מסכת שבת דף י״ח עמוד א׳

עם השמש בעוד החמה זורחת:

כלי לבן שהוא קשה לכבס וצריך ג' ימים ומחמירין על עצמן כב"ש:

שטוענין את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעיגולי הגת שלא היו עוצרין אותן בגלגל כמו שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבדין והני דגת קרי עיגולין שהיו דפין עבין עשוין כעיגולין ושוין שטוענין אותן מבעוד יום והמשקה הולך וזב כל השבת ובגמרא (דף יט.) פריך מאי שנא דלא פליגי ב"ש בהא ומפרש משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת דכי אמרי' סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה בפ' חבית שנשברה (לקמן שבת דף קמג:) הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו והיא תולדה דדש אבל הכא אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש:

גמ' מאי שנא בכולהו כו' ל"ג לה הכא אלא לקמן במשנה ושוין שטוענין:

מאן תנא נתינת מים לדיו ואע"פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והוי לישה דידיה בהכי ומיחייב משום לש דהא מתני' ליכא גבול ואפליגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא:

האחרון חייב משום לש שהוא אב מלאכה:

אפר לאו בר גיבול הוא:

עפר בר גיבול הוא לטיט של בנין:

אבל דיו דלאו בר גיבול הוא והא דאמר בבמה מדליקין (לקמן שבת דף כג. ושם) כל השמנים יפים לדיו איבעיא להו לגבל או לעשן לאו דוקא גיבול אלא האי גיבול היינו עירוב בעלמא ואם תאמר והא מורסן דאמר בפרק בתרא (דף קנה: ושם) דלאו בר גיבול הוא וקאמר התם ר' יוסי ברבי יהודה אינו חייב עד שיגבל וי"ל דהתם לגבי קמח קאמר דאינו בר גיבול אבל בר גיבול הוא טפי מדיו ולהכי לא מייתי מיניה הכא אדיו ומכאן קשה על המפרש אהא דאמר בביצה בפרק המביא (דף לב: ושם) קיטמא שרי היינו כשנותנין מים לתוכו לשרוק התנור סביב הואיל ולאו בר גיבול הוא והכא משמע דאדרבה דמידי דלאו בר גיבול הוא חייב טפי אלא יש לפרש קיטמא שרי בלא מים לשרוק התנור סביביו וקמ"ל דלא גזרינן שמא יגבל בי"ט:

ומתרפאת והולכת כל השבת כולה ואם תאמר הא דאמר בפרק שמונה שרצים (לקמן שבת דף קח:) שורין קילורין מע"ש ומניח תחת העין בשבת וא"כ בשבת נמי שרי להניח ויש לומר דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה אלא תחת העין לתענוג וליכא למיחש לשחיקת סממנים והכא מניח בעין לרפואה ולא שריא אלא מערב שבת:

ולימא מר משום שביתת כלים ואם תאמר למאי דמסיק מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש מאי פריך רב יוסף ולימא מר משום שביתת כלים וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול ואתי כב"ה וי"ל דלא סבירא ליה לרב יוסף טעמא דהשמעת הקול כלל ומסתברא ליה טפי לאוקמה כב"ש משום שביתת כלים ונראה דרבה סבר דטעמא דב"ש לאו משום שביתת כלים הוא אלא סבר דטעמא דב"ש דגזרינן דילמא אתי למעבד בשבת דאי לרבה נמי טעמא דב"ש משום שביתת כלים למה היה צריך רב יוסף להביא הברייתא והא מתני' היא דאסרי בית שמאי משום שביתת כלים ועוד דאמר לקמן (שבת דף יט.) הני דאי עביד להו בשבת חייב חטאת גזרו בית שמאי עם חשכה משמע דטעמא דבית שמאי משום גזירה ולא משום שביתת כלים ולרב יוסף לא תקשה אמאי [לא] אסרי בית שמאי טעינת קורה משום שביתת כלים דהתם אתי ממילא טפי מכל הנך דמתניתין ואם תאמר לרבה הך ברייתא דשביתת כלים אמאן תרמייה ויש לומר דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים בית שמאי היא והיכא דעביד מעשה אבל היכא דלא עביד מעשה כי הנך דמתני' טעמייהו משום גזירה ומצודות דמתני' בלחי וקוקרי:

אונין של פשתן מאי טעמא שרו הא דנקיט אונין טפי מדיו וסממנין וכרשינין משום דהתם פשיטא דליכא מעשה כלל אבל באונין התנור עושה קצת מעשה כשמחממו ועוד דבהנך לא הזכיר כלי אבל גבי אונין הוזכר התנור:

והשתא דאמר רב אושעיא הא מני ב"ש היא אומר ר"ת דהלכתא כרב יוסף דמוקי ברייתא כב"ש דהא רב אושעיא קאי כוותיה ולפ"ז ריחים מותרים דלדידיה לב"ה שרי אפי' היכא דקעביד מעשה ולא חייש להשמעת קול ולי נראה דרב אושעיא לא מוקי לה כב"ש אלא הש"ס הוא דקאמר הכי הא מני ב"ש היא אליבא דרב יוסף דמוקי לה משום שביתת כלים אבל לרב אושעיא מצינן למימר דמוקי לה כב"ה ואית ליה השמעת קול כרבה וכן פסק ר"ח דטעמא דריחים משום השמעת קול ואתי כב"ה ועוד דסוגיא דלקמן לא מיתוקמא אלא כרבה. כדפי' וקי"ל כרב אושעיא דמאן תנא שביתת כלים בית שמאי היא ומותר להשאיל כלים לנכרי ואין לחוש במה שיעשה בו הנכרי מלאכה אבל בהמתו אסור להשאיל דשביתת בהמתו עליו דאורייתא:

