא בנר חנוכה וקידוש היום איירי בשיש לו נר ביתו דאל"כ הא פשיטא ליה דנר ביתו קודם משניהם אע"כ בשיש לו ואם כן האיך פשוט ליה דנר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא וא"כ נדחה ק"ה מפני נ"ח ואמאי לא סגיא ליה באותו נר ביתו שיש לו שיוצא ג"כ ע"י נ"ח כדאיתא לעיל דבשעת הסכנה מניחו על שלחנו ודי ואע"ג דרבא אמר לעיל שצריך נר אחרת להשתמש לאורה היינו היכא דאפשר משא"כ הכא דלא אפשר כיון שאין לו א"כ למה נדחה ק"ה בכדי כיון שיוכל לצאת ידי חובתו בנר של שבת ובשלמא לעיל בנר חנוכה ונר שבת לא מצינן למידק כה"ג דאפשר דה"ק דכיון דנר ביתו עדיף משום שלום ביתו אע"פ שאינו עושה מצות נ"ח מן המובחר שצריך להניחה מבחוץ משא"כ הכא דמסיק רבא דנ"ח עדיף מק"ה ודאי קשה ואפשר לפרש מהטעם שכתב הרא"ש ז"ל דאפשר לקדש אריפת':

אמנם בלימוד הישיבה העליתי דשפיר מתוקמי כולהו מלתיה דרבא דאיירי שיש לו שמנים הפסולות לנר שבת וכשרות לנ"ח כדמסקינן לעיל ויש לו ג"כ שמן שריפה דפסול לנ"ח כמ"ש לעיל בשם הירושלמי וכשר לנר שבת כדאמרי' בסמוך דהלכה כרב חסדא דמוקי למתני ב"ט שחל להיות ע"ש א"כ לפ"ז בכה"ג אי אפשר לקיים שניהם בנר אחד מאותן שתי שמנים וא"כ שפיר מתוקמא מילתא דרבא דקאמר נ"ח קודם לק"ה אע"ג דיש לו נר של שבת משמן שריפה אפ"ה כיון דאינו כשר לנ"ח מטעמא דפרישית א"כ צריך לקנות נ"ח אחר ממילא נדחה ק"ה כך העליתי בישיבה לפילפולא בעלמא ובזה נתיישב הא דמייתי הך פיסקא דשמן שרפה באמצע פרקים דדיני חנוכה כמו שהקשו התוספות לקמן באידך אבעיא בהזכרת חנוכה בבה"מ ולמאי דפרישית א"ש דהאי שקלא וטריא דשמן שרפה נפקא מיניה נמי לנר חנוכה ונר ביתו וק"ה ודוק:

שם דביתהו דרב יוסף הוי מאחרה ומדלקה אמר לה ר"י לא ימיש עמוד הענן כו' פירש"י קרא יתירא הוא כו' עד אלמא אורח ארעא בהכי עכ"ל. לכאורה נראה דוחק לומר דקרא יתירא אתא לאשמעינן אורח ארעא ור"י נמי מאי מייתי מאורח ארעא לענין איסור הדלקה דהוי מדינא ולולי פירש"י היה נ"ל דהא לא ימיש דרשא גמורה היא לענין שבת דהא האי קרא בפ' בשלח כתיב ולעיל מיניה כתיב ויסעו מסוכות ויחנו באיתם. ולכאורה הו"ל למיכתב קרא דלא ימיש בפ' בא בתחילת נסיעתן מרעמסס לסוכות אע"כ דה"ט לפי שיצאו ישראל ממצרים היה בחמשה בשבת כדאיתא לקמן בפרק ר"ע ובאותו יום נסעו מרעמסס לסוכות. ולפ"ז נסיעתן מסוכות לאיתם היה בע"ש כמ"ש רש"י להדיא בפי' החומש בקרא דויסעו מסוכות ע"ש אם כן לפ"ז א"ש דלא שייך למיכתב קרא דלא ימיש אלא בנסיעתם מסוכות לאיתם שהיה בע"ש ובא ללמד שיש להקדים קבלת שבת שלכך היה עמוד אש מקדים בעוד היום כנ"ל נכון ובדרוש הארכתי יותר ובעיקר מילתא דרב יוסף במאי דקאמר תנינא ובלבד שלא יקדים ולא יאחר עיין בתוספת פרק תפלת השחר דף כ"ז בד"ה דרב צלי של שבת בע"ש ע"ש ובחידושינו:

בתוס' בד"ה גזירה י"ט אטו שבת כו' הקשה ה"ר אליעזר דהכא מפרש רבה דטעמא גזירה י"ט אטו שבת ולקמן מפיק מקרא דהוא לבדו כו' עכ"ל. ונראה דלא קשיא להו אסוגיא דהכא אמאי איצטריך רבה לטעמ' דגזירה ולא מפיק לה מקרא דהוא לבדו כדלקמן דודאי הכא דקאי אשמן שרפה דמתני' דאיירי שמדליק מבע"י בע"ש או בעי"ט א"כ תו לא שייך האי טעמא דאין שורפין קדשים בשבת וי"ט לכן הוצרך רבה לטעמא דגזרה שמא יטה ובי"ט גזירה אטו שבת אלא דעיקר קושיית ה"ר אליעזר היינו לאידך גיסא דכיון דמסיק הכא טעמא דשמא יטה וגזרה י"ט אטו שבת א"כ אמאי איצטריך לפ' לקמן טעמא דמתניתין מקרא דהוא לבדו דמה"ט לא אסור אלא כשמדליק בליל י"ט ותיפוק ליה דאפילו מבע"י אסור משום גזירה י"ט אטו שבת וע"ז השיב רבי' שמואל שפיר דלקמן גרס רבא והכא רבה ודוק ועי' בסמוך:

בא"ד אך קשה מאי פריך הכא אביי כו' ונראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי כו' עכ"ל. כאן ודאי יש להקשות מאי קשיא להתוספת עליה דאביי הא מצינן למימר דאביי שפיר מקשה אלא מעתה בי"ט לישתרו כשמדליק בעוד היום בעי"ט. ובאמת משמע ליה דהא דקתני לקמן אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט איירי דומיא דשבת וא"כ שפיר מקשי ליה לרבה. מיהו אביי גופיה דמפרש לקמן טעמא דמתני' מעולת שבת בשבתו היינו לפי האמת דאביי לית ליה כלל הך סברא דגזרה שבת אטו י"ט ולא גזרה דשמא יטה אלא כדרב חסדא דתני' כוותיה וא"כ בין בבא דרישא דקתני ולא בשמן שריפה ובין בבא דסיפא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה בי"ט הכל במדליק בי"ט עצמו איירי להכי איצטריך למילף מקרא דעולת שבת בשבתו. ונראה שזה טעמו של רבינו שמואל דגרס לקמן רבא לכאורה לא הועיל כלום בזה דהא אכתי קשה מדאביי וע"כ צריך לפרש כמ"ש התוספת כאן דנראה לפרש דאביי ורבא לקמן לא קיימי אמתני' אלא אקדשים בעלמא וא"כ שפיר מצ"ל דגרסי' נמי לקמן רבה אבל למאי דפרישית א"ש דרבינו שמואל לא חייש להך קושיא אדאביי מטעמא דפרישית וזה קצת כתירוץ השני שכתבו התוס' בשם הרשב"א מיהו התוס' עצמם שכתבו ונראה לפרש ולא ניחא להו בתירוצם השני שפי הרשב"א או כמו שכתבתי היינו משום דל' אלא מעתה אינו מדוקדק כ"כ כיון דאכתי לא נחתינן לשינויא דר"ח:

אמנם לענ"ד נראה לפרש ל' אלא מעתה בענין אחר דאביי גופה לא אסיק אדעתיה הך גזירה די"ט אטו שבת והיינו כמו שהקשו התוספות דא"כ בכל שמנים לגזור. ועוד דבפרק כל הכלים מסקינן להדיא דלא גזרו י"ט אטו שבת אלא ב"ש בלבד ועוד דלאביי גופא בפ"ק דביצה גבי פירות הנושרין משמע דלא גזרינן י"ט אטו שבת היכא דשבת גופיה אינו אלא משום גזרה לכך היה נראה לאביי לפרש איפכא דעיקר טעמא דאין מדליקין בשמן שריפה היינו כשמדליק בליל י"ט עצמו דהכי אורחא דמילת' להדליק בלילה בי"ט ומכ"ש בשמן שריפה דאפשר דאיסורא נמי איכא להדליקה ביום כשאפשר להדליק בלילה דכשמדליק ביום הוי כמפסיד התרומה שמדליקה שלא כדרך הנאתה דשרגא בטיהרא מאי מהני ודוקא בשבת היה מותר להדליק בשמן שריפה בעוד היום כיון דלא אפשר להדליק בלילה אלא דאפ"ה אסרו להדליק בשמן שריפה בשבת דגזרינן שבת אטו י"ט שמדליקין בלילה ובכה"ג לא הוי גזרה לגזרה דכולא חדא גזרה היא דליכא מידי דבי"ט אסור ובשבת שרי ומאן דחזי דמדליקין בשמן שריפה בשבת אתי למיטעי דכ"ש דמדליקין בי"ט והשתא לפ"ז א"ש טובא לשון אלא מעתה דקאמר אביי לרבה כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

אמנם עיינתי בחידושי הרשב"א ז"ל שכתב דאביי הוי סבר דלרבה אי הוי אסור להדליק בשמן תרומה בי"ט עצמו ממילא הוי אסור נמי להדליק אפילו מבע"י כיון שדולקת והולכת בלילה הוי כשריפת קדשים בי"ט וכתב דבירושלמי איכא מאן דסבר הכי כו' ע"ש:

מיהו לענ"ד אי אפשר לומר כן דהא ודאי טעמא דמאן דאוסר בירושלמי היינו משום שסובר דשריפת קדשים לאו משום מלאכת הבערה אסורה אלא משום דגזרת הכתוב הוא שלא יתבערו בי"ט וכדמשמע קצת בל' רש"י ז"ל בפ"ג דביצה גבי חלה שנטמאת משא"כ בתלמודא דידן דמשמע לקמן דשריפת קדשים היינו משום איסור הבערה דהוי מלאכה גמורה כמו שהאריכו תוס' בזה לקמן וכדמשמע נמי לקמן מלישנא דרב אשי דמפרש טעמא דאין שורפין קדשים בי"ט משום דהו"ל עשה ולא תעשה וע"כ היינו לאו דלא תעשה כל מלאכה. וא"כ לפ"ז לא שייך לאסור מבע"י דמ"ש מכל המלאכות שמותר להתחיל בע"ש אע"פ שנגמרת בשבת וצ"ע ודוק היטב:

גמ' אמר רבא דרחים רבנן עי' מכות יו"ד ע"א:

וּמִפְּנֵי הַחֲשָׁד, שֶׁלֹּא יִהְיוּ עוֹבְרִים וְשָׁבִים אוֹמְרִים הא דנקיט עוֹבְרִים וְשָׁבִים ולא אמר שֶׁלֹּא יִהְיוּ בְּנֵי אָדָם אוֹמְרִים? נראה לי בס"ד רצונו לומר עוֹבְרִים בתחילת קציר השדה שלו וראו שלא נתן פאה, ומזדמן שאותם בני אדם עצמם שָׁבִים בסוף קצירת השדה ורואה שקוצר הכל ואינו משייר פאה, אז בודאי לא סלקא דעתייהו שנתן באמצע, כי אומרים יש זריזין שנותנים בתחילה ויש עצלנים שנותנין בסוף, וזה לא מן הזריזין ולא מן העצלנים בודאי שלא נתן פאה כלל ומקללין אותו.