ולבית שמאי אף על גב דלא קעביד מעשה וכו' השתא דטעמא דב"ש משום שביתת כלים הנך ג' בבות קמייתא אין שורין דיו וסממנים ואונין ומצודות הוו משום שביתת כלים שהמלאכה נעשית בתוך הכלי ונמצא שהכלי עושה המלאכה אבל מוכרין לנכרי ועורות לעבדן וכלים לכובס לא הוי משום שביתת כלים דבמה שהעורות מתעבדין אין העור עושה המלאכה אלא האדם המעבד עושה המלאכה וכן בגד המתלבן האדם המלבנו עושה המלאכה אלא טעמא דאסרי בית שמאי משום דמיחלף בשלוחו ולהכי נמי מוגמר וגפרית דמוקי בסמוך דמנחי אארעא אף על גב שהכלים העליונים מתגפרים ונצבעים לא שייך שביתת כלים כדפרישי' שהכלי שאין המלאכה נעשית בו אין בהן משום שביתת כלים:

הלכתא כב"ה דמתירין עם השמש אלו ששנינו בברייתא פתיחת מים לגינה בע"ש והנחת מוגמר תחת הכלים והנחת גפרית תחת הכלי' כולן מותרין וכן קילור על העין בע"ש ואיספלנית על המכ' ומתרפאת והולכת בשבת. ואע"ג דקיי"ל כב"ה וב"ה לית להו שביתת כלים נתינת חטים ברחיים של מים בע"ש להטחן בשבת אסור דלא אמרו משום.

גמ' אבל דיו דלאו בר גיבול הוא מנתינת מים הוא דלחייב. מהכא משמע דדיו לאו בר גיבול הוא, ולקמן בפרק במה מדליקין (שבת כג, א) משמע דבר גיבול הוא, דאמרינן התם כל השמנים יפים לדיו ואיבעיא להו לעשן או לגבל. ויש לפרש דהתם לאו גיבול ממש קאמר, אלא עירוב. ואיכא למידק דהכא משמע דטפי איכא לחיובי היכא דלאו בר גיבול הוא, וקיטמא דלאו בר גיבול הוא לכולי עלמא מנתינת מים מיחייב, וביו"ט פרק המביא (ביצה לב, ב) משמע איפכא, דאמרינן התם קיטמא שרי, ופירשו התם רוב המפרשים קיטמא שרי ליתן בה מים הואיל ולאו בר גיבול הוא. על כן פירש ר"ת דהכי קאמר קיטמא בלא מים לשרוק פי התנור שרי, וקא משמע לן דלא גזרינן דילמא אתי למיגבל.

ואין נותנין חטים לתוך הרחים של מים אלא כדי שיטחנו פירוש: אפילו לרחים של מים, וכל שכן ברחים שמוליכין בהמות דאדם מצווה על שביתת בהמתו לכו"ע.

והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים כו' פירש רש"י ז"ל דהא על כרחיך הא ברייתא ב"ה היא מדשרי בהנך וקתני דריחים אסור משום שביתת כלים, מוגמר וגפרית מאי טעמא שרו. ולא ידעתי מה ראה רבנו ז"ל לפרש כן, דהא אפשר דברייתא לרב יוסף ב"ש היא, ופלוגתא דמתניתין בשביתת כלים היא דב"ש אית להו וב"ה לית להו וכדאיתא במסקנא. אלא מסתברא דמאי דאמרינן הכי בהדיא ב"ה אית להו שביתת כלים, היינו משום דקא סלקא דעתך דכיון דלאוקימתא דרבה אתיא ברייתא כב"ה, אם איתא דב"ה לית להו שביתת כלים לא הוה מפיק לה רב יוסף לברייתא לבר מהלכתא ולאוקומיה בשביתת כלים כב"ש, אלא מסתמא ס"ל לרב יוסף דב"ה אית להו שביתת כלים וברייתא ב"ה ולא ב"ש, ופלוגתא דמתני' באונין של פשתן וצמר ליורה לאו בשביתת כלים היא דהא אפילו ב"ה אית להו שביתת כלים, אלא פלוגתייהו משום גזירה היא במלאכות דאורייתא הנגמרות בשבת דב"ש אית להו וב"ה לית להו, וכיון שכן ברייתא דקתני פותקין מים לגנה ב"ה ולא ב"ש. ואפשר נמי דלרב יוסף ברייתא כולי עלמא היא וכולהו לית להו גזירה, אלא בשביתת כלים גופא פליגי, דב"ה לית להו שביתת כלים אלא היכא דקעביד הכלי מעשה וכדאמרינן נמי בגמ' בסמוך, וב"ש אית להו אפילו לא קא עביד מעשה כאונין של פשתן דמתניתין וכדאמרינן בגמרא למסקנא. ויש לפרש עוד דעל כרחיך ברייתא ב"ה ולא ב"ש, דאי פלוגתא דמתניתין בגזירה ברייתא לאו ב"ש מדשריא כל הנך, ואי פלוגתא דמתניתין בשביתת כלים ברייתא לאו ב"ש מדשריא מוגמר וגפרית וקס"ד השתא דמנחי בכלים, ואילו במתניתין קא אסרי אפילו אונין דלא קא עביד כלי מעשה, אלא על כרחין ב"ה היא. ומיהו אכתי לא ניחא לי דאי מדיוקא דמתני' קא דחינן לברייתא מדב"ש לידוק מינה נמי דליתא אפילו כב"ה, מדקא שרי במתני' מצודות חיה ואף על גב דקא עביד מעשה, דהשתא לא ס"ד דמיירי דוקא בלחי וקוקרי, ואי מתרצת לב"ה בלחי וקוקרי תרצה נמי לב"ש במוגמר וגפרית דמנחי אארעא, ויותר הוא רחוק לדחות מתניתין דמצודות ולהעמידה דוקא בלחי וקוקרי ולאפוקי מפשיטותא דמצודות כל מצודות במשמע, אבל במוגמר וגפרית הא לא דחקינן כלל כי מוקמינן לה דמנחא אארעא, דהא לא קתני אלא מניח מוגמר תחת הכלים ומתגמרין והולכין כל השבת, דמשמע לכאורה דכל עיקרא דמילתא לאו משום טרידתא דכלים המתגמרין אתיא לה אלא משום האי דיהיב המוגמר בידיה, והלכך לאו דחויה היא כי מוקמת לה במנחי אארעא. כך נראה לי.

השתא דאמר רב הושעיא וכו' וא"ת כיון דשביתת כלים ב"ש ולא ב"ה, מאי טעמא אפקה רב יוסף לברייתא מדב"ה ואוקמה כב"ש. תירצו בתוס' משום דלא ניחא ליה לדחוקי כולי האי לאוקומה בהשמעת קול. ולי נראה משום דברייתא קשיתיה דקתני כל הני ואי משום מלאכות הנגמרות בשבת ניתני חדא, ועוד קלור ואספלנית למאי תני פשיטא דאפילו בשבת ליכא חיוב חטאת, הלכך אוקמה רב יוסף בשביתת כלים, וברייתא מנקטא סירכיה ואזלא, וסידורא דברייתא הכין, דמעיקרא אשמעינן דפותקין מים לגנה ואף על גב דאתעבידא מלאכה בגופה של קרקע שרי דלא אסרה תורה אלא בכלים ולא בקרקעות, והדר אשמעינן דאפילו בכלים לא אסרה אלא כשהמלאכה נעשית בגופו של כלי אבל לא כשהכלי מתפעל כמוגמר וגפרית שהן מונחים בקרקע והן מתגמרין ומתגפרין, והדר אשמעינן שריותא דבגופו של אדם דהיינו קילור, ולא גזרינן משום שחיקת סממנין אף על פי שהן מרפאין והולכין בשבת ואף על גב דבהנחתם בשבת גזרינן. והדר אשמעינן מאי דאסרה תורה, דהיא נתינת חיטין לריחים ומשום שביתת כלים. כך נראה לי. ולענין נתינת חטים לריחים, ר"ח ז"ל פסק הלכתא כרבה דאמר מפני שמשמעת את הקול, משום דרבה ורב יוסף הלכתא כרבה. והלכך אף על גב דקיימא לן דשביתת כלים לאו דאורייתא, בנתינת חטים לריחים אסור משום השמעת הקול וברייתא כולה בית הלל, ופלוגתא דבית שמאי ובית הלל דמתניתין במלאכות שחייבין עליהן חטאת הנגמרות בשבת היא ובגזירה פליגי, בית שמאי סברי גזרינן ובית הלל סברי לא גזרינן. ויש לי להביא ראיה לדברי ר"ח ז"ל, דהא תניא בתוספתא כדעתיה דרבה, דתניא התם בפרק קמא דמכלתין (ה"ט) אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר בצל וביצה ערב שבת עם חשיכה אלא כדי שיצולו אף דיו וסממנין וכרשינין כיוצא בהן, אמרו להם ב"ה אי אתם מודים שטוענין בקורת בית הבד ותולין עגולי הגת ערב שבת עם חשיכה אף דיו וסממנין וכרשינין כיוצא בהן, אלו עמדו בתשובתן ואלו עמדו בתשובתן, אלא שב"ש אומרים ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ, ט) מלאכתך גמורה מע"ש, ובית הלל אומרים ששת ימים תעשה מלאכה (שמות לה, ב) עשה אותה כל ששה, אלמא לאו בשביתת כלים פליגי כדברי רב יוסף אלא במלאכות הנגמרות בשבת כדברי רבה. ולקמן נמי בגמרא (יט, א) גבי טוענין בקורת בית הבד איכא ספרים דגרסי מאי שנא בכולהו דפליגי ומאי שנא הכא דלא פליגי ומשני התם אתי בהו לידי חיוב חטאת הכא לא אתי בהו לידי חיוב חטאת, וכן גירסת רש"י ז"ל, אלמא סוגיין בגמרא כרבה. אבל רב אלפסי ז"ל ורבותינו בעלי התוספות ז"ל פסקו הלכתא כרב יוסף דמוקי לה בשביתת כלים, ומדאמר רב הושעיא דבית הלל לית להו שביתת כלים אידחייא הא דאין נותנין מהלכתא דבית שמאי היא. ויש לסייע סברא זו מדאמרינן להדיא והשתא דאמר רב הושעיא מאן תנא שביתת כלים ב"ש היא מוגמר וגפרית מאי טעמא שרי ב"ש, אלמא לרב הושעיא לא מתוקמא ליה אלא בשביתת כלים וב"ש היא, דאי לא תימא הכי מאי קושיא דילמא ב"ש מוגמר וגפרית מיסר אסרי וברייתא ב"ה היא וטעמא דאין נותנין חטים לריחים משום השמעת קול כדרבה, אלא ודאי משמע לכאורה דרב הושעיא אברייתא קאי ועלה קאמר דמשום שביתת כלים היא וב"ש היא. אלא שיש לדחות דדילמא הכי קאמר, לטעמיה דרב יוסף דמוקי לה לברייתא משום שביתת כלים השתא דאמר רב הושעיא דשביתת כלים ב"ש היא ועל כרחיך ברייתא ב"ש היא, אם כן מוגמר וגפרית מאי טעמא שרו.