תָּבוֹא מְאֵרָה עַל אָדָם, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ פֵּאָה בְּשָׂדֵהוּ נראה לי בס"ד הטעם שיוצא מפיהם לשון זה של מארה דידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בספר מבוא שערים בסוד הפסוק (ויקרא יט, ט) לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, כי סאה ה"ס [הוא סוד] המלכות שהיא אחרונה שבי' ספירות וכו' עיין שם. וידוע שהמלכות נקראת 'מראה' וכמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בפסוק (במדבר יב, ו) בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע 'בַּמַּרְאָה' וְלֹא בְּחִידוֹת. וכן איתא בזוהר הקדוש (בראשית דף וא"ו) על פסוק אִישׁ מַרְאֶה עיין שם. ולכן זה הנחשד שלא נתן פאה שהיא תיקון המלכות הנקראת 'מראה' יאמרו תָּבוֹא לוֹ מְאֵרָה, שתתהפך אותיות מַּרְאָה עליו לאותיות מְאֵרָה. ובאופן אחר נראה לי בס"ד דידוע שהברכה היא בסוד מֵאָה דכתיב (בראשית כו, יב) וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. ולכן אמרו בזוהר הקדוש שהקב"ה מברך לנשמה מֵאָה ברכאן כמנין לֶךְ לְךָ הנזכר בפסוק (בראשית י"ב א') וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ, יעוין שם. ולכך תיקנו מאה ברכות דכל יום כדי להמשיך מן מאה ברכאן. ופרשתי בס"ד הטעם למספר מֵאָה [100] כי שם הוי"ה דע"ב הוא עשרה שמות שהם מאה אותיות, וכן שם ס"ג גם כן עשרה שמות שהם מאה אותיות, וכן הוא בשם מ"ה ולכן כתיב (בראשית כו, יב) וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ הֳ' דייקא, נמצא ברכה של זרע הארץ היא בסוד מֵאָה ככתוב (שם) וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים. ואם כן זה שלא נתן מן הברכה שלו שהיא סוד מֵאָה את חלק העני הנקרא רי"ש, יבא אות ר' הרומז לעני במלואו ויהיה תוך אותיות מֵאָה ויהיה בזה צירוף מְאֵרָה. אי נמי חוֹק פֵּאָה [200] עולה מספר ר' לכן יבא אות ר' תוך 'מֵאָה' ויהיה 'מְאֵרָה' בר מינן. אי נמי נראה לי בס"ד זה שלא נתן פאה שגזל העניים עשה מעשה נחש שרצה לגזול את חוה מן אדם הראשון על ידי עצתו, ואז פּ' של פֵּ אָה תתחבר עם אות שלפניה ואחריה שהם ע"ץ ויהיה צירוף צֶפַע שהוא הנחש שנקרא צֶפַע, וכמו שנאמר(ישעיהו יד, כט) מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע, ולפי זה אות פ' של פֵּ אָה תהיה מספר מ"ר [240] כי צֶפַע [240] מספרו מ"ר, ותתחבר עם אותיות א"ה של פ אה הנשארים ויהיה בזה אותיות מְאֵרָה בר מינן! או יובן בס"ד אומרים תָּבוֹא מְאֵרָה כי בהפוך אתוון רַמָּאָהּ, כלומר אדם זה תבא לו מְאֵרָה כי הוא רַמָּאָהּ שאומר שנתן פֵּאָה ואינו כך:

הָרָגִיל בְּנֵר, הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים לפי גרסת תלמוד שבידינו דגריס נר סתם קאי על נֵר שַׁבָּת. ונראה לי בס"ד טעם לזה כי נֵר שַׁבָּת כפול שתים א' כנגד האיש וא' כנגד האשה לכך זוכה לבנים תלמידי חכמים שיוצאין ממנו ומאשתו, ולא אמר שזוכה להיות הוּא תלמיד חכם. ולגרסת תלמוד של בעל עין יעקב דגריס להדיה נֵר חֲנֻכָּה, נראה לי בס"ד הטעם דאמר 'בָּנִים' תַּלְמִידֵי חֲכָמִים ולא אמר שיהא 'הוּא עַצְמוֹ' תַּלְמִיד חָכָם? על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות כי בחנוכה עיקר התוספת וההארה למעלה הוא בשורש האשה ולא בשורש האיש, לכן יהיה לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שתשמח בהם האשה יותר מן האיש, ככתוב בבן חכם (משלי כג, כה) יִשְׂמַח אָבִיךָ וְאִמֶּךָ וְתָגֵל יוֹלַדְתֶּךָ, שהוסיף גילה לאם על השמחה מה שאין כן באב אמר שמחה בלבד אבל האם שמחה וגילה. ועוד נראה לי בס"ד הטעם כי בתורה יש שמנה דרגין שהם כשר ופסול אסור ומותר חייב וזכאי טמא וטהור, ונר חנוכה הוא שמונה, לכך יהיה לו בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שעוסקין בתורה שיש בה שמנה דרגין. או יובן בס"ד התורה נקראת אור דכתיב (משלי ו, כג) וְתוֹרָה אוֹר, ותיבת אוֹר היא תיבה כ"ה בתורה, כי מן תיבת בְּרֵאשִׁית עד תיבת אוֹר הוא כ"ה, גם בתורה כתיב (משלי ה, יט) אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן, ולכן הָרָגִיל בְּנֵר חֲנֻכָּה יהיה לו בנים שזוכין לתורה שהיא מעלת חן ומופעת אוֹר שהוא תיבת כ"ה, וזה נרמז בצירוף 'חנוכה' שהוא 'חן וכ"ה' ודוק:

הַזָּהִיר בִּמְזוּזָה, זוֹכֶה לְדִירָה נָאָה נראה לי בס"ד טעם לזה על פי מ"ש רבינו האר"י ז"ל שהמזוזה ה"ס [הוא סוד] המלכות רחל עקרת הבית, לכך מְזוּזָה [65] מספרה שם אדנ"י [65] שהוא במלכות והוא מספר כל"ה [65], וידוע שהמלכות בניינה על ידי חמשה גבורות שהם פ"ך דמצנפ"ך שכל חלק הוא נ"ו, לכן אותיות נ"ו שבסוף תיבה רומזים לגבורה. והנה במתוק הגבורה שהיא נ"ו תהיה אותיות נא שהוא רמז לניתוק, והיינו הוא"ו יתחלק לאותיות א"ה. לכך הָרָגִיל בִּמְזוּזָה שבזה ממתק הגבורות שהם נ"ו יזכה לְדִירָה נָאָה, על שם המיתוק שעושה מן אותיות נ"ו אותיות נאה. ומ"ש הַזָּהִיר בְּקִדּוּשׁ הַיּוֹם, זוֹכֶה וּמְמַלֵּא גַרְבֵי יַיִן, נראה לי בס"ד הזהיר בו לקדש על כוס מלא על כל גדותיו בשופע יהיה עשיר, שימצא לו היין בביתו בשופע שימלא גרבי יין לביתו, והא דאמר גַרְבֵי ולא אמר חָבִיּוֹת? נראה לי דאם יקדש על כוס מלא על כל גדותיו הרי זה עושה עיטור לכוס היין, לכך מדה כנגד מדה זוכה לְ גַרְבֵי יַיִן [65] שהוא מספר עִטּוּר [285], דהיינו יַיִן [65] מספר ע' ו 'גַרְבֵי' מספר [215] רט"ו וצירוף שניהם יהיה אותיות עִטּוּר [285].

רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנִי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אַבִּין נַגְּרָא חָזָא דַּהֲוָא רָגִיל בִּשְׁרָגָא טוּבָא. נראה לי מלת 'טוּבָא' קאי על שְׁרָגָא שהיה רגיל להדליק נרות הרבה לכבוד שבת, דרך משל במקום שולחן ידליק שבעה והחיוב הוא רק שנים, גם עוד כל חדרים ומקומות שבחצר מדליק בהם אולי יהיה להם איזה עסק שם בלילה, וכיון דעבדי טפי מחיובא לכך אמר שיזכו לבנים חכמים.

אָמַר תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרְבֵי נַפְקֵי מֵהָכָא. הא דקראם בשם 'רַבְרְבֵי' נראה לי בס"ד תיבה זו מורכבת מן 'רַב וְרַבִּי' וזהו רַ"בְ רְבֵ"י, והיינו כי חכמי ארץ ישראל מכונים בשם רַבִּי וחכמי בבל בשם רַב כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל רַב מבבל וכל רַבִּי מארץ ישראל. וידוע כי יש עדיפות בחכמי ארץ ישראל מה שאין בחכמי בבל, כי חכמי ארץ ישראל נוחין זה לזה בהלכה מה שאין כן בחכמי בבל, ויש עדיפות בחכמי בבל שהם חריפים יותר מחכמי ארץ ישראל, לכן קראם 'רַבְרְבֵי' כלומר שיהיו חכמים גדולים שיהיה להם עדיפות של רַב הנמצא בחכמי בבל בחריפות ויהיה להם עדיפות של רַבִּי הנמצא בחכמי ארץ ישראל. ונראה לי בס"ד הטעם שברכם בשני בנים חכמים ואביא לדוגמה מעשה בחסיד אחד שהלך לעיר אחת ונתאכסן אצל בעל הבית שבת אחת, וכשחזר לביתו אמר לו אשתו אצל מי נתאכסנת בשבת, אמר לה בבית פלוני, אמר לו מה ראית חדוש אצלם, אמר לה ראיי אשת בעל הבית עיניה יפות וידיה נקיות, אמר לו אפילו בי אינך מסתכל ואיך נסתכלת בה, אמר לה חס וחלילה לא נסתכלתי אך אמרתי עיניה יפות כונתי על שתי נרות דשבת שהם כנגד שתי עינים והיו יפות מאד לכבוד שבת, וידיה נקיות רצונו לומר התבשיל שהוא מעשה ידיה הוה חשוב וטוב מאד נקי ובר, נמצא שתי נרות כנגד שני עינים. וידוע שתלמידי חכמים נקראים 'עֵינַיִם' ולכך כיון שראם נזהרין הרבה בנרות שבת דחיוב שהם כנגד ב' עינים בירכם בשני חכמים הנקראים 'עֵינַיִם' כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (במדבר טו, כד) וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה, אלו תלמידי חכמים.

דְּבִיתְהוּ דְּרַב יוֹסֵף, הֲוַת מְאַחֲרָה וּמַדְלֶקֶת לָהּ אָמַר לָהּ רַב יוֹסֵף: תְּנִינָא: (שמות יג, כב) "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם, וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה", סָבְרָה לְאַקְדוּמָהּ. אָמַר לָהּ הַהוּא סָבָא: תְּנִינָא: וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַקְדִּים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְאַחֵר. מקשים למה לא הזהירה כפירוש, שהיה צריך לומר לה לאו שפיר עבדת ולא תעשי כן עוד? וכן יש להבין כזאת עוד כמו שאמר הַהוּא סָבָא? ונראה לי בס"ד דאיתא לקמן (דף לד) שצריך לומר שלשה דברים אלו 'בניחותא' כי היכי דלקבלן מיניה, לכן נזהר רַב יוֹסֵף להוכיחה בדרך כבוד, כמו בן עם אביו ותלמיד עם רבו אם רואה שעושה שלא כדין לא יאמר לו 'לא טוב עשית!' אלא יאמר לו 'כך שנינו' או 'כך למדתנו' וכן נהג כאן דרך כבוד כי היכי דיתקבלו דבריו כמו שאמרו חכמינו ז"ל.

אָמַר רָבָא דְּרָחִים רַבָּנָן, הֲווּ לֵיהּ בְּנִין רַבָּנָן. נראה לי בס"ד האהבה קבועה תמיד בלב לכן הוה ליה בנין שהם קבועים אצל אביהם תמיד, אבל מוֹקִיר זהו לפרקים לכך הוה ליה חַתְנְוָתָא רַבָּנָן שהם באים אצלו לפרקים, ומאן דְּדָחִיל הוא גופו הֲוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן כי דְּדָחִיל כל שכן דְּמוֹקִיר, וְ יִרְאָהּ וְ כָבוֹד [248] עולה מספר רמ"ח כמנין איברי הגוף כולו שהוא רמ"ח איברים, לכך איהו גוּפֵיהּ הֲוֵי צוּרְבָא מֵרַבָּנָן.