זה שביארנו במשנה שכלם סוברים שנתינת מים לדיו זו היא שרייתו כך יראה ממה ששאלו כאן מאן תנא נתינת מים וכו' כלומר שאלמלא כן לא היו ב"ש אוסרין ואלמלא שב"ה מודים בה לא הוצרכנו לבא בה מטעם שאין צווי לשביתת כלים ומ"מ יש מפרשים שלא נשאלה אלא לב"ש אבל לב"ה נתינת מים אינה שרייה לחייב חטאת אף בשבת והוא ג"כ טעם היתר לב"ה שאינה שרייה ושאין שביתה לכלים והוא שפסקו גדולי הפוסקים כר' יוסי בר יהודה שהועמדה משנתנו שלא כמותו ומ"מ אף לדעת זה נתינת המים אסורה אלא שאין חייבין עליה חטאת ויראה כדעת ראשון כמו שנבאר בסמוך בע"ה:

הקמח בר גיבול הוא ואע"פ שנתן מים לתוכו אינו חייב עד שיגבל אחד נתן קמח ואחד נתן מים שניהם פטורים שאף האחרון לא לש ולא גבל וכן הדין בעפר האפר אינו בר גיבול ומעתה פסקו גדולי הפוסקים שאפילו גבל פטור שאינו גיבול ויש מחמירים לומר שאינו מחסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב וכמסקנא האמורה כאן באחד נותן אפר וכו' שפירשוה בעפר הא באפר מנתינת מים חייב וכן פירשוה גדולי המפרשים ואע"פ שבפרק אחרון התירו נתינת מים למורסן עם אמרם שם שאינו בר גיבול ולדעת זה היה לנו לומר שמנתינת מים חייב יראה שהמורסן דומה לקמח ולא אמרו שאינו בר גיבול לומר שאינו מחסר גיבול אלא שאי אפשר לגבלו וא"כ אף זה נתינת מים שבו אינו כלום ואעפ"כ אם גבלו חייב אבל אפר נתינת מים לבד מחייבת ולדעת זה אף נתינת מים לדיו מחייבת וכמו שפרשנו במשנה וכבר מצאתי לחכמי הדורות סעד לשיטה זו שהם מפרשים בפרק אחרון במה שאמרו ונותנין מים למורסן ושאלו מתניתין מני ר' יוסי בר יהודה היא דתניא אחד נותן קמח וכו' ודילמא עד כאן לא קאמר ר' יוסי אלא בקמח דבר גיבול הוא אבל במורסן דלאו בר גבול הוא אף הוא מודה שנתינת מים היא גבולו ותירץ הא תניא בהדיא אין נותנין מים למורסן דברי רבי ר' יוסי אומר נותנים שבר גבול הוא ומ"מ מה שהתירו לכתחלה כן ובקמח לא התירו אלא שאמרו שאינו חייב מפני שאי אפשר לגבלו כקמח ונמצא מחסר גבול ואין גבולו גבול כ"כ או שמא לצורך תרנגולין התירו וזה שלא אמרו כאן לא ס"ד ממורסן והביאוה מאפר שאינו בר גיבול כלל כמים לדיו ונמצא לדעת זה שכל שהוא מחוסר גבול וגבולו גבול כקמח ועפר אינו חייב בנתינת מים ומ"מ לכתחילה אסור שמא יגבל ומה שאינו מחוסר גבול כלל חייב בנתינת המים כדיו ואפר שהדיו כשנתנו העפצים שחוקים לתוך המים עם שאר הסמנין הידועים אצלם הושחרו מיד ונעשית המלאכה לגמרי והאפר למה שאדם צריך לו כגון שריקת פי תנור וכיוצא בו משנתנו המים לתוכו הוא ראוי לכך ומה שהוא חסר גבול ואין גבולו גבול כל כך מותר לכתחילה בנתינת מים כגון מורסן וחול וכיוצא בהם והדברים נראים:

ומה שאמרו במסכת יום טוב וקיטמא שרי ומטעם שאינו בר גיבול אפשר לפרש שם מטעם שאינו מתגבל ומתייבש למחרתו ונמצא שזה מכשיר שאי אפשר לו מבערב ויש שפירש שם קיטמא שרי אע"פ שלא ציירו מאתמול:

פותקין מים לגנה ערב שבת עם חשיכה ר"ל עשיית נגר או אמה מן המעין לגינה והגנה מתמלאת והולכת כל היום כלו וכן מניחים מוגמר תחת הכלים ר"ל לבונה ובשמים על האש תחת הבגדים להקליטן ריח בשמים והם מתגמרין והולכין כל השבת וכן מניחין גפרית תחת הכלים ר"ל תחת כלי כסף על האש לעשנן בעשן הגפרית להשחירן לעשות בהם פרחים וצורות שמתוך שחרותן ניכר להם יפה וקורין לה הצורפים ניאילאר ואמר שמניח גפרית זה סמוך לחשיכה והן מתגפרין והולכים כל השבת מניחין קילור על העין ואספלנית על גבי מכה והם מתרפאים והולכים כל השבת כלה ויש שואלין בקילור שיראה מכאן שבשבת מיהא אסור ובפרק שרצים אמרו שורה אדם קילור מבערב שבת ונותן על גבי עיניו בשבת ואיפשר שבכאן התירו אפי' בעמיץ ופתח שהדבר ניכר שלרפואה הוא עושה אבל בלא כן מותר אף בשבת והוא שאמרו שם חזייה דהוה עמיץ ופתח אמר כולי האי לא שרי ואעפ"כ אין נותנין חטים לתוך רחים של מים אלא בכדי שיטחנו מפני שיש בה השמעת קול ופרסום גדול והוא זלזול שבת ויש מתירין אף בזו מדמיון האחרות ולא יראה כן:

בא"ד אין נותנין כו' בשבת ובאבל ובע"ז הלכה כו' עכ"ל ברא"ש בפ"ק דע"ז אינו ובע"ז אלא בשבת ובאבל הלכה כו' אבל בירושלמי ראיתיו ולא ידענא מה היא ודו"ק:

בפרש"י בד"ה לא קעביד כו' ולב"ש כיון דמונחין בגווה כו' עכ"ל ולפי דברי התו' שכתבו לרבה דטעמא דב"ש משום גזירה דאתי למיעבד בשבת ה"מ לפרושי ה"נ הכא לרב יוסף אליבא דב"ש דטעמא דב"ש משום גזירה והיינו למאי דס"ד השתא לרב יוסף דהך דרחיים כב"ה אתי ולא כב"ש דלב"ש איך שיהיה הטעם אמאי שרי מוגמר וגפרית דלא ניחא ליה למימר השתא דטעמו משום שביתת כלים ומוגמר שרי דדחיק ליה למימר כדמסיק דמנח אארעא אבל למאי דמסיק הא דרב אושעיא דע"כ רב יוסף הך דרחיים כב"ש מוקים לה וע"כ במתני' נמי טעמיה דב"ש משום שביתת כלים ואע"ג דלא קא עביד מעשה אסור דאי משום גזירה תקשי ליה מוגמר בברייתא דשרי לב"ש דנהי דמונח אארעא מ"מ נגזור משום דאתא למיעבד בשבת ודו"ק:

תוס' בד"ה ולימא כו' וא"ת לרבה הך ברייתא דשביתת כלים אמאן תרמייה וי"ל כו' עכ"ל דע"כ ב"ה לית להו שביתת כלים אפילו בעביד מעשה מדאוקי' רבה טעמיה דרחיים לב"ה משום השמעת קול ולב"ש נמי כיון דאליביה דרבה טעמיה דב"ש במתני' משום גזירה ולא משום שביתת כלים וא"כ אמאן תרמייה הך ברייתא דשביתת כלים ואהא תירצו דשביתת כלים לב"ש היינו בעביד מעשה דוקא ומתני' כולה איירי בלא עביד מעשה ולהכי איצטריך לטעמא דגזירה במתני' ודו"ק:

בתוס' ד"ה ולימא מר משום שביתת כלים וא"ת למאי דמסיק וכו' מאי פריך רב יוסף ולימא מר וכו' וכי אינו יותר טוב וכו' ע"כ צריך לומר שהתוס' סוברים דהא דמסיק והשתא דאמר רב אושעיא וכו' מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש כל זה הוא מדברי רב יוסף דאל"כ לא הוו מקשו התוס' מידי וק"ל:

ע"ב בגמ' ת"ר לא תמלא אשה וכו' גזירה שמא יחתה בגחלים יש לדקדק לפי טעם זה אין לאסור אלא לכתחלה דשמא יבא לידי חיתוי אבל אם עשה כן ולא חיתה אין כאין מקום לאסור ובברייתא קתני אם עשה כן למוצ"ש אסורים בכדי שיעשו ופירשו כדי שלא יהנה ממלאכת שבת ומה מלאכת שבת איכא כאן הא לא נאסר אלא משום גזירה דשמא יחתה וצריך לומר דחיישינן שמא חיתה בגחלים ולאו אדעתיה והשתא איכא מלאכת שבת ולכך אסורין למוצ"ש בכדי שיעשו וק"ל:

בתוס' ד"ה התם בבישרא אגומרי וכו' והא בלאו הכי שרי כדמפרש לקמן נ"ל להגיה כדפריך לקמן ועיין לקמן בדף ק':

בפירש"י בד"ה מוגמר וגפרית מ"ט שרי וה"ה לכל הנך דמתני' ולכאורה שפת יתר הוא ונראה דלישנא דגמרא קשיתיה דקאמר והשתא דאמרת לב"ה ואי לקושיית מוגמר וגפרית לחוד הו"מ לאקשויי בפשיטות אברייתא גופא מ"ש רישא ומ"ש סיפא ומה שיאטא דב"ש הכא אע"כ דהוי ידע שפיר דיש לחלק בין עביד מעשה ולא קשיא ליה ברייתא לכ"ע אלא דבעי לאקשויי כיון דב"ה היא קשיא ממתניתין משום דקס"ד כיון דברייתא שני לה בשביתת כלים בין עביד מעשה או לא א"כ אם נאמר דבמתני' פליגי בטעמא דגזירה ולא בשביתת כלים ממילא דלב"ה נמי בעביד מעשה מודה דאסור ולא משמע ליה כלל לומר דשייך פלוגתא בהאי דשביתת כלים אי אסור אפילו בלא עביד מעשה או דוקא בדעביד מעשה דכיון דשביתת כלים דאורייתא לא שייך פלוגתא בכה"ג דאית לן לאוקמי קרא בדדמי או למימר דאיירי בכל ענין וא"כ תיקשה מתני' דמצודות דלא שייך ביה גזירה כדפרישית וע"כ היינו מטעמא דשביתת כלים ובדעביד מעשה וא"כ מ"ט דב"ה דשרי:

מיהו אי לאו דמייתי מעיקרא ממוגמר וגפרית הו"א דברייתא ב"ש היא דע"כ ב"ש וב"ה דמתניתין פליגי בתרתי דלב"ש אית ליה טעמא דגזירה מדאסר בדיו וסמנין דלא שייך שביתת כלים דהא לא עביד מעשה אלא ע"כ משום גזירה ומדאוסר במצודה דליכא גזירה ע"כ טעמא משום שביתת כלים דעביד מעשה וב"ה דשרי בתרווייהו דלית להו שביתת כלים אע"ג דעביד מעשה. משא"כ השתא דמקשה ממוגמר וגפרית א"כ ע"כ כב"ה אתי דאי לב"ש מוגמר וגפרית ליתסר ממ"נ משום גזירה אלא ע"כ כב"ה דאוסר מיהא בדעביד מעשה וא"כ כיון דע"כ מצודות בדעביד מעשה מדאסר לב"ש אע"ג דלא שייך גזירה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מ"ט דב"ה דשרי במצודות כל זה לסברת המקשה דמאן דאית ליה דרשה דשביתת כלים אסר לגמרי בין עביד מעשה או לא עביד ומאן דשרי שרי לגמרי דליתא לדרשה דשביתת כלים. משא"כ לסברת התרצן דמוקי לה בלחי וקוקרי ע"כ דב"ש וב"ה בהא לחוד קמיפלגי בשביתת כלים דלב"ש נהי דמדאורייתא לא אסור אלא בעביד מעשה דמוקמינן קרא בדדמי אפ"ה מדרבנן אפילו בלא עביד מעשה אסור או שנאמר דלענין דרשה דקרא גופא פליגי דב"ש סברי כיון דמונחין בכלי היינו מעשה דיליה כמו שפירש"י להדיא ובזה נתיישב' קושיית מהרש"א ז"ל דלפר"ת אדרבא בסברא זו נחלקו המקשה והתרצן כדפרישית:

בתוס' בד"ה ולימא מר כו' וא"ת למאי דמסיק כו' וכי אינו יותר טוב כמו שמפרש רבה שמשמעת הקול ואתיא כב"ה עכ"ל. ותירוצם דוחק וכמו שאבאר וכבר כתבתי בסמוך ליישב קושייתם לפי שיטת רש"י מיהו אף לפי שיטתם יש לי ליישב משום דבלא"ה משמע דכולא ברייתא דבבי דרישא היינו כב"ש דאי לב"ה מילתא דפשיטא היא דהנך שריין במכ"ש דהנך דמתני' ואף ע"ג דאשכחן בכמה דוכתי דקתני בברייתא מאי דקתני במתניתין אפ"ה טפי הוי ליה למיתני בברייתא הנך גופייהו דמתניתין דהוי רבותא טפי אע"כ ב"ש היא דאע"ג דאסרי במתני' אפ"ה שרי בהנך ולפ"ז נהי דסיפא דברייתא לענין רחיים משמע ליה לרבה דאפילו ב"ה מודו דאסור משום השמעת קול אפ"ה לא הו"ל למימר מאי טעמא כיון דטעמא דברייתא דאליבא דב"ש היא הוי מטעמא אחרינא כמו הנך דמתני' וכמ"ש נ"ל להביא ראיה מלשון הירושלמי למאי דמפרש טעמא דב"ש וב"ה מדרשא דקראי היא דב"ש דריש מדכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שיהא כל מלאכתו נגמרת מבע"י וב"ה דריש מדכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי ויום יתירה למידרש היכא שהתחיל מבע"י אף אם נגמרת מאליה בשבת מותר ומקשה התם מה מקיימין ב"ש קראי דב"ה ומשני כי הא דתניא פותקין מים לגנה ומייתי כל הברייתא דהכא ולפ"ז נהי דתלמודא דידן לית ליה הנך דרשה דקראי מ"מ מאי דמשמע דהך ברייתא אליבא דב"ש מיתנייה תלמודא דידן נמי מודה והיינו מטעמא דפרישית כנ"ל ודו"ק :

בא"ד וי"ל דלא ס"ל לר"י טעמא דהשמעת הקול כלל ומסתברא ליה טפי לאוקמה כב"ש משום שביתת כלים. והקשה בספר מגן אברהם דא"כ לפ"ז אפילו בלא טעמא דשביתת כלים הוי מצי רבה לאוקמי טעמא דרחיים אליבא דב"ש ומשום גזירה כדמסקי התוס' דרבה מפרש טעמא דב"ש במתני משום גזירה ומשום כך רוצה המ"א להוכיח דברחיים של מים אפילו אם נותן לתוכו בשבת ליכא חיוב חטאת ע"ש שזה סותר מה שכתבו התוספות לעיל במשנה גבי מצודות:

אמנם לענ"ד אין מכאן ראיה להקל ברחיים של מים דלעולם דברחיים נמי שייך גזירה והא דמשמע לן מלשון התוספות דמאן דלית ליה השמעת קול תו לא מתוקמא הך ברייתא אפילו כב"ש ומשום גזירה כקושיית המג"א נ"ל דלאו קושיא דאי ס"ד דטעמא דהך ברייתא משום גזירה דאם כן מוגמר וגפרית מ"ט שרי. ולפ"ז למאי דמפרש רבה טעמא דמתני' דב"ש משום גזירה ע"כ מוקי לברייתא דהכא כב"ה וטעמא דרחיים משום השמעת קול כנ"ל. ובעיקר הדין ברחיים של מים אבאר בק"א:

בא"ד דאי לרבה נמי טעמא דב"ש וכו' למה היה צריך ר"י להביא הברייתא והא מתני' כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית לעיל א"ש דאי מתניתין הו"א שביתת כלים אינו אלא מדרבנן ולפ"ז שפיר הוי ידע לחלק בין עביד מעשה או לא עביד מעשה אבל בברייתא פריך שפיר דכיון דמקרא יליף לה לא משמע ליה לחלק כדפרישית וק"ל:

בא"ד ועוד הא אמר לקמן כו' גזרו ב"ש עם חשיכה משמע דטעמא דב"ש משום גזירה כו' עכ"ל. ולענ"ד יש לפקפק על ראיה זו דהא ודאי אפילו למאן דאוסר בשביתת כלים היינו דוקא מידי דהוי מלאכה גמורה ואסורה מדאורייתא באדם עצמו היכא דעביד לה בידים. ולפ"ז שפיר מצינו לפרש סוגיא דלקמן אפילו לטעמא דשביתת כלים והכי קאמר הנך דאי עביד לה בשבת אתי לידי חיוב חטאת גזרו בה ע"ש עם חשיכה אפילו היכא דהכלי לא עביד מעשה אטו היכא דעביד מעשה דבכה"ג הוי שביתת כלים דאורייתא וכדפרישית לעיל אבל היכא דאפילו אי עביד לה בשבת בידים לא אתי לידי חיוב חטאת לא שייך שביתת כלים כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכמ"ש נראה גם כן מדקדוק לשון הר"ן ז"ל ע"ש:

בד"ה והשתא דאמר רבי אושעיא אומר ר"ת דהלכתא כר"י ולפ"ז ריחיים מותרים כו' עד סוף הדיבור. וכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו שיש לו להביא ראיה דהלכתא כרבה שמפרש טעמא דב"ש משום גזירה מדאיתא בתוספתא בפירקין דאמרו ב"ש לב"ה אי אתם מודין דאין צולין בשר בצל וביצה אלמא דטעמא דב"ש משום גזירה דאי משום שביתת כלים הא לא שייך כלל בהאי דצולין ע"ש בלשון הרשב"א ז"ל באריכות. ולענ"ד יש לתמוה טובא על הרשב"א ז"ל אטו רב יוסף לא הוי ידע הך ברייתא דתוספתא דהא ר"י סיני הוי מיהו לדברי הפוסקים היה נ"ל ליישב ע"פ שיטת בעל מג"א שהבאתי לעיל דברחיים של מים לא שייך גזירה. וא"כ לפ"ז מצינן למימר דודאי ב"ש אליבא דרב יוסף תרתי אית ליה טעמא דגזירה וטעמא דשביתת כלים כמו שהוכחתי מתחלת הסוגיא דע"כ אית ליה טעמא דגזירה מדאסר דיו וסמנים ואית ליה נמי טעמא דשביתת כלים מדאסר במצודות דלא שייך גזירה לפי שיטת בעל מג"א. נמצא לפ"ז תו לא הוי תיובתא לרב יוסף מהך ברייתא דכיון דלב"ש תרתי אית להו שפיר קאמרי לב"ה אי אתם מודים דאין צולין בשר בצל וביצה וע"כ היינו משום גזירה וא"כ אמאי פלגיתו עלי בכל הנך דמתניתין אודו לי מיהא בהנך דשייך גזירה. מיהו להנך פוסקים דלא ניחא להו למימר דר"י אליבא דב"ש תרתי אית ליה אלא טעמא דשביתת כלים לחוד ואפ"ה פסקו כר"י ולא קשיא להו מהך ברייתא דתוספתא זו וג"כ מן הירושלמי וצ"ל דמשמע להו דהך ברייתא לאו מתרצתא היא מדלא מייתי לה בתלמודא דידן לאותובי עליה דרב יוסף כנ"ל ודו"ק:

גמרא, אמר רב יוסף רבי היא, [הא דתנן בש"א אין שורין דיו וסממנים וכרשינים אלא כדי שישורו מבע"י וב"ה מתירין, וע"כ משום דנתינת מים לדיו זו היא שרייתן, ואע"פ שלא גיבל הדיו הוא לישה דידי' ומחייב משום לש, דהא במתני' ליכא גיבול ואפליגו בה מבע"י מכלל דבשבת חייב חטאת, רש"י] דתני' אחד נתן את הקמח ואחד נתן את המים האחרון חייב דברי רבי. קשה לי הא לר"י לשיטתי' כדמסקינן דס"ל אליבא דב"ש משום שביתת כלים אף בלא עשה מעשה, ולרש"י גם לס"ד דר"י פליגי ב"ש וב"ה בהכי, וס"ל לב"ש דשביתת כלים גם בלא עשה מעשה, א"כ מאי ראיי' דנתינת מים הוי שרייתו, מדאסר ב"ש מבע"י, [דהא ודאי ממאי דאסר ב"ה ליתן בשבת עצמו אין ראיי' דדלמא באמת רק מדרבנן] הא י"ל דהטעם דאח"כ כשיעשה השריי' בשבת יהיה אסור משום שביתת כלים:

גמרא, והשתא דאמר ר' אושעי' אר"א מאן תנא שביתת כלים דאורייתא ב"ש היא ולא ב"ה, (דאהא דקתני בברייתא פותקין מים לגינה וכו', אבל אין נותנים חטים לתוך הרחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבע"י מוקי רבה הטעם מפני שמשמעת קול. ורב יוסף משני דהטעם משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם לרבות שביתת כלים, והי' סבור תחלה דר"י מוקי לה כב"ה דס"ל שביתת כלים דאורייתא רק בעביד הכלי מעשה אבל בלא עביד מעשה לא מש"ה מתיר ב"ה לתת אונין של פשתן לתנור במתני' וכן במוגמר בברייתא אבל השתא דאר"א דמאן תנא דשביתת כלים ב"ש היא, ע"כ מה דאר"י בפירוש הברייתא דרחיים דהוא משום שביתת כלים, היינו דמוקי לה כב"ש, ומוכח דס"ל לב"ש דאף בלא עביד מעשה אסור מדאסר ב"ש במתני' באונין של פשתן, דליכא למימר דטעמא דב"ש במתני' משום גזירה דלמא אתי למיעבד כן בשבת, דא"כ ברייתא דאתי' כב"ש אמאי מותר במוגמר, אע"כ דטעמא דב"ש במתני' משום שביתת כלים דאף בלא עביד מעשה אסור וברייתא דשרי במוגמר מיירי במנחי אארעא, נמצא ס"ל לר"י דלב"ש אית לי' שביתת כלים אף בלא עביד מעשה ולב"ה לית לי' שביתת כלים אף בעביד מעשה, ורבה דמוקי ההיא דרחיים משום משמעת קול ולא מוקי כב"ש ומשום שביתת כלים, דרבה ס"ל דב"ש ס"ל דשביתת כלים הוא רק בעביד מעשה, וע"כ הא דאסרי ב"ש באונין הוא מטעם גזירה דאתי למעבד בשבת, וא"כ ע"כ ברייתא דלא כב"ש מדשרי במוגמר, כך מבואר בתוס'). ותמוה לי מאוד, דלרבה דטעמא דב"ש במתני' משום גזירה היכן מצינו כלל לב"ש דאית לי' דשביתת כלים אסור, וגם אם לב"ש אסור שביתת כלים בעביד מעשה, מנ"ל דלב"ה לא ס"ל שביתת כלים בעביד מעשה והיכן מצינו רמז דין שביתת כלים בפלוגתא דב"ש וב"ה. והנראה לענ"ד במה דהקשו תוס' במתני' בהא דאין פורסין מצודות הא אף אם יעשה כן בשבת לפרוש מצודות אינו חייב חטאת שא"י אם יצוד, ונדחקו דגזרו דלפעמים אתי לידי חיוב חטאת, כגון שבשעת פרישתו ילכוד עיי"ש, וכתבתי בגיליון המשניות דקושייתם רק לרבה דס"ל דטעמא דב"ש מטעם גזירה דלמא אתי למעבד בשבת אבל לר"י דס"ל דטעמא דב"ש משום שביתת כלים ליתא לקושייתם, דהא כשיוצד בשבת אחרי שעות הרבה אז המצודה עושה מעשה צידה ואית בי' משום שביתת כלים דהא בעבד מעשה ס"ל לב"ש איסור ש"כ. ותוס' דכתבו ד"ה ולימא בסוה"ד דרבה סבר דברייתא דשביתת כלים ב"ש והיכא דעביד מעשה אבל בלא עביד מעשה כי הנך דמתני' טעמייהו משום גזירה ומצודות דמתני' בלחי וקוקרי, דבריהם נעלמו מקטן כמוני, דמאי בעו בזה דמתני' בלו"ק ולא בסתם מצודה. ולפ"ז י"ל באמת דבמצודה אין טעמא דב"ש משום גזירה דכיון דאי פורש בשבת המצודה ג"כ ליכא חיוב חטאת דא"י אם יצוד וכקושיית תוס', אלא דטעמא דב"ש במצודה משום שביתת כלים דמיירי בסתם מצודה דעבד מעשה, ובאינך דמתני' באונין ע"כ הטעם משום גזירה, ומיירי בסתם מצודה ולא בלו"ק וכדס"ל לב"ה להתיר במצודה כזו, ע"כ דלא ס"ל כלל דין שביתת כלים אף בעביד מעשה, והסוגיא מרווחת. ולהתוס' דמיאנו בזה וס"ל דגם במצודה משום גזירה, וגם דמתני' מיירי בלחי וקוקרי התמי' מתקיימת דלרבה היכן מצינו פלוגתא דב"ש וב"ה בשביתת כלים, וד' יפתח לבי להבין ולהשכיל: ובדברי תוס' הנ"ל ד"ה ולימא שכתבו ולרב יוסף לא תקשי אמאי לא אסרי ב"ש טעינת קורה י"ל בפשוטו דאיסור שביתת כלים רק במלאכה היכא דאי איהו עביד כן הוי מלאכה דאורייתא אבל היכא דאי איהו עבד לא הוי מלאכה דאורייתא לית ביה דין שביתת כלים, וכמו דלדידן לענין שביתת בהמתו דאורייתא אמרינן בסוגיא דר"פ מי שהחשיך (דף קנג ע"ב) כל שחבירו פטור אבל אסור בחמורו מותר לכתחילה ה"נ י"ל לב"ש לענין שביתת כלים, אח"כ ראיתי שכ"כ הר"ן ומסברא, ולענ"ד יש בזה יסוד גדול מדין שביתת בהמתו לדידן: